שאול רז: אין צורך במילים, שעת רצון.

לך אין צורך במילים

לך אין צורך במלים חיית

את כל הדברים הטובים ואת אלה

שהיו רחוקים משמחה. שכנתי בצלך

כבמעי הדג שבמצולות השכחה, אך

לא ברחתי משליחויות שאין מהן מנוס;

רוחך שם מעל ראשי כלווין מתוחכם

ושובי – שי לך, מתן.

יחדיו עברנו את גשמי הפרידה ונצרבנו

במפגשים ככרמים לעת תמוז. האש

הבדידות והאכזבות היו לנו

שדה-קרב ושמי-התקשרות. כעננים

קרבנו רדופים זה לזו ונקשרנו

נכנעים לרצונו השליט להרעיף בתום

מה שקבלנו מידיו.

בשעות המבחן בקשנו תמיד לעמוד צפופים

בחלל, כדי לגלות כל קרן-אור מפויסת וכל

רמז-קל של רחמים, עת יפוג חרונו

ויסלח.

 

לך אין צורך במלים חיית אתי

במעמקי החושך בהם הן נבראות להאיר. נודה

כי גם אם קימץ בהענקות האושר לא נוכל

לשכוח את האון שנתן לנו להתגבר על

סופות השלג ומצוקות הכאב. היינו

שני משולשים שווים במסגרתו המעוגלת של

התואם. שהחיינו, כי נתן ולקח בכל עת

כרצונו. השובך שלנו נקי מחובות ומרופד

בצבעים היפים ובצורות המשוכללות. אזי

נמשיך צמודים כנף אל כנף, כיונים

נשב קצת וננוח, כי כה ירוק מסביב

(עדין לא עקרו את כל עצי היער)

ואחר-כך נעופה.

ש ע ת-ר צ ו ן

והשרב עוד לא חלף, אך ענני  האבק המתפוררים

כעשן השוקע למלוא רוחבו עול האופק,

מבשרים כבר בוא התרחשות שקופה כמגעו של

המכחול בבד. יש מתח מעורר מסביב וצפייה מושחזת

כחלמיש למה שיבוא בעוד רגע ויקרע

את לבו של החלל המחריש.

ואפשר כבר לקלוט בבירור לחישה שברירית וכושפת

הנעה בהיסוס מרעיד בין הפעמון לענבלו

ובי ן הכחול ללבו.

וכל העצים הקשובים בצדי הדרך וכל

האבנים החולמות בבתי העלמין

רוצים לדעת, אם נולד השיר.

והשעה הזו המתעגלת ומכחילה בנדיבות

כוספת נוגעת בשולי הירוק הנם והעצל

ומשב קל, כתנועה צוהלת, פורש מן ההרים.

– אבי,המותר כבר לדבר? האם זו שעתי

היעודה לפרעון חובותי הדחוקים בזמן?

כולם לוטשים עיניים צמאות ושרוכות כדין

ומטים אוזן גוששת וספקנית לפסיעותי המאוושות

בין המעקשים במשעול הרץ לסגול המסמיק.

כולם רוצים לדעת אם לא יעצרוני שומרי הגבולות

ואם בודקי התעודות לא יצמיתוני במעברים, הן

יש סייגים שלא שמרתי ומילותי הדלות

האפילות העונות זכרי-אש ועקבות דמים.

וכרמי שלי האבל והזנוח בין הכרמים.

הו, מנחתו הדלה של נודד השב מדרכים משובשות

וארוכות-טווח, כתמי-דם שהשחירו בנפשו כבדים

כמשקלות וצורבים כחותם מלובן. היוכלו

רגליו לעמוד בנסיון עד צאת הכוכבים?

 

והערב צנח עטוי סגול מחושמל והענבל

נעקר ממקומו והתרונן בגלין-גלן משתולל

בדבקות שאין לה אח, כאילו כבר השחר הנץ.

– ברוך הנותן ליעף כוח לשוב ולכואבים לדבר!

והמחוגים שבלב האיצו מרוצתם להתפרק מאלמן

ובברקו הנוהר של התרוג המתאדם ונאכל

הגעתי למפתנו המשחיר בליל. וכדי סדק-צר ודק כנוצה

נפתח על צירו שער הרחמים ומניפת קרני-האור

החוורין והדועך פרשה לרגלי את רשתה

במקצבו של שש. ידעתי, זו שעת-רצון.

הגעתי למועד.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מכתבים משאול להדסה – כ"ג, כ"ה, בשבט – תש"ג

ב"ה כ"ג בשבט תש"ג

היום הגדול, ככה נקרא ליום ערב-שבת הראשון יחד. העלאתו או הורדתו של הזמן נתונים בידי האדם, אין זה אומר שהזמן אינו קיים קיום עצמי, השבת קיימת אפילו אם אינך מכיר בה, כך אומר הטבע, את זאת מעיד האדם בקיומו הוא, כ-ל"ו הנסתרים שעליהם (בתור מינימום הכרחי) קיים העולם, רק השבת (בתור מינימום הקדושה והמנוחה) מזינה את ימי חיינו. – ערב שבת! בעבור בתינו ונפשותינו. הכנסת המלכה קדישא – שבת שבת …השבת קיימת, אתה קבלהו, כי ממך תלוי אם נפשך תשבות בּֽיִתֶרָה. "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי"! תפארת ייחודנו לייחוד עם הקדושה, נצאה לקראת המלכה ברטט.

-יש ביטוי המשקף את החולין, את הריקנות, את השעמום: "להרוג את הזמן", אדם משתוקק לרדוף את ימיו, לקצר את חייו, ובכן להרוג את הזמן, לאבדו. העיקר: הסיבוב, המשחק, – משחקו של הגורל!

הקמצן משחק בכספו, בכדי לסתום את חור נשמתו האפורה. הרוצח רודף אחרי טרפו, כדי להרוג את עצמו, את צלמו.

בעולם של הרג, של שעמום, של ריקנות הננו, העיקר: הלאה! הלאה! הלאה!

– כולם רודפים את הימים, ואנו עתה ערב שבתנו, בתוך מערבולת: להחיות את הזמן!

כל רגע, כל דקה – קדוש! קדוש! קדוש! – אל תרוץ גלגל ההריגה! – לאט לך סער! להחיות, לשתול, להצמיח ולאהוב.

עתה שיר לנו, שיר הקודש, מאהבה מנוחת נפש, מערגה "אנעים זמירות ושירים אערוג …", שבת לנו – – –

*

אור נרות כרזים אחרונים מהרג ניצולו                             "קומ-זיץ"

ואנו אודים מוצלים …                             "טהר לבנו לעבדך באמת", זאת הבקשה, זה שירנו.

דמעות בעינינו, דמעות חג חמות יוקדות                     יפה לדעת שכולם אתנו הערב – "קומ-זיץ" בלע"ז

כי פני אלו-הים בקדושת השבת.                              העיקר התפילה: "וטהר וטהר לבנו…",

גם השיר לבד לא חשוב,

החום שבו, הנשמה הלוהטת,

הנפש הנערגת לטוהר.

*

השכמה – בעלות השחר, כרגיל מקובל לנוח בשבת, ככה במיטה, אחרי שבוע של השכמה עם שחר, אנו היינו רגילים לקום מוקדם – דווקא בשבת לא צריך לישון, נקומה נקומה שבת היום – "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לד'…".

 

ב"ה כה' שבט תש"ג

חוגנו המשפחתי, הנה מצטיירת התמונה: מנחם [אחיו], רבקה ועקיבא [גיסתו וגיסו] ואנו, כמובן שמורגשת בתוכנו היעדרות של אבא ואימא, אחים ואחיות, אי שם… מתגוללים ענפי משפחתנו, בעיקר רחל אי היא? ידעתי רצונך להיותם מאושרים, גם אני אתן את מיטב כוחי להביאם יחד, את הבית השלישי, בחגנו הקטן.

חגנו המשפחתי, באהבה ובחום הנני מבטא את זאת. התבהרו השמים קצת מסביבנו, לאות יהיה בערב הזה, להתחלה של קיבוץ, של פגישה תדירית.

מוצאי שבת עתה, "המבדיל בין קודש לחול", לחולין כזה של משפחה, של רגעים נעלים כאלה! – הבדל אבל איזה? "והכוכבים בלילה, שבוע טוב"!

*

sab

צריך אטימת כדי לא להרגיש את הקדושה, צריך להיות בוּר כדי להישאר בשוויון נפש מול נרות שבת.

ידיך הלבנות ככנפי חג פרושות

ונעלה מכל – תפילתך על הנרות.

*

כאמה…

הנני נזכר

רעיה נר מדליקה ומברכת על שבת

ובי דמותך עולה חיה

הנני נזכר דווקא בך.

 

לב עבריה מייחל לוחש

אוצר לעם מתנת אל.

כאמה אז…

אלו-הים שמור ביתנו!

 

שמור מצער ומעצב

ממחלה ומרעם

חנן רחם אבא!

  – שמחה נקבל את החג.

למחנה

ושוב נפרד הפעם, פרידה אחרת, פרידת משפחה בלתי נפרדת.

שלום רעיה! התפקיד קורא! להתראות! להיפגש! שלוום, שלום וברכה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מכתב משאול להדסה – כ"ב שבט תש"ג

כב' שבט תש"ג

חושך נסוך מעל מצריפים, האוויר לח, הקור חודר לאיברים. אתעטף בתכלת – ברוך שצוונו… וזכרת! "ואהבת בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך" – ראי כסות תפילות עלי!

* שנדע לצרוף עולנו באור וללכת, תמיד ללכת, אחד מול השני, ככוכבים.

* על כן אזכור!

גשם גשם גשם … ידלוף, ידפוק השיר המונוטוני העגום, אין לצאת, אין לעבוד, שלטון המים בחוץ.

ובנו הד לדפיקות, הד לטיפות הברכה שבמרחב, כך היותנו יחד נוטפת טיפות טיפות טיפות … גשם האור והרעות יעלה יבקיע ירנין.

"אורות הקודש" [ספרו של הראי"ה קוק זצ"ל], מתנה נעלה במשכננו, חמדתיה, וצפיתיה, עתה נלמד יחד ממקווה "הרב" [קוק], רזים ואורות, חכמה עמוקה, ספר יקר אתנו.

בשדות שטופי שמש הננו הולכים, יש יופי לשפלת החוף, כשהנך מתרגל לנוף, אינך מבחין בחינו המיוחד, הרי אפרים והכרמל הסב, ורצועת פז לכסות הירק ושמש, ושמש ואור. שורות שורות גזוזים הכרמים כילדים תמימים בבית העולם הגשום.

– שעה על פני המרחב!

– אין מלחמה!

הדי הרחשים בירק, בנבטים, שלווה, ירק ורעות.

נלכה, נלכה בשביל, יפה הבוקר בים הירק, בשמי תכול, בוקר יפה של ערות, נלכה!

ערב זה יישאר חרות בזיכרוננו, ערב טבעי ופשוט, הקפות כביכול ושמחה אמיתית, רקדו רקדו בשרשרת מאוהל לאוהל, משמחה לשמחה ולששון.

-האם כה קרבה הארץ הטובה בכלל? כנראה יודע הגורל לשלם בפורענות בעד האמונה, בא האושר עטרת הקיום, והנה השתנה הכל – רוקדים כולם אתנו ובנו אנו גם כן, אבא יקר באדם היית שמח בשמחת האחר, קשה לפעמים היות מאושר לבד.

מה חשוב של מי האור? העיקר שרואים את הדרך, העיקר שאור עולה בחשיכה.

ובכן

ובכן קיים גרעין הבית                      ובכן בכלל רוחות מנשבות               ובכן זיקים עיני שמחה באדם

יש לבבות                                      יש טוב!                                       וסמלים לצלם מלחמות

ובכן יש צורך פתוח דלתות                ובכן נאה ליצוק יופי                       יש התאבקות בעולמות

ולצאת למרחב!                               מלב ללב.                                     יש טבע רע וטוב.

 

טוב הלכנו עד פגישת גורלות              אושר ודם תאומים מאל                  ושרשרת ההתלהבות גילוי:

ואגד הנימות בטנא השיר                   כי יש שפה לגוף המייחל                  – יש גשרים ביקום!

קדושים!                                        כי נפש לו.                                    – יש סולמות לתיקון!  –

 

אש ריקונדין [כך במקור-ש.ג.] אבוקות     כן יש גם תהומות                         בטבורו של הכל

חפץ חיים כביר                              ילדים חנוקים                               אי מצטלבות דרכי אדם

-כי טוב                                        רצח וחומות – – – –                       גורל בסער לנודד

– – – – – – – – – – –                          מעון לצמא

אין מום

יש לילות שחורים                           משכן.

מקננים על קברות.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

הדסה רז – מעברים

מעברים

בשנת 1941 החל לפעול המוסד הרפואי 'מעברים' ששימש כבית החלמה לחולי ריאה. עם גידול מספר החולים המאושפזים  הורחב המוסד והפך לבית חולים. [ויקיפדיה-ש.ג.]

 

ב"ה מעברים יד' אלול תש"ג

זה כמה ימים הנני נמצאת כאן במקומי החדש, התרגלתי מהר, סדר החיים דומה מאוד לזה שבקבוצה, גם כאן חיים לפי הפעמון, בערבים אלה שעובדים מסתכלים בסידור העבודה וגם כאן יש כאלה שמתלוננים.

המקום עצמו צר ומוגבל מאוד, כמה בנינים המשמשים בתי שינה וחדר האוכל, דשאים ועצים מפוזרים ושדרה קצרה בכניסה, את רוב היום מבלים בכיסאות נוח בבטלה, קריאה ושיחות, משעה שתיים אחר הצהריים עד ארבע – שינה, בערבים מטיילים קצת, שומעים רדיו ומסתובבים, בעשר הכל משתתק ונכבים האורות.

אני גרה עם 3 בחורות, שתיים מהן נחמדות ובמידת מה התיידדתי אתן, ושלישית "חולה ממשית", מאותו הסוג שכל הסביבה מרגישה במחלתה וסובלת ממנה.

את הסביבה אין רואים, הכל מצטמצם בד' אמותיו של המחנה, יש לי הרושם שחוסר המכתב, האופק הצר משפיע בהרבה על מהלך רוחם של המבריאים, עד כמה שהספקתי לראות האנשים הם מוגבלים, כמובן

שיש גם יוצאים מהכלל.

נזדמנתי בחברה די נעימה. כיסאות הנוח הם מפזורים בכל המחנה, ועל ידי התקרבות כמה מהם נוצרות החבורות, אם מבריא אחד עוזב, הבא במקומו יורש גם את כיסאו ובאופן אוטומטי נכנס לחבורה, בקבוצה שלנו 4 כיסאות, במקרה, כל האנשים הנמצאים בחבורתי הם בעלי השכלה ונעימים.

פיינגולד; איש מהמושב בית יוסף, אדם צנום, בעל קומה כפופה, קצת עקמומי, בן אדם שקט ובעל ידיעות רבות.

גולדנברג; בחור גהה קומה, צורתו החיצונית נאה, יליד רומניה, בעל השכלה, עבר בחייו הרבה, מעפיל, בקי מאוד בשטח המוזיקה ובכלל השכלתו רב גונית, רודף נשים מובהק, אך בראותו את התנהגות הנשים כלפיו יודע איך להתנהג איתן, בחברה הוא נעים בהחלט.

צילה; שותפה לחדרי, חברת יגור, ילידת גרמניה, נמצאת כבר 18 שנים בארץ, אישה נעימה מאוד, בעלת אינטליגנציה וידיעות בהרבה שטחים.

במשך היום מתקיימות שיחות וויכוחים בקשר למצב הפוליטי, יהדות וכל מיני נושאים, לומדים גם יחד אנגלית, אני מרוצה מחבורה זאת.

עברה גם שבת בינתיים, נרות השבת שלי עוררו התעניינות וכל מיני תגובות, בקשר עם זה התעוררו בחוגים שונים ויכוחים על דת. גולדנברג אמר לי שלא פילל שבחורה העומדת על רמה תרבותית כמוני מאמינה עוד בדברים כגון אלה (הוא כופר), עניתי לו שאני דתית מתוך הכרה ועם כופרים אינני מוכנה להתווכח. אחרי שבאותו הטיול הדפתי אותו בניסיונותיו להתקרב אלי, ועל דברי אהבתו עניתי בלעג, אמר לי "זה הכל נובע מתוך הרוע שלך, אכזבת אותי מאוד", יותר לא טיילתי אתו, אף על פי שביקש אותי, אך ביום , בחברה, התנהגותו רגילה.

הבחורות בחדר נהנו מהנרות, אסתר אמרה לי בשבת: "את כל כך קורנת היום, הדסה", עניתי לה: "שבת היום". לא יודעים האנשים האלה שבשבת אור מיוחד מאיר בנו, באלה שהשבת עבורם יותר מיום מנוחה, אם כי הרגשתי שבשבת הכל יפה כל כך בפנים ולא פעם הכרתי את זה על פני בעיקר בליל שישי, בעת קבלת שבת. לא ידעתי שהאור אשר משתפך בי כה חזק, שמקרין מתוכי וגם אחרים, אפילו זרים, מכירים בו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

כ"ג שבט תש"ג – מכתב משאול להדסה

ב"ה כג' שבט תש"ג

יומן זה על שום מה נכתב?

בכדי לאחות פרקי פרידה ולהבקיע דרך לשחר הגאולה, עלים הם בקירות אדם עברי, גבר ואישה החותרים ליצירת קן משפחה במולדת, הננו עומדים בפתח אוהלנו בחרדת קודש ובתפילה חמה על אהבה, שלום ורעות.

הורנו ובתנו, יד צר בם שוחטת בלי רחם, ומסביבנו חומות דווי, חומות גטו, ובתוכו קריאת נקם, זעקת דלים מזעזע וקוסם אגדה טראגית על חיי גבורה וכבוד.

אזי רבו השתיקה והתוגה בעצם יום חגנו. חופתנו תחת שמים דוממים, תוהים, סימן אמונה עמוקה – לא לשווא! אזי מלא הלב רחשים והתסיסה רבה, לא ישיבה בפינה ושלום, לא עת מרגוע לנו, הננו בלב משברים וקרבות.

הננו חייל וחיילת מתנדבים לשירות חזון ותחייה והולכים בנתיב המאמץ הנאור צמודים ודבוקים במשמרות. לילות שמירה בחופים וימים הורי סער וצפייה. פרידה מקוננת בבתי הנפש, אור עולה מן האופל ושיר צנוע של חג.

איך לא להשחיל את חוטי הערגה הזאת במחטי הימים?

איך בכל זאת להניע את השתיקה לנודד ולדווים?

ואנו בפתח חייו המשפחתיים, ואנו בפתחי ייחודנו. אמרתי: "טוב להירתם בעגלת ההתאבקות"!

ואולם תזרח השמש – – –

*

סתיו הורה דמים, גשום, דולף בשדות, נבטו הזרעים, ירק במרחב ולבלוב. רחק תכול עמוק, סודי, והדים מהנצח העולמי, נוגה כוכבים, ורזי-יה, הננו בברית הקידושין, הרי משכן זה מלא חרדה, הרי הננו מתפללים: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

מה טיבו של אוהל זה? ואמרנו: אי קטון שקט בסער, אנדרטה לבקשת אל, משכן סליחה ואהבה, וחג, ושבת, וחתירה למימוש חלום המשפחה הישראלית במולדת, ודפים אלה כרובי הנפש.

… היה פתוח לכל … היה קולט הכל והיה לומד מכולם.

הקדרות רבה, היה זוהר ובהירות, היה שמש מקרינה בתוכנו, כלי נפשנו בנו מוברחים במסירות, היה משמיע בקול דממה דקה את רחש הפגישות במרחקים ואת פרודות חדוותנו בפרידה ארוכה.

אולי יאירו נרות חיינו לפני החברה?

אולי נאירה באור השבת?

רבה העבודה וחלל ריק מלא חולין: – נלבש בגדי תפארת וחג לקראת מלכת החופש הפנימי בהליכת דורנו האומלל, בואי שעתנו ממלחמה – ושלום? רק שעת לבטים תוך אמונה נפקדה, וחיינו באביבם מול התגוששות אומות, ושחיטה מזמור בהתאבקות.

… היה קדוש עולנו נוכח הזוועה … היה שקט משכננו הדל וייחודנו היה מאיר.

על מפתני תפילה: היה מקום לווידויינו הגדול, וידוי למען החיים כלפי קדושת הקיום וקדושת האדם. ספר ימים ולילות של גבר חייל עברי חרד ומלב אישה ישראלית בדרכה לאם. בדרכנו יחד, מתוך הפנים, הדים ממתכת, צלילים צלילים של ניגון. תהא כתרבותנו מתוך השראה חתומה האמת באור ובקדושה – אמן.

*

הרי את מקודשת לי…

פעם היה הקניין בשווה כסף, האדם הקדמון העריך את הפרוטה ולכן מובנים הקידושין כדבר הכי יקר בזמנו. בימינו אין ערך לכסף, אין גם ערך לדברים ולעדות, יש טבעת אחת ושמה: אמת, ערכה אהבה טהורה וכנה.

בטבעת לבי אקדישה הצעד

בכל הקדוש בלהט וברעד

ישותי רק באחת

בקדושת האהב

והיא הלהב

והיא הטבעת

*

פעם היה ערך למילה, האדם הקדמון היה מאושר ביכלו לדבר ולהתקשר עם הזולת, פעם היה האדם כומה להד בחיק התבל האלוהית, והיום המילה זולה וריקה.

– היש תספר את חיי הנפש? לכן "לך דומיה תהילה".

– ויש אם יפרוץ הנוב את חומת השתיקה אזי בשפת דממה, חרש, חרש מתהום העבר עולים צלילים –

הרי את !

כנס בים האופל

קידשתיך בזיק נשמתי

ה – לך טבעת חיי העולים!

היא כטנא הכוסף

כגחלילי אמונה

וידי כמפרשים

לסירת הקדושה

*

פעם הייתה האישה כרכושו של גבר קנויה, פעם הקניין והקדושה היו כלפי האישה מכוונים – מקודשת לי! כך אמר הגבר, ואנו כמחדשי אור העבר הלאומי נאמר גם בשפת אנוש בכלל נהיה מקודשים! אין בעלות פרטית ושולטת, יש חוק גבוה של קיום המין, וגם הגבר כמו האישה מצווים לקדושה.

הרי אני

הרי את

כאחד!

קחי את כולי

הנני!

כי את לי

כי בי.

 

שקט ספוג תרועות אושר

– נצחה אמונתי בטוב!

לא שיקר הנצח

יש כוח לאור!

 

מלבך יופי של בת ישראל

שופע בתפילות

ומנוחה נסוכה על פניך כחג

קוסם לשמך והוד.

 

הדסה – את לי – – –

ואני לולב בסוכה

אני ענף מעץ לקוח

לחג.

 

יש טבעת לי בצד

יש בגוף לב רעיה

יש – – –

יש קדושה.

 

כחותם חרות בליבי

"מַ ל יָ ה "

את היית לי

הרי את!

 

קחי את כולי

הנני !

כי חג בי

כי את בי…

*

ליל אתנו, שקטה הסביבה ונגמרו הריקודים, הננו יחד  – הנשב באוהל ולא ננדוד? כך שואל הלב בתמיה. הננו לבד, ויש שפת רעדים לישותנו זאת, נעיר הליל, נעבורה חצות, אשמורת אחרונה לבדידות – מחר!

בלילה הזה סופות מנשבות… אחרי חצות מסתער האושר על העמדות האחרונות של הבדידות – נצא אל שחר לקוות!

בחצות אל מסתתר, עובר על בהונות                            מוצאי תקופות ודורות

    בחצות שעת ייחוד קדוש                                           טמירין קידושין בלבבות

תבל בתום חולמת על שחר                                    יש אותות בחופים!

ואלפי כוכבים בתכול                                                                לנתיב

חצות!                                                                                    לניב

                                                                                                                   לגיל

אנקת עולם צווחת ביקום                                                              לשיר

                      ושתיקה אילמת וכלום…

         הגם זה חצות?                                                         עתה שעת רחשים בליל.

                                                                                                  אל בסתרים בתחינה מתעטף

שעת פרידה מאהובות                                   הצר גם לאל

שעת חילוף משמרות                                         על רצח, על דם?

                          שעת יתמות ומרי

הלב מתכווץ בדכי                                              אולי הד ממרומים יבשר כעת

חצות – – –                                                       על נס חצות הבא לגאול?

כן ליל אתנו.

*

ושבילנו בשדות הילקוט יעגם

למה הם עדיין אינם?

והאקליפט יבכה בכוה

עצוב יהי במרחב לבדו?

ליל בכל.

כ"א בשבט תש"ג

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

הדסה רז – יומן – תש"ג

ב"ה קב' "אברהם" כ"ה אדר א' תש"ג

סוף סוף אחרי דחיות רבות והיסוס רב, הנני נגשתי לביצוע החלטתי הישנה אשר התחדשה בכל שלב חדש של חיי – כתיבת היומן. קרוב לוודאי שגם הפעם כתמיד הייתי נכשלת ולא ניגשת למעשה, אילו הייתי עושה זאת רק למעני, אך לא כן זה היום… מזמן שנכנסתי לברית הנישואין, יקירי, נשתנה הרבה, אינני רוצה להגיע הזה, או להדגיש את נכונותי למילוי רצונך ובקשתך, אלא לעמוד על הקרבה הרבה, שגילינו איש באחיו ועל הכוח הצפון בקרבה זו והברכה שבה, זה עידוד, זו היא תמיכה בטוחה. כמה מופלא הדבר? בלילה הראשון, בהיותנו יחד אחרי הקידושין התכוננת לדבר על זה, מיום ליום אנו מגלים בתוכנו את העומק שבנו ומתחזקת כל פעם ההכרה בבחירתנו הנכונה. ובכן עצמיותי כיום נשארה בלתי פגומה, אם אגיע שרק למען למלאות את רצונך באתי, כי רצוננו זהו היום זיכוך רצוני, כלומר פיצוני בפגישת רצוני החנוק והלא ניתן לערעור והתחלה שנעשית היום היא ביטוי המוחשי לרצוני, אף כי לא הגעתי לכך ברצוני אז…

לא פעם הרגשתי את הצורך להעלות על הנייר את מחשבותיי, אורח חיי ואת רחשי ליבי, ישנם הרבה דברים אשר לא נמסרים לזולת ובכל זאת יש צורך לבטא אותם באיזה אופן שהוא, אך לא פעם אנו בעצמנו לא רוצים, או לא מעיזים, בתוכנו להסכים ולהכיר בדבר מסוים, וכאן כותבים, כותבים דברים שתחת סף ההכרה בלי כל ביקורת, כותבים את מה שטמון עמוק, מבלי לדעת על כך וכשפעם אחרי זמן עוברת העין על הכתוב, לא פעם מופתעים הכיר את פנימיותנו, את נשמתנו, שחור על גבי לבן, ולשם כך נחוץ לכתוב, למען להכיר היטב את עצמנו, לדעת מה לשנות, מה להטיב, בכדי להגיע לדרגה מסוימת, לדרגה להיות ראוי להיקרא בן-אדם.

בטרם אתחיל, בכתיבת עצם היומן, רצוני לעבור על חיי עד עתה, על העבר. הנקודה המזהירה כאן, הכוכב אשר אורו לא פג – בית הורי.

זיוו וחומו ילוו אותי בדרכי תמיד וכיום הגיעו אלי שמועות, שחוג משפחתי נעקר ממקומו, כמו רבבות ומיליונים של בני עמנו ונשלח למקום של אימה נוראה, לתוך תוכו של הגיהינום הנאצי, לתוך הלוע של החיה המשתוללת. הכול קם בי וקורא למרד. לא, לא יתכן שיבלע את כולם!!! לא יעשה כדבר הזה!!! לא ולא! אינני בוכה עוד על האסון הזה… דמעותיי אזלו, אך אמונה ותקווה בי תפילה אחת: יהי רצון ואזכה לראותם שוב. יקירי מה מר גורלכם ובמה זכיתי שניצלתי מכל זה? ואם ישנם שילומים למעשים טובים? האם לא מגיע גם לכם? הרי כל עמלי למענכם היה והשכר הגדול ביותר – לראות אתכם חיים!!!

ב"ה ח' אדר ב' תש"ג

הימים חולפים … יש שהיינו רוצים לתפוס את הזמן, להעמיד את מחוגות השעון בכל העולם, בל יעברו הרגעים היפים ולא יהא קץ לשעת האושר, ויש ימים קודרים של עצב עם מרה שחורה רובצת על כל ישותנו, מבלי לדעת גם למה וגם זה עובר …

ובכן טוב שהעולם מתנהל כפי שהוא, כי אחרת גם זה היה נמשך, ואז מר היה מאוד. חבל שאינני זוכרת את הקטע המעניין מאוד של תומס ב-"ZANBERBERG" על מהות הזמן, הקטע הוא בין היפים והמעניינים בספר זה, אך עלי לסכם ולהסכים עם איוב הסבלן, אשר אומר: "האם נקבל את הטוב מה' ואת הרע לא נקבל"?

עבר רק שבוע של רינה ושיר – לא אתעכב, אולי בפעם אחרת – שוב קפץ עלי העצב הבלתי מובן, אשר באחרונה כה מציק ומכביד עלי. קשה לפרש אותי, אינני מניחה וגם לא נוטה להאמין ששורשו בהעדרך [שאול היה בבריגאדה-ש.ג.], אמנם אילו היית כאן היה יותר קל לשאתו, הרי חייתי בלעדיך וטוב היה גם ככה, אמונתי ונכונותי לחיי אלה אימצו אותי, ורוחי לא נפלה אף פעם, אם ארבה לחטט אמצא, שהסיבה העיקרית לדבר היא – העבודה, אך כאן במקומה השאלה "ועד עתה לא הייתה אותה העבודה?" כן לכל עבודה הסתגלתי והשתדלתי למצוא בה סיפוק, אך לכל יש גבול והכל במידה, ההחלפות התמידיות כבר מרגיזות אותי, לאמיתו של הדבר לא עצם העבודה שאני עושה אותה ולא העובדה שאני רק מחליפה, כן לא ההתנגדות לעבודה מסוימת, אלא הרצון למשהו המושך אותי – מטה הכסף של האדמה! כמה הייתי רוצה לעבוד בחוץ – בגן! כשהשמש זורחת וכל מסביב נובט ופורח, ואני כבולה בין כתלי חדר האוכל, כה מושך החוצה, כה הייתי רוצה לזרוע, לעדור, לשתול. כמה חושבות את העבודות האלה למשעממות, וגומרות אותן כמו מכונה, מחכות בכיליון עיניים לגמר, ובשעות המאוחרות אחרי הצהרים, איזה שעמום תוקף אותן! ואלה זכו לזה! לא הייתי חושבת שכה אתגעגע לאדמה, לשדה, בכמה עונג וסיפוק הייתי יוצאת! לעבוד! לזרוע, לשתול, לצאת למרחב-יה!!!

ובינתיים …

אני בחדר אוכל … מנקה, מגישה, ושוב הגלגל חוזר חלילה. אלה הם הימים הגרועים ביותר, ימים של גשם התלוי באוויר. יוצאים, חוזרים, וכל הקבוצה – תור, מעייף מאוד. הימים כתיקונם אני מסבירה פנים, ומשתדלת להגיש לכל בהכי טוב, רואה כל בן-אדם אם בא בזמנו לאכול או לא, אך היום אין ביכולתי, אני גם לא מתאמצת להסתיר את זאת, עצבי מתוחים, בקושי אני מתאפקת לא להעליב את מישהו, כי סוף סוף מה האנשים אשמים בכך? לכל היותר הסדרנים [סדרני העבודה-ש.ג.], והגם נוסף לכל, השמים קודרים, הטפטוף בלי הרף, כה אפור הכל … טוב שגם זה יעבור …

ב"ה יא' אדר ב'

אנצל את שעת הצהרים "לחטוף" רשימה, טרם כניסתי שוב לעבודה.

מהשכם בבוקר, עד הצלצול לארוחת הערב בהפסקות קטנות מאוד, הנני תפוסה בלול, וגם בלילה שנתי נודדת, אם רוח בחוץ או גשם. מה גורל הקטנים? האם הרוח לא חודרת לבית האימון? האם המנורה בוערת בסדר?

כך היא דרכה של הלולנית בתקופת האימון, האפרוחים הקטנים דורשים טיפול רב, והדאגה היא גדולה פי כמה במזג אוויר הרע, הפעם הם חלשים באופן מיוחד ומתפתחים לאט, הסיבה היא לפי דעתי באיכות הביצים הלקויה, יתכן שהזנת העופות לא הייתה טובה, או שהתרנגולות צעירות, וייתכן גם ששני הגורמים פעלו כאן יחד.

במשך היום הם נחמדים וערים מאוד, אצים-רצים בלי הרף, חוטפים את המזון ומחטטים כל היום, סיגלו להם את כל התכונות של העופות; הן דומות מאוד לזקנות שלנו, אשר באחרונה נעשו פראיות מאוד, אני מכנה אותם בשם "תרנגולות קטנות".

בבוקר בהיכנסי אני מוצאת אותם כבר על יד האבוסים, פורצים החוצה מתוך הווילונות הסוגרים על הארגזים, בשעה שאני מחלקת להם את התערובת מתנפלים תמיד על הטריה, יש להם חוש מיוחד למזון טרי, כל הסיבות האלה נותנים תקוות טובות אילו …

בחרדה מיוחדת אני מרימה את הארגזים או את הכיפה בשעת הניקיון, כמה חללים יהיו שוב היום? עשרת הימים הראשונים כבר עברו, והתמותה היא כפליים מהממוצע, עד מתי ולמה? הלב כואב כשמוטלים לפני החללים האלה.

מוזר הדבר – בשעה שמיליונים בני אדם נטבחים, מובלים כצאן לשדה הקטל, עומדים ומצטערים על מותו של אפרוח קטן, האם זה צודק? כן, בהחלט, גם זוהי בריאה מעשה ה', ודווקא כי היא כה חלשה.

ועוד יותר גרוע לתפוס את אותו הקטנטן בפרפורי המוות, העיניים מבקשות רחמים ואין מציל … אותן עיניים השחורות כפנינים שרק אתמול הבריקו בעירנות כה רבה, וקורא על פי רוב שהחלשים נדרסים ברגלי החזקים, בלי רחמים דורכים עליהם ועוברים אותם, וכשהקטן חסר אונים משתטח לפניהם מתחילים לנקר את בשרו.

כה אכזרים כמו בני אדם!!! גם כאן חוק – החזק שולט בחלש, אך להצדקתם יאמר: לא מחשבה ולא מוח פועל בהם…

הנאה רבה לראות אותם עת אוספים את הקש הישן ומרפדים להם מחדש, מתחילה ריצה על הנקי, בשעה שמחמת מכה או רעש מצטופפים כולם בפינה ועיניהם השחורות נוצצות מתוך הים הצהוב, כה מתוקים! העיניים הקוראות לעזרה!

יש רגעים שונים בעבודה זו, רגעי התעוררות ורגעי צער, על כל פנים יש לעשות הרבה ולהשתלם. אסיים כי מרחוק כבר קולטות אזני את קריאתם – ציפ, ציפ, ציפ…

ב"ה פורים תש"ג

מה עצוב הפעם היום הזה! אין יותר בכוחו של הנס שהתרחש אז להשפיע על חיינו היום – בזמן שלפני עינינו ממש מתגלה האסון שהיה צפוי לעמנו אז…

המן הרשע אשר קם בדורנו זה, עולה על אחיו שלפניו באכזריותו ובפעולותיו הזדוניות לעין שיעור ומדי פעם בפעם כוחו גובר. כל יום, כל שעה, כל רגע, עולה מספר קרבנותיו – מיליונים אחינו מובלים לגרדום שם, חפים מכל רשע, רק בגלל היותם בני עמנו.

איך לחשוב על חג ושמחה?

כה צורב הכאב, כה כואב הלב… ושאלה אין סופית: עד מתי? ואין מענה… הכול זועק: נקמה! וידי כבולות…

ועל כן נכלמתי.

זיכרונות… מלווים אותי בלי הרף, בזמן שהמציאות היא דלה, כשאין באור לחיינו, חיים בזיכרונות, גם כשהמציאות היא מרה מאוד, קורן לנו העבר, אז חולמים הרבה. יפה לחלום, אך כמה גדולה האכזבה בהקיצנו!

ואני כל הזמן, כל היום חיה בזיכרונות וחולמת.

רואה אני את החג בילדותי בבית הורי.

התכונה היא גדולה כבר כמה ימים לפניו, מה אהבתי את הימים האלה מלאי פעילות והמצאות ואת החג עם מאורעותיו המבדחים, מצב רוח מרומם והרבה אורחים, לשמח את האביון היה בראש דאגותינו, אף כי בכל ימות השנה היה ביתנו פתוח לכל הזקוק לעזרה.

הרחוב המה מילדים ואנשים שהתחפשו, אפילו שואב המים, הגוי, לבש על כובעו סרטים ארוכים של ניר צבעוני ובצעקותיו הבלתי מובנות הבהיל והצחיק את הקהל.

העירה הייתה כולה בסימן החג, התושבים הלא היהודיים אף פעם לא הפריעו לשמחתנו, בזמנים האלה עוד הייתה הרפובליקה החופשית [פולין-ש.ג.] במלוא תפארתה, גם בזמנים מאוחרים יותר, כשרוח האנטישמיות חדרה להרבה ממדינות אירופה, היינו כמו אי בעצם ליבה של אירופה במדינה זו, שסיסמתה עד הרגע האחרון היה: חופש לכל.

אך על הכל הייתה הסעודה בקרב המשפחה ואחריה האספה בבית סבא, חדר ענקי, אולם ממש, באמצע שולחן גדול מכוסה מפה לבנה, שני פמוטים גדולים בעלי ארבעה קנים, על מגש של כסף, ערוך בטוב טעם ועליו ממתקים ערבים לחיך. בראש השולחן סבא עם זקנו הלבן, בצדו הימני – סבתא, זקנתי היקרה! כמה טוב וחמדה הביעו תמיד פניך, אשר באחרונה מלאו קמטים. עיניך השחומות באורם החם לטפו את כל אחד, אליך היינו באים הנכדים בתלונותינו ובקשותינו, הוראותיך הנתונות באופן המתאים לך נחרטו בזיכרוני ולא פעם עזרוני בחיי. נימוסיך וטוב לבך היו תמיד לפלא בעיני, תמיד היינו מתגאים בפני ילדים אחרים: אין סבתא טובה ויפה מהסבתא שלנו.

בצד אחד של השולחן ישבו החתנים והבנים, בצד השני הכלות והבנות, הנכדים והנכדות, למעלה מ-30 מספרם, מדי פעם לפעם התחלפו במקומותיהם, הם הכינו תמיד תכנית ומשחקים בלי סוף, כש"מקהלת סבא" שרה את "שושנת יעקב", השתתקנו והקשבנו ברוב נחת, לא פעם עמדו העוברים ושבים ברחוב תחת החלון להקשיב לזמירות השבת והחגים ששרו אצל סבא, גם היום, לא פעם, מצלצלים באזני צלילים ערבים אלה.

אור שמחה ואהבה היו שוררים בבית זה, וכל זה היום לא קיים יותר, נהרס, נעקר בידי הצורר, ואילו הייתי יודעת לפחות מה גורלם, יקיר אייכם? השמיעו את קולכם, הרגיעו את נפשי הסוערת!!!

. — .

בקבוצה ["קבוצת אברהם"-ש.ג.] שום אופן לא רצו להשלים לפורים בלי תכנית, אינני מבינה את האנשים האלה, האם ליבותיהם אטומים? האם הם בכלל לא חושבים? המוסדות הלאומיים הכריזו על אבל, יפרוש כל אחד לפינתו ויחשוב על גורל עמנו, כאן בשיניים ובציפורנים רוצים להחזיק את "רמת" החג, ובכן מסדרים תכנית, אך השמחה לא מלאה, אל יתאמצו ליצור אותה, במשך כל הערב הייתה ניכרת התאמצות זו, הסתכלת רגע אחד בכל הפנים ואף אחד לא כאן ברוחו… ישבתי בין עקיבא לעזריאל, מכיוון שגמרתי את העבודה מאוחר, נכנסתי לאכול כשהתכנית כבר התחילה, ובהיותי עייפה מאוד ישבתי עד הגמר.

לא פעם הייתה ניכרת ההתאמצות, שלום מדי פעם בפעם התפרץ בשירה, השיא היה השיר הגורלי. עזריאל לחש באוזני בראותו את עקיבא מדוכא מאוד על ידי: "האמיני לי ששניהם חושבים עכשיו את אותו הדבר ואצל כל אחד זה מתבטא בצורה אחרת".

כן… שונים הם האופנים להשקטת הכאב, כל אחד ואחד לפי צרכיו הוא.

קרו אור היחידה באותו יום הייתה ביאתך יקירי. שעתיים בילינו יחד, זה מהר עבר! כחלום היה בכל, באמצע היום הופעת וכבר שמת את פעמיך לחזור, אבל טוב שאפילו רק לרגעים ובכל זאת היית.

מתי נוכל להיות יחד? מתי יעבור הרצח מעולם זה?

מתי יתרחש שוב נס פורים?

יהי רצון ונחגוג את החג הזה בשנה הבאה במלוא תפארתו.

האם זה יהי אפשרי אחרי כל זה שקרה? המותר לשכוח?

לא, לא נשכח את הקרבנות, אך חיו נחיה בעבודה וביצירה.

ט' בעומר תש"ג

זה מזמן לא כתבתי.

הימים חולפים על מאורעותיהם, קורים מקרים הראויים לציון… אך הגוף עייף מהעבודה המרובה וקשה להתגבר… לכן הדחיה היא מיום ליום, הפעם אתנער ולמרות הכל אנסה להגיע עד גמר רשימותיי, כי יום זה בו הוכרעה הכף ליצירה… יצירת חיים חדשים…

הפלוגה לכפר עציון הורכבה אמש מחדש, אינני נמצאת עוד ברשימה של הראשונים [הפלוגה האמורה לעלות ראשונה מקבוצת אברהם, הנמצאת בהכשרה בכפר פינס, להתיישבות בכפר עציון].

כמה רציתי להיות בין אלה! אף פעם לא תיארתי לעצמי שלא אמצא ביניהם, אבל מה לעשות אם לא רוצים בך? צר לי על שלא יתגשם חלומי זה מכבר, אך לא לשבת בחיבוק ידיים נוצרתי, תמיד ידעתי להטיל על עצמי תפקיד וגם למלאותו, וגם הפעם ברגע שנגוז חלומי אשר שנים ובעיקר בחודשים האחרונים הגיתי בו, כבר מופיע על האופק ומאיר בזוהרו הלא כוכב חדש:

האימהות.

כן, אם לא ניתן לי לצאת הראשונה, בין האחרונים אהיה, יחד עם האימהות והילדים, כי ערכם של אלה שווה לזה של אלה, ובי כוחות גנוזים הקוראים לפעולה.

במקום חלום של שנים אגשים חלום של דורות, חלום נצחי, אשר קיים מאז ומתמיד, מראשית בריאת העולם לעולם ועד.

– – – –

ב"ה י' סיון תש"ג

הפסקה כה ארוכה עדיין לא הייתה בכתיבתי כמו כעת, ולא משום חוסר חומר, אדרבא, הימים די מלאים מאורעות, הרהורים בלי הפסק, געגועים, כיסופים בלי סוף… ולמרות הכל יש דבר המונע בעד הכתיבה – הדיכאון התמידי הנסוך על הווייתנו, למרות המשכיותנו בחיי היום יום כאילו לא קרה כלום, כאילו האסון הנורא שנפל בחלקו של עמנו הנרדף והמעונה, לא אסוננו היה… ככאב נסתר בחובנו. לא פעם לזעוק הייתי רוצה, להרעיש עולמות! כה צורב… כה מכאיב… האם אין הרשות לכך? האם באמת מותר לנו להתנהג כאילו לא קרה ולא כלום? האם מותר לשכוח אפילו לרגע מה שמתרחש שמה?… ואף על פי כן נגזר עלינו להתנהג כאילו… אך לאמיתו של דבר באמת לא כך (כך אנו), חיינו כמו שהיו לפני זה, כל אחד מאתנו נושא מסווה על פניו, ואין רגע שלא אזכור אתכם יקירי, במחשבות תמיד אנוכי אתכם, כל הרהורי שייכים לכם, אך הכרח החיים הוא להתרכז ולפעול, לבנות ולהכין לאלו שיזכו להגיע אלינו.

ומה שתיקתי על דפי הנייר? למה הם נשארים ריקים? יש ויש מה לכתוב, כעת הרבה נהפך לזיכרונות ובכל זאת כדאי לרשום אותם, אך לא הפעם, זמני לא יספיק לכך, היום אעלה על הנייר רק את מה שמתהווה בקרבי כרגע, כתוצאה ממפנה שחל אצלי בימים האחרונים – קבלת תפקיד.

בטרם ישיבתי לכתוב עברתי על רשימתי האחרונה ועיני נתקלו במשפט אשר יכול לשמש למוטו למצבי כהיום ואשר ליווה אותי כמעט כתמרור בדרכי חיי.

"ואך לא לשבת בחיבוק ידיים נוצרתי, תמיד ידעתי להטיל על עצמי תפקיד וגם למלאותו".

מילים אלו מכוונים אמנם לדבר מה אחר, ואת תפקידי הטילו עלי אחרים – החברה – אך מידיהם נטלתיו ואשתדל לשאתו במסירות, לטובת כולם – כולנו.

הדבר בא אלי פתאום ומבלי שהייתי הוגה בו אף פעם, לא מפני שלא חשבתי לקבל תפקיד איזה שהוא, אבל שטח פעולה זה באפיו רחוק היה ממני מאז ומתמיד, יש אמנם צדדים בו שבביטחון מלא אוכל לעמוד בהם, לעומת זאת יש דברים שאוכל גם להיכשל מתוך חוסר הכנה, חוסר ניסיון וחוסר התעניינות עד עתה.

ראשית באה אלי הלה, זאת הייתה באמת הפתעה בשבילי, מסרה לי שחושבת אותי בתור מועמדת ראשונה למחסן הפרודוקטים. השמיעה הרבה דברי חנופה, לא היו לגמרי נעדרי אמת, כי יש בי כמה תכונות הנחוצות לתפקיד זה, אך כמובן גם הפריזה, כמובן לא הושפעתי מדבריה ובליבי החלטתי להיות חזקה ובכל תוקף להתנגד לדבר, ואולי גם הייתי מצליחה, אילולי…

כן לפעמים מילה אחת הנפלטת מפי בן אדם גורלית, משנה היסטוריה, והפעם מילים אחדות שנאמרו על ידי שלום, הפכו בין רגע את החלטתי העזה הזאת ועוררו בי ניצוץ של אמביציה אשר בהופעתו התלקח באש חזקה ורצון נולד בי להראות שאוכל, שאהיה מסוגלת, ושיש צורך להראות לאנשים שהרבה דברים לכל דבר, ולא תמיד זה קובע הנראה מבחוץ ומסנוור את העיניים.

ברגע ששלום אמר "מחסנאים כמו הלה כבר אף פעם לא תהיה לנו, עלינו לשכוח את זה ולהסתפק בפחות". החלטתי להראות שיכול להיות גם "יותר טובה ממנה".

אינני יודעת מה היה כאן הגורם המשפיע? קנאה? – אינני חושבת, כי ההוקרה הזאת מגיעה להלה במאה אחוז, עבדה בהתמסרות יוצאת מהכלל, התרוצצה, השתדלה והצליחה, עבודתה והתמסרותה בהרבה דברים הם למופת… יותר מזה פעל כאן גורם שני – העלבון. כן, נעלבתי שלא מאמינים די בכוחותיי ובכישרונותיי, בכושר פעולתי.

אינני רחוקה מלחשוב על זה שבכוונה נאמרו המילים, בוודאי לא לפגוע רצה שלום בהם, אינו מסוגל כלל וכלל לעשות דבר כזה בתמימותו, אדרבא, הוא רצה להקל עלי שלא אצטרך לתת כה הרבה, כי לא יחכו לזה. זאת אומרת: אין צורך לפחד מפני זה, אך למרות רצוני עורר משפט זה תגובה כזאת בי והניעה אותי להחלטה כן לקבל את התפקיד ולהראות שיכול להיות גם יותר טוב בזמן שמחכים ליותר גרוע.

אני משתוממת על עצמי מניין לי הביטחון שאהיה יותר טובה ממנה. מה פתאום האמביציה, השאיפה לכך? איפה זה הצטבר בי בבת אחת? לא ידעתי כלל שכוח זה קיים בי ומסוגל לפעול, הרי שנים עברו מבלי לעשות אפילו ניסיון לעורר את הרצון הזה לחיים. דומני שהייתי משיגה הרבה דברים אילו הייתה לי רק מעט אמביציה, וכאן זה קם בסערה ואולי זה בעצמי הרדמתי ודיכאתי ועכשיו זה מתקומם.

יהיה הכוח הזה מה שהיה, בכל אופן דוחף למעשים, לפעילות. והיום ערב כניסתי אני שקטה ובטוחה, והלוואי שלא אתאכזב. תפילה אחת לי לה': שייתן בי כוח וסבלנות לעבור את כל המכשולים, בכדי שאוכל להשביע את רצון כולם.

וקשיים לא מעטים בדרכי, יודעת אני את זאת, ובעיקר בזמן הזה, זמן מעבר לקבוצתנו [עלייתם לכפר עציון בהרי חברון-ש.ג.], אשר קשור בהוצאות רבות ודורש התאמצות מכל אחד, הורדת העובדות, התאמת העבודה לפי התנאים החדשים, כוחות עבודה חדשים, והכל בבת אחת, סבך של בעיות שפתרונן קשה מאוד, ימים ולילות מחשבות רק על זה, כי יפה לכל אחד לדבר על המאמץ במילים יפות. להלכה כל אחד מכיר בצרכו, אך כל אחד עושה אותו אצל השני, כשזה מגיע לעורו הוא נרתע אחורנית ולא מגשים, ומשום זה המאמץ הגדול לא מתחלק בין כל הכלל, אלא נשאר נחלתם של יחידים, אשר מחפשים את העניינים במלוא הרצינות ונכונים.

נכונים לשאת בעול בעד כולם. כן, זוהי החלוקה השווה במשטר הקיבוצי, כולם ערבים בעד אחד ואחד בעד כולם, למזלנו יש לא רק אחד, אבל לדאבוננו רק אחדים, וברוכים יהיו מעשיהם – תחזקנה ידיהם.

ב"ה תל אביב יח' תמוז תש"ג

אחרי הפסקה ארוכה, ימים רבים עשירים במאורעות, אשר במידת מה שינו את עמדתי לגבי הרבה דברים, שוב אחזור ליומני, חברי הנאמן הקולט את העצב ואת השמחה כאחד, הכול ארע בקצב כה מהיר, ברציפות כזאת, עד כי לא מצאתי אף שבר של שעה לרשימות, גם מוחי לא היה פנוי לכך, אך היום ביושבי במנוחה כאן, בדירתה של ברנדי, מנוחה ושקט סבבי, וגם ראשי יותר צלול אחר שבועות של סחרחורות, אנסה להיזכר על כל מה שעבר עלי במחנה, ולתאר את הכול כפי שהרגשתי וחשבתי בשעת המעשה.

ימים אחדים לפני כניסתי למחסן, אני נוסעת עם הלה לפגישה. האולם מתמלא באורחות, מנקודות רבות בארץ באו כולן, מגן-שמואל עד דגניה מדגישות כאן החברות המחסנאיות את דרישות חבריהן במשקים וגם בפלוגות עבודה. אני מתבוננת בהן, טיפוסים שונים ומשונים, אחדות חותם הקיבוץ ניכר עליהן ואחרות רחוקות מזה, אך ברוב מהן – הרצון הטוב לתת לחבר את המכסימום שדרוש לו ובאופן היפה והטוב ביותר.

רושם חזק עשתה עלי חברה מדגניה, רק לשמוע אותה היה כדאי לבוא, איזה יחס אימהי לחברה, איזו נכונות לעשות את הכול מה שטוב ויפה בראש ובראשונה לחבר, בדבריה מורגש הביטחון והרגש של בית ממש. כן… בקבוצה כמו דגניה אפשר להרגיש בבית.

היא מזהירה את מחנות העבודה מתקציב נמוך, אל תתפארו בו! תנו לחברים את הכול מה שרק אפשרי למען יוכלו לאגור כוחות! זה עוול אם לא תעשו את זאת, אם ביכולתכם.

לא הייתי היחידה שעמדתי תחת רושם דבריה, בחורות ותיקות במשקים הושפעו בהרבה, כמה אהבה, כמה הבנה נבעו מתוך דבריה. כל הזמן חשבתי האם נוכל פעם להגיע לידי מצב כזה? החלטתי בליבי בכל אופן להשתדל להטות את פעולותיי בכיוון זה, בחרתי אותה בתור סמל עבורי, בהתלהבותי לא חשבתי אם זה אפשרי, רצוני עז להגיע לכך פעם.

בכדי לקבל כמה הוראות טובות ומועילות אני נוסעת לנהלל, עוד בתחנה אני פוגשת אחת המורות, היא שמחה מאוד לקראתי ומספרת לי בדיבור מהיר על הכול מה שנעשה כעת שמה. אני מתיישבת באוטו שנוסע לעמק… זה שנה וחצי לא נסעתי בכיוון זה, ליבי מלא שמחה, שוב אראה את העמק האהוב שלי! ביתי הראשון בארץ תמיד לפני עיני הנוף המקסים, שתמיד הלהיב אותי בזמן עבודתי בשדה ובגן. הכול מוכר לי כאן, המוסד כמו שהיה על סדריו ומנהגיו, רק החומר האנושי השתנה, בנות צעירות, כמעט ילדות מסתובבות, כולן בנות הארץ, המדריכות מקבלות אותי בסבר פנים יפות, אך כמה מוזר הכול, לא הייתי יכולה להיות יותר, ביקור קצר אצל חוה, לבביות אמיתית שהראתה בקבלת פני נגעו עד ליבי, כמה יפה שיש אנשים נחמדים, כמה שמחה יכולים לעורר בלב אחרים. שיחה חטופה עם ארזה, אינני מפיקה הרבה תועלת מעשית שם, לא נשתנה מאומה, המלאי כה גדול, שחצי שנה אחרי שריפת המחסן עדיין לא מורגש כל חסר.

חזרה הביתה, כל שביל אומר לי שלום, כל אבן מזכירה לי התחנות אחת אחת. הכביש הבלתי גמור בקרית עמל… נבנה בידי אנשים שאחרי עבודתם שבחזית, הביתה שוב ממשיכים, כל פעם בעברי על ידו והאוטו נוסע לאט בכביש המתפתל, הייתי מסתכלת בו מכל הצדדים, שוב גדל, עדיין לא נגמר.

חיפה, מחכים לתור, ביושבי סוף סוף באוטו בא לידי עיתון, בדף הראשון שתי תמונות של בחורות צעירות, קרבנות, התופת שבגולה: טוסיה וצביה.

כמה נעלות, כמה גבורה בעמידתן, בנכונותן לעזור ולהישאר עד הנשימה האחרונה בצד חבריהן, ויתרו על עליתן, כמה כאב וטרגיות במילים האחרונות של אחת מהן: "רק דבר אחד הייתי רוצה להגיד לכולם: כמה חולה ישראל", זאת צעקתה האחרונה הנובעת מליבה של בת ישראל הנאמנה, המעונה בידי האויב, כמה אמת בה! כמה עומק וצער!

בקראי האותיות מתמזגות לפני עיני, אני מרגישה לחות… דמעות.

אני מהרהרת… במה זכיתי שהנני נמצאת כאן, בעיר הבנויה, בארץ אבות, עיתון עברי בידי ואני קוראת על מותן בגבורה, גילי כגילן, כמעט אחת מהן בדיוק בגילי. ראשית דרכי כדרכן הייתה, פעילות בתנועה, הכרה יהודית, אך לזרם אחר השתייכו, אשר ברגליהם דרסו לא פעם את קדשי ישראל, היום הוא מגן על כבודו, אין הבדלי זרמים בתוך הגטו! לב אחד לישראל הוא, אשר כואב וחולה מאוד!

אחיותיי היקרות, במה היטבנו מכן, שהנני חיה ונושמת את אוויר-יה וחלקי טוב מכן?

אינכן בין החיים, אך דמותכן תחיה לנצח בכל לב אשר יזכה להגשים את שאיפותיכן, נשתדל בכל כוחנו לרפא את לב ישראל, זוהי הבטחתנו.

– – –

עם כניסתי למחסן מתחילים ימים קשים ויגעים, מהרגע הראשון מתגלים קשיים טכניים עצומים, ראשית – העבודה לא נמסרה לי כסדר, הכול בחיפזון "על רגל אחת", בלי עיפרון, בדרכה של הלה, עלי בעצמי ליצור סדר בתוך כל הערבוביה; הכמויות שמסרה לי אינן נכונות, ואני צריכה לחפש לבד, אינוונטר לא עשוי בכלל. כל זה לא מפחיד אותי, אני משתדלת לסדר הכול בהשכמה ובשעות הערב, יש לי תכנית משלי בהנהלת הפנקסים והרשימות, אני מדברת על זה עם נתן [הגזבר-ש.ג.], הוא מרוצה מאוד.

בשבת לפני כניסתי יש לי שיחה קצרה עם עובדים במטבח, אני מדברת אליהן על תכני יומי ועל הסדר במטבח, רצוני להכניס שכלולים במסגרת האפשרית אשר יקלו על עבודתנו, על יחס נכון בין העובדות והמחסנאית, יושר, גילוי לב, כן גם על אספות מדי פעם לפעם, בהן תקבלנה השכל העיונית בשטח המטבח וההזנה, יש לי הכשרה בשטח זה ורצוני גם להעניק להן, כדי שלא תהיינה מכונות, ויהיה להן גם קשר נפשי לעבודה חשובה זו. הן מביעות את הסכמתן ורצונן לכך.

אבל קרה אחרת, הקבוצה הקבועה מתפרקת עוד בימים הראשונים, במקום הוותיקות והקבועות באות חדשות וחסרי כל ניסיון במטבח. שושנה – עמוד התווך נוסעת לכפר עציון לחתונה, ולמחרת מחליטים במזכירות שלא תחזור יותר. כל יום בחורות אחרות, כוח עבודה אשר להורדתו הלה הסכימה להלכה, אבל כל זמן שהיא הייתה לא נתנה להורידו – יורד באופן אוטומטי, ניסיונות לסידור חדש, כדי שלא תהיינה הפרעות, אני מקבלת את הטיפול. אני עובדת ברציפות מהשכם בבוקר ועד חצות הלילה, אני ממלאת את עבודתה של פועלת שחורה, מחסנאית ומטפלת, אך כל זה נחשב אצלי כקושי ראשוני ואני עושה את הכול ברצון טוב ובתקווה שבמשך הזמן הכול יסתדר ואצטרך גם לעבוד פחות. מסביב הכול בסדר, בחדר האוכל לא מורגש השינוי והקשיים, הארוחות בזמן, האוכל טוב, רק לפעמים לא מספיק, כי בסידור העבודה ובמזכירות טוענים שיש פחות אנשים ואין להכין הרבה ובינתיים מתברר כי מספר האנשים לא פחת, למרות שהרבה מחברינו עברו כבר לכפר עציון, באים מגויסים, תלמידים והרבה אורחים. ובכן העבודה לא פוחתת, אבל המאמץ אינו מחולק באופן שווה, הכול נופל על שכמי. אחרי העבודה הקשה ביום אינני מסוגלת להירדם בלילות, מוחי פועל בלי הרף, מחשבה רודפת מחשבה; תפריטים, שיפורים, שכלולים. מתוך הפעולה המוגברת של המוח סרה שנתי מעלי, אני מתאמצת בכל כוחותיי לא לחשוב, אך זה בא אלי בשיטפון ואינני יכולה לעצור בעדו, אני מתהפכת מצד לצד, סוגרת את עיני ושוב רק חוזר אלי הכול – אולי לשנות את המרק? אולי להחליף את הסלט? מה לתת בתור הוספה? הלילה עובר בהתאמצות לישון, בינתיים מבקיע השחר, מצלצלים בחמש, ואני שוב קמה לעבוד. ראשי כואב עלי, אברי רצוצים, בהתרחצי אני מנערת מעלי את כל העייפות, אך בעבודה לא פעם תופסת אותי סחרחורת, אני נאלצת להתיישב באמצע סידור המחסן, אחרי כמה רגעים אני קמה וממשיכה… ככה סוחבים יום יום בעול.

השבת הראשונה לפעולתי עלתה יפה מאוד במטבח, המקרה שיחק לי ויכולתי להגיש בשר עוף לכל החברים. קבלנו ארגז משמש מכפר עציון ועוגות, אשר בעצם ידי לשתי אותן ברצותי לקבל בצק טוב, הטעם היה ביתי, והרבה מהחברה אמרו את זה. התפריט של כל השבת היה יוצא מהכלל הודות למקרה ולהשתדלותי, הייתי צריכה להיות מרוצה, כי גם אורח יקר היה לי… ובכל זאת… ובכל זאת, מה עצובה הייתה שבת זו ומה מדוכאת הייתי.

שבת בבית אתך יקירי, כמה חיכיתי לזה ומה גדול החג אז, כי גם ימי חול נהפכים לי לחג בהיותך כאן… ושבת חג כפול הוא, מלא קדושה ואהבה, כל בגד יקר וכל תנועה נשמרת בזיכרון, מה מעט ניתן לנו להיות ביחד – וכמה זה הרבה!

האוהל כעט מוזנח במשך כל השבוע מרוב עבודה במחסן, הכול נשאר בלתי מסודר, אך בערב שבת אני משתדלת להקדיש גם זמן לסידור פינתנו… ולפנות ערב, בבוא שבת המלכה, לא ניכר אף שמץ של הזנחה ואי סדר, אפילו עשרה מחסנים לא יפריעו בעד הניקיון ושלוות שבת שבמשכננו הפשוט והנחמד.

בלילה אני שוב לא אוכל לישון, גם אתה ער על ידי, ולמרות עייפותך הגדולה גם לא תישן מרוב דאגה שחלה בי, אך לפנות בוקר השינה התגברה עליך וישנת את שנתך הבריאה, ואני קצת קינאתי בך בעד השינה הזאת, שכבר לילות רבים נעדרת ממני, וקצת – אודה בכך השתלט עלי רגש של עלבון וצער על שיכולת לעשות את זאת בזמן שאני מונחת על ידך נטולת שינה חדלת אונים, אבל בסוף תקף אותי רגש של רחמנות ואהבה כלפיך, וברוחי בקשתי ממך סליחה בעד שגזלתי את שנתך עד כה ולחשתי "נומה ילדי היקר, תנעם שנתך", וליטפתי את ראשך בקלות, בכדי לא לעורר אותך.

בבוקר בטרם קמנו שוחחנו במיטה, גם השיחות האלה כמה נעמו לנו וכמה יקרי המציאות הן, כי עם שחר היית קם וחוזר לתפקידך, ואני לפעמים גם הייתי קמה לעבודה, אבל על-פי-רוב המשכתי לישון עם חותם נשיקותיך על שפתי… גם אז זה היה טוב. אחרי זה קראת לי מהספר "צוֹר וירושלים" של שוהם, הקשבתי בפיזור נפש, מחשבותיי לא היו עם הקריאה, ופתאום חשבתי בקול רם: "חבל שלא שמתי מלח ופלפל על הבשר…", ואתה כהלום הפסקת בקריאה, הבטת בי בעינך הטובות והפעם עצובות מאוד, ואמרת: "איך זה אפשרי, שבאמצע הקראה כזאת תדברי ככה? האם לרגע לא תשתחררי מהמטבח? רע, רע מאוד הדבר!". הרגשתי נעלבת, היה זה יותר עלבון התרבות מאשר עלבון אישי, כל היום הייתה מתיחות בינינו, איזה כובד מוזר, במקום לשמוח אחד לשני וליהנות מנוכחות הדדית, כרגיל בחופשותיך, היינו שנינו עצובים, שנינו הרגשנו מין אכזבה.

אני בתוך הקושי שהקיף אותי הייתי זקוקה לעידוד… חיכיתי לו מפיך… אך אף את הדוֹ לא קלטתי… וזה היה כה עצוב, ואתה תחת הרושם של עייפותי והריצה התמידית גם ביום שבת, מראה פני הרע וחוסר התעניינות בדברים שלא עומדים בתחום המטבח – היית עצוב. לא פעם שאלתיך: "מה לך הפעם? הרי תמיד היית עליז ועודדת את כולם והפעם כה עצוב? למה לא ננצל את היום הזה שהוא כה יקר לנו? ולמה לא נשמח?".

בעצמי שאלתי ולענות לא יכולתי, כי גם אני הייתי עצובה, למה הכובד הזה? הכול כל כך הצליח, ולמה אינני יכולה לשמוח להצלחה? אולי עייפה הייתי יותר מדי.

אתה ענית לי שבזמן האחרון אתה מרבה לחשוב על הבית ומכאן העצב. התפלאתי, זה הרי לא חדש, כבר מזמן אין אנו חדלים לחשוב עליהם, ובכל זאת חיים את חיינו וגם שמחים, אם כי בלב עמוק תמיד הכאב צורב, אך הפעם זה תקף אותי כה חזק ואינני יכולה להשתחרר מזה.

באמנתי לך, כי גם לי לפעמים תקופות כאלה, אבל בכל זאת – לא במלוא הלב. כל הזמן היה לי הרושם שאתה מסתיר לפני משהו – דבר שאינך רוצה להגיד לי בכדי לא להעליב אותי… והרגש שאינך מגלה לי את הכול – היה בשבילי כה מכאיב.

והיום כשפני הדברים השתנו אני מהרהרת לפעמים: "אולי חשת כבר אז את אשר עתיד להתרחש?".

ביום שחזרת בא יצחק [בן-סירא, היה אתו בבריגאדה-ש.ג.] ואמר: "אנו יוצאים לחוץ לארץ, היום הודיעו לנו, ויתכן שעוד פעם כולם יקבלו חופש, בכדי להיפרד, אבל היציאה בטוחה".

נדהמתי, איך זה פתאום שוב? הרי זה ירד מהפרק, כבר לא חשבנו על זה כלל וכלל ועכשיו החלטה כזאת? ברגע שכחתי שהדבר נוגע ישר אותי לליבי – לב אשת חייל היוצא לא חשב על הבאות לו, הרגשתי כאן עלבון וצער עמוק, צער של העם היהודי הנרדף, האם גם כאן לא נמצא מנוח? האם גם כאן נהיה רק סמרטוט בידי אחרים, שיעשו בנו מה שרוצים? מה עמוק הכאב בהכירנו כי אמנם להלכה חופשיים אנו בארץ הקדושה הזו, אך למעשה עבדים אנו וכפופים לרצונם של "הנדיבים", העם הלוחם בעד חופש האומות. מוציאים את טובי בנינו אשר למשמר המולדת נועדו, ומכניסים במקומם פורעים.

הכול קורא בי למרד!

מתחילות לבוא פתקאות – בעוד כמה ימים ניסע – יתכן שהכול ידחה – אם נסע, נקרא לכן. כה עצוב הכול ואני מרוב עבודה לא אוכל להתמסר למחשבות, רק לרגעים אני באה לידי הכרה: הנכון הדבר? הייתכן? רק שעות המנוחה בלילה מנוצלות למחשבה.

וברגעים אלה עולה הכול לפני עיני רוחי, יש שדמעות נעמדות בעיניים, יש חשק לבכות, אחרי שדמעות חמות שטפו את פני – הוקל לי קצת… ואז מתנערים – לא! אסור לבכות, הרי מהרגע הראשון הייתי נכונה לכל קושי, ולמה לכרוע תחת המשא אשר זה מזמן אמצנו את שכמנו לשאתו? ולא אמשיך לבכות, רק שוכבת דומם שקועה בהרהורים.

אלה הם הרגעים היקרים ביותר, ויש שמפריעים גם בזה, אנשים לא מתחשבים ומכניסים תמיד "דיר" לאוהל, לשווא ההתנגדות שקשה לי בגלל העבודה לסדר אחרי שתיים, לא מבינים, ליבותיהם אטומים ולמה לי לספר לכולם שפעם טוב לי רק לבדי? לא – לא ראויים לגילוי זה אם בעצמם לא תופסים.

קבלנו הזמנה מכם, יום חמישי בצהרים שושנה לוקחת את אורה, היא כל הדרך שקטה, קולטת רשמים, ומזכירה את האבא, אינה רוצה לטעום אפילו בננה עד שלא תראה אותו, נפש הילד מבינה שיש כאן משהו בלתי רגיל, עצם הנסיעה מעידה על כך, ילדה יקרה! בגילה הרך עליה להכיר את אכזריות המלחמה, כמה ויתורים! מעכשיו היא תלמד משפט חדש: "אבא, רחוק רחוק".

שושנה כרגיל במקרים כאלה מתרגשת, אבל מנסה להסתיר את זאת.

הגענו למחנה, לפני השער עומדות הרבה בחורות, על הרוב ניכר שבאו ממשקים, מכל קצות הארץ התאספו כאן… מכל הגילים: זקנות, אימהות, צעירות עם תינוק על הידיים – מראה נוגע עד הלב. בחורות שהתחתנו זה מזמם, ובחורות שרק לפני זמן קצר יצאו מתחת לחופה… וגם כאלה שעמדו להתחתן, חברות טובות ומכרות. הפינה ממול השער הומה לברוב [כך במקור-ש.ג.] צבעיה. סרנו למסעדה קטנה על מנת להתעניין: "הם עוד לא הגיעו מעתלית" אמרו לנו.

העוד כמה רגעים הופעת מלא חיים וחיוך מעודד על פניך, נעים היה לי לראותך שמח וכאילו חופשי מדאגות, אחרי הימים הקודרים בבית, ככה אהבתיך תמיד!

בעוד רגעים מספר נאלצת לחזור. כמה פגעה בי שושנה [אשתו של דב קנוהל, שהיה עם שאול בבריגדה-ש.ג.]: את יכולה פה לחכות בסבלנות, הרי ראית אותו, והיא בעצמה שכחה שרק אתמול ראתה את דוב. איזה קטנות גם ברגעים אלה! האם אנשים לא יכולים אף פעם להתרומם? מה עצוב.

כשנודע שעוד זמן רב לא תוכלו לצאת הכניסו אותנו הנוטרים למחנה, עברנו בשלום את השומרים, ובדרכים מתפתלות בין הצריפים הגענו לצריף שלכם, איפה שחיכיתם לנו. מה טוב היה לשבת על הסלע ולרגלינו הים השולח את גליו במתינות ובמנוחה, השמש שקעה כבר וקרניה האחרונות עוד האירו מתוך הים, איזה שקט כאן!!! אחזנו אחד בידי השני ואושר הפגישה מילא את ליבנו, מה טוב ככה לשבת יחד על שפת הים בעת שהשמש שוקעת! ומה גדול העולם שכה הרבה מתרחש בו באותו הזמן, כמה יופי וכמה כיעור בבת אחת.

כולם הולכים למפקד, שרתוק [משה שרת-ש.ג.] מדבר בשם הסוכנות, הפעם לא מליצות, בוודאי נובעים דבריו מעומק הלב… "היה זה מאבק קשה" הוא אמר, ואמת בדבריו, כי לא בנקל תפקיר נציגות האומה את מיטב בניה, בוניה, כי לא רק חלוצים ליציאה הם, אבל רובם חלוצים לפי ייעודם, בני משקים חקלאיים וקיבוצים.

ברגע שמודיעים על 24 שעות חופש קמה תכונה רבה, הכול רצים לשער להודיע בחוץ לאלה שמחכים, אלה לכיוון אחד, אחדים כבר מסדרים את התרמילים ויוצאים לחפש מכונית. גם אני עם רבים לכביש יצאנו יחד בצעדים מהירים, בשמחה, עם הרבה כמונו עמדנו בסיבוב, בינתיים כבר החשיך ואוטו אין, אפשר למצוא, אך רוצים מאוד לנצל ובכן לא ניסע.

בצעדים מהירים, בריצה כמעט נכנסנו העירה, קיווינו עוד למצוא מכונית שתיסע מ"אגד", ובאמת בהגיענו לתחנה עבר מולנו אוטו משא טעון חיילים ובפיהם שירה – זה היוצאים לחופשה.

החמצנו את האוטו, לכן נלון כאן, וניסע בבוקר.

מתחדשת הריצה, חיפוש מלון, אני עייפה ורצוצה.

סוף סוף מצאנו חדר, אחרי שסידרנו את הדברים הפורמליים וסעדנו את ליבנו, יכולנו קצת לנוח. מלמטה מגיעים אלינו קולות חיילים שרים ברחוב ותכונת האוטובוסים. ערב יפה, השמים זרועים כוכבים, ואנו שנינו שוכבים במיטה, מה יפים רגעי הפרידה, כשצמודים זה לזה חולמים על עתיד יפה, אך אנו במציאות הפרידה, בינינו רוקמים את חלום חיינו להבא – מדברים על החופש הראשון, איזה תכניות: נגשים את מה שלא ניתן לנו עד עכשיו ובמה ששנינו כל כך רוצים.

אחרי יום כה מרוכז שנינו עייפים ומבקשים לישון, השינה היא בדרך כלל הדברים הטובים ביותר שניתנו לאנשים – כשבן אדם רוצה לשכוח, להתעורר, לנוח, אחרי טרדות רבות, אז מה טוב לישון! אך כשרגעים ספורים של אושר ניתנים לך כרגעים בהם אתה נהנה מנוכחות הנפש היקרה לך מכל – אז כמה חבל את הרגעים הספורים האלה לבזבז בשינה, את זה הייתי אומרת כל פעם כשבאת הביתה ויכולתי לנוח בין זרועותיך, והפעם שבעתיים צר לי עליהם, אך הגוף העייף דורש את שלו, ולמרות רצוננו "לא נישן הלילה". אנו בעל כורחנו נרדמים וקמים רק עם היום החדש, עוד שעות ספורות לנו, ננצל אותן עד כמה שאפשר, ואנו מתקינים את עצמנו לדרך.

במכונית הראשונה יצאנו, העיר ההומיה הייתה עלי שקטה בשעת הבוקר, במכונית פגשנו את החיילים שחיכו יחד אתנו אתמול בכביש… כמכרים טובים ברכו זה את זה. בחדרה סידרתי את הקניות והגענו הביתה [להכשרה בכפר פינס-ש.ג.]. במטבח מצאתי דבר לא נעים – לא היה מי שיחליף אותי, אך גם אם העולם יתהפך לא אעבוד היום! לא ולא! איך אפשר? נרגעתי בקושי, אחרי שלאה באה אלי בנכונות להחליף אותי. הענן הקודר עבר על היום הזה, אך בליבי נשאר צל זה.

לפנות ערב, עוד רגעים ספורים לנו, אנו יוצאים לפרדס חנה, מחכים לאוטו האחרון, כי חבל להקדים לצאת, אבל הזמן עובר מהר, האוטו הגיע, עוד אמירת "שלום", "אולי עוד פעם אוכל לבוא או אטלפן", האוטו זז, וחוזרים הביתה לאט, בעייפות אני נכנסת למחנה בקומה זקופה כאילו לא קרה כלום, באוהל כה כבדה הבדידות וזה רק לפני שעה ישבנו כאן שנינו יחדיו, הייתכן שכה הרבה זמן לא נתראה? אך אין פנאי לחשוב ולהתרגש, מחר ערב שבת, וצריך לסדר את העבודה במטבח, ובתוך הריצה וההתעסקות התמידית נבלע העצב, כדי להספיק את הכול דרוש קצב בעבודה, כן אין זמן ומקום להתרגשות, יש להתגבר על הכול.

מה קרה?

קשה לענות עקב מה בא השינוי הגדול שהתחולל בי במשך זמן קצר, זה לא מזמן נכנסתי למחסן שופעת מרץ ורצון לפעול, לתקן, להטיב, תכניות על גבי תכניות נוצרו במשך לילות ללא שינה, כל מחשבותיי ופעולותיי התרכזו סביב התפקיד שרציתי למלאותו בכל יכולתי, איזו רכות שררה בלילי בימים הראשונים, הרגשי שהשתניתי – נהייתי יותר קרובה לאנשים, הבנתי יפה את דרישותיהם, השתדלתי בצורה לא בולטת לעין לאחות קרעים, לא חסכתי עמל וזמן לפי הסיסמה: לתת, לתת עד כמה שאפשר וגם למעלה מזה! אהבתי לילדים התעוררה בי, מזמן שעזבתי את הבית וכמעט שלא באתי במגע עם ילדים, כאילו התנכרתי להם, בין ילדי הקבוצה רק עוזי היחידי שכבש את ליבי, לעתים קרובות נעמדתי ליד בית הילדים, ובאדישות גמורה עברתי תמיד על ידו, ועכשיו בעברי ליד העולם הקטן הזה, מה מתמלא ליבי שמחה, כל ילד וילד מה יקר לי! וכשאני עוברת על יד הלולים אי אפשר לי לא לעמוד רגע ולהתבונן בהם, יש שאני לוקחת בזרועותיי את חילי הקטן [הייתה דודתו] וחמימות מיוחדת מתפשטת בליבי.

מה נאה הרגש להיות לאם! ואולי בקרוב גם אני אוכל? מתי יבוא הזמן שאוכל להחזיק פעוט ולהצביע עליו: "בני, שלי הוא"! ובינתיים אחלק את רגשותיי החמים שהתעוררו בי בין הגדולים, האם ירגישו בדבר? האם ירגישו שניתן להם הכול בלב ובנפש, ולא לשם התפטרות סתם, באופן מכאני?

יחסיי עם בעלי הענפים טובים מאוד, ניכר הרצון הטוב מצד כולם לסדר את הכול בשקט ובסדר ולא בחיפזון ורעש, כמו עד עכשיו, אנו קובעים עיתים לסידור העניינים, היחסים עם טיפול הילדים שהחלו כאבן נגף, והקטטות בין הטפלות למחסנאית שמשו תמיד חומר להלצות החברים – פסקו, שוררת הבנה מלאה ועבודה משותפת בין שניהם, כל שבוע מסדרים רשימה, והחומרים נמסרים בסדר ובכמות מספקת, אין צורך בסחיבות ובשקרים הדדים.

ואני שקועה בעבודתי יום ולילה, אינני רואה ואינני שומעת מה נעשה סביבי, וגם לא מעניין אותי, אני הולכת בדרכי מבלי להסתכל ימינה או שמאלה, קדימה! לפעמים מגיע יום ועיני נפתחות, האם בחלום חייתי, או מוקסמת הייתי? ואינני יודעת את השפעת דבריך שהמשא כבד מנשא, אם בהשפעת מנחם [אחיו, אבי חילי], שיום יום ליווה בחרדה את דרכי עבודתי, אם בהשפעת השבר הגופני והעייפות הרבה הכול מתחיל לובש צורה אחרת. אני מתחילה להקשיב לדיבורים סביבי, פה ושם עקיצות קטנות, פה ושם תלונות, תהום נפערת ביני לבין אלה הסובבים אותי. בהיכנסי למטבח אני תופסת מבטים שונים סביבי, עוקבים, באיזה עולם הייתי? מה רחוקה אני מהאנשים האלה! עדיין לא הכרתי אותם וטוב היה לי. אני מתחילה לחשוב: האם להסתגל אליהם? האם להיעשות כמותם? האם להתחנף להם כמו שלאה מייעצת לי? לא ולא! כל קרביי מתקוממים נגד המעשה הזה, לא אשקע כה עמוק, האם אי אפשר להשיג עבודה מסודרת ותנאים הוגנים בלי שקר וחנופה? האם שפלים סביבנו כל כך ולא מבדילים בין שקר ואמת? ואם כן הוא הדבר אני לא אוכל לסייע לכך, אני את עצמיותי לא אמכור, אני רוצה להישאר כמות שהנני גלויה ואוהבת אמת, אינני רוצה להשפיל את עצמי, אינני רוצה להתבולל! ואם אי אפשר אחרת, ואם רק ע"י ירידה מוסרית אפשר להסתדר, אני לא אסכים לכך, לא ארד מדרכי, מוטב להתפטר.

אך הטרם אמסור את החלטתי לשלום [המזכיר-ש.ג.] אני בוחנת את עצמי ונלחמת, האם כה מהר רפו ידי? הרי ידעתי היטב שדרכי לא תהיה סוגה בשושנים, כי אם קשיים רבים יעמדו בה, האם אין לי כוח ללחום? אולי בכל זאת להמשיך, עוד לנסות? ברם מסתבר שקשיים אלה אופיים לא היה כאלה שהייתי מוכנה להם, על קשיים טכניים ויהיו גם פי אלף יותר, הייתי מתגברת, בטוחני בכך, אך לשנות את טבע האנשים… ללחום נגד קטנותם בזמן שמהלך העולם כהיום, לא אוכל להשפיע עליהם אף במקצת, מה אני ואפסי? קטונתי מאוד, אבל הדבר אשר הכריע היה יחסך לכל העניין והעצבות בה לווית את עבודתי זו, אם כי בהתחלה הסכמת ברצון ובתמימות (כמוני) הכרתי בהיותך כבר בפעם הראשונה בבית, שאינך מרוצה מזה, לשווא השתדלתי להסביר לך שזה כך בהתחלה, לא הצלחתי לפזר את פת ענני הדאגה שמעליך, ראיתי בזה חולשה, אבל אני יודעת שזה לא היה זה, כי אם מתוך אהבה רבה חששת לדרכי, ובידעך כי אין אצלי גבולות בזמן כשלפני מטרה מסוימת, קשה היה לך להשאיר אותי לבדי בלי השגחה. ראיתי כמה יקשה עליך כל זה במרחקים בנכר, שקלתי גם את מצבי בעתיד הקרוב, וידעתי שבמעמדי זה לא אהיה מסוגלת אפילו לכתיבת מכתב הגון, וידעתי היטב את השפעת העובדה הזאת, וכן אמרתי בליבי – אסור שיעשה כדבר הזה, סוף סוף רשאית אני לוותר ולהקריב רק מה שנופל בחלקי אני, אך להכביד ולגרום דאגות לנפש היקרה לי, אשר גם בלאו-הכי די כובד רובץ על שכמה, אין לי זכות מוסרית.

כך נצטברו הגורמים, ולכל זה מנחם השכם והערב הפציר בי, וגם המצב במטבח הורע, ואתה עמדת לצאת, כה קשה היה הכל! עוד כאן ושמה התקומם בי קול של קנטור שחלשה הנני ולא אעמוד במבחן, אבל הקול הולך ונחלש ואני נכנעת…

מסרתי את החלטתי לשלום [קרניאל-ש.ג.], אחרי שהסברתי לו את הכול, אמר לי שיכול להבין את הכל, אבל אין מי שיקבל את התפקיד, בכל אופן הוא יביא את זה לדיון המועצה.

אחרי הישיבה מסר לי שכולם רואים כאן קשיים ראשוניים ובטוחים שבהסדר נכון של עובדות העניין יסתדר. אחרי שהסברתי לו שאין כאן עניין של קושי טכני וקשיים כגון אלה לא יסולקו ע"י זה – הבטיח לי לחפש מועמדת.

ב"ה קבוצת אברהם ב' אלול תש"ג

עד כמה שאני משתדלת לקצר ברשימותיי ולהגיע להווה בו אני נמצאת, כדי שיומני שוב ילבש את צורתו, אינני מצליחה. רשימת הזיכרונות נמשכת למעלה מן המשוער, אם כי מספיק זמן עומד כעת לרשותי, כי זה כבר חודשיים שאינני עובדת, עדיין לא הגעתי לגמרי, כי כאן לא רק הזמן קובע, אלא גם גורמים אחרים, ובעיקר "המצב רוח לכתיבה", שהרבה פעמים נעדר מפאת חולשה גופנית וקושי בישיבה לכתיבה.

הפעם הייתי רוצה באמת להגיע לנקודה הנוכחית, בקיצור לגמור לחסל את "הזיכרונות" עוד בטרם שאכנס למסגרת חדשה לבית ההבראה.

אם כי דברים אלה אשר אנסה הפעם להעלותם על הנייר בקיצור האפשרי מחמת חוסר סבלנותי, ואודה על האמת: מתוך רשלנות, היו ראויים להרבה יותר תשומת לב, כי הם המהווים תקופה חדשה בחיי, יישארו תמיד חרוטים בזיכרוני, ואם גם לא אצליח לתאר במלוא הווייתם את רגשותיי, כי רחוק ממני הכישרון הזה ודלותי בביטויים ולא למושכי עט אני שייכת, בטוחני שבמשך כל חיי יעמוד הכול בבהירותו הראשונית, וזכור אזכור כל פרט במאורעות הימים האלה.

כמה משונה הגורל ומה מזמן לנו! ביום שאתה נוסע וכה קשה לנפש הנני מרגישה שדבר אשר לא הכרתיו מתרחש בי וגופי שהיה עייף ויגע עד כה, נכנע לאויב הנורא אשר לחם בו עד כה – למחלה ממש.

אך טרם שאגש להתהוותה ולהתפתחותה של זו, אשר בד בבד עולה עם רגעי פרידה לפני צאתך, אני רוצה בכמה מילים קצובות להנציח את הרגעים היקרים האלה.

ימים מלאים אי ביטחון ומחשבה תמידית, הייצאו כבר? לאן מתי ואולי עוד לא? איך להיוודע? ביום שני אנו מקבלות פתקאות, התאריך מלפני יומיים, וכתוב בהם: מחר נצא, ובכן "המחר" הוא "היום" – אולי כרגע יוצאים, מה חבל שלא יכולנו להתראות עוד. אני עומדת בעבודתי, שושנה קוראת לי לחדרה ומראה לי את מכתבו של דוב. אני עדיין זוכרת את התרגשותה, ואני עומדת על ידה וצנצנת חלב שהכנסתיו מבית הילדים בידי. יצאתי החוצה להמשיך בעבודתי, והיא התחילה את דרכה בכפר על מנת לפגוש אנשים שבאו היום מחיפה, ולשאול את פיהם אודות היציאה.

באותו הערב עבדתי במחסן עד מאוחר, עייפה ורצוצה הייתי, פני היו נפוחים מהעקיצות שקבלתי באותו היום (יום רדיית דבש היה זה) וראשי הולם וכל מחשבותיי אתכם. בעת סידור התפריט והמנות תמיד  המחשבה עליך, אך כשאפשר לנסות ולנסוע בכדי להתראות עד פעם לא עלה על דעתי להתלבט הרבה, מעת לעת נפתחה הדלת ושושנה הציצה בעדה, אך בראותה שנמצא מישהו אצלי (סדרני עבודה, שלום וכו') תמיד התרחקה. סוף סוף יצאתי מהמחסן ועוד עלי לסדר משהו במטבח, אני עומדת ליד הפוריטן מחכה שהחלב ירתח, ושושנה שוב מופיעה: "אני נוסעת מחר בבוקר לחיפה, אולי גם את רוצה לנסוע"? הופתעתי מאוד, איך זה שאפשרות כזאת כלל לא עלתה על דעתי? ברגע הראשון לא יכולתי לענות אחרת אלא בשאלה: "האם אפשרי עם עין כזאת"? בהצביעי על הנפיחות. "איך שאת חושבת" עונה לי שושנה, "אבל לפי דעתי כדאי היה, ובכן תחליטי, כי במקרה שגם את באה נצא השכם בבוקר, ואם לא אסע רק מכאן, אני בכל אופן נוסעת".

אני מהרהרת, וכי אפשר לי לא לנסוע? האם מותר להחמיץ הזדמנות כזאת? ומה יחשוב שאול אם יראה את שושנה ואותי לא? אם תגיד לו שחליתי, יחשוב מי יודע כמה חולה הנני וייסע בלב מודאג, אם תגיד שבגלל העבודה לא יכולתי להשתחרר יגיד בליבו בצדק: "איזה עבדות"!!! ובכן גמרתי אומר בליבי לנסוע ויהי מה, אך לא בנקל היה למצוא סידור, בעבודה הבחורות לא היו מוכנות להחליף ברצון את תורן, לאה כמובן הסכימה תיכף להחליף אותי, והפעם לא דאגתי הרבה לזה – אם האחרות האחרות עושות זאת ברצון, וסוף סוף כמעט בחצות הלילה העניין הסתדר.

השכמנו בבוקר, לעיני השמאלית קשרתי מטפחת, כדי לכסות על הנפיחות שסביבה. שושנה סידרה את כל ההכנות במטבח, ובצעדים מהירים, כמעט בריצה, יצאנו לדרך. כל הזמן דברנו רק אם נספיק או לא? אני אמרתי שכן, ושושנה אמרה שלא, למרות זאת הרגשתי שאכזבתה במקרה שלא נמצא אתכם תהיה גדולה משלי, היא הרגישה… זאת רק נסיעה מצפונית ואין לקוות ממנה, כשהתקרבנו לחיפה, ליבי פעם בקרבי, עברנו את תחנת הרכבת, הסתכלתי בה, שקט, אין כל תנועה, "אילו היו כאן הייתה תנועה בתחנה" אמרתי בליבי, ולשושנה לא הגדתי דבר.

יצאנו מהאוטובוס ורצנו תיכף לשני המסיע אותנו ל"בת-גלים", דרך מוכרת, רק לפני כמה ימים עברתי בה. אני יורדת לפני שער המחנה, שקט יחסי שורר בו, בקרבנו לשער עוברים לפנינו שני אוטומובילים ובתוכם חיילים, אבל שלנו – אינם. אנו מסתכלות אישה בפני אחותה ואומרות "אלה הם האחרונים, כמדומני", והלב מתכווץ מכאב, אבל התאוששנו תיכף ונגשנו לשער בו עמד נוטר, על שאלתנו ענה: "הם כבר אינם, נסעו לפני שעה בערך". למשמע הדברים האלה נשארנו כהלומות רעם, אך בין רגע עודדונו הדברים "יתכן שתמצאו אותם עוד בתחנה"… כאן התחלנו לרוץ שוב לתחנת האוטובוס המסיע העירה, בהגיענו לתחנת הרכבת מצאנו שקט כמקודם, על שאלתנו: "היכן החיילים"? השיב לנו שומר ערבי, בפנים מסבירות, כי הם בתחנה המזרחית והסביר לנו את הדרך לשמה. מלאי דאגה ופחד שמא נאחר עמדנו לחכות שוב למספר אוטו אחר. "האם עוד נספיק להגיד להם לפחות שלום, או שנראה רק את עשן הרכבת המסיעה אותם? סוף סוף האוטו בא, בו מצאנו כמעט את מחצית הנוסעים שפניהם מועדות לתחנה זאת, בפני כולם שאלה אחת: "הנספיק"?

בהגיענו לתחנה קפצנו מתוך האוטו ומבלי הסתכל בתנועה הרבה רצנו ישר, לא ידענו בעצם את הדרך, אך נסחפנו עם הזרם, והנה לפנינו עומדת הרכבת וקבוצות קבוצות של חיילים יושבים על תרמיליהם, ועל פני כולם ניכר הרושם של רגעי פרידה מן המולדת. התנועה רבה וקשה ברגע הראשון להבחין בין הפרצופים, בוקר קיץ יפה, השמש זורחת ושמי התכלת של ארצנו כאילו קוראים בבהירותם "שלום" לבניה.

בראשונה קפץ לקראתנו דוב, רק אחרי רגעים מספר גיליתי בין השורות את קומתו הקטנה של חילי [בן אחיו] היקר, והנה הוא רץ לקראתי, כמה אושר ברגעי פגישה כאלה, פגישה על מנת להיפרד… זה גורלנו מאז ומתמיד, מהרגע הראשון שליבותנו מצאו זה את זה, אך ידעתי את זאת מראש והסכמתי לכך, ובכן אהיה חזקה, בכדי להקל על הפרידה. לאושרנו יש עוד קצת זמן להחליף כמה מילים: "מה רעים פנייך, יקירה, ומה עם המחסן"? השאלות והתשובות מתחלפים במהירות, רוצים להספיק הרבה, אני אומרת שבדעתי לנוח כמה ימים, כי עייפה אני. החיילים מסתכלים בי, אני מעוררת את תשומת ליבם במטפחת הקשורה באלכסון על עיני, כאילו הייתי חוזרת מחזית, חייל מכר ניגש אילך ואתה מציג אותי "אשתי", המילה הזאת יוצאת מפיך בגאווה ובחיוך יפה, כה נעים היה להרגיש את זאת, שמישהו מתגאה כל כך בי.

ככל שזה ניתן לנו להתהלך שלובי זרוע בין המון המלווים והחיילים, הסתכלתי עוד בין השורות, אולי רואים עוד פנים מוכרות? כי כל אחד היה כה קרוב לליבי ורציתי להגיד לכולם כמה מילים, מה נהדרים רגעים אלה, כל תנועה נשארה חרוטה בזיכרוני, מה גדול ערכה של חצי שעה זו! למה השעון לא נעמד כעת? כמה יש לנו עוד להגיד אחד לשני! ומכיוון שהזמן כה קצר, אנו משתמשים בכל חושינו, מה שהשפתיים לא מספיקות לומר, אומרות העיניים, גם הידיים בלחיצותיהן החזקות מוסיפות והלבבות פועמים בחוזקה, "אהבתיך, אחכה לך, זכרתיך ואזכורך בכל עת ובכול שעה, כמה יקרת לי כעת".

קול שריקה נשמע ועל החיילים להסתדר לפי הקבוצות, עוד לחיצת יד, נשיקה, וחיבוק מבלי להתחשב עם הקהל מסביב, הנך מסתלק, ואני נשארת במקום ומסתכלת בנקודה אחת, במקום בו הנך עומד ותרמילך לפניך, והחיוך כמובן על השפתיים, מה נעם החיוך הזה ברגע זה! אהבתיו תמיד אצלך וכעת שבעתיים! אני שואבת ממנו עוז ומנוחה.

אחרי פקודות אחדות מתחילה העלייה על הרכבת, בפנים מתחילים להצטופף ולהסתדר, אחרי שראיתי את האפשרות ניגשתי לקרון, מצאת לך מקום מצוין ליד החלון, מהחלון שעל יד הציצו פניו הנחמדים של חייל שיחד עם אשתו החיילת חיכה אז בערב לאוטו, היה עצוב מאוד, הרגשתי כאילו את הרהוריו וצר היה לי עליו, בעיניו ראיתי את העצב על שאשתו שרק לפני חודש השיאה אינה נמצאת כאן, היא הרי באותה העיר, אך המשמעת הצבאית כובלת את רצונה, ואינה יכולה להיות נוכחת ברגע גדול זה, ועל כן עיניו כה נוצצות מדמעה.

הרב אפשטיין בא לתחנה להגיד לכם "שלום", והבטיח שבעוד שבועיים יצטרף אליכם, כמה הייתי רוצה לנסוע אתו!

לדאבוננו הזמן לא עומד, פתאום שריקה חזקה, כאילו רוצה להעירנו מתוך חלום קוראת לנו למציאות – עת לנסוע, עוד לחיצת ידיים, עוד מבט נלהב, והרכבת זזה…

קול של שירה מגיע לאוזניי, זה בשיר על שפתיהם ודמעה בעיניהם עוזבים את המולדת בניה הנאמנים, האלף הראשון שנועד לשמירה ולהגנה עליה בפני האויב מבחוץ ומבפנים נצטווה לצאת למרחקים. בסבל ובגאון נשאו את שמם "חיל הרגלים הארץ ישראלי", אשר הרבה ויתורים מבחינה צבאית וכלכלית קשורים בו, אך תפקידם תמיד לפני עיניהם, תמיד ידעו אותו. לבנות היו רגילים וללכת בתלם אחרי המחרשה היטיבו, וכשלשמירה קרא קול המצפון לשומרים הפכו, וכשלהרוס יהיה צורך על מנת לקיים את דם אחינו, הרוס יהרסו את כל הידיים האלה אשר בבניין הורגלו ושממה ישליכו במקום הפריה, כי מלחמה אכזרית בעולם!

שירת התקווה הולכת ומתגברת, הנני עומדת במקום, ובירכתי לכם שלוחה אחי היקרים! חיזרו בקרוב למולדת, כי היא זקוקה לכם! לאלף בניה חרד ליבי, כי מרגישה הנני (רק) כמה קרובה אני לכולכם – כי אלף אימהות, אלף אחיות, אלף חברות, התעוררו בי בבת אחת, ולכן פי אלף עצמו רגשותיי… ידי מנפנפות כל הזמן במטפחת, שלום יקירי, להתראות!

הרכבת מתרחקת… כבר כולם עברו על פני "לשוב לארץ אבותינו" מצלצל עוד באוזניי, והם כבר רחוקים, רק העשן העולה מתוך הקטר ונעלם בשמי התכלת. קשה לזוז מהמקום, אולי ישובו ויעברו עוד פעם על פנינו? לא – הם כבר רחוק רחוק, קשה להאמין.

אנו יוצאות מהתחנה, בעצב על הליכתכם, אך בשמחה על שהצלחנו לפגוש אתכם, אני מודה מקרב ליבי לשושנה על מחשבתה המוצלחת ועצתה, כי גדול ערכה של הפגישה הזאת עבורנו וגם עבורכם, הרבה נחמה ועידוד בה.

בדרך אני מהרהרת בתור עם בארצו וביחסם של אלה שאנו כפופים להם, כמה אני שונאת אותם ברגע זה! כמו בובות אנו בידיהם, ובשולחם את המשמרת הנאמנה של המולדת משיבים פורעים במקומם, והכל נעשה בדברי חנופה שאין שומרים נאמנים מבני ארצנו, והמקומות האלה שמעתה לשמור עליהם נצטוויתם, זקוקים לשמירה קפדנית, שאחרים לא מסוגלים לה, והישוב יגן על עצמו, אפילו רק בידיים בלבד!

האם נבוא על שכרנו בעד כל מה שאנו עושים לאחרים? ואינני רוצה להיות קצרת ראיה ולהגיד שזה רק לאחרים, כי כל צעד שאנו עושים להשמדת אויבנו האכזרי, מחובתנו הראשונית היא ובלב שלם עלינו לעשות את זאת ובהתלהבות, אבל לא רק לסייע אנו רוצים בלבד, כי אם על זכויותינו רוצים אנו להגן! דרישתנו העיקרית והטבעית היא להיות עם חופשי במולדתו היחידה הנבנית, וזה לא ניתן לנו על אף ההטפות וההכרזות של דמוקרטיה וצדק. אין צדק ולא יהיה כל עוד אחרים מכוונים את גורלנו!

סערה עזה עוברת במוחי ובליבי, אבל יחד עם זה גם ביטחון שביום מן הימים תאיר גם לנו השמש ונזכה גם אנו בני העם הנרדף לנחלה ולמנוחה, כי חלקנו במאבק איתנים זה גדול הוא הפסדנו ללא נשוא, והייתכן כל זה בלי שילומים?

ועמוק עמוק מושרשת בליבי ההכרה כי ימים יבואו בו יוכח לכל העולם כי "נצח ישראל לא ישקר"!

 

בובלה.

כשהרכבת זזה הייתי עצובה, בדרך לעיר שוב זרחה השמש, הצטערתי שלא נסעתי.

רחל [קרובת משפחה-ש.ג.] שמחה לי מאוד, אני מבלה את זמני בבטלה. הלילה חלמתי חלום רע שהושפע מהמציאות שבשכנות, לפני שבאתי הביתה חשבתי אולי להישאר ללילה, אך כה רע בלעדיך, וגשם, גשם, גשם… אני מקווה שאתה יצאת מהאזור הגשום. אני חושבת הרבה עליך והייתי רוצה שתבלה בנעימים.

שלך באהבה.

ב"ה ה' אלול תש"ג

השבוע שלאחר נסיעתך זכורה לי הפרשה העגומה ביותר בימי חיי.

להיכנס לעבודה לא יכולתי עוד, כי קשה היה לי לעמוד על רגלי, כה חלשה הייתי. ביקרתי אצל הרופא, אחרי בדיקתו לא יכול היה לקבוע מה לי, ואמר לקחת שקיעת דם. בחשבי שזה הכול, מרוב עייפות החלטתי לנוח כמה ימים ורק אחר כך לחזור לעבודה, אבל נוסף לעייפות הרגשתי גם כאבים בגב, אשר לפעמים עברו בכל הגוף. אחרי יומיים מסר לי הרופא שמכיוון שלפי תוצאות השקיעה הוא חושש לריאות, עלי לנסוע לחדרה לשיקוף. תמוה היה בעיני הדבר, הייתכן שבבריאות שלי יש פגם? איך זה כל ימי הייתי בריאה וחסונה, וגם במשפחה שלי לא היה אף פעם מקרה כזה, למרות הרהורי הרבים בדבר, הייתי שקטה ובמנוחה גמורה, אבל עמוק עמוק בלב הייתה חרדה בלב בעומדי לפני המכונה. חושך מסביב, רק זמזום המוכר לי מלפני שנה, בהיותי בפעם הראשונה בחיפה לבדוק את רגלי החולה אז, לחיצות של המכונה וטיק טק, שכל פעם נשמע בסיבובים, לחש הרופאים וכתיבת הדיאגנוזה – נגמר, נשמע מפי הרופא: "ומה יש לי די", "לכי כבר, לכי", עונה הוא בעצבנות אשר פגעה בי ותיכף יצאתי.

אחרי מוסרי את המכתב לד"ר גולדשטיין, אמר לי שהכל בסדר, ואין כל פגם בבריאות, "אבל, בכל זאת אני מרגישה לא טוב ומה עלי לעשות"? נתן לי איזו תרופה בתקווה שזה יעזור, ומכיוון שאין לי חום אני יכולה גם לעבוד.

כעת היה מצבי קשה מנשא, לא כל כך החולשה הפיזית והכאבים, על אלה הייתי יכולה להתגבר בנקל, אבל המצב שנוצר סביבי דכאני מאוד, דאגות המטבח עדיין על ראשי, אם כי לאה מחליפה אותי במטבח, לעבוד אינני יכולה, אף על פי שהרופא קובע שלא כן הדבר. אני אוזרת כוח ומנסה עבודה יותר קלה, יום עבודה במספרה, כמה פעמים אני קרובה להתעלפות, הינדה רואה בפני שלא טוב לי, ומבקשת אותי לעזוב את העבודה, אך אני מתעקשת ובמאמצים בלתי אנושיים משתדלת לגמור את יום העבודה , למחרת שוב לא עבדתי, אבל משונה מאוד היה הכל, כאילו מצפוני לא נקי, הרופא אומר אפשר לעבוד ואינני עובדת , דמי כלכלה לא יסתדרו, אבל האם באשמתי זה? אינני יכולה בשום אופן, חולשה נוראה אוחזת בי וסחרחורת, אני נשארת לשכב באוהל, כי אין בכוחי לקום, לא מביאים לי אוכל, כשהרעב גובר בי אני קמה ויוצאת לסדר לי ארוחה, כשרואים אותי קצת להתהלך, שואלים: "ומה את מסתובבת"? וקשה לי מאוד לענות: "מפני שלא הביאו לי לאכול".

אחרי הצהריים לפעמים הוטב לי, מתעורר בי הצורך להחליף מים בצנצנות, להשקות את הפרחים. אני מפחדת לצאת, שמא יאמרו: "לעבוד לא יכולה, ולהשקות את הפרחים כן".

לאן שלא אפנה מבטים חשדניים אורבים לי, ולפעמים אני מרגישה כאילו שחודרים פנימה דרך יריעות האוהל. בפנים חם, מחנק, אינני מעזה לצאת, אינני יכולה להביט בפני האנשים, כמה נורא הדבר! מה טוב היה לו יכולתי לברוח מכאן, לאן? זה לא חשוב לי, רק להתרחק מהמקום הזה, איך זה לא מאמינים לי? האם נוכחו כבר פעם ששקרתי?

טוב לי רק כשהנני לבדי, אם כי רגש של עצב שורה בליבי על כי כה גלמודה אנוכי, ומשווה לעיני את מצבי לפני שנה כששכבתי לבדי ורגלי חולה. בימים אלה של עצב ובדידות החלטתי לחפש לי רע וחבר לחיים, כי הבדידות כשלעצה לא קשה היא, אך בתוך החברה מכבידה מאוד, הפעם מעורב הוא בחמימות, וסילון של אור מאיר דרך החשכה, כי שם רחוק לא ידוע לי עדיין באיזה כיוון יש לב שדופק עבורי, ויש מוח שכל מחשבותיו אלי נכספים, וזה חיזק אותי ונתן כוח לעבור על הכול.

בימים אלה באה אלי ברנדי [קרובת משפחה-ש.ג.], על מנת לנוח ולבלות כמה ימים באוויר המרענן של הכפר, כשהלכתי לקראתה לא הכירה אותי, כה ירדתי בגוף ומראה פני היה רע מאוד, אחרי יומיים תפסה את מצבי, אף על פי שהשתדלתי להסתיר מפניה את עמדתי כהיום, והשתוממה מאוד, השתדלתי ככל האפשר לא לגלות לפניה את מה שנעשה בי לרגל התנהגות החברה כלפי, וגם התביישתי בעד קבלת הפנים שקבלה כאן, בעוד שבעת היותי אצלה הייתי נהנית מכל טוב, אבל הייתי כבולה ולא יכולתי לעשות מה שעם לבבי.

כשראתה את כל זאת, אמרה לי לבוא אליה להבריא, כי כאן בשום אופן לא אוכל את זאת, אבל במצב רוחי הנורא לא העזתי לבקש חופש שמא לא יתנו לי, כה מדוכאת הייתי, אך ביום אחד נגשה אלי לאה ואמרה לי, כמעט בטון של ציווי, שעלי לקחת חופש ולנסוע מכאן, כי היא רואה שאין לי כל אפשרות להבריא כאן, שאארוז את חפצי ואסע עם ברנדי, למחרת הייתה צריכה הלה לבוא בכדי להתחיל בעבודה בקורס ולהחליף אותי, כי הוברר בינתיים שבמחסן בשום אופן לא אוכל להמשיך, ובכן פניתי לוועדת חברים, ובלי כל סירוב או טענה נתנו לי שבועיים חופש, נתן ידע היטב את כל העניין והבין לרוחי, ושלום פעם בדברו עמי יעץ לי לקחת חופש ולהתאושש, כי אלה שקצת הסתכלו בי ראו כולם שעובר עלי משבר קשה ולא אוכל כאן במקום זה להיחלץ ממנו.

בתל אביב הבראתי מהר מהדיכאון הפנימי. כאן ראיתי מה זאת אהבה אמיתית וכמה ברנדי משתדלת להגיש לי את כל הטוב והיפה, וגם יואל [בעלה] התנהג אלי כמו אח טוב. באווירה הזאת שכחתי מהר את העצב של הימים האחרונים, וקל וטוב היה לי בראותי רק רוך וחיבה סביבי, ברנדי לא נתנה לי לעשות מאומה והכריחה אותי רק לנוח, לעזרתה הייתה לה רגלי שהתנפחה והושיבה אותי לתוך כיסא הנוח. לא זזתי מתחום הבית את רוב שעות היום וגם בערב ביליתי על הגג בקריאה ונהניתי מכול המוגש לי, והייתי מאושרת שיש לי פינה בה אוכל לבטוח.

אחרי כמה ימי מנוחה שוב הרגשתי שלא הוטב מצבי הגופני, וחשתי שאין כאן עניין עייפות גרידא, אלא אני חוששת שמשהו יותר רציני, והמחלה ממש מתגברת עלי. בקבעי את זאת פניתי לרופא, שוב בדיקות, שקיעת דם וצילום רנטגן, הצילום כבר יצא לתאריך שהיתי צריכה להיות בו בקבוצה, אך הרופאה אמרה לי לא לחזור, ונצטוויתי רק לנוח, בינתיים היו גם כמה ימים בהם חשבתי שהכול בסדר, ניצלתי אותם לטיול יפה ל"שבע טחנות", היה זה יום נהדר ובשוט הסירה על פני הירקון לא יכולתי לחדול מלחשות את מחשבותיי על עיר מולדתי ועל הנהר בו חלקנו את רוב ימי הקיץ, גם בתיאטרון ובקולנוע ביקרנו בימים אלה. ביקורו של עקיבא [גיסה, בעל אחותה-ש.ג.] היה הפתעה נעימה עבורי ושוחחנו הרבה על ימים שעברו, הרבינו לדבר על אהבתנו הראשונה ועל השתלשלות כל הדברים ובליבנו אהבה אמיתית שבין אח לאחות.

יומיים אחרי הצילום מסרה לי הרופאה את מה שגילו, נמצאה אצלי מחלת ריאה במצב טרי מאוד, היא מסרה אותי לרופא מומחה, והזמינה אותי למחר, לבוא שוב.

ברגע הראשון לא תפסתי איך זה בא אלי וכיצד זה קרה? וקבעתי שזה בוודאי איזו דלקת קלה הבאה מתוך התקררות, שאלתי אותה למה זה כל כך קשה לי כשאני רק מנסה לעבוד? והיא אמרה לי: "מפני שאת באמת חולה".

"את חולה"? זה צלצל כה מוזר באוזניי! כאילו רק מרחוק שמעתי את זאת, ולא אלי ועלי מדובר, מבולבלת יצאתי מהחדר, וכמו שיכורה ירדתי במדרגות, אך עדיין לא תפסתי את משמעות המילים האלה.

למחרת הביאה אותי הרופאה לד"ר מאיר, איש נעים מאוד עם שערות שיבה, מעורר כבוד, בדק אותי, את הצילומים ראה כבר לפני זה, שאלני אם במשפחה חלה משהו על ריאות? ואחרי תשובתי השלילית, שאלני אם בעלי בריא? אמרתי לו שכן, "ולא היו לך יחסים עם מישהו אחר"? שאל, אבל באמצע דיבורו אמר: "סליחה, שכחתי, זה קבוצת אברהם", עניתי לו: "אין זה עניין של מקום, איפה שהבן אדם נמצא, זה תלוי בהשקפותיו המוסריות". על קבוצתנו ידע מביקורו לפני מכפר ימים בכפר עציון, רוצים שמה להקים בית הבראה. אמר לי שמחלה זו נרפית היום לפי שיטה מיוחדת של שאיבת אוויר לתוך הריאות, על פי רוב הריפוי מצליח, ובמקרה שלי יכול להבטיח ריפוי של 100%.

"ראיתי כבר הרבה שנשים זקנות וצעירות ממך, הבריאו והתחתנו וילדו ילדים, אין לך מה לחשוש, אחרי הטיפול שתקבלי יעבור עליך הכול כאילו לא היה, כי מצבך יוצא מן הכלל טוב, לעיתים רחוקות אנו מצליחים לתפוס את המחלה כול כך בהתחלה.

דבריו השפיעו עלי השפעה רבה, האמנתי בהם, ולכן גם עצם העובדה של מחלתי ואופייה לא השפיעו עלי, כי ראיתי לפני רק מה שאחריה, ששוב אוכל לעבוד, אהיה בריאה, ואוכל ללדת, מספיק היה לי זה, ומעומק ליבי הודיתי לד' שהרחיק ממני את האסון האמיתי והציל אותי מצרה רבה. ההכרה הזו חיזקה אותי ובעזרתה נשאתי את כל חומרת הדין ובסבלנות, ובכלל לא התאוננתי והשלמתי עם מצבי.

חזרתי לקבוצה, קבלו אותי בסקרנות, כל אחד לפי דרכו הוא, שאלו אותי ישר ובעקיפין, ולא היה נעים לכל אחד לענות, הכרתי על כמה אנשים מין חרטה ומבוכה, כאילו מצפונם לא היה נקי, בגלל החשדות שחשדו בי לחינם.

עברתי לגור לחדרה של לאה, כאן הכרתי אותה באהבתה ובמסירותה אלי, טיפלה בי כאחות, בימים אלה לא היה טיפול, והיא נטלה על עצמה את העול הזה באמצע העבודה וגם אחריה, אם כי עבודתה במטבח הייתה קשה מאוד לרגלי הסידורים עם המחנה.

לולי טיפולה המסור ונכונותה היה לי בוודאי קשה בקבוצה ללא עבודה וצורך בהזנה טובה. קשה היה לי מאוד עם אוהלי, כה מוזרה הייתה לי הכניסה לתוכו, כשהלה גרה בו, אבל הזנחה רבה מבפנים ומבחוץ, כמה יקרה הייתה לי פינה זו! משכן האושר שלנו, ימים מועטים בכינו להיות בו יחד, אבל רב האושר שנפל בחלקנו בעת ההיא, הימים האלה תמיד לנגד עיני ואני נושאת בליבי את זכרם ואת התקווה שיבוא הזמן ושעות באושר רבות תהיינה בחיינו, כפי שאי אפשר אחרת…

חבל על הפרחים, כמה זמן השקעתי בהם, ובאיזו אהבה טיפלתי בהם! הצטערתי בעיקר בליל שישי, מה נחמד היה אוהלנו באור של נרות שבת! תמיד הרגשתי בברור שהשכינה מרחפת בו וכה אהבתי לשבת אז אתך, רק שלושה ערבים כאלה היו, ובהעדרך קראתי תמיד את ה"איגרת" [באותה תקופה כתב לה מהבריגאדה "איגרות לשבת"-ש.ג.], וגם אז היית איתי.

מכוון שהייתי צריכה להיות בבידוד, לאה יצאה מחדרה לאוהל, נדדה ממקום למקום, וכששלמה בא, סחבו מיטות. לא פעם חשבתי: לולי היא, כמה לא נעים היה לי לתפוס את חדרו של מישהו, אבל כשלפעמים הזכרתי לה זאת, לא רצתה לשמוע. ידעתי להעריך את כל זה שעשתה לי, ואני אסירת תודה לה, בפשטות וכדבר מובן מאליו נעשה הכול אצלה, גם מנחם [גיסה-ש.ג.] התנהג יפה מאוד, התרוצץ וסידר את נסיעתי לבית החולים, וגם ליווה אותי.

אחרי כמה ימים נסעתי לבית החולים, ברגש מוזר נכנסתי לתוך עולם זה חדש לגמרי, עולם של חולים. שכבתי שם עם עוד שתי בחורות, אחת יותר מבוגרת, והשנייה צעירה, שתיהן סבלו על הכליות, לא היה נעים לשמוע כל היום את אנחותיהן ותלונותיהן, בעיקר הצעירה התאוננה הרבה והכבידה מאוד על סביבתה. לא פעם הרהרתי: למה אנשים אינם יכולים לסבול בשקט? או כאבי כה קטן לעומת כאבם, שאינני יכולה לתפוס את זאת? נדמה היה לי על ידן שאני בריאה.

למחרת לכניסתי נעשו כל מיני בדיקות, מכל איבר שרק מפריש משהו לקחו לבדיקה, שהיתי שמה ארבעה ימים, יום שלישי היה ט' באב, את "מגילת איכה" לא קראתי, כי לא היה לי תנ"ך, אף על פי שהבאתי במזוודה, אך האחות שמסרתי לה אותה לא הייתה שמה, זאת הפעם הראשונה מימי ילדותי שלא צמתי. קראתי באותו היום מ"אורות הקודש" [מכתבי הרב קוק זצ"ל-ש.ג.], וספר קטן ממהדורת "על המוקד", ה"איכה" של ימינו, שבר הגולה של ימינו כשברה של ירושלים אז. זכרתי את היום הזה בבית, בו התאספנו, ובישיבה על האדמה – קראנו את "איכה", זכרתי טוב את הסיפורים ואת אגדות החורבן, רושם מיוחד עשו עלי, בעיקר כשהסבתא קראה אותן, והיום – כל זה מה שחשבתי לסיפור, כי לא יכולתי להאמין באכזריות כזאת, או אם גם האמנתי, ידעתי שמאורעות כאלה יכולים היו להתרחש רק לפני אלפיים שנה… כל זה מתחיל עכשיו במאה העשרים, בתקופת הצביליזציה ושיא הברבריזם עם אחינו היקרים בגולה, שלוליות דם, רעב והרס עוד במידה יותר גדולה.

הימים לאחר בית החולים, ימי מעבר וצפייה להעברה לבית הבראה, בהיותי אצל הרופא הבטיח לי שבעוד זמן קצר יהיה מקום בצפת, ובכן חיכיתי ובינתיים כל שבוע היה עלי לנסוע לתל אביב לקבל טיפול.

עברו שבועיים שלושה, במשך הזמן התרגלתי לחיי הבטלה, אבל את הזמן הפנוי לא ניצלתי למדי, הרבה זמן ולפעמים ימים שלמים עברו בשינה.

היו לי שיחות רציניות עם לאה, לא פעם שפכה לי את ליבה, בגלל אדישותו של שלמה ועסקנותו המרובה, כמה מעט זמן הוא מקדיש לה, יעצתי לה להשתתף ביותר התעניינות בענייניו, על זה ענתה לי שניסתה לא פעם, אבל שלמה לא היה איש המשתף את מישהו, וקשה לה מאוד להשלים עם זה, שהכול תמיד יהיה ככה.

ברגעים כאלה תמיד חשבתי על יחסנו אנו, כמה יכולנו ללכת יחד בכל, ואילו היית כאן, מה יפים היו החיים, בוא תבוא עוד גם שעתנו!

באחד הימים שהייתי בתל אביב מסרה לי הרופאה שרוצים לשלוח אותי ל"מעברים", זה מוסד של קופת חולים, ע"י רמתיים, בו נמצאים מבריאים וחולים קלים, בשבילי זה יהיה יותר טוב, מפני שבצפת או מקור חיים זה בית חולים והאווירה יותר קשה, מכיוון שיש מקום פנוי אוכל בקרוב לנסוע, רק צריך לסדר את הצד הטכני.

שבוע עבר, והניירות שלי לא סודרו בגלל עיכובים של הפקידים, בראותי שזה לא מסתדר החלטתי לנסוע לתל אביב, חששתי בדרך שד"ר מאיר לא יקבל אותי בלי הזמנה, בתחנה פגשתי את חביבה, באה איתי על מנת לשאול את הרופא על מצבי, להפתעתי הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות: "בואי בואי חבובה, אנו כבר מחכים לך", התרגז על שלא סדרו לי את העברתי, אמר לי לא להתרוצץ יותר, לקחת אישור מהקיבוץ ולנסוע ישר.

ובכן ארזתי ונסעתי ביום רביעי, הרופאה מסרה לי אי אלו פרטים על המוסד, ואני כבר סקרנית – איך זה נראה? איך יראה? כמו שיראה, אני מקווה ששהותי שמה יואיל לבריאותי ואחזור משם בריאה.

ובאמונה הזאת דרכי וכניסתי למוסד זה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

שאול רז, עורך "הצופה לילדים" – תמוז, אב, אלול – תשכ"ד

 

בעיתוני "הצופה לילדים" כתבות החתומות א.ב.

אלה ראשי תיבות של השם אהרון בינדר

שמו הספרותי של שאול רז.

אשנב למערכת

קוראים יקרים

לפנים היה היריד מקום מפגש ליושבי הכפרים, שבאו למכור את תוצרתם ולהצטייד בזרעים, אריגים, מכשירים וכלי עבודה. חיות מיוחדת הביאו לירידים הגדולים בעלי החיים השונים, שהובאו על ידי הסוחרים למכירה. פה נוסו סוסי העבודה והמרוץ, השוורים, הפרות והצאן. בארצות רבות, נהוגים הירידים עד היום הזה והם משמשים מקום לבילוי ולחוויות לילדים ולמבוגרים. בארצנו יש רק מקום אחד שאפשר בו למצוא אווירה של יריד זוטא וזה שוק הבדווים בבאר שבע.

השווקים היו בעבר בערים שבשפלת החוף ויושבי הכפרים היו נאלצים לרדת מן ההרים, כדי לקחת חבל בהם ועל כן קראו למפגשי האיכרים והסוחרים "יריד", כרגיל במפגשי המונים עסקו בהם גם בעסקי בידור וביטלו בהם הרבה זמן. ר׳ עקיבא היה מודה לה׳ על ששם חלקו בין יושבי בית המדרש ולא שם חלקו בין יושבי קרנות השוק.

על אף יחסם השלילי של חכמינו ליושבי הקרנות, הרי שהכירו בהכרח החיוני של המו״מ ההמוני של היריד ובצדדיו החיוביים. מסופר כי ר׳ חייא ור׳ שמעון בר-חלפתא הלכו לשוק של ערביים, כדי ללמוד מפיהם את שפת התרגום, ששכחו וכן הועילו ביקוריהם אצל הסוחרים, לפרש ולהסביר מילים סתומות ובלתי מובנות בגמרא.

*

השבוע נפתח יריד המזרח בגני התערוכה של תל-אביב – היריד "הגדול ביותר״, שנערך אי-פעם בארץ.

 היריד

יריד המזרח בגני התערוכה

כמובן שאין כל השוואה בין היריד התל-אביבי ליריד העולמי בניו-יורק, עליו סיפרנו לכם לפני שבועות מספר. על היקפו ותוכנו של היריד, מספר לכם א. ב. ברצוני רק לציין, כי מארגני היריד דאגו לכך, שיהיה מה לראות בו והעיקר, שאפשר יהיה לקנות בו חפצים, שימצאו חן בעיני המבקר. שמורות לכס הפתעות רבות בשטח הבידור, והרי פתיחתו של היריד בתחילת החופש הגדול, הוא ״ממש״ דבר בעתו.

שלכם העורך                           ו' בתמוז תשכ"ד

 

יריד המזרח פותח שעריו

בשנים האחרונות דובר הרבה על ספי­נות חלל שיטוסו לירח; על מכשירים אלקטרוניים הפותרים בעיות מסובכות ועושים עבודה של עשרות אנשים; על מכוניות מהירות ומשוכללות וחידושים והמצאות אין קץ. לפופולריות מיוחדת במינה זכה לווין התקשורת טלסטאר, המאפשר העברת תכניות רדיו וטלביזיה, מחלק אחד של כדור הארץ למשנהו. ביריד המזרח, שיפתח היום בגני התע­רוכה של תל אביב, תוכלו לראות כמה מפלאי התקופה האלקטרונית. כ-40 מדינות ואלף מציגים מישראל, קרוב ל-40 מדינות זרות מציגים ביריד את החדיש והמאפיין ביותר בתעשייתן ואומנותן. בין המציגות למעלה מ-12 מדינות המשתתפות בפעם הראשונה ביריד בתל-אביב. בין המדינות המשתתפות נמ­צאים: ארה״ב, בריטניה. צרפת, איטליה, פולין, בולגריה, הונגריה, דנמרק, נור­בגיה, שבדיה, פינלנד, איסלנד, קנדה, ארגנטינה, אוסטריה, בלגיה, הולנד, גאנה, גואטמלה, ניקרגואה, הונדורס, סלוואדור, קוסטה ריקה, הפיליפינים, נפאל ועוד. מישראל משתתפים משרדים ממשלתיים (תחבורה, שיכון, חקלאות ופיתוח) חב­רות שונות, מפעלי תעשייה ובעלי מלאכה — למעלה מאלף מציגים.

תאורה

בדיקת התאורה ביריד

rahaf

קרוניות "הרחף" מוכנות לרחף

תפוז ענק ותא חלל

שטח היריד שופץ והורחב והוא מקיף כיום 255 אלף ממ״ר. דרכיו הורחבו ובוססו בו ביתנים חדשים ושטחי נוי. מראהו הססגוני בולט בעיקר בלילה, כששלל או­רות מציף את הדגמים והניתנים הרבים. כדי להקל על הגישה ליריד נסלל כביש חדש משני בשדרות רוקח והוקם גשר חדש מתחת למסילת הברזל של הרכבת, כך שזרם כלי הרכב ינוע בששה מסלולים ללא הפרעות. היריד יפתח את שעריו כל יום, מלבד ערבי שבת. בשעה 4 אחר הצהרים ויהיה פתוח עד חצות.

כללי

היריד – מראה כללי

הצימוקים העיקרים ביריד הם – דגמי תא החלל והטלסטאר, בביתנה של ארה״ב והתפוז בן 12 המטרים, שבתצוגה החקל­אית הישראלית. התפוז הענקי בולט על רקע המדשאות הירוקות בצבעו הכתום-אדמדם ומזמין את המבקרים לעלות ול­היכנס לתוכו כאילו חיו בארץ הגמדים. לחובבי הגבהים לא ניתן, אמנם, להתנ­סות בטיסה לחלל, אולם הם יכולים לחדש את חוויותיהם ברחיפה מענגת ב״רחף״, הנע על הכבלים מעל היריד.

עשרות דגמים של מכוניות ובאזאר בינלאומי

בין התצוגות מחו"ל ראויות לציון: אוצרות בית המלוכה של נפאל, הקרמי­קה מפולין, הרהיטים מפינלנד, המכשירים מהתעשייה האווירית הצרפתית, המכונות מבולגריה, פולין, בלגיה ובריטניה, מכשירי האלקטרוניקה והטלביזיה מארצות הברית ואוסטריה. כן מעניינים המוצ­גים של הביתן הסקנדינבי ומוצגי ארצות אפריקה. בתצוגה הישראלית מעניינות עשרות המכוניות החדישות, התוצרת המגוונת של התעשייה, השיגי החקלאות, מתקן להתפלת מי הים וביתן השיכון. נוסף לכל אלה יש כמובן הרבה דברים מעניינים כגון: רהיטים, צעצועים, ספרים, מכונות ו…טלביזיה (כמובן של אמקור).

אופיו של היריד מובלט הפעם ע״י כך, שבבאזאר הבינלאומי המיוחד אפשר לרכוש מוצרי אמנות עממית ממרבית המדינות המשתתפות ביריד. תלאביב, מרכז תרבותי וכלכלי

ציירים

הציירים מסיימים את עבודתם בביתנה של תל-אביב

"הגמל המעופף", שעמד בכניסה ליריד המזרח לפני קום המדינה, הוצב מחדש בכניסה ליריד. בצל כנפיו של הגמל מציגה עירית ת״א, על שטח של קרוב לדונם, את חייה ויצירתה בשטחי התרבות והכלכלה.

בשטח היריד עוד הולמים פטישים אולם שעריו כבר פתוחים לרווחה, שומרים מיוחדים שומרים על התצוגה, ששוויה למעלה ממאה מיליון לירות ועשרות דיילות במדים, הדוברות 9 שפות, מוכנות להדריך את 700 אלף המבקרים.

א.ב.

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

כשני מיליון אנשים עולים מדי שנה למגדל הפלדה היפה, הניצב בשדות מארס בפאריס, והנקרא על שם מתבננו היהודי אייפל; שני מיליון אנשים משתאים למראה היפה המשתרע למרגלות המגדל המתנשא לגובה של 300 מטר, כששם אייפל נישא על שפתותיהם. — ממה מת­פעלים המבקרים? ומדוע הם מעריצים את המתכנן הגאוני?

אייפל

מגדל אייפל

כמובן שהמראה היפה הוא הגורם ה­ראשון להרגשת ההתפעלות, אך לא פחות מהמראה מעורר את התפעלותם המגדל עצמו. צורתו היפה והנישאת למרומים, שייכת לפלאים ההנדסיים היחידים במי­נם, ואין פלא שהיא מעוררת הערצה למתכנן הבלתי נשכח.

אייפל הגה את רעיון המגדל שנים רבות, אחר כך ישבו 40 מהנדסים במשך שנתיים והכינו 5 אלפים שרטוטים ורק אחר כך עמלו אלפי פועלים במשך שלוש שנים בהקמתו. המגדל מורכב מ־15 אלף חלקים והוא בנוי באמצעות 2.5 מיליון מסמרים…

השנה מלאו 75 שנים להקמתו של המגדל והצרפתים הגאים עליו, לא שכחו לציין את התאריך החשוב במבצע מיוחד, עליו מספרת לכם ה. ר. ב״כדאי לדעת״. כל גיליון הוא במובן מסוים מבצע הנדסי מדוקדק. גם עלינו, העורכים, לחשב מראש את תוכנו של כל עמוד ואת צורתו, את עיטוריו, כותרותיו וצורת אותיותיו. על אף התכנון המדוקדק, ה­בדיקה וההגהות המרובות קורים ׳תקרים׳ וטעויות.

רבים מכם שמחו ״לגלות״, כי ב״חליל הפלאים״ ״הדפסנו״ גלופה בצורה הפוכה. ובכן, היתה זאת אחת התקלות השכיחות. עד לרגע שלפני ההדפסה הונחה הגלופה בצורה הנכונה בעמוד, אלא שהמדפיס, שהחליט לשפר את הדפסתה, ע״י הדבקת קרטון לגבה, החזירה למקומה בצורה הפוכה וכך נדפסה, גם, לדאבוננו.

על השגיאות והטעויות ההולכות ור­בות במקביל לתיקונים, מספר הסופר ש״י עגנון ב״שבחו של נח״.

וְאִם תִּקַנְתִּי תֵּבָה אַחַת כְּמוֹ שֶׁהִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת.

מֵאוֹתוֹ תִּקוּן עַצְמוֹ צָצוֹת שְׁתֵּי שְׁגִיאוֹת.

ובכן, אל תתפלאו. דברים כאלה קורים. הבחננו בכך, אולם היה כבר מאוחר מדי מלתקן.

שלכם העורך                           י"ג בתמוז תשכ"ד

 

שאנב למערכת

קוראים יקרים,

כולכם מכירים את אימרתו־סיסמתו של יוצר התנועה הציונית ד״ר זאב הרצל: ״אם תרצו אין זו אגדה״. היום, במלאות ששים שנה לפטירתו, הפכה דמותו לאגדה קוסמת. מדינת ישראל, שהרצל חזה את תקומתה המדינית והקדיש לה את כל חייו, מקבצת את פזורי עמנו לתוכה ומשמשת מגדלור של קדמה ותרבות בעולם כולו. בקריאתו המפורסמת של הרצל לנוער העברי נאמר:

״התחברו בחורים!

אנו צריכים לכם,

אנו מחכים לכם !…

למדו בשקידה ובהת­להבות,

אנו נזדקק לכוחותיכם ולידיעותיכם.

הנוער העברי שמע לקול הקריאה, למד לעבוד וללחום ובתושייתו ובהקרבתו סייע להקמת המדינה ולהגשמת חזונו של הרצל.

הרצל לא היה היחיד שחלם על תחיית העם בארצו, אולם יותר מאחרים הבין, כי יש להקים תנועה עממית גדולה שתאבק באמצעים מדיניים וכספיים על הקמת המדינה.

המשורר חיים נחמן ביאליק, שנפטר לפני שלושים שנה, בכ״א תמוז, יום אחרי פטירתו של הרצל, הכשיר את הלבבות מבחינה רוחנית. בשירי הזעם והתוכחה עורר את העם לזקוף את קומתו ולצאת מהגיטאות החשוכות. ביאליק, כמו הרצל, אהב את הנוער היהודי ותלה בו את תקוות העתיד. חיבה מיוחדת נודעה ממנו לילדים. באחד משיריו היפים הוא שר:

"אוֹ אָקוּמָה אֵלְכָה לִי אֶל הַיְלָדִים,

הַמְשַחֲקִים לְתֻמָם בַּשָׁעַר,

אָבוֹא אֶתְעָרֵב בִּקְהָלָם,

אֶאֲלֵץ שִׂיחָם וְלַהֲגָם –

וְטָהַרְתִּי מֵרוּחַ פִּיהֶם

וּבְנִקְיוֹנָם אֶרְחַץ שְׂפָתַי״.

רבים מבני הנוער נפלו חלל בשדה המלחמה ורבים נפלו אי־שם בדרכים ובמחנות ההשמדה. נעשו ניסיונות להציל ולמלט, אולם ידו של הצר הנאצי, שהפך את יבשת אירופה לגיהינום ולתופת, סגרה את הגבולות והכחידה מיליונים מבני עמנו.

עתה, משהוקמה המדינה בחסדי שמים ואחרי קרבות עקובים מדם, מוטל עלינו לשמור על חייו של כל ילד ואדם יהודי ולגונן על כמותו של עמנו הקטן.

בחודשים האחרונים נהרגו ונפצעו עשרות ילדים. די אם נזכיר את אסון הגדנעיות, בכביש הרצליה, שעלה לנו בחייהן של שלוש נערות. — האמנם על מדינה הקוטלת את אזרחיה וילדיה חלם הרצל וכל אבות הציונות האחרים ?

הסטאטיסטיקה שנתפרסמה בזמן האחרון מחרידה במספריה. בשנת 1963 נהרגו בישראל 285 אנשים, מהם 55 ילדים. בין הפצועים והנפגעים מגיע מספר הילדים לכדי 25 אחוזים (2547).

פעמים רבות שוחחתי עמכם על חובתו של כל אדם לשמור על חייו. עתה, עם בוא ימי החופש הגדול — הימים השמחים והנעדרים כל עול – עליכם לזכור את הצוו ״ונשמרתם לנפשותיכם״.

שחקו ובלו יפה אך שמרו על חייכם ועל אושרם של הוריכם!

שלכם העורך                                 כ' בתמוז תשכ"ד

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

האגדה מספרת, כי כנסת ישראל, המת­געגעת לימי תפארת של בית המקדש, מתלוננת לפני ריבונו של עולם ואומרת: ״שממה עלי נפשי, כשאני עוברת על ביתך והוא חרב וקול דממה בתוכו, ואו­מר: מקום שזרעו של אברהם הקריבו קרבן לפנים והכהנים עומדים על הדוכן ותלויים מקלסין בכינורות — יהיו שוע­לים מרקדים בו?״

בימינו כשגם השריד האחרון של בית המקדש, הכותל המערבי, נמצא בידי צר ואויב ואיננו יכולים לעבור על פניו ולראותו בדממתו ושממונו, אבלנו כבד פי כמה וכמה.

בדרך

בתוככי העיר העתיקה

בדרך לכותל המערבי

משהו על הכותל המיותם וממראות ירושלים העתיקה, אנו מגישים לכם בעמודים 9—8. במדור ״הספינות שב­דרך״, מספר לכם ברוך על אסונה הגדול של ״פטריה״, אניית המעפילים, שהפכה סמל למרי היהודי.

*

אינני יודע אש הצלחתם בבניית הטיסנים, אולם אין לי ספק, שסיפורו של מר רודניצקי על ה״למד וו׳׳, הטיס אתכם לשמי רום של הווייתנו. אחדים מכם ניצלו את הזמן הפנוי ושיגרו לנו את דעותיהם והערכותיהם על ״מחופי גולתה עד חולתה״. עתה הזמן לשגר הערכות גם על ה״למד וו״…

אחרי שגמרנו את מסע ההרפתקאות לארכה של הארץ, אנו שבים עם גורית, ל"מרתף העזוב". בגיליון הקרוב נחדש את פרסום "סיפורי החבריה", שכה התחבבו עליכם בשנה שעברה.

*

לפני שאסיים, ברצוני להפנות את תשו­מת לבכם לסיפורו החדש של א. צורף, ״יעקב ורחל ושבעת הזקנים״, המבוסם על אחד מסיפוריו הנודעים של ר׳ נחמן מברסלב.

שלכם העורך                         ה' באב תשכ"ד

 

ירושלים השבויה

ארץ ישראל היא מרכזו של העולם ולבה של הארץ – ירושלים, עיר הקודש. במשך מאות בשנים הייתה ירושלים לסמ­לה של החירות העברית ולמקור יניקתה של מלכותה ותפארתה.

חורבה

חורבות ירושלים שחרבה במלחמת השיחרור

מירושלים שאבו כל בני הדתות את השראתם, אולם ירושלים הייתה בירתה של ישראל — עיר שמחברת את שבטי ישראל זה לזה ע״י חיי התורה, המשפט והצדק.

הר

מבט ממגדל דוד, המקום הקרוב ביותר לכותל המערבי

דורות על דורות קונן העם על חורבנה ומאן להנחם, דורות על דורות שפך את דמעותיו ליד הכותל המערבי והת­פלל לבואו של הגואל. השבועה, שנשבעו אבותינו על נהרות בבל : ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״, נחרתה בלבו של העם והפכה לצוו קדוש, לכונן את הרי­סות הארץ ולבנות אותה מחדש.

דוד

מגדל דוד

לכל מקום לשם הוגלו בני עמנו הבי­או עמם משהו מקדושתה של ירושלים; חייהם היו ספוגים בתוגה על חורבנה וחלומותיהם היו ארוגים בשמחת בנינה. שלוש פעמים ביום התפללו בהפנייתם את פניהם לירושלים וכל הליכותיהם היו מלווים באבלה של ירושלים.

במשך אלפי שנים לא שכחו את בי­רתם הנאה, עד שהאבל על ירושלים ובית המקדש הפכו לסימן היכר של חייהם.

בנה יהודי בנין שייר זכר לחורבן, ערך סעודה או קנה לו בגד – גרע מהם משהו כזכר לחורבן – כל עוד ירושלים חרבה – אין שמחה ואין חג.

אוויר

העיר העתיקה על חומותיה – צילום אוויר

בשעה שיהודים החלו לעלות לארץ הקודש, התיישבו בירושלים סמוך לכותל. מאות בשנים הקיפוהו בישיבות ובמוסדות צדקה ובין אבניו הסתירו את בקשו­תיהם הכמוסות והטהורות ביותר. כך נמשך הדבר דורות על דורות, עד שהחל המצור הערבי, בשנת תש״ח, כשהעיר העתיקה ורחבת הכותל נפלו בידי צר.

אב

ידידי הצופה עולים למגדל דוד אל מצפה הבית

א.ב.

 

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

שמעה של תנועת חב״ד יצאה לתהילה בארץ ובעולם. לרבים מכם נזדמן לבקר בכפרם של חסידי חב׳׳ד בימים שלפני חג הפסח, או בסמוך לי״ט בכסלו, יום גאולתו של הרבי מן הכלא הרוסי. הפעם אנו מביאים לכם פרק מאלף על מעלליהם של חסידי חבד בימי מלחמת העולם השנייה, בסדרתו של ברוך, ״הספינות שבדרך", הרשימה דנה בפרשת הצלתם ועלייתם של ילדי חב״ד, שגדלו והתחנכו תוך מסירות נפש עילאית במחתרת, תחת המשטר הסובייטי המדכא כל גילוי של חיי דת יהודיים.

חבד

חבדני"ק חמוד

*

רבים מכם תמהים מדוע אינני ממשיך להשיב להם תשובות בקשר לתכניות ולהצעות לשיפורו של העיתון. לא אוכל להסביר לכם את כל הסיבות, אולם הסיבה הראשית היא, שהנהלת העיתון דנה בתכניות שונות בקשר לעתידו ולכן נמנעתי מלהבטיח דברים שלא אוכל אולי לקיימם, התאזרו בסבלנות והתשובה לבקשותיכם ולהערותיכם לא תאחר להופיע.

בינתיים מצאתי כמה מכתבים הראויים לפרסום, והגה הם לפניכם :

״לדעתי היה כדאי לפרסם את ״מחופי גולתה וחולתה׳׳. הסיפור היה יפה מאד וחבל שהוא כבר נגמר, גם ״מגלים וממ­ציאים״ יפה מאד.״

מרדכי ינאי, גבעתיים

*

״ברצוני להעיר ש״הצופה לילדים״ השתפר מאד. אפילו אני, שגילי הוא 16 נהנה לקרוא מדי שבוע בשבוע את מדוריו המעניינים. האם אינכם יכולים לפרסם מדור מיוחד לבני 16?

יהונתן צויקר, נתניה

*

״העיתון משתפר והולך. הסיפור ״מחופי גולתה לחולתה״, היה מעניין וה״למד־וו״, משך את הלב. בזמן האחרון לא פורסם ״אשנב למערכת״. עלי לציין כי הוא היה מעניין.

שלכם העורך                         י"ט באב תשכ"ד

 

שלום לכם ילדים!

זה שבועות אחדים לא שוחחתי עמכם על הבעיות והנושאים החביבים עליכם, אף לא השבתי על שאלותיכם התכופות: מדוע לא מופיע ״אשנב למערכת״?

חנה

זה זמן רב התכוננתי להסביר לכם את סיבת שתיקתי ולא עלה הדבר בידי. היה לי רצון לשוחח עמכם הרבה מאד, שיחה לבבית וגלויה, כפי שהייתי רגיל לעשות במשך 12 שנות עריכתי את ״הצופה לילדים״.

razi

בכנס הקוראים באולם "יד-לבנים" בפתח-תקווה,

ברקע, מקהלת מוסד "עלייה",

יושבים: המפקח – י. דור. ברוך אורן מנהל סניף "יד לבנים" בפ"ת

העורך שאול רז עורך הצופה לילדים נושא את דברו

אולם, כאמור, דחיתי את הדבר, כדי לא לצער אתכם יתר על המידה.

אני מניח כי נתנסיתם כבר בחייכם בניסיונות דומים לשלי, כאשר התכוננתם, למשל, לשוחח עם ידידיכם וחבריכם הטובים, את שיחת הפרידה האחרונה.

התחילה נדמה לך כי תהיה זו שיחה נצחית, שלא תיפסק לעולם. מחוגי הזמן אצים רצים ואי־שם במעמקי ישותך נדחקות ומסתדרות המילים המבקשות לצאת מפיך. אתה מתכונן לנצל את הרגעים המעטים שנותרו, כדי לבטא את רחשי לבך הכי עמוקים, אך לבסוף אינך דובר מילה. — הנך לוחץ את ידו של ידידך ובלבו עוברים גלי-תוגה חמים ובזווית עיניך נוצצות דמעות-צער­­…

*

מדי שבוע היינו מציצים ב"אשנב" ומח­ליפים דעות, מציעים הצעות, מביעים בקורת, בוחנים תכניות וכו'. רעות עמו­קה נקשרה בינינו, ילדים, רעות שלא הייתה תלויה בשום דבר מלבד הדאגה לעיתוננו. לצערי לא נוכל להמשיך בכך… עלי לנעול את "אשנבי" ולומר לכם את השלום האחרון.

תשאלו בוודאי: מדוע? ואני אהיה חייב להשיב על שאלתכם.

פעמים רבות הזעקתי אתכם ואת חב­ריכם, כי יקראו את העיתון ויחזקו את מצבו הכספי; פניתי למוריכם ולהוריכם, כי יושיטו את עזרתם לקיומו ולביצורו, אך פניותי וקריאותי לא זכו להד הד­רוש. ההוצאות עלו והגיעו לסכומים נכ­בדים, עד שהנהלת ״הצופה", שממנה את הוצאת העיתון במשך כל השנים, לא ראתה אפשרות להמשיך ולשאת בנטל הכספי הכבד והחליטה להפסיק את הוצאתו במתכונתו הנוכחית.

כדי שלא יווצר חלל ריק החליטה ההנהלה להוסיף לגיליון של שבת של ״הצופה״, שני עמודים, שיהיו מוקדשים לילדים ולנוער.

*

ייסודו של ״הצופה לילדים״ לפני 18 שנים, הפך לחג גדול במחנה היהדות הדתית לאומית. אחרי הכנות מרובות נמצאו האנשים שנטלו על עצמם את תפקיד העריכה. הלא הם המורים וה­סופרים : מ. טביומי ז״ל ויבדלו לחיים: א. בר־טורא, מ. צ. אפרתי וב. צביאלי. תולדותיו של העיתון מיום היווסדו, הלא מסופרים באריכות בגיליון העשור, שהופיע בג׳ באדר תשט״ז.

*

באחד הימים עצרני ילד קטן ברחוב ״סליחה — אמר — אולי אתה יכול להעביר אותי את הכביש?״

בדומה לכך פנה אלי לפני 12 שנים מנהלו של ״הצופה׳׳: ״אני זקוק לאדם שייטול על עצמו את עריכת ״הצופה לילדים״, אתה מוכן?״

— מוכן — השבתי. ומאז הושטתי את ידי לרבבות קוראים. ימי ולילותי היו קודש לטיפוחו של העיתון ולחיזוק הקש­רים עמכם.

כל אחד מקודמי שקד על פיתוחו ושי­פורו של העיתון, על הרחבת מתכונתו, צורתו ותוכנו. כשקבלתי לידי את העריכה יזמתי מיד את המשאל הראשון, שנועד לתת תמונה נאמנה של משאלותיכם, התעניינותכם וטעמכם. בעקבות משאל זה פתחתי את ה"אשנב", שכה התחבב עליכם. באמצעותו יכולתי להרגיש כל משב רוח חדש, כל שינוי בהתעניינות ובטעם וניתן לי מיד לשנות, להוסיף או לגרוע, חומר מסוים ולספק את בקשותיכם.

אחרי פתיחת ה"אשנב", בא מפעל ה־כ״צים [כתבים צעירים]. למעלה ממאה כתבים צעירים (שם שנתחדש ב״הצופה לילדים״ ואומץ ע״י אחרים) נבחרו אחרי תשע התחרויות שערכנו. ביניהם נתגלו בעלי כשרון שזכו לטיפוח ולדרבון. לרבים מהם פתחנו את הדרך לכתיבה ואחדים מהם זכו להגיע לרמה נאותה ושמם מתנוסס מדי פעם בעיתונות. הבולטים ביניהם: טובה הרשקוביץ, אלעזר לוין, אברהם מלצקי, שרה בארי, מנחם רוטנברג, נדיה גרוסר, ניצה רסלר, נורית פרייזר ויהושע שמש.

gazim

הכנס הראשון של הכתבים הצעירים

מימין לשמאל: א. לוין, צ.פרידמן, נ. סנדלר, ד. שפירא, מ. ליבוביץ,

י.שמש, שאול רז, ש. וולק.

אולם לא אלה בלבד התחנכו על ברכי העיתון, רבים מבין הכתבים והקוראים תופסים כיום עמדות במערכות החינוך המדע, הביטחון, ההתיישבות וההוראה. יש מהם רבנים, מורים, סטודנטים, קצינים ועיתונאים.

לא אגזים אם אומר, כי למעלה ממאה אלף ילדים ובני נוער שאבו עידוד, ידע והנאה רוחנית מ-י״ח כרכי ״הצופה לילדים״ והודות להדרכתו של העיתון נשארו נאמנים ליהדות הנאמנה. ב־905 ה­חוברות של ״הצופה לילדים״, מקופלת מלחמתה של היהדות הדתית על דמותה של המדינה וב־13,670 עמודיו, מסופרים מרבית מאורעות העולם, שאירעו בשמונה עשרה השנים האחרונות. לא היה כמעט מפעל חשוב במדינה שלא הבאנו אותו לידיעתכם ולא הייתה מערכה שלא שי­תפנו אתכם בניהולה. שמרנו על טוהרו של עולמכם, שיהיה רחוק מרדיפת הכבוד ומלחמות הסרק של הגדולים, אך צמוד לייעוד ולקצב הזמן. מדורי המדע והטכ­ניקה של עיתוננו היו מהמשובחים שבעיתונים. ידעתם על מהפכת האוטומציה ופיתוח הטילים, לא פחות מאשר על המוביל הארצי, ייבוש החולה או התגליות הארכיאולוגיות, ויחד עם זה הבאנו אתכם לכל פינות העולם, במסעות המקיפים מקוטב אל קוטב. המדורים שהיו מוקד­שים: לשבת ולמועדים, לידע היהדות, ספרותה ומנהגיה, היו מהמעולים שבעי­תונות הילדים שלנו. בהשפעתם הוכנסו מדורים דומים לשאר עיתוני הילדים ופר­קים חשובים על נושא זה, כגון סיפורים ושירים, נכללו בספרי הלימוד של בתי הספר הדתיים והכלליים.

בד בבד עם טיפוח הכישרונות הקמנו את אגודות הידידים וערכנו סיורים, כינוסי קוראים, טיולים ברכבת, באניות ובמ­טוסים, סמל אגודות הידידים, הפך למבוקש ביותר ותעודת כתב צעיר, הפכה לחלומו של כל קורא. אך גם אחרי כל אלה לא היינו יוצאים ידי חובתנו, אילו לא סיפקנו לכם חומר קריאה מושך ומשובח, שיחשל את רוחכם להיות בנים נאמנים לעם ולתורתו.

על אף האמצעים המצומצמים, שקדנו על צורתו של העיתון והשתדלנו, שלא לפגר אחרי ההתפתחות הטכנית והגראפית העצומה בעולם העיתונות.

שעריו של העיתון, כותרותיו, עיטוריו התצלומים שליוו את תוכנו, היו מן המשובחים שבארץ. במשך כל השנים טיפחנו את ספרות הילדים הדתית, אך יחד עם זה, סיפקנו לכם ממיטב ספרות הילדים העולמית. סיפורים ושירים רבים, שהפכו צאן ברזל בספרות הילדים העב­רית, ראו אור מעל דפי עיתוננו. די אם אזכיר את סיפוריהם של אפרים די־זהב המנוח, של יצחק ענפי ז״ל, סיפוריהם של מ. אבטליה, ר. אליצור, יוסיעזר הצפוני, א. צורף, ב. צביאלי, שרה גלוזמן, לוי לייסנר, תמר בורנשטיין, יצחק גלוסקא, יוסף שער, י. אריגור, ש. איתן, יוסף מרגלית, יהואש ביבר, אהוד בן-עזר, ע. אייזנברג וחיים ליברמן ז״ל ואת שי­ריהם של ח. חמיאל, מ. מורשת, א. מו­ריה, מ. דשא, י. ל. נאמן ואחרים.

במשך שנות קיומו של העיתון נתלכדה סביבו קבוצה של סופרים, ששפעה ידי­דות ונדיבות רבה לעיתוננו, ושבלי עזרתם לא הייתי יכול לשאת בתפקידי. הלא הם המשורר – ר׳ יעקב רימון, המנקד – יוסף הלפרין, המתרגם – שמואל יזרעאלי, המ­שורר – פנחס אלעד והסופרים: ברוך אורן וגורית אקסלרד.

נוסף על אלה היו לי לעזר רב בעלי המדורים המיוחדים כגון: ר. מ. רודניצקי (ארצות ועמים) ד״ר א. פוירשטיין (אישים ומאורעות, פלאי תבל וכו'), הרב איסר פרנקל (הליכות ואנשי מופת), אב­רהם בן-עזרא (תחביב), יוסף דור (חידות) ואחרון אחרון מתתיהו רוטנברג (בולים, קולנוע, מידות, עת לצחוק, מסעות, מחיי הנוער וכו') שהיה מסתתר תחת השמות: מ. רותם, מורג, א. טורא, רמי, בן-אליקים וסתם מ.

אינני יכול לסיים את רשימת הסופרים והעוזרים בלי להזכיר את שמו של ציירנו, אביגדור לואי-זאדא, ששנים רבות לווה את העיתון בציוריו ועיטוריו והשתדל להקנות לכם ידע אמנותי ולפתח את טעמכם האסטתי. כן עלי להזכיר את מנהלו האדמיניסטרטיבי של העיתון – מר דוד קופל, את הסדר – ד. סגל, את המעמד – מ. אסטרייכר, את המגיה – ד. בכרך ואת המדפיס – י. דפנר.

לכולם שלוחות תודותינו וברכותינו החמות.

*

לא פעם שאלתם: — מי זה א. ב. ? — ״מי זה ש. מסייר?״ כיום מותר לי כבר לגלות את כל הסודות. כתבתי בלשון רבים: ״החלטנו, אנו סבורים, לדעתנו״, כי כך מקובל בכל עיתון שיש בו מערכת המורכבת מכמה אנשים. לדאבוני הייתה זו העמדת פנים בלבד. הייתי נאלץ להתלבש בשמות רבים ושונים, כדי למלא את החסר וכדי ליצור רושם של מבנה מערכתי תקין. הייתי א. ב. וש. מסייר, ש. העציוני וסתם ״אחד המשתתפים״. הייתי עורך ומשכתב, פקיד ומשרטט וב­שעת הצורך סבל ואף שליח. את כל אלה עשיתי למענכם, בלי חשבון של שעות עבודה ובלי בקשת תודה.

במו ידי הייתי פותח את מכתביכם ומשיב עליהם תשובה מהירה, בדקתי את פתרונותיכם ולא אחת נאלצתי לחבר לכם חידות. המגעים התכופים וההדוקים האלה סייעו בידי לדעת מה נחוץ לכם ועזרו לי להביא את העיתון לרמתו הנ­אותה.

עתה לא נותר לי אלא להודות לה׳, על שנתן לי כוח לשאת בתפקיד הקשה ולהיפרד מכם, קוראי היקרים.

תם ולא נשלם ״הצופה לילדים״, ננעל "האשנב למערכת".

שלום לכם ילדים!

שלכם

שאול

״הצופה לילדים״ במתכונת חדשה

עיתון ״הצופה לילדים״ יתחדש אי״ה בקרוב במתכונת חדשה. הוא יופיע במסגרת עיתון ״הצופה״ ויצורף לגיליון ערב השבת, בתוספת ל״בית ולמשפחה״.

על מועד ההופעה ותנאי התשלום והחתימה — תתפרסם בקרוב הודעה ב״הצופה״.

בכבוד רב הנהלת ״הצופה״.

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

שאול רז, עורך "הצופה לילדים" – ניסן, אייר, סיון – תשכ"ד

בעיתוני "הצופה לילדים" כתבות החתומות א.ב.

אלה ראשי תיבות של השם אהרון בינדר

שמו הספרותי של שאול רז.

קוראים יקרים,

חכמינו ז״ל אמרו:

״מי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים צריך לב­רך את ה׳ על "שלא חסר בעולמו דבר וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם״.

ואכן מלבלבים כבר העצים ומתכסים בפרחים ועלינו להודות לה׳ על שנת הברכה שהביא לארצנו ברוותו אותה מים עד בלי-די.

פרחים

גם בחיינו הדתיים לאומיים החל הא­ביב – ד׳ בניסן תשכ׳׳ד ירשם כיום גדול במערכה של היהדות הדתית במ­דינתנו. היום ייבחרו מחדש רבנים רא­שיים לישראל ולמוסד הרבנות הראשית תוחזר עטרתה המפוארת שלפנים, עת כהנו במשרה הרמה הרבנים: קוק, עוזיאל והרצוג זצ"ל.

בהתקרב חג הפסח בדקתי את התיקים ובביעור ״החמץ״, מצאתי כמה מכתבים שראוי כי נביאם לידיעת כולכם. תמר שרלו מהרצליה כותבת: עורך נכבד! שמחתי מאד בקבלי את החוברות של שנת תשכ״ג כרוכות ב­כריכה נאה. נעים לי להתבונן ולהיזכר בכל המדורים המעניינים של השנה שעברה. וכשאני מתבוננת בו, רואה אני שחל שנוי בולט בין החוברות וכי העיתון השתנה לטובה. ביחוד מעניינים סיפוריה של גורית, ״מחופי גולתה לחו־ לתה״ והיא מתאימה את הפרקים לסדר היום. מדוע אינכם ממשיכים להדפיס את ״סיפורי המרתף העזוב׳׳?!

שרה אדלר ממושב ״נחלים״ כותבת: אני מעריכה אתכם על עריכת עיתוננו ״הצופה לילדים׳׳. ״מחופי גולתה לחולתה״, מאוד מעניין ומלמד. ״הפודל הלבן׳׳, היה קצת משעמם, אבל העריכה של הסיפור הייתה יפה.

מלכה קופלוביץ מחולון כותבת: רב תודות לכם על המדורים הנאים והמרשימים שעורכים אתם בעיתוננו ״הצופה לילדים״. כל המדורים מעניינים ומרשימים כאחד. אני מצפה בכיליון עיניים ליום בו יגיע ״הצופה לילדים״ לידי, ואז אוכל לעיין בחומר המעניין שניתן בעתון. אני מקווה כי תמשיכו בהצלחה וכי עוד ילדים רבים יצטרפו להימנות בין קוראי העיתון.

גם אנו מקווים.

שלכם העורך                    ד' בניסן תשכ"ד

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

בליל הסדר אנו משבחים ומהללים את הקב״ה על אשר הוציאנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ולא נתן לנו להיטמע בין המצרים. הקב״ה חשב את הקץ ומראש הטיל עלינו תפקיד נשגב ומיוחד בעולם – להיות עם התורה, עם בני-חורין. התורה היא מקור החכמה והדעת המל­מדת אותנו – כיצד למלא את שליחותנו זו בחיים. בכל דור ודור ניסו שונאנו להפ­ריד בינינו לבין התורה: גזרו גזירות, העלילו עלילות — גזלו מאבותינו את חירותם ואת זכותם לקיים את מצוות התורה כרצונם.

כשאנו עורכים את הסדר אנו סוקרים את עברנו מאברהם אבינו ומעלים בזיכרוננו את מיליוני היהודים שעונו ע״י הגויים בעבר ואת אלה המתענים בימינו, בלי אפשרות לקיים את חג הפסח כהל­כתו. אנו מסבים לשולחן וקוראים את ההגדה ושואלים : מדוע קרה לנו כל זאת ? מדוע ניפלינו משאר העמים? והתשובה היא עתיקה: זה רצונו של הבורא. הוא מסר אותנו לידי המצרים והציל אותנו מידם, כדי להביאנו להר סיני ולתת לנו את תורתו.

חסידים מספרים, כאשר הגיע ר׳ לוי יצחק מברדיטשוב לבן הרביעי, היה אומר:

״שאינו יודע לשאול״, הרי זה אני, לוי יצחק מברדיטשוב, איני יודע לשאלו, ריבונו של עולם, (אילו ידעתי – כלום ימלאני לבי? האיך אהין לשאול אותך, על מה בא עלינו כל זה, מדוע אנו נרד­פים על צווארנו מגלות לגלות, מפני מה רשאים שונאינו לענותינו כל כך?

ריבונו של עולם איני מבקש ממך ש­תהא מגלה לי את תעלומות דרכך, קצרה בינתי, אבל פתח-נא ואמור לי: הדברים שמתרחשים עתה, מה כוונתם ? מה הם דורשים ממני ? מה אתה ריבונו של עולם מודיע לי בזה ? עז רצוני לידע מפני מה אני סובל, אלא אם אני סובל למען שמך.״

בגיליון שלפניכם יש הרבה שאלות והרבה תשובות הנובעות מהדברים שמתרח­שים לעינינו. המאורע החשוב ביותר הוא – בחירתם של הרבנים הראשיים. בפסח זה נוכל לשיר שירה חדשה על גאולתנו ופדות נפשנו ונודה לה׳ על חסדיו.

הגיליון הבא יופיע אי״ה ביום שלישי, כ״ה בניסן תשכ״ד (7.4.64).

פסח שמח וכשר!

שלכם העורך                              י"א בניסן תשכ"ד

 

כדאי לדעת

ואשיבה שופטיך כבראשונה

השבוע נבחרה המועצה החמישית של הרבנות הראשית, שנוסדה לפני 43 שנה בירושלים. עם סיום הרכבו של גוף ה­בוחר, המורכב מנציגי שר הדתות, הרב­נות הראשית, המועצות האזוריות ורשו­יות העירוניות, נערכו הבחירות בהתאם לחוק, שנתקבל בכנסת. הבחירות עצמן היו קצרות ומהירות, אך לא כן הכנותיהן, ש­היו מלוות קשיים רבים. מעתה יכהנו שוב שני רבנים ראשיים, אחד ספרדי ואחד אשכנזי: הגרא״י אונטרמן והגר״י נסים.

הרבנות הראשית, המוסד התורני וההלכתי העליון

עד לפני מלחמת העולם הראשונה של­טו בארץ התורכים והם גם קבעו את סדרי בחירות הרבנים בקרב העדות ה­שונות בירושלים, שלכל אחת מהן היה רב משלה. בתום מלחמת העולם הראשו­נה ומתן הצהרת בלפור, על הקמתו של הבית הלאומי, הוקם בירושלים לראשו­נה משרד רבנות מאוחד, שהיה מורכב מ-4 רבנים אשכנזים ו-4 רבנים ספרדים. כדי להתגבר על הקשיים והמריבות הבין-עדתיות, החליטו פרנסי הקהילה, להז­מין לירושלים את הרב קוק זצ״ל, שישב אותו זמן בלונדון.

בהתייעצויות, שנערכו עם בואו לארץ, הביע הרב זצ״ל את דעתו, כי יש לכונן את הרבנות על בסיס כל-ארצי והוא נטל על עצמו את היזמה להגשים את חלום תחייתה של התחיקה התורנית ולהרים את קרן ההוראה גם בין יהודי התפוצות. ברוח חזונו ראה ברב­נות הראשית, שלב מוקדם להקמתה של הסנהדרין בימים יבואו.

וכך ניסח את עמדתו באחת הישיבות, שדנה בעתידה של הרבנות.

קוק

הרב אברהם יצחק הכהן קוק

ואשיבה שופטיך כבראשונה

״הסדרים היפים וכל החיצוניות הסיסטימטית של הנהלת המשפט, צריכים לת­פוס מקום גם בבתי הדין המקוריים שלנו. יכולים וצריכים אנו לתקן כמה תקנות מועילות על-פי הרשות שניתנה לרבני ישראל ושופטיו בהסכמת התורה.

צריך להתכונן לשעה הגדולה כאשר הארץ תשוב להיות שלנו — ומשום זה דרושה לנו רבנות ראשית אחת, שתכשיר מעכשיו את הלבבות ותכניס סדרים ב­משפטנו, עד שנזכה ונוכל לגשם בפועל את ההבטחה האלוקית של ״ואשיבה שופטיך כבראשונה״.

מועצה

מועצת הרבנות הראשית בעת דיוניה ב"היכל שלמה" בירושלים

הקמת הרבנות

בניין חיי האומה לדורות

אחרי הכנות ממושכות ומדוקדקות נתכנסה בי״ב באדר תרפ״ט, אספת היסוד לרבנות הראשית, בה נבחרו הרבנים: קוק ויעקב מאיר, כרבנים הראשיים לא״י.

בנאום שנשא הרב קוק זצ"ל ב"חורבת יהודה החסיד״, בירושלים העתיקה, אחרי בחירתו, קרא לתקן את סדרי הושבת ה­שופטים.

״אנחנו נקראים — אמר הרב — לבנות את בניין האומה — לנטוע נטיעת חיים, שתישא פירות לחיי עמנו לדורות. סדרי הושבת השופטים על פי התורה, כוללים את הפקוח על כל סדרי הדת, שיהיו מאורגנים ומסוימים בצורה לאומית קבו­עה, כוללת כל האומה, שיהיה צביון לאומי לתורת ישראל, כי באופן כזה יבנה בית ישראל על אדמתו, כחטיבה איתנה ומצוינת״.

בתקופת כהונתו של הרב קוק זצ״ל לא נערכו בחירות לרבנות הראשית. אח­רי פטירתו ופטירת הרב יעקב מאיר, נבחרו לתפקיד הרם הגאון ר׳ יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל זצ׳׳ל. בשנת תש״ו, בתום תקופת כהונתם, נבחרו הרב הרצוג והרב עוזיאל לתקופה נוספת.

אחרי פטירתו של הרב עוזיאל, נבחר כרב ספרדי ראשי הגר״י נסים, המכהן בתפקידו עד היום.

הרבנות הראשית, סמכות הלכתית גם ליהודי התפוצות

מאמציו של הרב קוק זצ״ל להחיות את סדרי המשפט העברי נשאו פרי והרבנות הראשית לא״י, הפכה במרוצת ה­שנים למוסד הפוסק והמורה הלכה למרבית יהודי הגולה.

הרבנות הצליחה להקים מוסדות המ­פקחים על קיום פסקיה, וביררה הלכות הנוגעות לעבודות האדמה בשנת השמי­טה, הורתה דרכים להפצת לימוד התורה בין שכבות עם רחבות, פיתחה רשת ענפה של בתי דין רבניים וערכה מחקרים בתחיקת דיני האישות. עם הקמת המדינה, הפכה הרבנות הראשית למוסד ממלכ­תי מוכר, שהוראותיה מחייבים את כל אזרחי המדינה.

ליד הרבנות הראשית קיים בית הדין הגדול לערעורים, שכנשיאיו מכהנים ה­רבנים הראשיים. כן קיימת מחלקה ארצית לכשרות. הרבנות הראשית מפקחת על מינוי הרבנים והדיינים ברחבי הארץ ועל הכשרת השוחטים, המוהלים וסופרי סת״ם.

במשך 43 שנות קיומה, הפכה הרבנות למוסד הדתי וההלכתי העליון לתושבי מדינת ישראל והתפוצות.

א. ב.

 

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים

״השלג יורד בינתיים באטיות ובכבדות, הכפור מצייר פרחים נפלאים על זגוגיות החלונות. אני חולמת על מזחלה המתחלקת על הקרח. אני חולמת על חרות דרור – האהיה חופשית שוב?״ מרים ברג, כאנה פרנק, רשמה כמעט יום-יום את רחשיה ותצפיותיה במחברתה ויומנה מגיטו וורשה, שאנו מתחילים לפרסמו בגיליון זה, משמש תעודה היסטורית נאמנה. בעזרת רשימותיה, של מרים הקטנה, ניתן לכם לעקוב אחרי תהליך הקמת הגיטאות והשמדת ששת המיליונים מבני עמנו.

אי-שם מאחורי מסך הברזל, יושבים גם היום נערים ונערות ורושמים ביומניהם: ״השלג יורד באטיות ובכבדות, הכפור מצייר פרחים נפלאים… אנו חולמים על חרות ודרור, על חיים בין יהודים במדינת ישראל…״

ועלינו, שזכינו לחיות במדינתנו העצמאית, מוטלת החובה לזכור את הילדים ואת הילדות, את האבות והאמהות, שהושמדו ע״י הנאצים ימ״ש ברחבי אירופה ואת אלה הכבולים עדיין בברית המועצות, בלי יכולת להתאחד עמנו ולחיות כיהודים בני חורין.

במשפט, שהתנהל בירושלים נגד הצורר הנאצי אדולף אייכמן, העיד הצלם הנריק רוס מלודז׳. עדותו הייתה ממין מיוחד — הוא הציג בפני בית הדין שורה של תצלומים שצלם בגיטו. התמונה המודפסת בשער היא אחת ממאות שצורפו לכתב האשמה במשפט אייכמן. בתמונה אתם רואים ילדים שהופרדו מהוריהם לפני הסעתם להשמדה. בצד האחד הילדים, בשני האמהות, וגדר ברזל מפרידה ביניהם.

גטו

לא יכול להיות תאור מזעזע יותר של הטרגדיה שפקדה את עמנו בדור הזה מהמראה שנקלט ע״י עין המצלמה.

*

מרים ברג, מתארת את הפרחים שמצייר הכפור על זגוגיות החלונות – פרחים קרים וקפואים, פרחי-מות וחדלון. בסיפורה של נעמי גוטקינד, מתואר דו-שיח בין פרחי-נייר מלאכותיים, לבין הפרחים האמיתיים. בוויכוח המתנהל בין הכלנית לפרחיי הנייר על הזיכרונות כלולי משל ומוסר השכל, נוסף על משמעותו הפשוטה. כל אלה השוללים את העבר ומנתקים את עצמם ממקורם ההיסטורי, דומים לפרחי הנייר המלאכותיים, שאין להם חיים. עם ישראל הוא עם היסטורי ותולדותיו חתומים בחותם קידוש-השם. השואה הייתה חוליה אחרונה בשרשרת המבחנים שהקב״ה בחן בהם את עמנו.

עלינו ללמוד את העבר על כל גילוייו ומוראותיו, כדי שנהיה ראויים להיות ממשיכיהם של אבותינו, שהלכו לכבשנים ושירת ״אני מאמין" על שפתותיהם.

הם

הם רצחו אותנו

ציור – לאה גרונדיג

שלכם העורך                               כ"ה בניסן תשכ"ד

הוועידה התשיעית של בני עקיבא דנה בעתידו של הארגוןהוועידה התשיעית של ״בני עקיבא״, שנערכה בימי חול המועד בירושלים, דנה בעתידו של הארגון ובהתוויית דרכי הגשמה לבוגריו בעתיד. הוועידה, שעמדה בסימן יובל ה-35 של הארגון, הקדישה את רוב ישיבותיה לסיכום ההישגים ולחיפושי דרך להכוונת החניכים לאפיקי הגשמה רצויים. הוועידה נפתחה בבניני האומה, במעמד חגיגי, בהשתתפות הרבנים הראשיים לישראל, ראשי התנועה ונציגי הקיבוץ הדתי ואגוד המושבים.המזכיר הארצי של הארגון, הח׳ י. דרורי, ציין בדברי פתיחתו, כי  השיגי הארגון רבים, אולם הם רחוקים  משלמות. הוא מתח בקורת על הבוגרים, המעמידים את ענייניהם האישיים מעל עניני התנועה והלאום והודיע, כי נעשות הכנות להקים קבוצה דתית חדשה ליד קבוץ סעד. [עלומים – ש.ג.]

ב״ע נקראים להציל את הנוער

מאובדן רוחני ומוסרי

השר מ. ח. שפירא שהביא את ברכת התנועה לוועידה, קרא לארגון להציל את הנוער מאובדן רוחני ומוסרי והביע את דעתו, כי יש צורך לפלס נתיבי הגשמה חדשים בנוסף לדרך ההגשמה בקבוץ הדתי.

הוועידה הקדישה זמן רב לדיונים על הקבוץ והישיבה וסיכמה הצעות

מעשיות להרחבת רשת ישיבותיה והידוק הקשרים עם הלומדים בהן. באחת הישיבות הודיע נציג אגוד המושבים, הח' קדמן, ששני גרעיני נח״ל יקימו השנה היאחזויות, אחת בבשור ואחת ליד מירון. הוועידה ננעלה בקבלת החלטות ובבחירת מוסדות הארגון.

 גבורתם הנפשית של נערים יהודיים באושוויץ

ילד

ילדים

יצירתו של מ. סטובירסקי

כמיליון ילדים יהודיים השמידו הנא­צים הצוררים במחנות ההשמדה, בימי מלחמת העולם השנייה. החודש נגולו סי­פורים על – גבורת נערים יהודיים במחנה המוות אושוויץ, במשפט פושעי המלחמה המתנהל בפראנקפורט.

ד״ר פריש וולקן, רופא יהודי מווינה, סיפר על קצם המר של 90 ילדים שהובלו לתאי הגזים.

עוד תבואו על עונשכם!

בראש הקבוצה עמד נער יהודי בן 14. הוא אמר להם: ״אל תבכו. הרי ראיתם כיצד הם רצחו את הוריכם. עתה הגיעה שעתכם, אך כולנו נפגש שוב בגן-עדן״. לאחר מכן פנה הנער אל אנשי הס. ס. ואמר להם: "אך אתם, אל תשלו עצמכם שלא תבואו על עונשכם על מעשיכם״.

הנער הוכה – אמר ד״ר וולקן, אך הוא אמר מה שהיה עליו לומר.

העד אמר, כי 30 אסירים יהודיים הוש­מדו בתאי הגאזים באושוויץ ב־19 לספ­טמבר 1944. ״לשם חגיגת ראש השנה היהודי״.

העד ציטט דברי שני נערים יהודים נוספים. ״איני מפחד. הכל כה איום שאין לתאר שינוי, אלא לטובה״, אמר אחד הנערים העצורים במחנה ההשמדה, שם מצאו את מותם בין 3 ל־4 מיליון יהודים ואחרים.

אחרי

אחרי הסלקציה מובלים הילדים היהודיים לתאי הגזים

רכשתי לי ידיעות רבות אך חבל שלא אוכל להוסיף עליהן

נער אחר, בן 9, אמר לרופא: ״אני יודע כי רכשתי לי ידיעות רבות, אך לא אוכל להוסיף עליהם — וזהו דבר עצוב״.

התעלל

הרוצחים מתעללים בילד יהודי

בתארו את תולדותיו, מאז הגיע למח­נה ב־1943, אמר העד, כי בכניסה למחנה ההשמדה היה שער ועליו הכתבה ״הע­בודה משחררת״. בצד שמאל נשמעה מוסיקה. הייתה זו תזמורת המחנה שהת­אמנה. ״לא ידענו כי אנו נכנסים אל הגיהינום. הכל נראה כה רגוע״.

״חלק גדול של האסירים לא יכול היה לעמוד משלשה עד 4 שבועות במחלקת ההסגר, כאשר תהליך הדילול באמצעות מוות היה איטי מדי, הכו באסירים עד שנפחו נשמותיהם.״

הסלקציה הממיתה

אלה שעמדו במבחן הרעב והעינויים הובאו לפני רופא המחנה. כל אחד מה­אסירים היה נאלץ להופיע עירום וה­רופא החליט בתנועת יד, מי לחיים ומי למוות. בקיץ 1944 הופסקה ה״סלקציה״ של קורבנות תאי הגזים, כאשר החלו להגיע המשלוחים הגדולים של יהודי הונגריה להשמדה מיידית. ״סוכנות הנ­סיעות של אייכמן, החלה שוב לעבוד״. אמר ד״ר וולקן.

באותו זמן גדל מספר הקורבנות במידה כזו, שהמשרפות לא הצליחו לשרוף את כולן. אלפי גופות נשרפו בערימות בשדה הפתוח, ״בלילה היו השמיים אדומים כדם ואם הרוח נשבה מכיוון המשרפות הרחנו את סירחון הבשר החרוך במחנה״. ד״ר וולקן המשיך לתאר: כיצד ניצלו הנאצים את גופות המתים, שערות הנשים – שמשו למילוי מזרונים, שיני זהב – הוצאו מפיות המתים וצוות של רופאים גניקולוגים חיפשו אחר אבנים יקרות במקומות נסתרים.

הוא סיפר כיצד אשה, אשר ידעה מה עומד להתרחש, תפסה אקדוחו של קצין והרגה אותו, היא פצעה כמה אנשי ס.ס. נוספים, לפני שהצליחו להתגבר עליה ולדחוף אותה אל תא הגזים.

א.ב.

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

שלושים שנה חלפו מאז הגיעה אניית המעפילים הראשונה, ביולי 1934, אל חופי הארץ. ב־136 אניות וספינות רעו­עות השיטו בחורי ישראל, בעזרת ספ­נים ידידים, למעלה ממאה ועשרים אלף מעפילים, מארצות הגולה והורידום בחו­פי המולדת. הייתה זו מלחמה ימית עקו­בה תלאות וייסורים, קרבנות אדם וקרבנות דמים, שנהלה אומתנו הקטנה נגד האימפריה הבריטית, אשר סגרה את שערי הארץ בפני ניצולי הגרדום הנאצי. קורות הקרב הימי הבלתי שווה הזה, הם אפופיית הגבורה של דורנו. הספינות שניהלו מלחמה עקשנית בימים, הכשירו את העם למלחמת העצמאות ולמאבק על הקמתה וקיומה של המדינה.

כדי להכניסכם לאווירת הימים ההם, כשכל אדם ביישוב חרד וציפה לבוא הספינות, נביא לפניכם קטע מתוך ״נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי אחר ליל הורדה״ לנתן אלתרמן.

…עַל הֵצִי הַלָזֶה,

הָאָפוֹר, הַקָטָן,

יְסֻפַּר עוֹד בְּשִּׁיר וְרוֹמַנִים.

יִתָּכֵן כִּי בְּךָ, קַפִּיטַן, קַפִּיטַן,

יְקַנְאוּ עוֹד הַרְבֵּה קַפִּיטַנִים.

אֶת עֲמַל בַּחוּרֵינוּ סוֹד-לֵיל יַעֲטוֹף,

אַך עָלָיו נְבָרֵךְ כְּעַל לֶחֶם.

הֵן רָאִיתָ כֵּיצַד מִסְפִינוֹת אֶל הַחוֹף הֵם נוֹשְׂאִים אֶת עַמָם עָלַי שָׁכֶם.

לְחַיֵי זֶה הַלַיְלָה הַקַר וְאֵיתָן! לְחַיֵי הַסִכּוּן וְהַפֶּרֶך!

לְחַיֵי הַסְפִינוֹת הַקְטַנוֹת, קַפִּיטַן! לְחַיֵי הַסְפִינוֹת שֶׁבַּדֶרֶך!

וּלְחַיֵי בַּחוּרִים שֶׁקִבְּלוּ הַפִּקוּד וּבָאוֹפֶל כִּוְנוּ אֶת הַשַׁיִט,

לַמוֹעֵד הַנָכוֹן, לַמָקוֹם הַיָעוּד, בְּלִי מַצְפַּן וּמַפָּה, בְּלֵיל צַיִד.

גַם בָּהֶם יְסֻפַּר עוֹד סִפּוּר מְסֻיָם,

כִּי רוֹאִים גַלֵי-יָם וְרָקִיע

אֵיך עוֹמְדִים הֵם בִּקֶרֶב-טְרָפַלְגַר שֶׁל הָעָם עַל סְפִינָה בּוֹדְדָה – שֶׁתַּבְקִיעַ!"

 

בסדרה ״הספינות שבדרך״, נגולל לפני­כם את קורות ההעפלה מהספינה הקטנה ״וולוס״ עד האניות הגדולות: "סטרומה", "פטריה" ו"יציאת אירופה", שבזמנו הסעירו את דעת הקהל העולמית ועוררו אהדה ותמיכה במאבק היישוב היהודי לפתיחת שערי הארץ ולביטול גזירות הספר הלבן.

*

בה׳ אייר ימלאו 16 שנה למדינתנו הצעירה וראוי כי נספר גם על הבחורים שהקריבו את חייהם למען תקומתה, על הקרבות והמבחנים שעודם לפניני. כהשלמה לסדרה ״קרבות העצמאות״, בה סקרנו את שלבי המלחמה, אנו מביאים לכם הפעם תיאור הקרב האחרון בכפר־עציון ופרטים על עמידת הגבורה של חברינו מכפר דרום. כידוע לכם נשארו חלקים מהארץ בידי האויב, בתוכם: גוש עציון, כפר דרום, נוה יעקב, עטרות, נהרים והערים הקדושות: חברון, בית־לחם, וירושלים העתיקה.

בחג העצמאות נעלה את זכרם של החיילים והלוחמים שנפלו בשדה הקרב ונתפלל לד׳, כי יפר את מזימות שונאינו, יעורר בנו את רוח המסירות והאחווה של ימי ההעפלה, וידריכנו בעצה טובה לבצר את עצמאותנו ויקבץ את נפוצו­תינו מבין הגויים.

חג שמח, לגאולה שלמה!

שלכם העורך                         ב' באייר תשכ"ד

 

״מ ל כ ה נ פ ל ה !"

כפר עציון

מראה כללי של כפר עציון שנפל בידי הלגיון הערבי בד' באייר תש"ח

מטילי פלדה ירדו במאונך כאבני ברד שחורות והכו בקרקע הסלעית בהתיזן נתז מלובן ופוצע, ובמאוזן טסו בחלל פגזים שרקניים וקלעי כדורים נחושתיים. הלכו זרמי התופת מלמעלה למטה ומ­אופק לאופק וצלבו את הכפר במדקרות האש. אדירי היקום התגוששו על ההר, אראלים עם מצוקים, נושאי החושך וה­חידלון עם שומרי האור והברכה.

מתוך שוחות ההגנה נשלחו מבטים מפללים ובמטה הבהיל יעקב את מברקי האזעקה:

הושיטו עזרה! התקשרו עם הצלב! המשוריינים מתקרבים לשער!

עוד לפני עלות השחר חידש האויב את התקפתו על הכפר.

רכב האויב נערך שוב ושוב אל מול השער ונע מהאלון הגדול לשדה התעופה. התותחים והמרגמות חידשו את הרעשותיהם בקצב מזורז ונתנו חיפוי לרגלים, שהסתננו במשך הלילה עד לגדר. האויב ניסה להסתער מכל הכיוונים ללא היסוס והתקדם עד שהמגינים פתחו באש. חב­רון התרוקנה מבניה ה״אצילים״, שמיהרו לשדה הקרב לעזור לצבא עבדאללה, הנכ­של והעייף. מירושלים הוצאו יחידות רעננות של הלגיון ויחד עם כוחות שריון מוגברים התקדמו לגוש המוקף וה­מוכה. מכוניות נסעו הלוך ושוב והובילו פצועים ותחמושת.

מתוך המרתף שבכפר שודר אותו הבוקר השידור האחרון לילדים ולאמהות בירושלים. יעקב, מפקד המקום, דיבר כמעבר לפרגוד, ממרחקי העתים:

״אני יודע שאתם במצב קשה. נקוה שתחזיקו מעמד — רוחנו איתנה. להתראות!".

בשדה הקרב התנהלה מערכה קשה ואכזרית, המשוריינים הסתערו בעקשנות בכיוון השער ונכנסו בקרב עם גבעת הסלעים. שעות רבות התנהל הקרב ואש המוּצב הייתה יעילה מאד.

בשעות הצהרים הופיע הפרימוס המצופה מעל שדה המערכה — נקודה שחורה המעוררת תקוות. ״שיפציץ כבר! שיפציץ!", התפללו המגינים.

ותוך ההרעשה והיריות נהל הפרימוס שיחה עם עין צורים.

– נשר אחד, נשר אחד, כאן נשר שתים. הכינוּ ציפורים נוספות למשלוח, עבור!

– נשר שתים. נשר שתים, כאן נשר אחד. ציפורים נוספות מוכנות למשלוח. תבוא ציפור שעוד לא הייתה כמוה, עם הרבה ציפורנים. עבור.

רוכב אופנוע, שחור, עבר בין עמדות האויב ומסר פקודה להתקפה מחודשת. מחנות גדולים של אנשי כנופיות החלו לזרום דרך אבו-ריש ועמק-הברכה והרעשה מחודשת של הרכב התחילה  על הכפר. לאנשי משואות בגבעת הסלעים אזלה התחמושת והם נאלצו לסגת מהמוצב. שריוני הלגיון התקדמו במהירות הבזק בכיוון לשער, מאחר שהמכשול האחרון בדרכם הוסר. כשקרבו לשער הופעל המטול, אך הוא לא פעל, בקבוקי מולוטוב נזרקו על המשוריין הראשון והכריחוהו לסגת מהשער. הטור חזר למקום ההערכות. מיד נשלח טור מוגבר אחר אשר הצליח, על ידי פגיעה של תותח, לפרוץ את השער ולחדור לנקודה. מול הטור הפורץ עמדו המגינים בשארית תחמושתם. עמדות נטשו ונתפסו מחדש ונחשול הערבים גבר וחזק. הבית הראשון נתפס והעמדה שותקה. במרתף נופצו המשדרים והמברקים הועלו באש. כל אחד התכונן לקרב פנים אל פנים עם האויב.

ענדק! צרחו הפורעים ומהומת הקרב התחוללה. המשוריינים פתחו באש לתוך לב הנקודה ובחצר — שפך דמים. מגינים נאבקו עם אנשי כנופיות, כשאלה יורים בהם מטווח קרוב. חללים ופצועים נערמו יחדיו וזעקותיהם האיומות מלאו את חלל העולם. קילוחי דמים פרצו מבין הערמות וזרמו לתעלות. זעקות האנוסות נשמעו מתוך המנזר ואנקות המעונים מתוך המרתף. ידיים פצועות עוד שלפו אקדחים ורובים מתוך חלונות המפקדה לעבר ההמון החוגג את נקמתו. דם ואש ונשמות פורחות. גופות חרוכות מתבוססות בדמיהם, חמרים, חמרים. רק חברים אחדים הצליחו להימלט ממקום ההריגה ובכוחות אחרונים ניסו להינצל מידי האויב. קולות נפץ עזים, יללות איומות, ההר זעק מתוך ייסוריו. מגינים טפסו על עצים, הסתתרו בין סלעים וקפצו מעל גדרות: להימלט! להגיע, לספר ולבכות…

אחרי הזעקות השתררה דממה אטומה בסביבה. דממת תהומות אפלים. לתוך המקלט ירדו לוחמים מלוכלכים בדם וזיעה, קרועים ובלואים: ״אזלו לנו ה­כדורים, הטור פרץ לשער״ — ספרו.

— מכוניות יוצאות מהכפר ועולות לאוכף! תנועה גדולה בכביש ! — הודיע הצופה שעל הבריכה. כולם שתקו כסלעים והקשיבו להודעותיו של הצופה. רק איזה אנחות וגניחות נתמלטו מפיהם והעמיקו את התעלומה.

היום העריב והדממה נמשכה, רק אי שם בחדר האלחוט שודרה תשדורת עצובה:

"מלכה נפלה !"

סביב עטה הלילה על רוכסי ההרים, כוכבים יגעים מלראות את החורבן נצנצו במרום, רוח קלילה הפיחה את אש הלהבות וכפורפורית מלכות האדימו האופקים :

מלכה נפלה!

שאול רז

מתוך ״ההר הקדוש׳׳

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

השירים המושרים בליל ההדלקה במירון מספרים בשבחו של ר׳ עקיבא ובשבחו של תלמידו ר׳ שמעון בר-יוחאי. שניהם הצטיינו בהתמסרותם ללימוד התורה וקיימו את מצוותיה עד כלות נשמתם והפכו לנו סמל לחיי קידוש השם, שהם מהותם של חיי ישראל בכל הדורות.

האגדה מספרת, כי מרבית צבאו של בר-כוכבא היה מורכב מתלמידיו של ר׳ עקיבא, שהיו בני תורה ושוחרי חירות. מפני שלא נהגו כבוד איש בחברו, נכשל המרד ומגפה נוראה פרצה בתוכם. בל״ג בעומר פסקה המגפה ולזכר הצלת בני התורה וניצחונותיהם אנו מעלים את אש המדורות.

גם בימינו מותנה ביטחוננו בגבורת ה­נפש של בני ישראל המקריבים עצמם על קיום התורה ושלום העם והארץ.

המרד שפרץ בימי בר-כוכבא דוכא ב­אכזריות על ידי הרומאים. למעלה מאלף כפרים וחמשים מבצרים נחרבו ורבבות מבני עמנו הוגרו לטבח. הרומאים לא רק רצחו ובזזו, הם רצו לעקור את קיום המצוות וגזרו גזרות לפני המרד ועל ה­שארית, ששרדה מהקרבות. הייתה זו מלחמת השמד וניסיון להאביד את אומתנו מבמת העולם. מסירות נפשם של אבו­תינו, לקיים את אורח חייהם היהודי, עור­רה את רחמי ה׳ והוא הציל אותנו מכף אויבינו.

מירון

הילולת ל"ג בעומר במירון

על הניסיון להכחיד את עמנו בימי מלחמת העולם השנייה מספרת לכם, מרים ברג, ביומנה. בפרק הכלול בחוברת זו, היא מתארת את הרגשת הבדידות שה­קיפה את הורינו ואחינו בגיטאות. היא שואלת: ״האם הורעל כל העולם כולו ? העבר הצדק מן העולם? האם אין איש נוטה אוזן לצעקות העזרה המיואשות שלנו ?״

העולם היה חרש, אך אזנו של הקב״ה קלטה את זעקות המעונים, ששרו ״אני מאמין", ברכבות המוות ובמשרפות הגאז. ומופת קידוש שמו בעולם עוררו והוא הציל את השארית והצמיח לנו את ראשית גאולתנו.

שלכם העורך                                ט"ז באייר תשכ"ד

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

חג

חג השבועות, חג מתן תורתנו

חג השבועות הוא חג קצר ומיוחד במינו — חג שאין לו דוגמה בשום אומה בתבל. ביום זה אנו חוזרים ותוהים על מהותנו הלאומית הנובעת ממהותנו הדתית. אנו שבים כאבותינו למעמד הר סיני ומקבלים עלינו את עולה של תורה, מקשיבים לקריאת עשרת הדברות ומכ­ריזים כמוהם : ״נעשה ונשמע!״ לא בלשון יחיד, כל אחד בלבו לחוד, אלא בלשון רבים, כאומה, כחטיבה נבחרת ומיוחדת הנבדלת משאר העמים בקיום מצוות ה­תורה.

בימינו מנסים, חוגים מסוימים במדי­נתנו, להפוך את המצוות לדבר אישי בלבד ומכריזים, כי תורה לחוד ומדינה לחוד, כאילו אפשר להפריד אילן משורשיו, מבלי להפסיק את צמיחתו.

כאבותינו, בימי קדם, אנו כובשים את שממות הארץ, זורעים וקוצרים את שדו­תיה, שומרים את השבת ואת המועדים, מפרישים תרומות ומעשרות, ומשתיתים את חיינו על אדני הצדק והמוסר של היהדות.

בכל מעשינו אלה באה לביטוי מהותנו העצמית, היונקת מהתורה שקבלנו בסיני.

שבוע

ציור המדמה את מתן תורה

המסע לחולתה מתקדם בקצב מהיר, עם התקדמותו המותחת והמשעשעת, נפ­רשים לפניכם חיי עדות וישובים. הפעם הגיעו הנודדים שלנו לנקודת מפנה הח­שובה — הם גילו באורח פלא את תמונתה של הדודה וילהלמינה…

ומפלא אחד למסכת פלאים. אנו מת­חילים לפרסם סיפור חדש בשם: ״הלמד-וו״, שהנו מחרוזת של סיפורים מן ההווי הירושלמי. התאזרו בסבלנות ואל תחרצו משפט עם פרסום הפרקים הראשונים. אני קראתי את הסיפור עד סופו ומקווה כי תמצאו בו עניין רב.

מועדים לשמחה.

שלכם העורך                                א' בסיון תשכ"ד

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים

בחדשים האחרונים היינו טרודים בערי­כת הגיליונות המיוחדים לחגים ולא יכולנו להשיב על שאלותיכם ומשאלותיכם.

עם סיום מחזור החגים הצצתי בתיקי ומצאתי כמה מכתבים שכדאי להביאם לידיעתכם.

אוהד איתן מת״א, שיגר לנו מכתב והכתירו בשם בירור, ואלה דבריו:

״קראתי את המשך הסיפור ״מחופי גולתה לחולתה״ (חוברת 13) והשוויתי את הפרק עם ״מוריס הצרפתי״, שבסדרת ה­סיפורים ״מסיפורי המרתף העזוב״ (חוברת7) ומצאתי, כי יש דמיון רב בין הסיפור הראשון לשני. הייתי רוצה לדעת מדוע כאשר אחד הקוראים העתיק סיפור מלפני כמה שנים ו״כתבו״ מחדש נזפתם בו? ואילו כאשר גורית העתיקה סיפור משלה, לא מצאתם לנחוץ להעיר על כך? האם הייתה זו שגיאתה של הסופרת? או שהעורך רצה ״לחפות״ עליה?

ב״מוריס הצרפתי״ מדובר על אדם בשם ״מוריס הצרפתי — מוריס בן משה מרסאי״ ואילו בסיפור שלפנינו שמו: ״משה בן משה משכנתוביץ״. כמו כן ברצוני לדעת האם הסיפור דמיוני או עובדתי?״

צטטנו את מרבית ה״בירור״, כדי ש­תובלו להבין את תשובתנו.

א)  נזפנו והוקענו קורא, שנכשל בגניבה ספרותית ולא ב״כתיבת״ סיפור משלו מחדש.

ב)  גורית לא נכשלה ולא הכשילה אותנו ועל כן לא היינו חייבים להעיר לה על כך. זכותו של סופר לברוא את גיבוריו כרצונו ולהעבירם מיצירה אחת לשנייה. הוא עושה בשלו ואין כאן העתקה או גניבה.

ג) אין כל דמיון בין מוריס הצרפתי לבין משה משכנתוביץ — שניהם עוצבו ע״י הסופרת כ״שוויצרים״, אולם יש הבדל גדול ביניהם, שכן מוצאם שונה.

ד)  הסיפור כולו דמיוני, אולם יש בו פרקים ופרטים שונים הלקוחים מן המצי­אות. המקומות, הטיפוסים, התקריות, ה­חגיגות וכו׳ לקוחים מן המציאות. כשרונו של הסופר נבחן בכך אם הוא יודע להפוך דמיון למציאות ומציאות לדמיון.

עתה, בהתקרב המסע לסופו, הואילו נא לכתוב לנו מה דעתכם על הסיפור. — ההיה כדאי לפרסמו? — האם שעשע אתכם, או שעמם ?

שלכם העורך                            א' בסיון תשכ"ד

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

האגדה מספרת כי הקב״ה ברא בהמות הרובץ על אלף הרים, מין בריה עצומת ממדים, השותה את מי הירדן הנשפכים לתוך פיה. ״כל מה שהירדן מכניס לששה חדשים, עושה היא גמיעה אחת״. יש אומרים שזה פיו של הלויתן, שהקב״ה בראו למאכל לעתיד לבוא.

בימים אלו נערכו הבדיקות האחרונות בפיו של המוביל הארצי, במשאבות ש­הוקמו בפינה הצפונית-מערבית של הכנרת ליד טבחה.

tabeha

מוצא המוביל הארצי ליד טבחה

אמנם פיו של המוביל איננו שותה גמיעות עצומות של ששה חדשי זרימה של הירדן, כמו פי הלויתן, אולם כמויות המים, שישאבו מהכנרת יו­סיפו מאות מיליוני מטרים מעוקבים להשקאת הנגב.

בשער אתם רואים את האמודאים ה­עוסקים בכנרת בהפעלת המוביל הארצי ירדן-נגב.

המוביל

המוביל הארצי לפני הפעלתו

מפעל ההתיישבות בארץ קשור מרא­שיתו בהפרחת השממה ובמי הירדן. הרא­שונים אהבו להקשיב להמיית גליו של הירדן ושרו על לחשושיו המספרים סודות מימי עברו. מחבר ״התקווה", המשורר נפתלי הרץ אימבר, שחי בארץ בתקופת הרא­שונים, הקשיב להמיית גלי הירדן ולהמיית לב החלוצים ושר באחד משיריו המנון לירדן. וכה קרא המשורר:

הָלְאָה יַרְדֵּן הָלְאָה זְרוֹם! יֶהֱמוּ מִשְׁבָּרֶיךָ!

נִתַּק מוֹסֵרוֹת, שָׁבֵּר עָוֹל — שֹמוּ עָלֶיךָ!

קָבְרֵם שָׁם בִּגְדוֹת הַחוֹל וְהַרְעֵם בְּגַלֵיךָ,

בְּנֵי יַעֲקֹב יִשְׁמְעוּ הַקוֹל, יָבוֹאוּ לְעֶזְרָתֶךָ!

גַל לְגַל, תְּהוֹם לִתְּהוֹם יְסַפֵּר אָז הַקוֹרוֹת:

כִּי לַיְלָה כַּיּוֹם אֲנַחְנוּ עַל מִשְׁמָרוֹת.

ואכן נשבר העול ובני יעקב באו לשחרר את הירדן ולנתק את מוסרותיו — מי הירדן זורמים לדרום ואנו עומדים דרוכים על המשמר, בל יהין האויב להפריע את זרימתם.

מוביל ארצי אחר, זה של הדואר, פסק מלפעול לפני חודש ימים וגרם לנו ולכם לעיכובים בקבלת המשלוחים. אנא, התאז­רו בסבלנות והעיתון יגיע אליכם במועדו. נראה שהשביתה תופסק כליל והכל ישוב לקדמותו.

שלכם העורך                                כ"ב בסיון תשכ"ד

 

מוביל המים הארציחלום שהתגשם

yarden

מפעל המים הארצי ירדן-נגב

לפני עשרים שנה הטילו המוסדות המיישבים על קבוצה של מהנדסי מים וטכנאים להתוות תכנית ״פיתוח מקו­רות המים״. לאחר מחקר מדוקדק של כמות המים, כולל מי הנהרות, מעיינות, שפכים ומי תהום המשוערים, הותוו תכניות של ריכוז המים ופיתוחם — תכנית שנקראה "המוביל הארצי": "ירדן נגב".

תוצאות המחקר והתכנית המפורטת שימשו הוכחה לאפשרות הקליטה וה­פיתוח של הארץ בעת הדיונים שהתנהלו על חלוקתה. מיד אחרי הקמת המדינה נגשו המוסדות להגשמת תכנית המוביל הלכה למעשה.

בעיית שני השלישים וחלום הפרחת הנגב

תוכניתו של המוביל התבססה על שני נתונים:

א) שני שלישים של האדמות העומדות צחיחות ומחכות לפיתוח נמצ­אים בנגב.

ב) שני שלישים של מקורות המים נמצאים בצפונה של הארץ ובאזורי החוף, כדי להפרות את שממות הנגב יש לשנות את המצב הקיים ול­העביר את עודפי המים מן הצפון לדרום הצחיח. אחרי שגובשה התכנית היסודית הזו, החל חלום הנגב הפורח לקרום עור וגידים.

קוו ירקון נגב וייבוש החולה

איסוף העובדות הוגבר, המדידות והבדיקות אפיקו הסתעפו ופרטי התוכנית גובשו. הוחלט לפנות דרך למי הירדן, כדי להגביר את ריכוז המים ואת קצב זרימתם. לשם כך הוחל מיד בייבוש החולה.

מחפר

כך החלה הגשמת התכנית

המחפר מפנה דרך לירדן

כריה

מכונת כרייה מיוחדת חופרת תעלות להנחת הצינורות

העבודה התנהלה בכבדות, עקב הקשיים הטבעיים ועקב הפרעותיהם של הסורים. המשך שש שנים, מ-1951 עד 1957, לא פסקה עבודת המחפרים והדחפורים למיניהם בשטח אגם החולה ולאורך  אפיקו הצפוני של הירדן, בין מי החולה לבין ים הכנרת. עשרות עובדים נהרגו ונפצעו בהתקפות הסוריות, אך המפעל הושלם, אם כי בשינויים שנגרמו כ­תוצאה מהתקפות הסורים והחלטות האו״מ.

בד בבד עם ייבוש החולה והרחבת אפיקו של הירדן הונח קוו המים מהירקון עד לנגב, שנועד לספק באופן מידי את המים הדרושים לביסוסן של הנקודות הקיימות ולפיתוח משקיהן.

בריכות איגום, מנהרות וצינורות ענק

עם השלמת שני המפעלים הראשונים הוחל בכריית שלוש מנהרות מתחת ל­הרים, דרכן יעברו מי הירדן לדרום: מנהרה אחת ליד הכפר עילבון, שנייה שומרון ושלישית והארוכה ביותר (61/2 קילומטר) מנהרת מנשה. בעוד הכורים מפוצצים סלעים מתחת להרים עסקו פועלים אחרים בחפירת ויציקת בריכות האיגום והוויסות הגדולות, בהן יאגרו מי הגשמים בחורף ויוזרמו לתוך המוביל בימי הקיץ. בריכה אחת הוקמה ליד – ואדי צלמון, שנייה – בעמק בית נטופה, שלישית – ליד מקורות הירקון בראש העין ובנגב עצמו הוקם אגם זוהר, ה­מאפשר לאגור כ־9 מיליון מים בחורף. מהצפון ועד למקורות הירקון הונח קוו צינורות של 2.7 מטר ובקטעים אחדים נחפרו תעלות רחבות.

קו

ואחרי המכונות באו האנשים שהניחו את הצינורות

הגשמת המוביל תוך מלחמה מתמדת

מתכנני המוביל ומבצעיו נתקלו ב­עבודתם בקשיים בלתי צפויים, אולם בעזרת כשרונם ההנדסי ועקשנותם ללא חת, הצליחו להתגבר על הקשיים שנער­מו בדרכם. הקושי העיקרי היוותה התנגדותם של הסורים, להפנות את הירדן מערבה – בצפונה של הכנרת. לאחר שמו­עצת הביטחון פסקה, כי אסור לנו לשנות את המצב באדמות האזור המפורז, שונתה תכנית המוביל בהתאם לכך.

לפני שבועות מספר נערכו הבדיקות הראשונות במוביל, ומי הירדן, שנשאבו מתוך הכנרת, החלו לזרום בצינורותיו העצומים ובשרו לאדמות הצמאות, כי בקרוב יתגשם חלום הפרחתם.

בשורת המים לאורך 230 קילומטרים

היה חלום והוא נתגשם — המוביל מוכן לפעולה. בפינתה הצפונית של הכנרת ניצב בית השאיבה של טבחה, השואב את המים ומעלה אותם לגובה של 360 מטר, דרך מעלה נחל עמוד, משם דרך תעלות חקוק, לנחל צלמון ולאחר שייאגרו בבריכתו יעברו דרך מנהרת עילבון, לתעלת בית נטופה.

בבריכות בית נטופה יטוהרו בכלורינאטורים ויזרמו בצינור של 108 אינ­טש למנהרת שומרון ומנשה ויגיעו אחרי מסע של 120 קילומטר, למתקני ראש העין. כאן יאוחדו עם קו ירקון נגב ויזרמו דרומה לאורך 110 קילומטר, עד גבול מצרים, סמוך לרצועת עזה.

תוספת של 320 מיליון מ״מ לשנה

לפי התכנית ישאבו בעוד 4־3 שנים כ־320 מיליון מטר מעוקבים מים. ומאחר שהמדינה צורכת כ־1200 מיליון מטרים מעוקבים לשנה, יתווספו ע״י כך כ-25 אחוזים מים נוספים. ים הכנרת, ה­משמש מאגר ארצי למי הירדן, מכיל כ-4000 מיליון מטרים מעוקבים מים. לפי התכנית תשאב ממנו מדי שנה רק עשירית מהמים הנאגרים בו.

בימים אלה נשלמות בדיקת המשאבות והמתקנים המיועדים לווסת את זרימת המים, נבחנים הצינורות והתעלות וב­קרוב בקרוב יבשרו המים, שיוזרמו ל­דרום כי חלום המוביל הארצי התגשם.

א. ב.

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

שאול רז, עורך "הצופה לילדים" – טבת, שבט, אדר – תשכ"ג

בעיתוני "הצופה לילדים" כתבות החתומות א.ב.

אלה ראשי תיבות של השם אהרון בינדר

שמו הספרותי של שאול רז.

אשנב למערכת

קוראים יקרים

במשך דורות רבים מהלל העם את גבורת המכבים בשירים ותהילות (מודה לה׳ על הנסים ועל הנפלאות שעשה לנו בימים ההם. להערצה מיוחדת זכה יהודה המכבי, משום ששמו הזכיר לעם הדווי את גור אריה יהודה, – סמל בית המלכות הישראלי וכך שר העם:

ויך אויב אחור

ויגן על המחנה בחרב,

וידמה לאריה במעשיו

וככפיר שואג לטרף.

גם בימינו מסמל האריה את הגבורה­ אנו מביאים הפעם את האנדרטה המתארת את מאבקו עם השלטון הזר – גור קם ונאבק עם האריה.

אנדרטה

האנדרטה הוקמה לזכרו של דב גרונר, מלוחמי המחתרת ובוצעה ע״י הפסלת חנה אורלוף.

*

על השתלשלות הגבורה בישראל ועל חשיבותם של הקברים שנתגלו ב״בית-שערים״ מספר לכם ב. אורן בסיפורו המאלף.

שלכם העורך                            א' בטבת תשכ"ד

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

פתגם עממי אומר: ״זוג הורים יכול לפרנס עשרה ילדים, ואילו עשרה ילדים אינם יכולים לפרנס אף זוג הורים אחד״. לעתים אנו קוראים ידיעות על התנכרותם של בנים להוריהם המאשרות את הפתגם, אולם יש גם בנים הזוכרים את סבלם והתמסרותם של ההורים כלפיהם.

לעתים קרובות אני נתקל בשמות שא­ני זוכרם ממכתבים וחיבורים, שנת­קבלו במערכת. כמובן שאני שמח לראות בהתקדמותם של קוראי, אולם צר לי לציין, כי רק לעתים רחוקות הם יודעים להעריך את הסעד, החינוך וההכוונה ש­קיבלו מידינו, ושהודות להם הצליחו לפתח את כישרונותיהם ואת אישיותם.

הקוראים כהורים מתרגלים לכך שיש מישהו המספק מדי שבוע סיפורים חד­שים, ידיעות מועילות ומאיר בזרקורו את הדרך הנכונה. החוברות מצטברות לכרכים והכרכים לספריה שלמה; שנים על גבי שנים הם מלווים אתכם בחייכם עד גיל ההתבגרות, אך מי זוכר את חובתו לעיתוננו — מי יודע להעריך ידיד נאמן שאינו תובע דבר?

ישנם מעטים שגומלים לנו יחס של חיבה והערכה; ישנם קוראים המתקש­רים אלינו לכל אורך חייהם — לראשונה כקוראים, אח"כ כמורים ולבסוף כהורים לילדיהם.

אני שמח לציין שיש גם הורים שיוד­עים להעריך את עבודתנו. אחד מהם, שיכול לשמש דוגמא לרבים הוא מר נתן דסברג, מנהל כפר בתיה, שבתום שנת תשכ׳׳ג שיגר לנו מכתב פרידה, שאנו מביאים אותו בשלמותו לפניכם :

א. נ.

זה יותר מעשר שנים, שילדי קוראים בהתעניינות את ״הצופה לילדים׳׳ וכל השנים הללו היינו בין החתומים על השבועון.

בני ובנותי גדלו והצעיר עזב את הבית וממשיך ללמוד בבית ספר על־יסודי, ישיבתי.

עכשיו הגיע הזמן להפסיק להיות מנוי על שבועונכם ואבקש לרשום את זאת לפניכם.

ילדי קראו תמיד את ״הצופה לילדים״ בהתעניינות רבה ולא אבוש להגיד לכם, שגם אני מצאתי הרבה חומר מועיל בו. המשיכו לפעול למען הרמת קרן התורה בארצנו ובתור עמנו."

נ. דסברג

נראה לי כי ראויים הדברים לשמש דוגמה ליחס הורים לחינוך ילדיהם (לא רק שחתמו על העיתון, אלא קראו אותו) וליחס רצוי בין הורים וקוראים לעיתונם.

שלכם העורך                              ח' בטבת תשכ"ד

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

פעמים רבות ייחדנו את דברנו לחשי­בותה של ההתעסקות בשעות הפנאי. הדגשנו כי אחד התחביבים המועילים הוא הלימוד וקניית הדעת. כשניים במע­לה ראינו את התחביבים מתחום האמנות ועבודת הכפיים. במשך הזמן הצגנו לפ­ניכם דוגמאות לתחביבים השונים והס­ברנו לכם כיצד לבצעם באמצעים לא יקרים. הפעם אנו מביאים לכם פרטים על אמנות התקנת בובות ועל בתי-בובות, כפי שנשתמרו במוזיאון הממ­לכתי ההולנדי באמסטרדם.

בשער אתם רואים את קרולין קנדי, בתו של נשיא ארה״ ב המנוח, בשעה שהיא מסיירת בבית מסחר גדול לבובות.

בובות

*

סוף סוף הגענו לסופו של ״הפודל הלבן״, שעורר כמה תגובות ביקורתיות מצד המשתעממים. במשך זמן רב הת­אפקנו לסתור את טענות המבקרים, אולם עתה, עם סיומו של הסיפור, נראה לי כי לא טעינו בבחירה. הסיפור מעניין ונוגע ללב, הוא אחת היצירות היפות מסוג זה בספרות הרוסית. טענתם של המבקרים, כי הסיפור משעמם, נובעת מהרגלם לקרוא סיפורי מתח דלים, הב­נויים על עלילות מלאכותיות ומזויפות. הסרטים הקלוקלים, הפזמונים הריקניים והספרות הזולה, מקלקלים את טעם הדור ואין פלא שקריאת סיפור טוב, עשיר המבקרים, כי הסיפור משעמם, נובעת המציג לפניכם דוגמה נעלה של מסירותו של נער לזקן ודאגתם לכלב שנח­טף — גורם לשעמום. כדי ליהנות מסי­פור ארוך-נשימה, המעלה על נס את הטוב שבאדם, צריך להתאזר בסבלנות שחסרה לרבים ביניכם. ומלבד זה צריך שלקורא יהיה חך רגיש ומורגל לטעום את טעמה של יצירה ספרותית משובחת. אין לי ספק שאם תקראו מחדש את הסיפור ב״נשימה אחת״ לא יתקוף את­כם אויבו הנורא של זמננו: השעמום.

*

מבקרי הספרות רגילים למנות בין סגולות הכתיבה את הסגנון הקל שהקורא יכול ״לרוץ״ בו, אולם אין בכוונתם לשבח את הכתיבה הריקנית, שאין בה תוכן. לדאבונינו שורץ שוק הספרים בספרי ״ריצה קלה״ למכביר, ששפתם דלה וגסה ותוכנם מורכב ממעשי־רצח, ריגול ו״גבורה״. אנו משתדלים להדריך אתכם מה כדאי ומה לא כדאי לקרוא.

אנו שוקדים על מדור הביקורת, לא רק כדי לחסוך לכם זמן, אלא בעיקר כדי לשבח את טעמכם ולפתח את חוש בקורתכם העצמי, בדיוק כמו שאנו מצווים לקיים מצוות עשה ולא תעשה, כך אנו מצווים ספרים מסוימים לקרוא ואחרים לא לקרוא, יש הרבה ספרים המגרים את יצר הקריאה, שכל תוכנם הוא המתי­חה, ספרים פסולים ובלתי מועילים, לעומתם יש ספרים שחובה לקוראם. מוטל עליכם להילחם בשעמום התוקף אתכם בשעת קריאת ספר טוב, בדיוק כפי שאתם חייבים ללחום במשיכה לקריאת ספרי־מתח פסולים.

הארכתי במקצת בעניין השעמום וה­קריאה, ועתה הרשוני להביא לפניכם קטע ממכתבו של מר ישראל גליקסברג מנתניה.

״…המדור ״ספרים חדשים״, הוא הח­שוב שבין המדורים. לדעתי זו הדרכה מצוינת לילד ולנער בקריאה חיונית טובה. ילדי משתמשים במדור זה ומשתדלים לפיו לקרוא את הספרים בעלי הביקורת הטובה״.

*

לבסוף תזכורת קצרה. מועד קבלת החוברות משנת תשכ״ג לכריכה הסתיים למעשה, אולם מאחר שרבים מכם אינם די זריזים ודייקנים, החלטנו להאריך בעוד ימים מספר את אפשרות מסירת החוברות. נצלו את ההזדמנות והבטיחו לעצמכם כרך חדש לספרייתכם.

שלכם העורך                                  ט"ו בטבת תשכ"ד

מכתבי קוראים

״מחופי גולתה לחולתה״ יפה מאד

אני מוכרחה לציין שהעיתון השתפר מאד. הספור ״מחופי גולתח לחולתה״ יפה מאד, אבל לעתים התמונות אינן מתאימות. המדור ״לכבוד שבת״, מעניין מאד וכדאי להרחיבו. הספור ״הפודל הלבן״ קצת משעמם והמדור ״טכניקה ומדעים", מלמד מאד.

תמר שרלו, הרצליה

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

הראשים המודפסים בשער החוברת אינם שייכים לתערוכת אמנות אפריקה, שנפתחה השבוע בת״א.

שלושה מהם (בלי הזקנים), זיכו את מיכל אברהמי מצפת, בפרס ראשון, בתחרות גילוף בגר­עיני אבוקדו, שהוכרזה ע״י המועצה לייצור ולשיווק פירות. הראש הרביעי, הוא של גרטי הגר מתל-אביב.

אם תסתכלו בתמונות המצורפות לכתבתה של גורית, על התערוכה האפ­ריקנית תיווכחו שבמעט כשרון ותבונת כפים אפשר לעשות דברים יפים, אפילו מגרעיני פירות.

מסכות

לפני שבועות אחדים הכרזנו תחרות על שלושה נושאים:

א) מקום מגורי;

ב) מצווה שקיימתי;

ג) יום אחד בחיי.

אחרי מיונם של החיבורים, זכה אבר­הם אדר״ת מבני ברק (רח׳ טבריה 27) בפרס ראשון. יתר הזוכים הם: חיה בן-צבי (חבצלת השרון, ע״י נתניה): שרה בליי (קריית פרוסטיג, ע״י חיפה): מרדכי ינאי (עין גדי 17 גבעתיים) ועדה אחיקם (אוסישקין א/8 תל-אביב). חיבוריהם של הזוכים מתפרסמים השבוע במדור ״בכורי עטים״.

היות ונראה לי כי אחדים מכם טרם נשתכנעו שיאחרו את מועד הכריכה, ברצוני להודיע שקבלת החוברות תסתיים סופית ביום ג׳ כ״ט בטבת תשכ״ד (14.1.64). אחרי התאריך הנ״ל לא נענה לשום פניות.

שלכם העורך                             כ"ב בטבת תשכ"ד

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים

בגיליון מס. 15 הודענו לכם את תוצאות ההגרלה הגדולה בין מנויי העתון.

את מרבית הפרסים (כרכים וספרים) שלחנו לזוכים באמצעות הדואר. את יתר הפרסים (תקליטים וכדורגל) בקשנו מה־זוכים לקבל באופן אישי במערכת. הדגשנו כי אלה שלא יבואו לקבל את פרסיהם יאבדו את זכותם. הפרס הגדול ביותר – אופנים – נמסרו לפני שבוע למשה מורשת. בן ה-10, מפתח-תקווה.

להלן מכתב התודה של הזוכה הצעיר:

״היתה לי הפתעה נעימה למצוא את שמי ברשימת הזוכים בהגרלה, שנערכה בין מנויי ״הצופה לילדים" ועל אחת כמה וכמה שמחתי על שזכיתי בפרס הראשון, פרם האופנים.  שמחתי רבתה כאשר באותו יום מאושר שבתי הביתה והאופנים החדשים והיפים ברשותי. אני מודה לכם על הפרס הנאה ומקווה כי אמשיך לקרוא את ״הצופה לילדים״, המהנה והמשעשע אותי מאד בשיריו ובסיפוריו היפים.

אופנים

הזוכה באופניים

כל שבוע אני לומד דבר חדש. אני מקווה כי עוד הרבה ילדים יצטרפו לקוראי ״הצופה לילדים״ ויהנו ממנו כמוני. הנה גם אבא מצרף לכם שיר על אופני החדשים.

כבר מתוך המכתב הבנתם כי הזוכה המאושר, הוא בנו של המורה מנחם מורשת, שרבים משיריו פורסמו בעיתוננו. השיר ״אופנים לי״, מתפרסם בעמוד 11 של חוברת זו.

שלכם העורך                             כ"ט בטבת תשכ"ד

המדורים שמצאו חן בעיני

ברצוני לצרף את רגשי הערכתי להשתפרות העיתון: המדורים שמצאו מאד חן בעני הם: "אשנב למערכת" ו"תצפית השבוע", "מחיי הנוער בעולם", "לכבוד שבת", "טכניקה ומדע", "אישים ומאורעות בהיסטוריה", "על חוד חידוד", "נחמו", ומתאים לכל הגילים. "סיפורי חסידים", מעניין ומלמד.עלו והצליחו.

אברהם וגדור אדר״ת טבריה

 

הצעה לפילוח הכישרונות

אני ראיתי ילדים שמפותחים מאוד ומוכשרים להרבה דברים, אך הם אינם מנצלים את כישרונותיהם. על מנת שכל ילד ינצל את כשרונו, החלטתי להקים קבוצה, שמטרתה תהיה לפתח את כושרו של כל ילד וילד בציור, עבודות עץ, קרטונז׳, זימרה וספורט. יתקבלו ילדים עד גיל 12.כל ילד המעוניין להירשם לקבוצה, ישלח מכתב לכתובת: ״דוד לוי, רח׳ רבי עקיבא 9, בני־ברק. או יתקשר טלפונית לטלפון 705183

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

יש אנשים המגדלים צפרים בבתיהם וזוכים להקשיב תדיר לקול זמרתם, אולם לא תמיד הם מבינים, כי הציפור אוהבת את הדרור ולא את השבי. רבים מכם התנסו כבר בדאגה לבעלי חיים והכירו את נועם הידידות השופעת מבעלי החיים למטפל בהם.

השבת הקרובה היא שבת שירה, בה קוראים את "שירת הים" ו"פרשת המן". בערב שבת זו נוהגים לפזר גריסים לציפורים האומרות שירה, כדי לזכור את שירת הים ואת המעשה שעשו הציפורים, בהצילן את כבודו של משה במדבר.

משה צווה ללקט את המן רק ב״ששת ימים״ ואילו דתן ואבירם פיזרו מן במחנה בליל שבת, כדי להכחיש את דבר משה, אז באו הציפורים ואכלו את המן והוכיחו כי משה אמת ותורתו אמת.

אנו זוכרים נאמנותם זו של הציפורים ומפזרים להם אוכל, כדי להצילם מרעב בימי החורף הקרים.

בעמודים האמצעיים של החוברת תמ­צאו משחק ניחושים מעניין, שהכין עבור­כם יוסף בן-ישראל. קראו בעיון את הסבריו והשיבו תשובות ברורות על שא­לותיו. כמובן שפרסומו של המשחק מכוון לכך שתשחקו בו. בימים גשומים אלה, יש במשחק מעניין משום בילוי זמן נעים ומועיל. והרי בג׳ולות אי-אפשר לשחק בגשם…

גולות

המשחק בג'ולות

שלכם העורך                          ז' בשבט תשכ"ד

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

בבואנו אל הארץ נצטווינו לנטוע עצים, כמו כן נאסרה עלינו כריתת עצים בשעת מלחמה, מפני שהעצים דומים לבני אדם והם מאפשרים את חייו של האדם ע"י פירותיהם. ואכן נטעו אבותינו עצים לרוב ביושבם על אדמתם ואף בימי גלותם לא שכחו את האילנות, אלא שמרום מבלי להשחיתם. בראש השנה לאילנות היו אוכלים מפירות הארץ ונז­כרים בימים הטובים, עת היו שתולים על אדמתם. בעזרת השם זכינו בדורנו שוב לנטוע עצים בארץ, ליישבה ולקיים בה את מצוות התורה. זכיה גדולה זכינו ועל כן עלינו לשקוד לא רק על נטיעת עצים שמספקים לנו פירות, אלא גם לטפח את חיי התורה שהיא עץ-חיים למחזיקים בה. שניהם טעונים שמירה מעולה; העץ והתורה.

טו

נוטעים עצים

רבי אורי מסטרליסק אמר:

האדם דומה לעץ. רצונך לעמוד אצל עץ ולהביט בלי-הרף איך הוא גדל וכמה כבר גדל? לא תראה כלום, אבל טפח אותו בכל זמן, חתוך את הפגום, הגן עליו מפני המזיקים, ויגדל בזמנו. כך הוא האדם, אין צורך אלא להתגבר על המניעות, למען ישגה ויגיע לקומתו, אבל אין זה מן המידה לבדוק בכל שעה, כמה כבר נתרבה.

*

יש ״נוטעים״ שאינם יכולים להתאפק מלהיווכח כמה שתילם גדל והם מענים את העץ הרך ב״טיפולים״׳ יתירים, אך מתרשלים בשמירה ממשית על נטיעתם. על ״שומר" מעין כזה, מספרת לכם תמר בסיפורה: ״שומר החורשה׳׳. דוגמה הפו­כה של שומרי אילנות תמצאו בסיפורו של יעקב רימון: ״חורשת ט״ו בשבט״.

ראויים הדברים כי תהגו בהם היטב ותלמדו כיצד יש לטפח מטע ולהגן עליו.

*

בימים אלה מדובר הרבה על המוביל הארצי, שמיועד להעביר את מי הירדן מהצפון לנגב, כדי לאפשר את יישובו של הדרום הצחיח. הערבים מאיימים ל­הפריע להפעלתו של המוביל ולמנוע מאתנו את יישובו של הנגב. הערבים יודעים היטב, כי אנו יודעים לנטוע ולש­מור על הנטוע ועל כן הם משתדלים להפריע לנו להכות שורש באדמות המח­כות ליישובם. אנו שמים את ביטחוננו בשם, כי יפר את עצת אויבינו, אוגרים נשק וכוח להתמודדות שתבוא. ועד אז אנו ממשיכים לנטוע אילנות.

שלכם העורך                       י"ד בשבט תשכ"ד

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים

ה״שטנוע״ של גורית הוכיח את עצמו ככלי תחבורה מצוין והוא מתקדם במהירות מדרומה של הארץ למרכזה. אי­לולי ההרפתקאות שמחוץ לתוכנית היה המסע מתנהל בייתר מהירות, אך מי מכם מוכן לוותר עליהן(?)!

בינתיים הצליחה הסופרת לתאר את החיים בכמה יישובים ועיירות בנגב וב­דרום, להפגיש את המרגולינים עם ״טי­פוסים״ אחדים ולספר לכם את עברם של האתרים החשובים. הייתם בבחינת תיירים, שהמדריך מוביל אותם לאורכה של הארץ ומספר את קורותיה. אני מקווה שנהניתם מה״טיול״ המעניין והמבדח וכי אתם מחכים ב״קוצר־רוח״ להמשכו.

הפעם מובילה אתכם גורית לירו­שלים עיר קדשנו ומגישה לכם ״קוקטייל״ של ישן וחדש על בירת ישראל, השוכנת על הגבול בין ישראל לירדן.

שבוי

שכונה בירושלים

כמובן, שצ­ריך היה נורא להיזהר שלא לחצות את הגבול. אולם מצלמתה של גורית ״נורא" נועזת והיא הצליחה להציץ אל מעבר לגדר התיל ולצלם את מגדל דוד, השבוי בידי הירדנים.

כהשלמה לסיפורה של גורית יש לר­אות את רשימתה של פ. אדם על בית היתומים, בו מסופר לכם משהו על חייהם של ילדים שאיבדו את הוריהם בילדותם.

בימים אלה כשהקור שולט בכל מחפ­שים האנשים אפשרות להתחמם. ב״תחביב״ מסביר לכם א. בן-עזרא, כיצד להתקין תנור חימום פרימיטיבי מעציץ. אולם נוכח ההרעלות הרבות, שאירעו הש­נה ספק אם כדאי ״לייצר״ תנורים כאלה.

בחודשים האחרונים מרבים אצלנו לד­בר על ״שלום״ בבחינת ״שלום שלום ואין שלום״. אניית הדגל של צי״ם, שמנהליה החליטו להנהיג בה מטבח טריפה, גרמה לריב אחים. ולפירוד מחריף והולך. היהדות הדתית תובעת, כי המטבח הטרף לא יוקם וכי תחת דגלה של מדינת ישראל – לא יאכילו יהודים וגויים במאכלים אסורים. לע״ע לא הבי­אה המערכה הממושכת לתוצאות המקוות: ״שלום״ הפליגה לדרכה כשענני מלחמה מרחפים מעל סיפונה.

על חשיבותו של השלום מספר לכם הפעם טורא ב״מידות ונימוסים״.

שלכם העורך                           כ"א בשבט תשכ"ד

 

אשנב למערת

קוראים יקרים.

במשך השבוע האחרון ירדו גשמי זעף באזורים רבים של הארץ והרי ירושלים והגליל זכו שוב להתכסות במעטה לבן של שלג. המטרות ירדו לרוב מלווים בסופות רעמים וברקים, שגרמו לנזקים ברשת החשמל, התחבורה והתקשורת, יישובים אחדים נותקו וגשרים הוצפו.

בתערוכת אוצרות בורדו, המתקיימת בימים אלה בתל-אביב, מוצגות יצירות מופת רבות, פרי יצירתם של גדולי הציי­רים. בשער של החוברת אתם רואים את תמונתו של הצייר ואן-גויאן: ״האלון שנפגע ע״י הברק״.

ברק

ב״נלמד להסתכל״ סוקר אביגדור את אוצרות התערוכה לסוגיה ולתקופותיה.

*

על אף הגשמים הרבים ממשיכים החופרים במצדה לחשוף שרידים המעידים, כי הלוחמים, שנשרפו באש המלחמה והמרד קיימו את מצוות התורה בקפדנות. בקטע מספר בראשות, שנתגלה לאחרונה, כלול סיפור פגישת יעקב ויוסף במצרים — מימצא היכול לשמש סמל לחתירה העקבית לגילוי הקשר הרצוף בין הדורות הקודמים לבין דורנו אנו.

לפני 40 שנה הלך לעולמו הסופר והחוקר ר׳ זאב יעבץ, מאבותיה של תנועת ה״מזרחי״. כוכבו הבריק בשמי הציונות הדתית בכישרונותיו הרב צדדיים ובתפי­סתו הכוללנית והיסודית בדבר אחדותה ורציפותה של ההיסטוריה הישראלית. הוא היה בין מחברי הכרוז הראשון של ה״מזרחי״, בו הודגש הקשר בין עם יש­ראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.

ביצירתו הספרותית הענפה חתר ללא לאות לחשוף את מכמני העבר, כדי לה­איר לפנינו את הדרך הנכונה לתחיית חיי התורה בארץ האבות.

הבאנו לפניכם סיפור קצר מפרי עטו, כדי שתטעמו מקסם דמיונו ויפי סגנונו. בגיליונות הבאים נביא לפניכם סיפורים נוספים.

שלכם העורך                             כ"ח בשבט תשכ"ד

הפודל הלבן היה יפה מאד

אני רואה חובה לעצמי לציין, כי הסיפור הפודל הלבן היה מאוד יפה וחינוכי, כמו כן סיפוריה של טובה הרשקוביץ יפים מאד. הייתי מציע כי תערכו התחרות ציורים.

אליעזר רימר, בני-ברק

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

״משנכנס אדר מרבים בשמחה״ — ואכן חודש שמח הוא אדר, חודש של גיל ומזל. כבר בראשיתו מורגשת אווירת העליצות והשמחה בכל. ב-ז׳ אדר נוהגים לחוג את יום הולדתו של משה רבנו, שלא היה ידוע להמן הרשע. האגדה מספרת: ״כיוון שנפל לו (להמן) בירח אדר, שמח שמחה גדולה. אמר, נפל לי פור בירח שמת משה רבם, והוא אינו יודע שבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד משה״.

גם בימינו מפילים אויבינו פור ומחפשים ״חודש מתאים׳׳ לפתיחת מלחמה נגדנו, אולם הם אינם יודעים שאנו שמים את מבטחנו בשם. ביום פקודה נעמוד על נפשנו בעוז כאבותינו בשושן ופחדנו ייפול על ראש הזוממים לכלותנו.

זכינו לימי קיבוץ הגלויות ולעליית שבטי ישראל מארבע כנפות תבל. חיסולן של הגלויות, היא בבחינת עקירה ועלייתן בבחינת שתילה ונטיעה מחדש. ככל עקירה, מלווה גם זו באיבוד תכונות מסוימות, במבחנים בלתי צפויים ובחבלי קליטה. אנו מעוניינים שבמרוצת הזמן יתלכדו השבטים השונים לאומה אחת, בעלת צביון יהודי מקורי, שתשמור על ייחודה ע״י קיום המצוות בחיי הפרט ובחיי הציבור כאחת. תהליך הקיבוץ והליכוד יהיה ממושך ועל כן עלינו לשמור על תכונותיהן של העדות השונות ועל מסורותיהן המיוחדות.

עד בוא יום הליכוד, עלינו לשקוד על אהבה הדדית, יחסי אחווה ורעות מתוקנים ובעיקר עלינו ללמוד אהדדי את התכונות, מנהגי ההווי והמסורות השונות. ואין הזדמנות יותר נאותה ללימוד זה מביקורים במוזיאונים האוספים את אוצרות האמנות העממית, התלבשות, הספרים והתעודות השונות ומשחזרים לפנינו את ההווי המקורי של כל עדה ועדה.

במרכזה של החוברת אנו מביאים הפעם רשימה, מלווה תצלומים, על כמה פרקי הווי מחיי העדה התימנית, כפי שהם מוצגים במוזיאון לפולקלור ואתנולוגיה של עירית תל-אביב.

בחרנו בהווי העדה התימנית מכיוון ששחזורו מוצלח ביותר, עשיר במראות ובסמלים ויחד עם זאת מלא תום ושמחת חיים.

הווי

ילד תימני

שלכם העורך                       ה' באדר תשכ"ד

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים

בחג הפורים אנו נותנים דרור לנפשנו, שמחים ועולזים הננו רוקדים בחוצות ומכריזים על הנס, שעשה הקב״ה לאבותינו בימי מרדכי ואסתר. בשמחת הפורים אנו חוגגים את התהפכות הגורל ה­משמש סמל ומבחן לכל קיומנו. בכל דור ודור קמים ההמנים להשמידנו, מפני שנבדלים אנו משאר העמים; שומרים את המצוות ואיננו מוותרים על ייחודנו ה­יהודי.

האגדה מספרת, כי בבית מדרשו של מרדכי, בשושן, למדו עשרים ושנים אלף תלמידים. ביום בו חתם המן את אגרות ההשמדה, רץ מרדכי אחרי תלמידיו לשאוב מהם בטחון ועידוד, כשביקש מהם שיפסקו לו את פסוקם, השיבו לו את הפסוקים האחרונים של תפילת ״עלינו לשבח״. אחד אמר: ״אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא״. שני אמר: ״עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו א-ל". כששמע מרדכי כי תלמידיו איתנים באמונתם, שמח שמחה גדולה, ואילו המן כעס והחליט לרצוח תחילה את תינוקות ישראל. האגדה מוסיפה לספר כי אלפי תלמידיו של מרדכי, הכריזו צום לשלושה ימים וסירבו לטעום מהאוכל שהביאו אמותיהם, עד שקול בכים הגיע למרום ועורר את רחמי השם ש״שבר את החותמות וקרע את האגרות והפיל על אחשוורוש בהלה באותו לילה״.

כל עוד פסוקי התורה שגורים על שפתותיכם ואמונת ה׳ בלבכם לא נירא מאויבים הזוממים להשמידנו.

ב״נס פורים בחברון״, מספר לכם המשורר י. רימון, כיצד הפך השם את מזימותיו של צורר תורכי אחד לפני מל­חמת העולם הראשונה, ואילו הסופרת לייסנר מספרת לכם, על עוז רוחם של ילדים, שנאסרו מאחורי גדרי התיל, ב­מחנות ההשמדה, בימי מלחמת העולם השנייה. על אפם וחמתם של הצוררים ה­נאציים לא איבדו הילדים את אמונתם ושרו ״שושנת יעקב״ במחנה ההשמדה.

אינני יודע אם הגיבורים הקטנים לוי-יצחק וניסן זכו לראות במפלתם של הגרמנים, אולם אני משוכנע כי מוטל עלינו לבטוח כמוהם בתשועת ה׳. נשמח ונצהל, כי נהפוך הוא, — פחד היהודים על אויביהם והם מתאבדים על נפשם

שלכם העורך                                י"ב באדר תשכ"ד

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

ימים מספר לפני פורים נתפרסמה ידיעה על התגלית האחרונה במצדה.

נמסר כי נמצאו כמה קטעים, בגודל של 6 או 7 סנטימטרים, של מגילה הכתובה בסגנון מגילת אסתר. כתגובה לידיעה ; הפורימית המרעישה אמרו – ״פשוט מזל- הולך לו״.

– וכי אפשר אחרת להגיב?-שאלו.

–  עמד לו הר במשך מאות בשנים וגנז בקרבי אוצרות ואיש לא הצליח לגלותם. בא לו פרופ׳ ידין ומגלה כל שבוע תגליות מרעישות. וזו האחרונה עולה על כולם… מגילה הדומה למגילת אסתר, שלושה ימים לפני פורים – הנשמע כזאת?

אין ספק כי ראש החופרים הוא בן-מזל ויש לו חוש למציאות מרעישות,

אולם, לדעתנו, אין לזקוף את כל המזל רק לזכותו. גם לנו יש טיפה של מזל. כל הממצאים שנתגלו מחזקים את הנחותינו, כי לא היה לא יכול להיות עם יהודי בלי יהדות, בלי קיום מצוות.

הפלא הוא, כי דווקא בזמן שחוגים מסוימים מתאמצים להפריד בין עם ישראל לתורתו, מספקות התגליות הוכחות משכנעות, כי הלוחמים במצדה חיו על פי חוקי התורה ודקדקו במצוות.

סקירה על התגליות במצדה, מביאה לכם הפעם ג. בת-חווה ואילו גורית מביאה אתכם הפעם להכיר את אחינו בני תימן שהתיישבו בסביבות מוצא הירקון, בראש-העין. חיסולה של גולת תימן עמד, אף הוא, בסימן של מזל ועמד כולו בסימן של נסים ונפלאות ואין פלא שעד היום נשמעים קורות ״מרבד הקסמים״ כאגדה מקסימה.

תקופתנו היא תקופת האטום והמיכון. פעולות רבות שנעשו בעבר ע״י מאות אנשים, מבוצעות בדייקנות ובמהירות ע״י מחשבים אלקטרוניים. דייקנותן של המכונות עולה על זו של האדם, אולם יש תכונות ״אנושיות״, ששום מכונה לא תצליח לחקותם. נשמה ולב יש רק לאדם ויש דברים שיש להם טעם רק כשהם נעשים בלב ונפש. בעבר עשו האנשים את הכל במו ידיהם ועל כן היה להם יחס אישי לפועל ידם.

טליה מספרת לכם סיפור נחמד, על הבית שהיה ועל כבישת הכרוב, שהפך כמעט לטקס חגיגי.

קראו את הדברים בלב פתוח והרגישו כמה רחוקים כבר חיינו מאותם הימים.

שלכם העורך                                 י"ט באדר תשכ"ד

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים

על אף שהשמים עוד מתקדרים בעבים כבר האביב מפיץ את ניחוחיו המשכרים. קרני השמש נשפכות מבעד לגשם הדק הממטיר על הארץ ומאירות את השדות הירוקים המנומרים פרחי-בר למכביר. בין העשבים הגבוהים   מסתרים מאות ילדים אחרי הפרחים ובהחזיקם קונכיות בידיהם, הם קוראים לחילזון לצאת לאוויר העולם:

ברלה, ברלה

צא החוצה!

אבא׳לה ואמא׳לה

יתנו לך עוגה…

ברלה

שמעו של ברל׳ה נישא למרחקים ומהדהד במרחב הירוק, כאילו יהיה זה שמו הפרטי של האביב.

*

רבים מכם זכו לקנות להם חברים וידידים ע"י פירסום בקשותיהם ב״חברים לעט", לפעמים אנו חורגים מהמקובל ומפרסמים את מכתבו של משה לוי, ממושב "יסודות״, המבקש קשר לנסים חדד מתוניס.

למערכת שלום וברכה!

היות ואין קשר בדואר ישיר מישראל לתוניסיה ואתם פרסמתם בעתון "הצופה לילדים״, שניסים חדד מעוניין להתכתב עם ילדים בעברית, לכן אני מבקש שתעבירו לו את המכתב המיועד לו.

מוצ"ק אור ליום א', י"ז אדר תשכ״ד (1.3.64).

לניסים חדד שלום וברכה,

אני הייתי מאוד רוצה להתכתב עם ילדים מארצות חוץ, לכן קבלתי בשמחה את ההודעה שאתה מעוניין להתכתב.  הננני כותב שבועיים אחר פרסום הודעתך בעיתון ״הצופה לילדים״ (במדור "חברים לעט"), מפני שהייתי צריך לברר איך אפשר לשלוח דואר לתוניסיה, מאחר שזו מדינה שאין לה קשר עם ישראל. האם אתה גר בעיר או בכפר? ומה שם מקום מגוריך? האם אתה אוסף בולים? אני אוסף בולים ומוכן להחליף אתך. אני גר במושב שתופי "יסודות", במושב שלנו לכל משפחה בית פרטי, בו האם מבשלת למשפחה, האבא עובד בלול או ברפת או בכל ענף משקי אחר השייך למושב.

שלך. משה לוי. ד. נ. שורק. יסודות

אנו מקווים כי חוברת זו תגיע לנסים המתגעגע לקשר עם ילדי הארץ ולא יעבור זמן רב והוא יוכל גם לשוטט

בשדות ולהגות משמש האביב.

שלכם העורך                           כ"ו באדר תשכ"ד

 

קוראים יקרים,

חכמינו ז״ל אמרו:

״מי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים צריך לב­רך את ה׳ על "שלא חסר בעולמו דבר וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם״.

ואכן מלבלבים כבר העצים ומתכסים בפרחים ועלינו להודות לה׳ על שנת הברכה שהביא לארצנו ברוותו אותה מים עד בלי-די.

פרחים

גם בחיינו הדתיים לאומיים החל הא­ביב – ד׳ בניסן תשכ׳׳ד ירשם כיום גדול במערכה של היהדות הדתית במ­דינתנו. היום ייבחרו מחדש רבנים רא­שיים לישראל ולמוסד הרבנות הראשית תוחזר עטרתה המפוארת שלפנים, עת כהנו במשרה הרמה הרבנים: קוק, עוזיאל והרצוג זצ"ל.

בהתקרב חג הפסח בדקתי את התיקים ובביעור ״החמץ״, מצאתי כמה מכתבים שראוי כי נביאם לידיעת כולכם. תמר שרלו מהרצליה כותבת: עורך נכבד! שמחתי מאד בקבלי את החוברות של שנת תשכ״ג כרוכות ב­כריכה נאה. נעים לי להתבונן ולהיזכר בכל המדורים המעניינים של השנה שעברה. וכשאני מתבוננת בו, רואה אני שחל שנוי בולט בין החוברות וכי העיתון השתנה לטובה. ביחוד מעניינים סיפוריה של גורית, ״מחופי גולתה לחו־ לתה״ והיא מתאימה את הפרקים לסדר היום. מדוע אינכם ממשיכים להדפיס את ״סיפורי המרתף העזוב׳׳?!

שרה אדלר ממושב ״נחלים״ כותבת: אני מעריכה אתכם על עריכת עיתוננו ״הצופה לילדים׳׳. ״מחופי גולתה לחולתה״, מאוד מעניין ומלמד. ״הפודל הלבן׳׳, היה קצת משעמם, אבל העריכה של הסיפור הייתה יפה.

מלכה קופלוביץ מחולון כותבת: רב תודות לכם על המדורים הנאים והמרשימים שעורכים אתם בעיתוננו ״הצופה לילדים״. כל המדורים מעניינים ומרשימים כאחד. אני מצפה בכיליון עיניים ליום בו יגיע ״הצופה לילדים״ לידי, ואז אוכל לעיין בחומר המעניין שניתן בעתון. אני מקווה כי תמשיכו בהצלחה וכי עוד ילדים רבים יצטרפו להימנות בין קוראי העיתון.

גם אנו מקווים.

שלכם העורך                    ד' בניסן תשכ"ד

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

שאול רז, עורך "הצופה לילדים" – תשרי, חשון, כסליו – תשכ"ד

בעיתוני "הצופה לילדים" כתבות החתומות א.ב.

אלה ראשי תיבות של השם אהרון בינדר

שמו הספרותי של שאול רז.

 

ערב ראש השנה תשכ"ד

לשנה

לפני ה׳ תטהרו!

shofar

ובשופר גדול יתקע

קוראים יקרים

ימי אלול באו אל קצם, תמו ימי השרב המעיק, רוח קרירה מנשבת בחללו של עולם ולוחשת על אזנו של אדם, כי בא יום הדין. השדות שלופים והכרמים מיותמים; דממה של אחר בציר שוררת ביקום. שנת תשכ״ג נאספת אל אוצר הימים, שנה חדשה באה לעולם: — מה תביא בכנפיה ?

תוכנה של השנה החדשה תלוי במעשינו. אם ילכו בני האדם בדרך הישרה ו­יעשו את הטוב, מובטחים לנו ימי טובה ורווחה, ואם, חלילה, נכשל ונחטא, אנו צפויים לעונש ולתוכחות.

כולנו עורגים לעולם מ­תוקן ומוכנים לעשות כל מעשה, שעלול להביא את ה­שלום המיוחל, אלא שלא בנו תלוי כיצד יתנהלו ענ­יני העולם. אלה תלויים במעשיהם של ״הגדולים״, ועל כן אנו מתפללים שה׳ ייתן להם לב נבון, כדי שלא ישחיתו את דרכיהם.

מלבד המעגל הגדול המקיף עולם ומלואו, יש מעגל קטן יותר והוא המעגל הלאומי ובתוכו מעגלנו הזעיר, הנקודה האישית. בראש השנה נידון כל פרט על מעשיו, האומה כולה וכן האנושות. בתפילת היום אנו מבקשים כי יראת השם תשכון בלבות. הברואים ויעשו כולם אגודה אחת לעשות את רצונו: שיבנה המקדש ותבוא הגאולה השלמה; וכי הרשעה כולה כעשן תכלה. כדי שמלכות השם תהיה שלמה, על כל פרט ופרט לתקן את מעשיו ולהמליך את האמונה בלבבו. ואת זה הרי כל אחד יכול לעשות, אם ישוב מדרכו הרעה.

בשנה שחלפה צעד המדע צעדי ענק במסעו לכיבוש החלל. חללנים רוסיים ואמריקניים ערכו טיסות ממושכות סביב כדור-הארץ; שולחו לווייני תקשורת, שאפשרו שידורים למרחקים; חלה התפתחות עצומה בשטח האלקטרוניקה, והשיגים נפלאים הושגו בשטחי הרפואה. נחתם חוזה לאיסור חלקי של ניסויים אטומיים והוקם קשר ישיר בין ברית-המועצות וארצות-הברית, כדי למנוע פרוץ מלחמה בטעות.

מסביבנו נערכו הפיכות והפיכות-נגד והמצב בגבולות התערער. הנשיא בן-צבי הלך לעולמו. ומר שז׳׳ר נבחר במקומו ; הוקמה ממשלה חדשה וחל ייצוב בחיי הכלכלה. קשרי הידידות עם מדינות צעירות באפריקה נתהדקו, ואלפי עולים עלו מארצות המצוקה. התרחבה רשת היישובים ואזורים חדשים זכו לפיתוחם: אוצרות נפט עשירים נתגלו, וקרוב לשבע מאות אלף תלמידים נקלטו ברשת החינוך על כל דרגותיה. הוקמו ישיבות חדשות ואושר חוק איסור גידול החזיר.

בפרוס השנה החדשה נתפלל, כי השלום ישרור בעולם ובארצנו וכי תהא זו שנה כולה דרור ושיבה לאמונה ב-ה'.

שלכם, העורך                  ערב ראש השנה תשכ"ד

 

״סור מרע ועשה הטוב״

פתח

פתח לנו שער בעת נעילת שער

קוראים יקרים,

יום הכיפורים הוא היום הקדוש ביותר בשנה; יום של בקשת סליחה ומחילה, יום שכולו טהרה ורוחניות. בכל אתר ואתר מתכנסים בני ישראל בבתי כנסיות, לבו­שים בגדי לבן, מתוודים על חטאיהם ומת­חננים לפני אביהם שבשמים, שיחתום את דינם לחיים טובים וארוכים.

רוח של קדושה שורה ברחובות ובבתים רוח של אימת-יום-הדין. כל פרט ופרט חש את גדולת היום ואת האחריות המוטלת עליו, לשוב בלב שלם מדרכו הרעה ולקבל עליו לעשות את הטוב והישר. כנסת יש­ראל כולה, כחטיבה נבחרת בין האומות, שנטלה על עצמה את קיום התורה, עושה את חשבון נפשה. מקלסת ומפייסת את הקדוש ברוך הוא, שימחל לעוונותיה ויגאלה מיוון הגלות והשעבוד.

התפילות והבקשות אינן מכוונות רק לשעבוד הגופני, אלא בעיקר לשעבוד ה­רוחני. תורה ועמי-הארצות הם שני ניגודים, כמו רשעות וצדקה, אמת ושקר. שומר תורה, הוא אדם שדרך חייו נהירה לו, אדם המכוון את מעשיו לפי רצון ה­בורא ולא, חלילה, אדם המונהג ע״י יצריו. ביום הכיפורים אנו מפשפשים במעשינו ובוחנים את העבר, אולם עיקר תפקידו של היום, שנקבל על עצמנו להבא לתקן מה שפגמנו. ולתקן אי-אפשר בהרהורי תשובה בלבד, אלא במעשים טובים.

וכך אומר הרבי ר׳ יצחק מאיר מגור: ״נאמר: ,סור מרע ועשה טוב׳ — סור לגמרי מן הרע, אל תהרהר בו ועשה את הטוב. עשית דבר שאינו כשורה? עשה כנגדו דבר שהוא כשורה".

חתימה טובה לכולכם

שלכם העורך                          ערב יום כיפור

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

הימים הנוראים עברו עלינו בתפילה ובתחנונים לפני ה׳ שישלח לנו שנת ברכה שלום ובריאות. עתה מוטל עלינו לקיים את חג הסוכות ולשמוח לפני ה׳ כפי שנצטווינו! ״ושמחתם לפני ד׳ אלקיכם שבעת ימים״.

גם אצלנו במערכת אווירת אסיף. בע״ה סיימנו את כרך הי׳׳ז והתחלנו בכ­רך הי״ח. משמרת בוגרים שהתחנכה על ברכי העיתון נפרדה מאתנו בצער ובהבעת תודה (בגיליון הבא נביא לכם קטעים ממכתביהם) ומשמרת חדשה הצ­טרפה למחנה הקוראים.

בטרם נפנה לתכניותינו החדשות, נס­קור בקצרה מה עשינו בשנה שעברה. כגולת הכותרת של הכרך הקודם אנו רואים:

א) סידרת סיפוריה של גורית מהמרתף העזוב

ב) סיקור קרבות העצ­מאות

ג) סידרת רשימותיה של פנינה על המוזיאונים. מלבד אלה ראויים לציון המדור ״עת לצחוק״, ״כך חיו אבותינו״, "אישים ומאורעות בהיסטוריה", "לכבוד שבת" ו"סיפורי החסידים". לא נוכל, כמובן, לפסוח על סיפוריהם ושיריהם של ברוך אורן, י. רימון ופנחס אלעד.

בכרך החדש יבואו:

א) מגלים וממ­ציאים בליווי תמונות.

ב) מידות ונימו­סים – מדור חינוכי בו נסביר לכם את חשיבותה של התנהגות נאותה.

ג) סיפור הרפתקאות והומור בהמשכים — פרי עטה של גורית בשם ״מחופי גולתה לחולתה״.

ד) סיפורי נורית מאת טובה הרשקוביץ — המשך לנורית כותבת סיפור ונורית עורכת עיתון.

ה) שבילי מולדת ופרשיות נעלמות מימי המאבק והשחרור מפרי עטו של ברוך אורן.

ו) ארצנו המתפתחת.

אין אלה כל תכניותינו, כי אם חלק מהם. אם יש לכם הצעות מתאימות, שיגרו אותם אלינו בהקדם.

הגיליון שלפניכם מוקדש רובו לחג ויש בו כמה רשימות שכדאי לשים אליהם לב. במיוחד ראוי שתחוו את דעתכם על רשימתה של הכתבת הצעירה, נחמה קול-טון מת״א. גם גורית, שיצאה מן המרתף, תשמח אם תשגרו לה בקורות על סי­פורה החדש.

הגיליון הבא (5) יופיע אי״ה ביום ג׳ כ״ז בתשרי תשכ״ד 15.10.63.

מועדים לשמחה!

שלכם העורך                            ערב סוכות תשכ"ד

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

בשעה שגיליון חג הסוכות נמצא תחת מכבש הדפוס, קבלנו את הסיפור ״מע­שה באתרוג ובשליח מצווה״, מאת מר ישראל בן-אריה, מתלמידיו של ה״חפץ חיים״ זצ״ל. כידוע לכם היה ר׳ ישראל מאיר הכהן מרדין, ה״חפץ חיים״ מגדולי הרבנים ובעלי המוסר במאה האחרונה. אורח חייו הפשוט והנעלה הפכוהו לדוגמא לתלמידיו.

בימינו אלה, כשהשלטון הרוסי מדכא את היהודים בברית המועצות ומונע מהם לאפות מצות ולקבל אתרוגים ותשמישי קדושה אחרים, יש לנו עניין מיוחד לפר­סם את הסיפור הנ״ל, המבליט את מסירות נפשו של ה״חפץ חיים״ ותלמידיו לקיים את מצוות ארבעת המינים.

למרות שחג הסוכות כבר מאחורינו הדפסנו את הסיפור בגיליון שלפניכם, מפאת אקטואליותו בימים אלה.

רבים מקוראינו הוותיקים עזבונו הש­נה ובהתבגרותם שיגרו לנו מכתבי פרי­דה נרגשים. הנה מה שכותבת לנו יפה באר מבת-ים.

״לעיתוני אני כותבת, לעיתוני החביב, שהופיע אצלי מדי שבוע ומלא את חיי בשמחה גדולה. ביד מהירה הייתי פותחת את מעטפתו ושותה את דבריו הטובים והנעימים. יש והתאחר ואז עצב מלא את לבי. זמנים קשים עברו עלי בעקרנו ממ­קום למקום ואז שימשת לי תחליף לחברה והיית ידיד נאמן. עתה, שנפרדת אני מימי הילדות, אני נפרדת גם ממך בצער רב. רוצה אני להודות לך על שנות השמחה שהבאת לחיי. עלה והצלח והבא שמחה לילדי ישראל!״

רבים מביניכם מתרעמים, כי עדיין לא קבלו את הפרסים והצדק אתם. שלא באשמתנו חל עיכוב בהדפסת הספר ״ערי עולם״ ועל כן לא יכולנו לספקו לחלק מהם מיד עם החתימה. התאזרו בסב­לנות! הפרס יגיע בקרוב!

שלכם העורך                         כ"ז בתשרי תשכ"ד

 הנח"ל חוד חניתו של צה"ל

נחל

(15 שנה להקמתו)

נח״ל נח"ל היכון,

עוד שוחז להבו

האויב במבוא.

נח״ל נח״ל היכונה!

זה חמש עשרה שנה מהדהדים מילות השיר באוזנינו ומאמצים את לבותינו. אי־שם על גבולות המדינה עומדים נכונים להגנה ולמלחמה בנים ובנות המשתייכים לצבא מיוחד במינו — חיל הנח״ל.

–   מי הם נח״לאים אלה?

– ומדוע הם חונים מול אשו של האויב ?

גיוס "הילדים״ ושמירה על גרעינים

ביוני 1948, בימי ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור, החליטה הממשלה לגייס את בני ה-17, ילידי שנת 1931, לאימון צבאי מרוכז למשך 3 חדשים ולהכניסם כעתודה שתוטל לקרבות בשעת כורח עליון.

תפקיד הגיוס והאימון הוטל על מפ­קדת הגדנ"ע. אלפי בני נוער, ובתוכם כמעט כל תלמידי השמיניות, נהרו לבסיסי האימונים כשהם מלווים בדאגת הוריהם: האם אלה, הילדים, יאחזו נשק ויעמדו במערכה מול האויב?

על אף ההחלטה לאפשר לנערים לשוב לספסל הלימודים, נאלצו שלטונות הביטחון להחזיקם בצבא ולקדם את אימונם הצבאי ולצרפם לכוחות הלוחמים באויב. כך הפכו ״הילדים״ לחיילים ונטלו חלק בקרבות השחרור.

בין אלפי ״הילדים״ נמצאו גרעיני ההתיישבות, יוצאי תנועות הנוער השונות בארץ – העתודה היחידה של כל התנועות ההתיישבותיות.

באוגוסט 1948 פנו כל ארגוני הנוער לשר הביטחון בבקשה לשמור על שלמות הגרעינים, ע״י הקמת מסגרת מיוחדת לחבריהם. אחרי דיונים הוחלט להקים בתום הקרבות חטיבה מיוחדת של "נוער חלוצי לוחם" בה יכללו חברי ה­גרעינים ההתיישבותיים. במרוצת הזמן הכירו הממשלה ושלטונות הצבא בערכה של ההתיישבות הביטחונית ושל ה­הכשרה והעבודה החקלאית, שהוו את היסוד החינוכי של הנח"ל, כאחד המסדים של הצבא ובטחון המדינה בכלל. בעקבות הערכה זו תוקן חוק שירות הביטחון ונכלל בו סעיף בדבר עבודה חקלאית במשך שנה אחת של השירות הצבאי.

היאחזויות הנח״ל – מבצרי עוז

עם תום הקרבות הוטל על חיילי הנח״ל לכרוך משימות חלוציות עם משימות ביטחוניות ולצאת להיאחזויות בספר, וכך הוקמו היישובים הראשונים ע״י גרעיני הנח״ל, בגליל ובערבה, ששימשו במרוצת הזמן מבצרי עוז לביטחון המדינה. במשך 15 שנות קיומו של הנח״ל הוא ביצע משימות חיוניות רבות והווה את חוד חניתו של צבא ההגנה לישראל. נוסף למפעלו ההתיישבותי, הוא הפך לחייל המאומן והמעולה ביותר של צה״ל. חיילי הנח״ל הוו את חוט השדרה של מרבית היחידות שעסקו בפעולות התגמול מעבר לקווי הגבול והם שהצ­טיינו בקרבות ״מבצע קדש״.

דגלים ל־30 ישובי הנח׳׳ל

חודש חשון השנה הוכרז כ"חודש הנח"ל". בחול המועד סוכות נערכו כמה כנסים, בהם הובא דבר הנח"ל לתושבי המדינה בכללה ובייחוד לתלמידי בתי הספר ותנועות הנוער. בכנס השנתי של הנח״ל חולקו דגלים ל־30 יישובי הנח"ל והוכרז על הקמת 18 היאחזויות חדשות. בחודש הבא יוקמו שתי האחזויות ראשונות: אחת בערבה ליד נחל גרופית, ע״י חברי ״בני עקיבא״ ושניה ״מי-עמי׳׳ ליד אום-אל-פחם.

במלאות 15 שנה להקמתו גאה חיל הנח״ל על 13 היאחזויותיו שהפכו לישובי קבע, ואלו הם: נחל-עוז, גונן, יוט­בתה, עין גדי, בחן, שזור, שגב, מגל, לכיש, אמציה, נחושה, ניר עוז, עין יהב. מלבד אלו קיימות היאחזויות: בקציעות, בארותיים. כרם שלום, נוטרה, אלמגור ומעלה הגלבוע.

עבודה

חיילי הנח"ל יוצאים לעבודה במשקם

הורה

חיילי הנח"ל רוקדים "הורה" בלב המדבר

אלמגור

חיילת מאלמגור שולחת מכתב להוריה

גלבוע

מתנחלי "מעלה גלבוע" מכינים את אדמתם לנטיעה

נוסף לאלה הקים הנח״ל את 17 היי­שובים הבאים: ראש הנקרה, תל-קציר, האון, נורית, ניר-אליהו, שעלבים, כפר עזה, דביר, ניצני עוז, להב, מצד, יד חנה, אור הנר, חורשים, אדמית, יודפת וכפר מימון.

דחפורים

הדחפורים מכשירים שטח לישוב חדש בנגב

מסגרות של נח״ל ב־18 מדינות

במסיבת עיתונאים שנערכה, מסר מפקד הנח״ל, אלוף שמואל אייל, כי ב-18 מדינות, הגישה ישראל עזרה. הוקמו מסגרות "נוער חלוצי לוחם".

השילוב של עבודה חקלאית-צבאית, הפך ל״ייצוא״ ישראלי, אולם עיקר חשיבותו של הנושא היא תרומתו להרחבת ההתיישבות, כיבוש השממה ושמירה על ביטחון גבולות הארץ.

חיילי הנח״ל משרתים בחיל המוצנח של צה״ל ובחיל השריון, מפקדים מחוננים וחיילים למופת חיילי הנח״ל הם פארה של המדינה ומדגרות לחלוציות וחיי חברה תקינים.

חלקו של הנוער הדתי

אלפי בני נוער דתיים משרתים בשרות הקבע ובשירות חובה, אולם גם תרומתם של החיילים הדתיים בגרעינים המשרתים בנח״ל ובהתנחלויות שהוקמו ע״י חיילי הנח״ל, ביניהם: כרם שלום, בארותים ולאחרונה מעלה הגלבוע.

חיי התורה והעבודה המפכים ביישוביהם ועוז הרוח שבא לידי מבחן וקרבות, הקנו לחיילי הנח"ל הילה של גבורה ותהילת נצח.

אכן, התגשמו דברי השיר, נשלח שם פנינו על גבולים ועלינו לשלום ולקרב. חיל הנח"ל נכון.

א.ב.

 

 

קוראים יקרים׳

בשער אתם רואים את התנין (הלוויתן) המוציא את גופו מן המים ומפגין את אונו הרב, כמתואר בספר ״איוב״: ״יחפוץ זנבו כמו-ארז״. מתוך התיאור שבאיוב (פרק מ׳), נראה כי הלוויתן הוא סמל הדרור והחופש, שאין להדבירו ולהכניעו. אפילו שמים חח בלשונו וצדים אותו בחכה, איננו מבקש תחנונים ואינו מדבר רכות — לעולם אי-אפשר לשעבדו ולהפכו לחיית-בית ממושמעת.

לויתן

הלוויתן מוציא את זנבו

בתצלום הנדיר הבאנו לכם תמונה מהתנינים – הלוויתנים הרוקדים במי האוקיינוס — מבצע בלתי רגיל של צלם-עיתונאי — המוכיח כי לתנינים (ללויתנים) גם חוש מוסיקאלי מפותח. הם משוררי החופש ורוקדים לעתים מתוך חדוות מרחבי הימים.

*

בדומה ללויתנים שאינם ניתנים לשיעבוד, נראים לנו היום מורדי ישראל מדורות הקדומים, שבחרו למות, אך לא לעבוד את הרומאיים. יוסף פלביוס מספר כי אליעזר בן-יאיר אמר לחבריו הלוחמים: ״מות נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו… ובני חורין נשאר בעזבנו את ארץ החיים…״ ואכן כבני חורין נפלו על חרבם במצדה הנצורה.

בימים אלה החלו החפירות לגילוי סודותיו של ההר האפוף מסתורין וגבו­רה. במשך הזמן נשתדל לספר לכם על הגילויים, שישפכו אור חדש על אלה שלא בקשו תחנונים מאויביהם, אלא בחרו למות בכבוד.

*

במדור הקולנוע אנו מספרים לכם הפעם משהו על הסרט המעניין, ״הנוער מ­פלורידה״, בו מתוארת ידידות אמת בין דולפין לבין נער תמים וישר. השתדלו כי ידידיכם יהיו בני חורין כמוהו ורחו­קים מצביעות וחנופה.

*

אנו מעוניינים לפרסם חידות שחיברתם בעצמכם, אולם כדי שנוכל לפרסמן עליכם להקפיד על כמה כללים:

א) לשרטט את הציורים בצורה נאה בטוש שחור על צדו האחד של הנייר:

ב) לצרף לכל חידה על דף מיוחד את פתרונה:

ג) לר­שום על כל דף את שמכם ומקום מגורי­כם המדויק:

הקפידו על הכללים ותזכו לראות את יצירותיכם מודפסות ב״חוד חידוד״.

שלכם העורך                            ד' בחשון תשכ"ד

 

גנזי קדומים

החלו החפירות הארכיאולוגיות במצדה

200 מתנדבים ומדענים מהארץ ו­מארצות חוץ, בראשותו של פרופ׳ יגאל ידין, החלו בשבוע שעבר בחשיפת השרידים הארכיאולוגיים של הר מצדה מבצרם האחרון של מורדי ישראל שבחרו לפני 1890 שנה למות ולא ליפול בידי הרומאים.

ידין

פרופ׳ יגאל ידין

ביום שלישי שעבר יצא המחזור ה­ראשון של החופרים מהבסיס שבערד לעבר מצדה, כשהוא מוביל אתו את הציוד הדרוש לביצוע מלאכת החפירה והשחזור.

עולים

חיילים ובני נוער מעפילים למצדה

לרגלי ההר, המתנשא 462 מ׳ מעל פני ים המלח, הוקם מחנה של חמישים אוהלים למגורים, חדרי עבודה ומחסנים שונים. בהר עצמו הותקנו מעליות והוצבו מדרגות, שופרו שבילי הגישה והותקנה משאבה, שתעלה את המים למרומי הפסגה. העבודה החלה בכמה מקומות בבת אחת, כשהמחנה מתחלק למספר קבוצות קטנות, העובדים במקומות המסוכנים, כמו בארמון הוורדים הבנוי מעל התהום, נקשרו ברתמות של צנחנים, כדי לבטחם מפני גלישה מן ההר.

אתר אפוף גבורה ומסתורין

הר

הר מצדה – אתר אפוף גבורה ומסתורין

הר מצדה, ששימש כמבצרם האחרון של מורדי ירושלים, גירה מתמיד את סקרנותם של חוקרי העבר, אולם מפאת סיבות שונות לא נחקר באופן יסודי עד היום. במאה הקודמת, החלו מספר מש­לחות בשיחזור וחפירות, ראשונה הייתה משלחת אמריקנית בראשותם של החוקרים סמית ורובינסון, שזיהתה את המקום בשנת 1838. כמאה שנה אחריה ערכו חקירות במקום חוקרים גרמניים, ברא­שותם של שולטן וקמרר. בשנת 1954 סללו חיילי הנח״ל דרך שאפשרה לאחר מכן למשלחת ישראלית לערוך את חקי­רותיה הראשונות במצדה.

החפירות בראשותו של פרופ' יגאל ידין שיימשכו במשך 6 חדשים רצופים, נתאפשרו ע״י כמה תרומות של נדבנים מחוץ לארץ, מלבד אלה קבלה המשלחת עזרה רבה מצבא ההגנה לישראל וממפעלים שונים.

קבלנו עלינו, לבלתי עבוד את הרומאים, זולתי אלקים לבדו

הר מצדה, הנמצא על חופו של ים המלח, בין עין גדי לסדום, היה אחד משלושת המבצרים ששרדו אחרי חורבן הבית השני, והאחרון שנכבש ע״י הרו­מאים. הורדוס, המלך, בנה על ההר ארמון וחומה שארכה היה 1300 מטר, גבהה 6 מטר ועובייה 8 מטר. בחומה קבע 37 מגדלים, שרק סימניהם של 17 שרדו עד היום. כן התקין ברכות למים, מח­סנים לנשק ולאוכל ובראש המחנה המבוצר בנה שובר ליוני דואר. אחרי שקרבות המרד האחרון דעכו התקבצו שרידי הלוחמים למצדה ותחת פיקודו של אליעזר בן-יאיר ניסו להילחם ברומאים. שמונה חדשים החזיקו מעמד במבצר הנצור 960 הגברים הנשים והטף עד שמכונות הנגיחה של הרומאים פר­צו פרץ בחומת האבנים ושילחו אש בחומה הפנימית, שהייתה בנויה מעץ. המצביא הרומאי סילווה,  צר על המבצר עם שמונת אלפים חייל ואלפי עבדים ומנע מהגיבורים הבאת תגבורת. הוא בנה סוללות עליהן מכונות הנגיחה והקליעה ונגח ללא הרף את חומת המבצר, עד שיכלו להרוס פנימה. בראות אליעזר בן-יאיר, כי המבצר הולך ונכבש, אסף את המחנה ונשא לפניהם את נאומו המפורסם. בו קרא להם למות כגיבורים ולא ליפול בידי הרומאים:

״קבלנו עלינו לבלתי עבוד את הרומאים, זולתי אלוקים לבדו", אמר אלעזר — והסביר לאנשיו, כי אם יפלו בידי הרומאים ישחטו ולכן מוטב כי יעשו זאת, הוא סיים את דבריו : ״כי אנחנו היינו הראשונים להרים יד ברומאים ונשארנו האחרונים להילחם אתם. מחזות גבורה נשגבה ומזעזעת נתחוללו בהר; אבות נפרדו מבני וילדיהם ושחטו אותם במו ידיהם, לאחר שהוגרלו שחטו את כל הלוחמים, אחר כך הפילו ביניהם גורל מי ישאר וישחוט את התשעה שנותרו. אחרי שמילא את חובתו תקע את הניצב בלבו.

כשעלו הרומאים להר ראו את הארמון העולה בלהבות והשתוממו שהנצורים בחרו במוות, כדי שלא ליפול בידי משעבדיהם. רק שתי נשים עם ילדים  שהסתתרו בצינורות המים נצלו מהשחיטה. הדבר קרה ביום הראשון של חג הפסח.

ומאז אותו יום הפכה מצדה לגבורה העילאית לנוער היהודי כשב העם לארצו נקבעה מסורת לעליה בחג הפסח למרומי מצדה. עתה מנסים המדענים לחשוף את צפונות המבצר אפוף המסתורין ולגלות את גנזיו.

א.ב.

 

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

אחרי צפייה רבה זכינו השבוע לגשמי ברכה, שירדו ברוב חלקי הארץ.

בסי­פור ״אריאל-אריה של אש״ מספר לכם אפרים צורף, על ר׳ חייא, שהפך לארי של אש, כדי להפסיק את הגשמים, שאיי­מו להביא שואה על הארץ. על אריה אחר, ר׳ אברהם ישעיה קרליץ ה׳׳חזון איש״ זצ״ל, שנפטר בט״ו בחשון לפני עשר שנים, מספר לכם הרב א. פרנקל. כש­עמד ר׳ אברהם לעלות לארץ ישראל, שיגר ר׳ חיים עוזר גרודזנסקי׳, רבה ה­דגול של וילנה, איגרת לתלמידיו ובה הודיע להם כי, ״ארי עולה מבבל לארץ ישראל״.

בימים אלה מתנהלת מלחמה קשה ומצערת בין הציבור הדתי והחילוני במדינה, על שמירת קדושתה של השבת בירושלים. רצוי בהזדמנות זו לציין, כי עוד לפני שנים רבות חש ה״חזון איש״, שהשבת נדחקת לקרן זווית. כששאלו או­תו מדוע קבע את מושבו בבני ברק ולא בירושלים, השיב, כי ״הישוב החדש צריך לקדושה״.

ואכן המאורעות האחרונים מבליטים את העדר הקדושה מחיי מדינתנו המחו­דשת.

*

התחדדות המלחמה בין החילונים לחרדים, התפשטות פעולות המיסיון, חי­לולי השבת במעבר מנדלבאום בירוש­לים, גרמו למורת רוח בחוגים נרחבים, אולם את הרושם העז ביותר עשתה מח­אתו של האדמו״ר מקלויזנבורג, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, רבם של חסידי צאנז.

אדם

האדמו"ר מקלויזנבורג

בראשית השבוע הודיע הרבי, כי הוא חוזר לארה״ב בגלל המצב הדתי הירוד במדינת ישראל. הודעתו גרמה לזעזוע בקרב חסידיו, ביהדות הדתית ובקרב ראשי המדינה. נשיא המדינה ויו״ר הנ­הלת הסוכנות, שר הדתות וראשי הרבנים הבריקו מברקים והפצירו ברבי כי יחזור מהחלטתו. ואכן נעתר הרבי לפניות הרבות ובטל את החלטתו הקודמת. בפגישה שקיים עם שר הדתות ורבה של תל-אביב הסביר האדמו״ר, כי מט­רת החלטתו הייתה להפגין נגד הפגיעות בכבוד התורה ודיני האישות ונגד פעולות המיסיון וחילולי השבת הפומביים. בתום הפגישות הוחלט לקרוא להתייע­צות של גדולי התורה, כדי לדון בדרכי הפעולה לחיזוק המצב הדתי בארץ.

באחד הימים, כשגל המחאות נגד פעילות המיסיון גאה, קבלנו מכתב מאת מאיר פרנק, מבית גמליאל, בו הייתה בקשה להעביר ל״קרן ילדינו״ סך 3 ל״י ועשרים אגורות. את הכסף אסף מאיר מדמי כניסה שגבה מחבריו בעד ביקור בתערוכה שערך בביתו. העברנו את הכסף לתעודתו ובתשובה למכתבנו ל״קרן ילדינו״ כלולה תודה חמה ליחס הרעיון ותקווה "כי ממנו יראו גם אחרים ויעשו כמוהו, להרבות פעלים ל­מען הצלח ילדי ישראל״. המענין בחליפת המכתבים הוא, כי גם נשיאה של ״קרן ילדינו״ שמו מ. פרנקל.

מאיר פרנקל איננו בודד ביוזמתו. גם בעולם הרחב ידועים ילדים העורכים תערוכות למען מוסדות צדקה, או למט­רות אחרות. הנה באנגליה התפרסם הילד שאני רייך בן ה-8 בייצור אריגים ובערי­כת תערוכות של דגמי כלי רכב.

על הסערה העוברת על אנגליה, עקב פעולותיו של שאני רייך, מספר לכם אוהד, במדור ״מחיי הנוער בעולם״.

*

בשער אתם רואים את מפל נחל עיון, הנמצא דרומית-מזרחית למטולה והמוכר בשם "התנור".

התנור

מפל "התנור", ליד מטולה

ברוך אורן, מספר לכם על הכינוס האחרון של החברה לחקירת א״י, שהשנה מלאו 50 שנה להיווסדה.

שלכם, העורך.                          י"א בחשון תשכ"ד

תשובות המערכת

מנחם קוטנר, רמת-גן: החוברות והכרך נש­לחו אליך. מדוע אתה ממציא את הפתרונות על קרעי נייר קטנים? פתרונות שמגיעים אלינו בניצב זה אינם נכללים בהגרלה.

רוטנברג רבקה, בני ברק : מדועע אינך שמה לב להודעות, שפרסמנו בעיתון בקשר ל״ערי עולם״ ?

הדפסת מהדורה חוש של הספר תסתיים בימים הקרובים ואז נוכל לספקו גם לך.

יהודית נוימן, פתח-תקווה : פתרונך נכון, אולם כתב ידך לא נאה ביותר. השתדלי לכתוב ברור ויפה.

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

באחד הימים קבלתי מכתב מלא תלו­נות ותרעומת: ״בקשתי שתפרסמו את שמי, שאני רוצה להטכתב עם ילדים, לא חשוב מן הארץ או מחוץ לארץ. אני מתפלה שלא פרסמתם את שמי עד היום״.

אינני יודע אם שגיאותיו של הכותב נובעות מהיותו עולה חדש, אולם ברור ממכתבו, שהוא להוט ששמו יתפרסם בע­יתון, אך איננו שואף להחלפת מכתבים. מעידה על כך העובדה ששכח אפילו לציין את שמו וכתובתו על מכתבו.

מי שמעונין בהתכתבות, מקפיד לציין את הפרטים הדרושים על כתב הבקשה שלו ואז הוא זוכה שבקשתו תפורסם.

ובכן, הקפידו שמכתביכם יהיו כתו­בים בצורה נכונה והתרגלו לציין את שמכם וכתובתכם על כל בקשה המופנית למערכת.

מאחר שיבול החיבורים ל״ביכורי עטים״ זעום ביותר בתחילת השנה, נענינו, לבקשתם של קוראים אחדים, להכריז על תחרות חיבורים על נושא מסוים. אנו מציעים לכם שלושה נושאים:

א) יום אחד בחיי,

ב) מצווה שקיימתי, קידשתי את הלבנה, נתתי צדקה לעני, עזרתי לחבר להכין שיעוריו וכו',

ג) מקום מגורי (כפרי, עירי, קבוצי…).

את החיבורים יש להמציא תוך שבועיים כשהם כתובים על צדו האחד של הנייר. שימו רווחים בין השורות וחתמו את שמכם ומקום מגוריכם בסוף החיבור (ולא על המעטפה בלבד!).

שלכם, העורך                                י"ח בחשון תשכ"ד

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים

אט אט אנו ״נכנסים למסלול״, מתוודעים זה לזה ומחליפים דעות על עיתוננו. "הוותיקים" שביניכם חותרים קדימה כ"צים רגילים ומנוסים ואינם נוטים לראות את ה״ירוקים״ והבלתי מנוסים המתאמצים להדביק את קצבם. הגיעה השעה שאגלה לכם מקצת מן הדעות וההערכות, שנתקבלו במערכת. מתוך עיון מדוקדק במכתבים תוכלו ליצור לעצמכם דעה משלכם ולהשתלב בוויכוח.

חיה בן-צבי, מחבצלת השרון, כותבת: העיתון מעניין ויפה. כשעיינתי בכרכים הקודמים ראיתי בהם ספורים בהמשכים על ילדי ישראל ואני הבנתי אותם ונהניתי מהם במו ״עלילות יואש" ועוד, אך בסיפורים כמו ״המדגרה״, שהם רוסיים, אינני מוצאת עניין רב כל כך.

*

הקוראה הוותיקה, נעמי גרסט, ערכה שוב סקירה ביקורתית מפורטת ואנו שמ­חים להדפיסה.

בשמחה רבה אני מודיעה, כי חדשתי את חתימתי על העיתון כבשנים קודמות. עיתון זה הוא במשפחתנו בן בית וה­כרכים הכחולים, שנמצאים בארון, מתחילים מכרך ג׳ !.

קבלתי את הספר "ערי עולם״ וכבר עכשיו, כשאנו צריכים לעשות עבודה לביה״ס על לונדון, אני נעזרת בו, היה כדאי!

עכשיו ברצוני לערוך סקירה על העיתון שהתחדש לקראת לקראת שנת תשכ"ד (קצת באיחור, אך טוב יותר מלעולם לא).

השער, יפה ונאה.

אשנב למערכת, כדאי שהעורך, שאול רז ימעיט לספר על הכתוב בעתון ובמקום זה יכתוב שיחה קצרה מעניני דיומא;

תצפית השבוע — טוב, ומענין;

גנזי קדומים — התמונות תופסות הרבה מדי מקום;

הפודל הלבן – קצת משעמם וכדאי לקצרו;

דהליה – היה מאוד יפה ומחנך (תרבו בכאלה!);

לכבוד שבת – יפה מאוד וכדאי להכניס את זמני כניסת השבת ויציאתה:

מחופי גולתה לחולתא — דמיוני ומשכר (האם זה מציאותי או חצי חצי?);

סיפורי חסידים — נפלא וכדאי להרבות, הציור מוסיף;

מדור הקולנוע — ערוך נחמד ובצורה נאה; תחביב — יפה ומלמד;

התצלום הנדיר — יפה ובאמת נדיר.

אישים מאורעות בהיסטוריה – השתנה לטובה מחנך ועוזר.

אני מציעה מדור בשם ״ברכות ואיחולים״.

השירים שבצד — מוסיפים תו­כן, ונא לא להשמיטם! — מדוע אין חיבורים? זה פשוט חסר וחבל.

נעמי גרסט, קריית שמואל.

אדוריאן יעקב, מרמת־גן, חושב כי יפים מאד הם: אשנב למערכת, תצפית השבוע, משוט במוזיאונים, סיפורי חסידים. לכבוד שבת וזוטות. ובעיקר ״על חוד חידוד״. לפי דעתו משעמם ״מדור הבול״ ואישים ומאורעות בהיסטוריה.

רחל נוימן מירושלים חושבת כי, "תצפית השבוע״, נחוץ וטוב, מפני ״שהוא מביא בתמצית את ידיעות השבוע״.

*

אני מקווה ש״צרור המכתבים״ יספק לכם חומר למחשבה וישמש דחיפה, לשקול, להעריך, לבקר ולהציע הצעות לשיפורו של העיתון.

ועתה ברצוני להזכירכם כי תזדרזו בהמצאת חיבוריכם לתחרות החיבורים עליה הכרזנו בגיליון הקודם.

הנושאים שהצענו הם.

א) יום אחד בחיי;

ב) קיימתי מצווה!

ג) מקום מגורי.

למצטיינים יוענקו פרסים וחיבוריהם יפורסמו בעיתון.

כתיבה טובה ומוצלחת!

שלכם העורך                           כ"ה בחשון תשכ"ד

 

תשובות.המערכת

טאוב לאה, מושב מרחביה: בעוד חודש ימים נודיע לכם את הפרטים בקשר לכריכת החוברות משנת תשכ״ג.

מאיר כהן, חוות השומר: פתרונך לא שותף בהגרלה, מפני שגזרת את החידה מגוף החוברת.

 עליית הנוער בת שלושים

הנוער

עליית הנוער בת 30

בימים אלה נסתיימה בירושלים הוועידה העולמית של עליית הנוער ,שנתכנסה לסכם את הניסיון החינוכי של 30 שנות פעולה ולהתוות דרכים לשנים הבאות. 150 צירים מ-15 ארצות, מידידי ופעילי המפעל, שמעו הרצאות על הבעיות החינוכיות והתקציביות התובעות את פתרונן, ראו מספר תערוכות, בהן הודגמו ההישגים הרבים של החניכים, העלו זיכרונות מהימים הראשונים ושבו לארצותיהם כדי לאסוף כספים רבים להקמת מוסדות חדשים לקליטת ילדים חדשים.

הצלת ילדים ונוער מצפרני הנאצים

רעיון עליית הנוער הועלה ע״י הגב׳ רחה פרייאר בגרמניה בשנת 1933. באותה שנה עלו הנאצים לשלטון ופתחו בנגישות נגד היהודים. כדי להציל את הילדים מציפורני הייאוש והעזובה אורגנו קבוצות והועלו לא״י. בארץ הוכנסו למשקים או למוסדות חינוך, שהוקמו במיוחד למענם, למדו מחצית היום ומחציתו השנייה עבדו בענפי משק שונים והתכשרו ליטול חלק במפעלי הבנייה וההתיישבות של האומה.

תחילה נכללו במוסדות עליית הנוער ילדים בגיל 15-17. אולם במרוצת הזמן ועם התפשטות המלחמה והשואה, נקלטו בה גם ילדים בני 14—13.

110 אלף בוגרים ואזרחים

עד פרוץ מלחמת העולם השנייה הועלו ע״י עליית הנוער חמשת אלפים בני­ נוער בעיקר מגרמניה. בימי המלחמה עלו אלפים נוספים מן הארצות שנכבשו ומאלה שעמדו להיכבש. במיוחד התפרסמה עליית הילדים, שברחו מפולין ואחרי גלגולים ברוסיה עלו דרך טהראן לארץ. עם תום המלחמה החלו לעלות יתומי השואה וניצולי המחנות – רבבות ילדים הרוסים ועזובים שנתנסו ניסיונות קשים ומרים בגיהינום הנאצי. ס״ה נקלטו עד הקמת המדינה כ-30 אלף בני־ נוער ומאז הקמתה 80 אלף נוספים, שחמישים וחמישה אלף מביניהם עלו מארצות ערב וצפון אפריקה.

אקורד

שירה בציבור בליווי אקורדיון – במוסד ע"ש צבי סיטרין

כיום, בשנת השלושים לקיומה, גאה עליית הנוער על 110 אלף הבוגריםשעברו דרך מוסדותיה והפכו לאזרחים מועילים למדינה ולעם. למעלה מחמשת אלפים מבין הבוגרים הלכו לקיבוצים קיימים או ייסדו בעצמם קיבוצים חדשים, אלפים מבוגרי המוסדות החקלאיים הלכו למושבי עובדים ואלפים אחרים נקלטו במוסדות המדע והחינוך הגבוהים, בצבא, בתעשייה ובשירותים השונים של המדינה.

הכנסה

הכנסת ספר תורה לאחד המוסדות בהשתתפות היוה"ר מר משה קול

מפעל חינוך והצלה יחיד בעולם

אלפי מדריכים ומורים, ממיטב התנועה החלוצית, השקיעו בטיפוח מוסדות החי­נוך של עליית הנוער את אונם וכשרונם. הם הפכו את המוסדות לבתים חינוכיים ומשקמים במקום המשפחות שנהרסו. הם לימדו את היתומים לכתוב ולקרוא, לחיות בחברה ולהיות אנשים עובדים ומועילים. הם הקנו להם דעת ואהבה למפעל הבנייה בארץ והחזירו להם את האמונה באלו­קים ובאדם.

במשך 12 שנה עמדה בראש המפעל הגב׳ הנרייטה סאלד שהצטיינה במסירותה ובאהבתה לנוער. חייה הפכו לאגדה ודוגמה לאחרים ושמה נתפרסם לתהילה ברחבי העולם כאם הילדים והנוער.

מפעל עליית הנוער היה במרוצת הזמן ליחיד במינו בעולם כולו ורכש לו ידידים בין יהודים ולא יהודים שתרמו כספים להחזקת מוסדות החינוך.

הנרי

הנרייטה סאלד — אם הנוער

עליית הנוער הדתי — סדנה לחלוצים דתיים

מראשית קיומה של עליית הנוער נק­לטו במסגרתה חבורות של נוער דתי והוקמו עבורם מוסדות חינוך בארץ. ראשונים היו כפר הנוער הדתי והסקטור הדתי במסגרת בית הספר החקלאי במקווה-ישראל. במרוצת השנים הוקמו מוסדות נוספים ע״י ארגון ״נשי-מזרחי״, כגון בתי ״צעירות מזרחי״ בירושלים ובתל-אביב, ״כפר בתיה״, ״מוסד עליה״, אח״כ ״נווה עמיאל״, כפר סיטריך ו״ימין אורד״ ומוסדות אחרים. המחלקה לעליית הנוער הדתי כוונה גם מאות מחניכיה לישיבות של בני עקיבא ולישיבה החק­לאית ולחברות נוער שהוקמו בקיבוצים ובמושבים הדתיים. העמל שהושקע ב­מאמצים החינוכיים במשך השנים נתן את יבולו. בוגרי עליית הנוער הדתי הקימו יישובים משלהם כגון: שדה-אליהו, עין-הנצי״ב ו״שלוחות״ והשלימו מושבים וקיבוצים אחרים. רבים מתוכם נטלו חלק בהגנה על הישובים בימי המאורעות ולא מעטים מהם נפלו בקרבות העצמאות בגוש עציון, כפר-דרום, בארות-יצחק ובחזיתות המלחמה השונות.

מקרב עליית הנוער הדתי יצאו: מורים ומדריכים, מפקדים ואנשי מלחמה, חק­לאים מעולים ואנשי מדע וכן יש בין בוגריה רבנים ובני ישיבות, התופסים מקום נכבד בקרב היהדות הדתית במדי­נה.

א. ב

תודה על השיפורים

ברצוני להורות למערכת ששפרה את העיתון מן הקצה אל הקצה. המדורים התינוקיים אינם, ובמקומם מופיעים ספורים בהמשכים מותחים כגון: השלשה באי אחד, וכן המדורים החדשים: "ארצות בחדשות" ו"לוחמי חרותנו", שהם מעניינים ואף מרתקים. אני מציע שוב לחדש את המדור ״לדעתי״, כדי שהעיתון יהיה מתאים לקוראים מבוגרים יותר.בתודה ובכל הכבוד.

זאב כהן, רמת גן.

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים

האגדה מספרת, כי כאשר שלמה ברי­את העולם התלוננה השבת לפני הקדוש-ברוך-הוא, שאין לה בן-זוג. אמר לה הקדוש ברוך הוא: ״ישראל הוא בן-זוגן־!״ כשעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב״ה: ״זכרו הדבר שאמרתי לש­בת — כנסת ישראל היא בן-זוגך״ וה­מדרש מוסיף: וזהו שנאמר: ״זכור את יום השבת לקדשו!״ לצערנו לא כל ישראל זוכרים בימינו לקדש את השבת. בחודשים האחרונים סערה הארץ מהפגנות והפגנות נגד, שהיו קשורות בשמירת השבת בירושלים, עיר קדשנו. רבני ישראל וראשי היהדות הדתית, ששקדו במשך עשרות בשנים לביצורה של השבת בארץ, גינו את השימוש בכוח (זריקת אבנים, הקמת מחסומים והתנגשויות עם מחללי שבת) במערכה על הפסקת תנועת כלי הרכב דרך השכונות החרדיות של ירושלים.

במערכון ״שבת״, של דוד לויטס, מתו­אר לפניכם מאבקם של ישראל על שמי­רת השבת בימי החשמונאים. אנו מפרסמים את המערכון בראשיתו של כסלו, כדי שתוכלו להשתמש בו בהצגות הח­נוכה.

לאותה מטרה אנו מפרסמים גם את שירו של מיכאל דשא: ״מאי חנוכה?״

*

ב״ארצות בחדשות״ אנו סוקרים בקצ­רה את השתלשלות העניינים בוויטנאם הדרומית, שנסתיימו בהפיכה הצבאית. בשער אתם רואים את הנזירים הבוד­היסטיים, הקוראים לעם למרוד במשטר המדכא את בני דתם.

נזירים

מקדש בודהיסטי

*

המכתבים שנתפרסמו בגיליון הקודם עוררו הדים. קוראים אחדים, החולקים על הדעות שהובעו בפעם הקודמת, הז­דרזו להעביר אלינו את תגובותיהם. יצחק ש. רקנטי, מתל־אביב כותב:

עורך נכבד!

לפי דעתי, לא טוב שההגרלה וכריכת החוברות באים באיחור. מדוע כך הדבר ? נדמה לי שלא הצלחתם בבחירת הסיפורים בהמשכים. ״ מחופי גולתה לחולתה״ לא נראה בעיני יפה, ואינני, לצערי, מוצא בו חן רב, עם כל הכבוד לסופרת גורית, ה״פודל הלבן״ משעמם. תצלום השער מהודר ויפה. אוהב אני מאד לקרוא ולנסות לפתור את חידותיו של מר יוסף בן-ישראל. מדור ה״תחביב" ו״טכניקה ומדע״ – יפים. סדרת ״נורית״ מעניינת וכתובה בחן רב ובטוב-טעם ״לכבוד שבת״, נאה ומעניין ביותר. הזוטות משעשעות וכמוהן ״מחיי הנוער בעולם״.

עתה חולה אני ומרבה (אני) לקרוא את ״הצופה לילדים״ מהשנה ומשנים קודמות. לדעתי, על אף זה שאין מספר עמודיו גדול הוא העיתון היפה והמעניין ביותר לילדים עד כתה ח׳. עלו והצליחו! כה לחי!

תגובת העורך

– הגם בעיניכם נכשלנו בבחירת ה­סיפורים בהמשכים? — האם לא מוקדם מדי לפסוק כי ה״פודל הלבן״ משעמם? — האם רבים ביניכם אינם מוצאים עניין ב״מחופי גולתה לחולתה״?

בגיליון הבא נודיעכם את הפרטים על ההגרלה וכריכת החוברות.

השיבו בהקדם את תשובותיכם, כדי שנוכל להדפיסן באשנב.

שלכם העורך                                     ג' בכסלו תשכ"ד

*

תשובות המערכת

חורפי ראובן, בית-דגון: הפרס נשלח אליך בדואר.

ישראל שינדלר אשקלון: החוברת שבקשת נשלחה אליך. לדאבוננו לא קבלנו בחזרה את הספר שהזכרת ולכן לא יכולנו לשלוח לך אחר.

אילה רוזנברג, תל-אביב: בקרוב נודיע את הפרטים בקשר לכריכת החוברות משנת תשכ״ג.

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

מספרים לכם רבות על בנינה של הארץ והפרחת שממותיה ובטיוליכם אתם מסיירים במקומות הפיתוח החשובים ורו­אים במו עיניכם, כיצד העם השב למו­לדתו משקם את ארצו החרבה. כאנשים מאמינים אנו רואים בתהליך השיבה ל­ארץ את ראשית גאולתנו ובכל מעשה המתחולל נס מן השמים.

השבוע זכיתי לשהות שעה קלה במחי­צתו של הגאון ר׳ יוסף כהנמן שליט״א, ראש ישיבת פוניבז׳, ולהקשיב לסיפורי הנסים של מפעל חייו. הרב הישיש סיפר כיצד נשלח מליטא הכבושה בשליחות רשמית להציל יהודים וחזר בו מהנסיעה לארצות הברית, כדי להיכנס לא״י, וכיצד זכה להישאר בארץ ולייסד את ישיבתו המפוארת בבני-ברק. הסיפור הפשוט לכאורה, היה מאלף על כל פרטיו, והגאון היה מעיר אחרי כל פרק: ״תאמרו מקרה פשוט ואני אומר לכם נס. נסי־נסים…״

״נשארתי יחידי מכל רבני ליטא ועל כן ראיתי כחובה לעצמי להקים מחדש את הישיבות שנחרבו״… — הסביר. כ­מאמין גדול ראה הרב בהצלתו אצבע אלוקים והטלת שליחות נכבדה ולכן הק­דיש את כל חייו לשקם את חורבות חיינו התורניים, לייסד ישיבות ולהקים בתי אבות לניצולי השואה. השבוע נתרחבה ממלכתו התורנית של הרב מפוניבז׳ — בנמלה הדרומי של הארץ, באשדוד הנבנית ונורתה אבן הפינה לקרית פוניבז׳ חדשה.

*

לפני כמה שבועות סיפרנו לכם פרטים מאלפים על התנינים הרוקדים והיום אנו שמחים להביא לפניכם כמה תצלומים נדירים מחיי הדובונים.

דב

ריקוד הדובונים

לפי בקשת חלק מן הקוראים נעתרנו להאריך את מועד הגשת החיבורים על הנושאים שהצענו לכם. נצלו את הזמן והמציאו את חיבוריכם כשהם כתובים

על צדו האחד של הנייר בלבד.

הדפסת הספר ״ערי עולם״ נסתיימה והפרס כבר נשלח לכל אלה שלא קבלוהו עד עתה.

הגרלת הפרסים הגדולה תתקיים במע­מד פומבי באחד מימי החנוכה. כמו כן תחל בקרוב קבלת החוברות משנת תשכ״ג לכריכה.

שלכם העורך                              י' בכסלו תשכ"ד

עשרים שנה לישיבת פוניבז'

כהנמן

הגאון ר' יוסף כהנמן

מטייל

הרב הישיש, הגאון ר' יוסף כהנמן בטיול עם ילדיו בחוצות הקרייה

לומדים

 ילדי ניצולי השואה בשיעור בבתי האבות שבבני-ברק

pono

ישיבת פוניבז'

בתחילת תש״ד הגיע לארץ אחד מגדו­לי רבני ליטא. מרן הגאון ר׳ יוסף כהנמן שליט״א, שהשאיר בעירו פוניבז׳, ישיבה עם למעלה מאלף תלמידים. בטיילו ב­בני-ברק הוקסם ממראה שנתגלה לו על אחת מגבעותיה ובגבור התלהבותו הפ­­טיר! ״גבעה זו מתאימה לישיבה גדולה!״, תושב בני ברק, מר הלפרין, שנתלווה לרב בטיולו השיב: "אם כבוד הרב חושב שהמקום מתאים לישיבה הוא יכול להקימה מיד. הגבעה שייכת לי…״

בו במקום ביקש הרב לקנות את הגבעה ואחרי זמן קצר הוחל בהקמת הבתים הראשונים. בה׳ כסלו השנה מלאו עש­רים שנה לישיבת פוניבז׳ בבני ברק, המתנוססת במרכזה של הקריה, שהוקמה לזכר הישיבה והקהילה שהושמדו ע׳׳י הנאצים במלחמת העולם השנייה.

ביום בו חגגה הישיבה את מלאות 20 שנה לקיומה הונחה אבן פינה לקרית פוניבז׳ שניה באשדוד, שתהווה המשך למפעל הנצחת 18 ישיבות ליטא שהוכ­חדו בשואה.

משבעה אודים ל-1200

שבעת התלמידים הראשונים החלו ב­לימודיהם בצריף רעוע, שעמד בפרדם נטוש. אולם לא עבר זמן רב ועל הגבעה הרמה צצו זה אחר זה בתי מידות לתורה ולמגורים. כיום עומדת על הגבעה, בזיכרון-מאיר, קריה שלמה בנויה לתלפיות על בתי מדרשותיה. בתי האבות ובתי המגורים, שבעים בתי מידות עוטרים סביב את היכלה המרכזי והמפואר.

למעלה מ־400 תלמידים לומדים כיום בישיבה הגדולה וקרוב ל-200 בישיבה הקטנה וקרוב ל־500 ילדים וילדות מתחנכים בבתי האבות, בהם מתקבלים יל­דים מגיל 6 עד 15.

2.400 ילדים חונכו לתורה ולעבודה

בעמדו השבוע לסכם את פועל עשרים השנה, העלה הגאון הרב יוסף כהנמן את השיגיה המפוארים של הישיבה, שזכתה לחנך רבנים ומורי הוראה רבים, והפכה לבית אולפנה ליתומים ניצולי השואה. בסיפוק סיפר הרב כי 2.400 ילדים וילדות, שהתחנכו בבתי האבות ועזבו את הקריה, הקימו בתים נאמנים בישראל. גם כיום, אחרי 20 שנה של עמל ויגע בהחזרת האמונה לנפשות הקטנות ובגידול דור של לומדי תורה, אתם יכולים לראות את הרב, כסוף השיער, כשהוא משלב את ידיו בידי ילדי טיפוחיו ומטייל אתם בחוצות הקריה ההומה מקול גיל ומקול תורה.

אבנים נוצרו לבנייה

״יש לי מחלה לבניינים״ — אומר הרב הישיש בענווה — ״ואבנים נוצרו לבנייה ולא ליידוי״. — כיצד הוא בנה ובונה את קריותיו ? מנין הוא לוקח את הכוחות והכספים למפעלי התורה האדירים?

״כל מה שאתם רואים זה נס גדול, שורה של נסים שהשם יתברך חולל אותם ע״י שליחיו המסורים״ — מסביר הרב. ואכן, קריית פוניבז׳ היא נס גדול, שהתגשם ע״י פועלו וחזונו של הרב כהנמן וידידי ישיבתו בארצות העולם. תקציבה של הישיבה מגיע למיליון ורבע ל״י והוא מתכסה מתרומות הנצי­בים, הג׳וינט ומקורות אחרים. כל נציב (נדבן) בוחר לו יום הקרוב ללבו (יאהרצייט או יום שמחה מסוים) ובאותו יום הוא מכסה את הוצאות ההחזקה של הישיבה בסך 300 דולאר. משפחה של מאות נדבנים מקיימת באופן זה את השותפות הגורלית של זבולון ויששכר ומ: למאות תלמידי התורה לעסוק בלימודיהם.

ופרצת דרומה וצפונה להנציח מוסדות תורה

מרובים פעליו של הגאון כהנמן, נוכל להרחיב את הדיבור על כולם. מוטל עלינו לפרט כמה פרטים לתכניותיו הקרובות. כגולת הכותרת למפעלי ההנצחה לחיי התורה ויהדות ליטא יוקמו בארץ 18 ישיבות נוספות לזכר הישיבות שנחרבו. הראשונה תוקם באשדוד על כ-270 דונם והיא תכלול 1500 יחידות דיור, בנין רב-קומות לתעשייה ושלוש ישיבות: ישיבת גרודנו תלמידים, כולל אברכים ע״ש ר' חיים עוזר גרודזנסקי וישיבת לצעירים מצטיינים. כן יוקם מוסד חינוכי עם בתי אבות לילדים וילדות. בד-בבד עם הנחת אבן הפינה לקריה בדרום, רכש הרב כהנמן שליטה על כמה דונם בטבריה העילית, כדי להקים קריית תורה נוספת.

א.ב.

 

אשנב למערכת

קוראים יקרים,

בשבוע שחלף אחזה חרדה רבה את שוחרי השלום בעולם, רצח נשיא ארצות-הברית, ג׳ון ס. קנדי, עורר חששות בקשר להמשך היחסים הטובים שהשחירו בין המעצמות, אחרי חתימת ההסכם בדבר איסור הניסויים האטומיים. עוד מוקדם לקבוע כיצד עלולים להת­פתח העניינים בזירה הבינלאומית, כשכדורים נשלחים ללבם של נשיאים ה­שומרים על שלום האנושות, אולם אין ספק שאנו עומדים בפני מפנה חשוב ב­יחסי העמים. במוצאי השבת, כשהידיעה על הירצחו של קנדי נתפרסמה ברבים, נמצא העיתון תחת מכבש הדפוס. ממש ברגע האחרון שינינו את תוכנה של התצפית וסיקרנו בקצרה את פרשת הרצח. הפעם אנו מבי­אים לכם פרטים מתולדותיו של הנשיא המנוח וכן תיאור קצר מהלווייתו.

במרכזה של החוברת, תמצאו כתבה על קניה העומדת לקבל החודש את עצמאותה. ישראל מקיימת קשרי ידידות הדוקים עם העם הקניתי ומסייעת לו בהקמת שי­רותיו הממלכתיים ובפיתוח ארצו ואוצרותיו. מומחים ישראלים שוהים זה כמה שנים בקניה ומדריכים את בני הארץ בענפי החקלאות והתעשייה השונים.

בשער אתם רואים משתלמת מקניה בקורס למדריכי נוער בבקרה במועדון של נוער ישראלי.

בבקרה

חשבנו כי הצלחנו לשרש מקרבנו את תופעת הגנבות הספרותיות, זה מזמן לא נאלצנו להוקיע אחד הקוראים על העתקת יצירה של הזולת ועל הכשלת הקוראים והמערכת, לפני ימים אחדים הסב יוסף זילברפרב מתל-אביב את תשומת לבנו לכך, כי חידת המילואים (9) של אורי רבי, הוא העתק מדויק מחידתו שנתפרסמה בתשכ״א, בגיליון מספר 48. עלינו לגנות את המעתיק ולהזהיר את האחרים בל ינסו כמוהו להתפרסם ע״י ״העתקים״ דומים.

שלכם, העורך                           י"א בכסלו תשכ"ד

 

ילדי ישראל מציירים

ziur

״בגן" — ציורה של טל יצחקי בת 51/2 מרמת אביב

 בימים אלה הופיע האלבום הראשון, שהוצא ע״י הוצאת לוין אפשטיין, בשם ״ילדי ישראל מציירים״. הציורים הכלולים ב­אלבום זה נלקחו מהתחרויות שנערכו ע״י חברת ״סונול״ בשנים 1958 ו-1962. בשתי הפעמים פר­סמנו פרטים על תוצאות התחרו­יות בליווי דוגמאות מהציורים עצמם.

באלבום 12 תמונות המדגימות את הווי הארץ, נופה וחגיה, כפי שילדי ישראל חיים ורואים אותם. בדברי הלוואי של הגברת אילה גורדון, מבית הנכות ״בצלאל׳׳ בירושלים, אתם יכולים לעמוד על סיבות התעניינותם של המחנכים, הציירים והפסיכולוגים בציורי הילדים. אותנו מעניינים הציורים עצמם, שכן בהם ניתן לנו להכיר את העולם מבעד לתפיסתם של הילדים ולהכיר את עולם הילדים ע״י הציורים.

שפת צורות וצבעים

כשאנו מסתכלים בציורים, אנו קוראים בהם את מאווייהם, חלומותיהם והתרשמויותיהם של ה­ציירים הקטנים. העצמים לפעמים מעוותים ומידותיהם מוגזמות, לפעמים הם תואמים את המציאות ולפעמים הופכים לסמלים בשפת הצבעים והקווים של יוצריהם. ערכם של הציורים הוא במקוריותם, כלומר, שנעשו באופן חופשי בלי השפעה מבחוץ. הילדים בחרו להם את נושאם, או שבחרו באופן חופשי על נושא שנראה להם.

נוף הווי וחגים

טל יצחקי, בת 51/2 מרמת -אביב, מיוצגת ע״י ציורה ״בגן" הציור מצטיין בצבעים הססגוניים, יהודה דרורי, בן 10, מכברי, מתאר טרקטור בעת חריש, אלדד, בן 111/2, מעין-גב, מתאר את קיבוצו, שעל שפת הכנרת. יוסף דנשטיין, בן 121/2 מתאר את הים כפי שנראה מסיפון אנייה בים. ויס, בת 13, מקרית מוצקין מתארת כפר ערבי. גד פלנר, בן 12, מפוריה, מתאר פועלים הנחים בין העצים ואילו מיכה, בן 12, מתאר את העולים החדשים בהגיעם לנמל. צפרא רט, מגבעת חיים, מתאר עיר מזוויתו. חמוטל מאירי, בת 12, מאפק, מתארת תמונה הנראית מבעד לחלונה. לאה אורבך, בת 10, מכפר-אברהם, מתארת את "יציאת מצרים״ ונעמי, בת 11, מחיפה, מתארת ״ערב בסוכה״.

האלבום הוצא בצורה נאה, הציורים הודפסו בצבעים. אין ספק שהופעתו הנאה תתרום רבות לפתוח החוש האסטתי של ילדינו ותהפוך את חוויות הציור לתחביב נאה ביותר.

א.ב.

 

נשבענו לאלוקינו שאין אנו ממירים אותו באל אחר

לפני 2131 שנים קדשו שבעה יתומים מישראל את השם בסרבם להשתחוות לצלם. האגדה מספרת כי אחרי הרג הששה, פנה הצורר, בדברי פיתוי, לקטן שבכולם ואמר: ״בני השתחווה לצלם !״

הנער שראה את גבורת אחיו סירב והכריז: "נשבענו לאלוקינו, שאין אנו ממירים אותו בא-ל אחר״.

— מאין שאב הנער הקטן, בנה היקיר של חנה התמימה, את עוז רוחו? מגווילי התורה הקדושה, מהקרבתם של החשמונאים ומהחינוך לאמונה, שקבל בבית ספרו ובבית אמו­.

*

האור שהודלק ב­מלחמת המכבים לא דעך, אלא המשיך להאיר עד חורבנו של הבית ומשם הועבר לבית הכנסת של המורדים שהתבצרו בהר מצדה.

הור

הציור שנמצא בארמון הורדוס במצדה

מסביב צרו הרומאים עם מכונות הניגוח שלהם, אך בפנים החומות הועלה אור החנוכה כשהלוחמים הנצורים צופים אל ירושלים הקדושה. חדורים אמונה בצדקת מאבקם היו שרים מזמורי תהילים ומתפללים לה', כי יצילם מידי האויב האכזר.

המגילות שנמצאו בין הריסות בית הכנסת במצדה מכילות את תהילים פרקי פ"א-פ"ה, בהם מובעת הנבואה: "לא יהי בך אל זר, ולא תשתחווה לאל נכר, אנכי ה' אלהיך…"

בפרק פ"ג קורא המשורר: "אלוקים אלדומילך, אל תחרש ואל תשקוט אל ! כי הנה אויבך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש".

אחרי בקשת הנקם מן האויב מביע המשורר בפרק פ״ד את רחשי לבו וכיסופיו לירושלים, "נכספה גם כלתה נפשי לחצרות ד', לבי ובשרי ירננו אל אל חי״.

*

בין 960 הלוחמים במצדה נמצאו גם ילדים. עצמותיו של אחד מהם נתגלו בימים אלה ע״י המשלחת הארכיאולוגית העורכת חפירות בהר.

– מה עשו הילדים הקטנים במצדה? התפללו לה׳, עזרו ללוחמים, שחקו במכבים וחלמו על ירושלים משוחררת.

לפני שנים צאו בקיר על ארמונו של הורדוס ציור חרוט בטיח ובו: בית מוקף גן וחומה, עצי תומר ופרי, שער ומגדלים. בצד השמאלי חרוט בטיח שלד של מנורה שלא הושלמה, כנראה שחיצי האויב קטלו את הצייר בטרם השלים את ציורו.

בעמדכם מול נרות החנוכה, הגו-נא בחוט המופלא המקשר את מקדשי השם הקטנים, בניה של חנה, עם הלוחם הקטן, שנפל בהר מצדה בטרם השלים את ציור מנורתו.

אורה ושמחה בחג האורים!

חנו

שלכם העורך                כ"ד בכסלו תשכ"ד

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה