התכתבות בין שאול רז, בישראל, למר ש. לבקוביץ בפולין.

התכתבות בין שאול רז בישראל לשלמה לבקוביץ בפולין. 

(תרגום מיידיש – מרגלית זוסמן-גלנדואר)

11.4.82

האדון ש. לבקוביץ המכובד, שלום!

שמי הוא שאול רז, מקודם רוזנברג, נולדתי בז'בריצה, גרנו ברח' אפטעשנע מס' 6. שם משפחת סבי היה חמילניצקי, נראה לי כי אתה הכרת את בניו: יוסל וישראל. אני חי בישראל מאז 1940. אני עיתונאי וסופר, כעת אני כותב ספר על אחי יצחק רוזנברג. לפני המלחמה הוא עבד אצל ווינדמן, יותר מאוחר היה מנהל חשבונות בתחנת קמח של ליברמן. אני בטוח, כי הכרת את אחי, בשנים האחרונות הוא עבד במחלקת החינוך של הקהילה, עם גולדה גרינבגר ואחרים. יתכן כי לימדת אותו בביה"ס מזרחי – "תורה ודעת", שהיה בבית האמערס, ברח' מארשל לקובסקע. אבקשך מאוד לספר לי מה ידוע לך על פעילות אחי למען הנוער והילדים בשנות המלחמה. קראתי את העדות שלך במשפט רודולף שניידער, אשר פורסם בספר, שיצא בקאטוביץ ב-1964. נפגשתי עם רגינה החיה בישראל. אני מצרף מכתב של אחיך ד"ר זעליג לבקוביץ, שנכתב יחד עם אחי יצחק רוזנברג, אל נציג התנועה הציונית בג'נבה, ב-9.5.43. אולי תוכל לכתוב לי דברים בעניין הקשר בין אחיך ואחי? והקשר שלהם עם הגולה באותם שנים? הרי הנך המקור החשוב לאותם השנים, בהיותך פעיל וקרוב לכל המעשים האיומים שקרו בצ'בריצה. אנא, תעשה מעשה וכתוב לי במפורט את הזכור לך בעניין אחי, על עבודתו והמאמץ שהשקיע עבור הנוער והילדים בשנות המלחמה, קשריו וניהולו ועמדתו בימי הגורל הטראגי וגורלו הטראגי בזמן המלחמה, להציל את הנוער והילדים, שלא יכלו לשאת את המצוקה. נותרו כה מעט יהודים בעירנו ואתה אחד ששרד את הזוועה, אך ברצון חזק וכוונות טובות ומעט רגש ואחריות. מאמין אני שתוכל למלא את בקשתי. תהיה בריא וחזק, הרבה תודה, בתקווה לתשובה מהירה.

 

שלך. שאול רז (רוזנברג).

 

סוסנוביץ, פולין.   11.5.82

 

ידידי החשוב מר שאול רז!

 

מכתבך המפתיע והלבבי מה-11.4.82 קיבלתי בתודה. אי אפשר לי במילים פשוטות לכתוב את אשר חוויתי רגשית ונפשית, בזמן זה מחזיק אני מכתב בידי בשפה הגרמנית ובלבי תמיד החתימה האורגינאלית של אחי שנפל על קידוש השם, בגאווה ובכבוד, אח, שאת הבדיחות שלו הפיץ על אף שהיה רופא מדופלם מהסורבון בפריז. בהיותו קשור בקבוצות המחתרת עזב את כל משפחתו והתמסר לעבודה-נשק-מחנות.

 

עשרות פעמים קראתי את המכתב והדמעות הרטיבו את המכתב. הרי מאוד קשה לקרוא וגם לכתוב ועוד יותר קשה לדבר על זה. בין השנים 1939-1942 כמעט לא הייתה לי הזדמנות לכתוב בשפת אימי, לכן אני מבקש את סליחתך אם כתבתי לא כפי שצריך להיות. קשה לי מאוד להירגע, אני שבור יותר נפשית מאשר פיזית, אני מאוד סובל בגלל ששרדתי ושואל את עצמי את השאלה: מדוע נותרתי בחיים בתנאים מאוד מיוחדים, בזמן שגיבורים אמתיים נהרגו בסבל רב? ההישרדות בזמן הזה וחיי בזמן הזה, הם בחזקת עונש!

 

א-להים, אין בי כח של גיבור, לעשות משהו לבדי, לשים סוף לחיים האלה. נראה לי שעם כתיבתי, ניתן להרגיש מה מתרחש בליבי, יתכן כי אירגע ומכתבי השני יהיה יותר מציאותי ויותר שקול. אני מלא רגשות פסיכולוגיות קשות וגם מהתוכן של מכתבך, אבל לכתוב אני חייב ולהשיב תשובה והנך רואה; אפילו לא הכל מציאות.

 

אני מבקש ממך, תכתוב לי מיד, באם לדודך ששמו היה משה ז"ל ניהל חנות מכולת? אם יש ברשותך תמונה מאחיך? "איצעלה", נדמה לי היה שמו. שנים יעברו עד אשר אגיע למצוי המחשבות. אך בקיצור מה שידוע לי (יהיה זה פרולוג קטן) היה לנו עד 1935 בזבריצ'ה חברה אנטי-היטלר, עם נציגים ואנשי קהילה מכיוונים שונים, לרוב של צעירים מכל הכיוונים – משמאל ומימין וגרמניה הנאצית, החוג נשאר מצומצם, בתור קבוצות קשר עם תנועות נוער בבנדין-סוסנוביץ. נוסדו קבוצות סודיות ממודרות, עם קשר של עד 3 איש בכל קבוצה, זה החזיק עד 1940-41. עבדנו עם חברי סוסנוביץ – ברעזסקי, קאזשיר, גורפינקל. בבנדין עם – הענעק, ארליך. (שני שמות נוספים אינני זוכר כרגע). אחיך איצלה היה בקשר כנציג מהנוער עם אחי זעליג שם בסביבה (לא זוכר כרגע את השם). בסתר קיבלנו בהתחלה מפנציב הרצוגר, בן משפחה של משפ' שטובל. היו קבוצות שונות, כרגע, במהירות, קשה לי להיזכר באיזה תאריך קיבלנו קשר סודי עם שיפר, ד"ר שווארצבארד בזנעיוע. אנשים בודדים, מסורים ונאמנים, יכלו לדעת מזה, כי לצערנו הגדול היו בינינו יהודים, שאי אפשר היה לתת בהם אמון. (עצוב, אך אמת).

 

תחת הרושם החזק של מכתבך, שאין להפסיקו, יש לי בפעם הראשונה מזה 42 שנה, מאוד קשה לי להתרכז ולאט לאט לאסוף את כל המעשים והפרטים של ימים כה שחורים. (יותר מ-1600 ימים בזבריצ'ה עד לאסון ללא נשוא ב-25.8.43 ולאחר מכן ב-18.10.43, כבר כקרבנות או במחנות ריכוז (יחד יותר מ-2400 ימים). בתמונה ששלחת לי עם התאריך 9.5.43 זה סימן שאחיך היה בזבריצ'ה, עסוק במחלקה הסוציאלית של הקהילה עד הזמן האחרון. ז.א. 24.8.43. הוא הלך איתי לאושוויץ, על גורלו שם אינני מסוגל לכתו, שם היה הגיהנום האמיתי, אין אדם מסוגל למסור זאת בכתב או באופן אישי. אנא השב לי מיד: א) תאריך הלידה של. ב) תאריך הלידה של איצלה. ג) האם שם אביך היה משה רוזנברג? בבקשה שלח לי תמונה מאחיך, כדי שאוכל להיזכר בפרטים מהזמן ההוא. אני אחשוב על הכל ואתאמץ להוכיח ולהקל על גורלנו. דבר אחד ברור, איש כלל לא רצה לדעת או להאמין מה שקורה לנו. לא האמנתי בחלומי כי נצטרך הוכחה, אפילו לא היה ברור לכל שלא צריך להכינה, ביניהם היה אחיך ואחי. ממני איני רוצה לכתוב ולחשוב, אותי ההיסטוריה תשפוט, אינני אורטודוקס או מאמין פנאטי, אך ממשפט ה' איני פוחד, כי אני ודע למען מה הקרבתי את חיי. הפעם איני מסוגל יותר לכתוב, מאוד חבל שאין לנו כרגע אפשרות של פגישה אישית, לברר את הדברים באופן יסודי ויתכן שאז יהיה יותר קל להגיע לאמת הצרופה. האם ידוע לך שבמערב גרמניה חי הרוצח הראשי, ראש הנאצים, בגסטאפו, שירה בהרבה יהודים מזבריצ'ה, ביניהם אחי זעליג? לפני 3 שנים מסרתי הסברים לסרט גרמני בפולין, אך בינתיים חליתי מאו במשך זמן ממושך ולא הצלחתי לנסוע, כשהוא הגיע למשפט. האם ידוע לכם דבר מה בנושא? אנא תענה לי וד"ש למשפ' ליברמן רעגינא לבעלה ולילדים, גם למשפחתך ובני עירנו הטובים מזבריצ'ה. יהיה קשה לקרוא, כי אני לא כותב טוב ביידיש.

 

דרישת שלום לבביים וכל טוב. שלום, שלמה לבקוביץ. פולין.

 

פ.ס. כפי ששמתי לב, קודם כתבתי במצב עצבני מאוד, מבקש בתור "פראוויזאריום פראלוג" [?] יהיה זה סיפור מיוחד, כאשר יגיע אליך, נוכחות הקונספירציה בזבריצ'ה עם העם הפולני ועם תנועות הנוער.

 

יצחק בוכנר, סופר ידוע, אחראי ונואם ועשה לגורל משפחתו ובהיסטוריה הטובה שם, רשום שם אחיך. תכתוב לי מתי עזבת את זבריצ'ה, ידידך הקרובים וחבריך, כיצד הגעת ב-1940 לישראל. יתכן אתה מכיר, בתל אביב, את העיתונאי ראסטאל, נא לברר ויתכן אתה מכיר את המדפיס מהקהילה בקטוביץ בשנים 1945-1950, באחרונה היה המוציא לאור של הוצאה בפולנית, בישראל, מגר ראסטאל, יתכן כי יזכור אותי ויתכן שישנם חומרים במוסד ההיסטורי יידי.

 

–

 

רמת-גן 17.10.82.

 

מר לבקוביץ הנכבד!

 

כפי שאמרת, הנך כותב בעניין הקשר של אחי עם אחי. במכתבך מ-11.5.82, קיבלתי ב0.6.82 בשמחה ועצב. ב-25.6.82 כתבתי לך תשובה מפורטת לשאלותיך. לצערי איני יודע עד היום, אם תשובתי הגיעה אליך? מודה אני למכתבך, שמאוד ריגש אותי, אני מבין את מצבך הנפשי ומאחל לך בריאות טובה ושנה טובה.

 

כעת תשובה לשאלותיך: נולדתי ב-14.7.20 בז'בריצה, גם אחי יצחק, נולד בז'בריצה יוני-יולי 1918. שם אבי היה משה רוזנברג והייתה לנו חנות מזון ברח' אפטאצנע 6. לאבי קראו לפעמים גם משה נוקלר, כי מוצאו היה מנוקל. אחי, אבי ואחיותי נשלחו באקציה האחרונה לאושוויץ ושם ניספו. עזבתי את ז'בריצה ב-30.11.39 ועברתי לצד הרוסי ומשם הגעתי לווילנה. ב-1.4.40 הגעתי לארץ ישראל, זה לגמרי בקיצור. שלחתי לך תמונה מאחי, לפי בקשתך, זאת התמונה היחידה שיש לי מאחי, יתכן שהנך מרגיש יותר טוב ויכול להשיב לשאלותי. מאוד אשמח לקבל ממך יותר פרטים, בעניין הפעולות של אחי בשנות המלחמה. את הד"ש למשפ' רוסטאל – מסרתי, אך לצערי, המגיסטר נפטר לפני שנתיים וחצי ואשתו דורשת בשלומך. ד"ש לבבי לכם ממשפ' ליברמן. יתכן וידוע לך משהו על הקשרים של אחי ומשפ' ווענדל, שגרה בפיאקס בארגנטינה? בנם היה פעיל ב-T.V.R, אני מבין, כי יש בעיות עם הדואר ובכל זאת החלטתי שוב לכתוב לך. אני מעוניין, לא לאבד את הקשר אתך, אני מאמין שמצבך הנפשי השתפר. אם תודיע לי, כי הדואר פועל בסדר, אשלח לך תמונה של אחיך, שמצאתי בחיפושים אחר מסמכים עבור הספר שאני כותב.

 

דרישת שלום. שלך שאול רז.

 

–

 

3.2.83

 

אדון לבקוביץ הנכבד. שלום!

 

מכתבך מ-11.5.82 קיבלתי, אני מודה לך מאוד. מאז כתבתי לך שלוש פעמים ולצערי לא קבלתי ממך תשובה. אינני יודע באם קיבלת את המכתבים שלי ולכן אני כותב שוב, ראשית, ברצוני להשיב על שאלותיך:

 

שמי שאול רוזנברג (רז). נולדתי 14.7.20.

 

אחי יצחק (עיטשעלע). נולד 6.7.18.

 

שם אבי היה משה. הייתה לנו חנות מזון וגרנו ברח' ארטאשנא מס' 6. הפרטים שכתבת חשובים לי מאוד. אני רוצה להאמין, שהנך מרגיש יותר טוב ומסוגל לכתוב לי את הידוע לך על אחיך ואחי. אני סקרן לדעת כל פרט שהוא חשוב לי. מכתבך זעזע אותי ועורר בי צימאון לסקרנות, לשמוע ממך דרך התכתבות, כי לצערי, אין לי הזדמנות לבקר. אילו היה זה אפשרי, הייתי עושה זאת. אני מבקש לא לוותר על החוט שחיבר אותנו לפני שנה, הרי זה גם רצונך, איש מלבדך אינו יכול לספר, לאיש אין ידיעה על כך. כבר כתבתי, שמסרתי ד"ש לגב' רוסטאל, לצערי, בעלה נפטר לפני 3 שנים.

 

שלום ובריאות. בכבוד ובצפייה. שאול רוזנברג (רז).

 

–

 

כ"ח בניסן תשמ"ג                       11.4.83

 

מכובדי מר לבקוביץ, שלום!

 

את מכתבך מה-6.3.84, קיבלתי ב-31.3.84 ושמחתי שחדשת את הקשר בינינו ומסוגל לכתוב. במכתבך יש הרבה פרטים על מעשיך, אחיך ואחי. אני שמח שקבלת את המכתבים שלי. בשבוע זה יוצאים לפולין עשרות נציגים מישראל, לקחת חלק באירועים ל-40 שנה להתקוממות גיטו וורשה. אני מאוד מודה לך על המאמץ למסור לי, את האפשרי, אודות אחי, בזמן הכיבוש האיום, בשנים השחורות של הכיבוש בז'בריצה. שמעתי בנושא המשפט של רגינה ליברמן ועדותה בכתב. אני מבין, שעניין זה פגע בך מאוד פיזית, פסיכית ובבריאות. במכתבך חסרים לי: 2 אישורים: 1) האם קבלת את התמונה של אחי? 2) מתי הרחיקו את יצחק בוכנר והחליפו אותו עם משה ווידמן? נא להשיב לי על שתי שאלות אלו. קראתי את מכתבך פעמים רבות ומצאתי בהן נקודות חדשות, שלא ידעתי. אני עונה לבקשתך ושולח לך העתק מהגלויה השנייה של אחיך, שמצאתי. זה נשלח ב-3.7.43, כמעט בימים האחרונים של הגיטו. מרגינה ליברמן, שמעתי על המקרה הטראגי, שקרה לגיסתך ולילד שלה וגם על הימים האחרונים, הימים הזוועתיים, בבית החולים. לצערי, לא יכולתי לפגוש אותך, אך מכתביך היו מתנה יקרה עבורי. אני מודה לך מקרב לב, ד"ש לך מדרעזנער, בארט, גב' רוסטאל. לצערי, לא יכולתי למסור את הד"ש שלך, לגיסך יואכים נייפעלד, כי מזמן החליף כתובת, חיפשתי את כתובתו החדשה ולצערי איש לא ידע היכן הוא גר כעת, יתכן שעזבו את ישראל? אם במקרה תיזכר בדבר חדש, אודה לך. במיוחד חשוב לי התאריך המדויק, בדבר הרחקתו של בוכנר. כאן אצלנו, כתמיד, מצב מלחמה, אך התרגלנו לזה במשך השנים הארוכות. יש לנו את החופש והעצמאות, שהשגנו בכוח ודם.

 

אנו זוכרים טוב, מה קרה לעמנו בשנות החושך של מלחמת העולם השנייה.

 

יתכן, כי תקבל ד"ש ממני, ע"י סטפאן גרייעק, השבוע הוא נוסע לפולין, פגשתי אותו לפני שהגיע מכתבך אלי. כבר שנתיים אני עסוק בחיפוש המסמכים הנוגעים לעיסוקיו של אחי, גיליתי הרבה אנשים, שהכירו אתו עד לימים האחרונים באושוויץ, מסמך חשוב מצאתי ב"וויא", בניו יורק, זוהי האוטוביוגרפיה, שהוא כתב בשנת 1934, מצאו אותה בגרמניה לאחר המלחמה, בארכיון, שהנאצים גזלו בווילנה. גם הבן של שלמה יהודה רוזנצוויג, שהגיע בזמן המלחמה לז'בריצה, מסר לי הרבה פרטים הנוגעים לאחי. יתכן, שאתה זוכר משהו מגולדה גרינברג? אביה, יהושע, והקשרים שלו עם משה ווינדמאן?

 

אני מודה לך מאוד עבור מכתבך האחרון ומאחל לך בריאות טובה והרבה מזל ורגיעה נפשית.

 

ד"ש לאשתך ובנך. בכבוד ותודה. שאל רז (ראזנברג)

 

–

5.5.1983 סוסנוביץ. פולין.

ידידי הנכבד, שאול רז-רוזנברג!

מכתבך המעניין עם הצילום של הגלויה השנייה שאחי ז"ל, זעליג, שלח משוויץ בתוספת כתבה של ישראל מרגוליס, קבלתי בתודה, אך איני יכול להיזכר מה היה תפקידו של האדם המוזכר בו, האדון נ. שוואלב במחתרת בימי החושך של החורבן שלנו.. גם קבלתי תמונה מאחיך יצחק רוזנברג, ללא הסבר נוסף, אני קובע שלא התייאשתי וזה שכתבתי לך במבט קצר בנושא נוכחות הקונספירציה של אחיך איצלה, בקשר הקבוצה של אחי ז"ל, זה מבט מקרוסקופי של חייהם ומעשיהם. ברצוני למסור לך יותר בעל פה, כי בכתב, מסיבות שונות, בלתי אפשרי. בשאלה השנייה, אני קובע, כי את יצחק בוכנר ז"ל לא הרחיקו מהקהילה, אך הוא עם משפחתו (אשתו, בתו, בת 12-13), אחותו, גיסתו (ריזמן) והאמא – נעצרו על פי הוראה מברלין ונשלחו לאושוויץ, שם כולם ניספו. כל זה קרה, כי לא ביצוע ההוראות, למסור רשימות של אנשים עם אחי (ד"ר מדידון) להחלפת תושבים, זה קרה בחצי 1942 בקיץ, לאחר התכנסות של כל הקהילות היהודיות בזבריצ'ה. עבור אחי, כנראה שדחו את הוצאתו להורג. הם היו מאוד זקוקים לרופאים, כי חששו לפרוץ מחלת הטיפוס. משה וינדמאן היה מפקח בזבריצ'ה, מתאם המרכז היהודי בסוסנוביץ וקיבל את תפקידו אחר יצחק בוכנר. לפי טעמי, יצחק בוכנר, לא היה גיבור יותר קטן מיאנוש קורצאק. בכתב איני יכול למסור את הדברים, חסרות לי המילים, אך יש דמעות, והייתה החלטה, לא לקחת חלק ב"החלפת תושבים", אבל השתתפו בסתר כ-25 אנשים חשובים, האסיפה ארכה כל הלילה, ההחלטה הייתה: לא להחליט מי לחיים ומי למוות, כי רק ה' יכול להחליט מי לחיים ומי למוות, כמו בתפילתנו "ונתנה תוקף". באם עשיתי שגיאות, מבקש סליחה, מאז 943 כמעט לא כתבתי אידיש. ברור היה לנו, כי שפטו אותנו, אך לצערי 90% מתושבי זבריצ'ה האמינו, כי יהיה גורלם יוצא מהכלל ויישארו בחיים. היה ברור כי אחי ומשפחתו יכלו לעזוב את העיר, בעצמי קיבלתי ביום השחיטה שלנו ב-24.8.43 את ההוראה מהמחתרת, לעזוב את השכונה היהודית. פעם אחת ב-22.5.41, כאשר הרוצחים תקפו את רוסיה, רעגונאליבר מאן, העביר אותי עם ניירות מזוייפים ותחבושות על ראשי, לבית החולים בסוסנוביץ, כי הגיסטאפו חיפש אותי, להשמיד את תומכי הקהילה היהודית, אתה זוכר זאת בטח, יתכן שיש במוסדות היסטוריים יהודיים בעולם, ודאי בשוויץ, או במקומות אחרים, יותר מסמכים, אנו יודעים זאת ובזה אנו שואפים להכרה שמסרנו את חיינו למען עם ישראל ויהיה זה תפקידכם המוסרי, להוכיח זאת ושמנו יהיה ללא רבב.

אין זו הפעם הראשונה שאני כותב כמה כואב לי לכתוב בעניין אחי ועוד יותר קשה בזמנים זוועתיים כאלה, לציין ולפרט את הסבל הנורא שחווינו ובכל זאת עלי לציין, שבזמן הגיהינום הזה, החזקנו הכל בסודיות חזקה וזה בחוג מצומצם של אנשים מסורים עד למאוד, שידעו להתמצא, אך ביניהם היו גם הרבה לא מוצלחים, שלדאבוננו לא פעם שרתו את הנאצים. מהתחלת המלחמה ב-1939, עד סופה ב-1943 ובהמשך במחנות, רבים נשפטו ע"י תנועת המחתרת, שביצעו את המשפט ולאחרים זה הצליח…!!! איני מרגיש עצמי בתפקיד כמי שצריך למסרם לאחר שנים, שה' ישפוט אותם.

כל פעם יותר קשה לי לדבר על כך ועוד יותר קשה לי לדבר על כך ועוד יותר קשה לכתוב. אני מאמין ידידי החשוב, כי הנך בדרך הנכונה, לחקור את האמת של הגיהינום שלנו וכאשר יתאפשר, בימים ובחודשים אלה, של חיי הקשים, תוכלו לעודד אותנו, שאכן מילאנו את כל המוטל עלינו וכמה חבל, שלמרות הכל חי לו היינץ היינס רוטהר, המנהל של הגיסטאפו במערב גרמניה. למרות המאמצים שלי, לא הצלחתי לקיים את הציווי של אבי, להעמיד אותו למשפט על רצח אחי. הצורה בה נרצח אחי זעליג על קידוש השם, אני פשוט נפשית, איני מסוגל למסור לכם, לא רק הוא היה קרבן, אלא כל משפחתו ואני חוזר ואומר, שהוא היה יכול לעזוב את זבריצ'ה ואנו נשארנו למחר, לבשר את גורל אחינו ואחיותינו, אימותינו ואבותינו… ההיסטוריה תשקול אם אזכה מהספק. אני חי בלחץ נוראי, ללא יום וללא לילה במחשבה על אלה שאיני יכול לשכוח.

אני מודה לך עבור רגישותך. ידידך לבקוביץ.

P.S.

ב-19-20.4 הייתי בוורשה, כשליח הקהילה מקטוביץ וגם אושוויץ, בו זמנית היו נציגים מהעולם, עם סטפאן גרייעק, עשיתי הכרה, אך הוא לא ידע מי אני ולא הייתה הזדמנות להאריך בדיבורים. הייתי בכל הכינוסים שעשו עלי רושם חזק. הרי באושוויץ הקברות של משפחתי, אפילו גופתו של אחי, שירו בו, שלחו ברכבת, כדי לשרפו שם. הזמן שבין 18.10.43-26.8.43, חייתי יחד עם אבי בבלוק אחד. אמי נשרפה ב-18.10.43, אחותי ובנה ב-26.8.43, אבי ב-2.1.44. לעיתים ובימי זיכרון, אני נוסע לאושוויץ. מצבות למשפחתי ולמשפחת אשתי, יש בבית הקברות היהודי באוקופווא בוורשה. אני מאוד מודה עבור ברכת השלום. אני מברך מכל הלב את משפ' מערין, רגינה ליברמן, ה. בארט, ה. דרעזנר ובמיוחד גב' ראסטאל, אינני במצב לכתוב לה ולהתבטא במילים, אני מאוד מבקש ממך, להבהיר זאת. אתה כותב בעניין בנו של שלמה רוזנצוויג, האם הוא חי ב-U.S.A? לפני שנתיים דברתי טלפונית עם הבת והבן, נא השב לי מיד.

הפעם קשה לי לדבר ועוד יותר קשה לכתוב, אני מניח, שבתור ידיד אמת, אתה בדרך הנכונה לגלות את הצדק של הגיהינום שלנו ואתה, אם רק יתאפשר, בחודשים ובימים האחרונים של החיים שלי, תוכל לעודד אותי, שאכן מלאנו את המוטל עלינו. דבר אחד חבל, שאיש הגסטאפו היינץ האנס רוטהר, חי במזרח גרמניה, למרות המאמצים שלי , לא הצלחתי לקיים את הרצון והציווי של אבי – להעמיד אותו למשפט עבור הרצח ובאיזה תנאים נהרג אחי על קידוש השם, פשוט נפשית אינ מסוגל למסור זאת, לא רק הוא היה קרבן, אלא כל משפחתו. אני חוזר על זה, הייתה לו האפשרות לעזוב את זבריצ'ה, אך נשארנו על מנת להתחלק בגורל עם האחים, האחיות, האימהות והאבות. יתכן וההיסטוריה תגלה הכל, האם אני עוד אזכה לזאת? – ספק!!! אני חי במאמצים גדולים, אין יום ואין לילה שאשכח מזה. אני מודה עבור רגשותיך. ידידך שלמה לבקוביץ.

בדיו אדום: אני מודה מקב לב. יצרת עבורי ומשפחתי נקודת תקווה להסביר עניינים הכואבים לי במשך 40 שנה, שלא הייתי מסוגל לפתור, פעמים רבות היו לי מחשבות על התאבדות, בכל נשאר כאב. עוד פעם, הרבה תודה ולחתור הלאה להוציא האמת לאור.

תסתכל בעמ' 101 בספר INSTITUT SCHLESIA קיבלתי העדות שלך בבית המשפט המחוזי.

–

סוסנוביץ, פולין 10.5.83

ידידי האהוב והחשוב רז-רוזנברג!

ב-5.5, לפני ימים כתבתי לך כנראה די מבולבל ועצבני ואני די משוכנע, שיהיה זה די לא מובן, כי כל פעם כאשר המחשבות חוזרות לזמנים הקשים, תמיד קשה להתגבר ולהישאר שווה נפש והזיכרונות מעלות עצבנות ועצבות. כעת אני מרשה לעצמי לפנות אליך בבקשה, אינני יודע אם זה יהיה אפשרי, אך בכל זאת אנסה. כי שנאמר לי יתקיים בספטמבר בישראל, כנס או סימפוזיון של יהודים מכל אירופה, שם התקיימו רדיפות נגד יהודים ושרידים בודדים של יהודים, שקבלו הכרה כלוחמים בנאצים וביחוד עסקנים של המחתרת. לפי שמועות, לא מאושרות, נראה שסטפאן גרייעק יסד את ההתכנסות. אני רוצה למנוע ממך את החשבונאות השוררת אצלנו, בגלל סיבות שאין לכתוב אותם ושואף בכל זאת, בגיל המתקדם שלי, להיפגש אתך לשיחת נפש ודווקא בישראל. שיחות רבות בנושא אחי ואחיך, אין לגלות כאן, גם אשתי הייתה מאוד קשורה לתנועה האנטי נאצית. בזה היה בעזרת ה' ובעזרת ניירות אריים יחד עם בנינו בן ה-6 יכולנו לשרוד בוורשה, מ-9.43 עד 10.44 ולקחת חלק בהתקוממות ב-44 בורשה, יותר מזה אני לא יכול לכתוב בעניין. האם אפשר, הודות לרצונך והשפעתך החזקה, לארגן עבורנו ניירות, שנוכל להגיע אליך ולקחת חלק בתור עדים ישרים ללא הגזמות ובו זמנית לפגוש אותך עם החוג מזבריצ'ה ובני העיר. יתכן כי כבר מאוחר, אך חייב אני לכתוב לך על כך, כי עם רצון טוב של סטפאן גרעייק, שהוא המארגן, יתכן וזה יצליח להביא לנוכחותנו בהתכנסות של ניצולי יהדות אירופה. אנו חייבים להיפגש אישית, אני מאוד תחת הרושם ל עבודתך, כדי להוציא את האמת עבור ההיסטוריה. אנא, ענה לי מיד, אם רק אפשר, זה נחוץ, כדי להיזכר. רצ"ב הפרטים על אשי. אני מבקש עוד פעם לשקול זאת ברצינות, אולי בגורלי, בחיים שלי עדיין אוכל להבהיר הרבה דברים. באי סבלנות מצפה לתשובתך. ידיד אמת. שלמה לבקוביץ

P.S.

שנינו, אני ואשתי, חברים בארגון הלוחמים ומוכרים כנכי מלחמה.

–

ב"ה

 

י"א בסיוון תשמ"ג 23.5.83

 

ידידי המכובד לבקוביץ שלום!

 

בהשתתפות עמוקה ותודה, קראתי את מכתבך מ-5.5.83. הפרטים שמסרת מאוד חשובים והם בעלי משקל. בפעם הראשונה קראתי את האמת בעניין כמה אירועים היסטוריים שקרו בז'בריצה בשנות המלחמה, שאיש אינו יודע עד היום את חשיבותו. הופיעו ספרים חשובים בעניין מטרותיהם והתנהגותם החייתית, אבל איש לא סיפר אודות מקרי העינויים של איציק בוכנר וניהול הקהילה בעירנו.

 

כעת אוכל לכתוב בפרספקטיבה הראויה ולתת הסבר: מה קרה למעשה וכמה גדולה הייתה ההתנגדות של הניהול האחראי בז'בריצה? דבר זה מעיד חזק על ההיסטוריה של הקהילה בז'בריצה והודות לך יתאפשר כעת לתקן את המסקנות ההיסטוריות, שהופיעו עד כה.

 

אני מבין את הפחד שלך והזעזוע הנפשי, אך איני רואה בקרוב אפשרות לבקר בפולין.

 

נתן שוואלב – היה שליח של תנועת גורדוניה בשוויץ ועמד בקשר עם הנציגים של התנועות הציוניות מאז 1930 עד סוף המלחמה, גם בטורקיה – בקושטא היה נציג. אחי היה בקשר עם שני השליחים. 50.000 מכתבים ניצלו, ביניהם מכתבים של אחי ושתי הגלויות של אחיך. שם אחיך נזכר במכתב של יהודי בנדין, שהגיעו לז'בריצה, אחרי האקציה האחרונה בבנדין – סונוביץ, ביניהם האלינה רייכמן, קריגשטיין, אונגר ועוד. נתן שוואלב, שלח מכתבים, דרכונים וכסף בדואר ועם שליחים אנשים רבים ניצלו בעזרתו, הוא גר בישראל ובשוויץ לסירוגין. נפגשתי אתו וקבלתי ממנו מכתבים מאחי וגם העתק מאחיך. נודע לי באיחור על המשלחת לפולין ולא ידעתי אם קבלת את מכתביהאחרון, נפגשתי עם סטפאן גרייעק, במזל, תשובתך הגיעה לפני עזיבתו ושחררתי אותו מהפגישה אתך. תודה לך עבור ההעתקים ששלחת. אני מאמין למה שאתה כותב לי, עבורי, המסמכים חשובים כעדות. את הספר של פיטרזיקובסקי קראתי, אולי יש לך קשר עם המסד ההיסטורי היהודי בז'בריצה? כתבתי להם והשיבו לי, כי יש להם עדות שלך, של אחיך, רגינה ליברמן ופלה כץ. את אשר מסרת במשפט של שניידער העתקתי מספרו של פיטרזיקובסקי, גם את מה שמסרה רגינה, גם עם פלה כץ נפגשתי, בעניין הרצח של אינה גלברד, חסרה לי רק העדות של אחיך. כתבתי לוורשה, בבקשה לקבל את העדות של אחיך, אך לצערי לא קבלתי מהם דבר. אם תוכל, אנא, העתק לי לפי סימן # להעתיק מהדף שורה 11 מלמטה. במקרה וקשה לך בכתיבה ביידיש, אתה יכול לכתוב בפולנית, לי יותר קשה הכתיבה בפולנית, זה 40 שנה, איני משתמש בשפה זו. בכתיבתי איני מחפש, אלא את האמת וברצוני למלא את המוטל עלי, להקים הנצחה להורי, אחי ומשפחתי, תנועתי ועיר מולדתי. ברצוני, שספרי ייכתב באהבה וכבוד, על הכאב והעינוי של עמי. תתחזק והרחק מעצמך מחשבות איומות, לאיש אין הזכות לדון את אלה, ששבו מהגהינום. טווה הלאה את החוט שהתחלת ותנציח את האמת, תכתוב, תספר ויקל על לבך ועל הנשמה.

 

שלך. שאול.

 

–

 

8.6.83

 

ידידי, מכובדי מר לבקוביץ שלום!

 

לפני יומיים כתבתי לך ומקווה, שמכתבי הגיע אליך. כעת עלי לכתוב שוב, כי מצבנו אינו שקט. אינני פעיל בקהילה של ז'בריצה, אבל אני מכיר כמה חברים, כמו נחום דרזנר ולכן דברתי אתו בעניין רצונך לבוא לישראל, הוא התייחס בחיוב, בינתיים התקיימה ישיבה של הקהילה ושם חבר ביטא את התנגדותם נגד עמדתו, אחד מהם, ברוט, איים עליו, שלא יתעסק עם בואך, הוא השפיע על כמה מידידיו, שיתקשרו אלי ולאיים, שנלחץ עליך. אני מבין, כי עליך לקחת בחשבון תופעה מעציבה זו ועוד פעם לשקול, באם תוכל במצבך הנפשי והפיזי, לעמוד כנגד האנשים השונאים אותך.

 

חשבתי רבות על כך, האמן לי, שאשמח לפגוש אותך בישראל, כבר כתבתי שיש אפשרות לפגוש אנשים שהיו בקשר עם אחי וגם כאלה, שהשאיר אצלם כתובות. אעשה מאמץ כלכלי, פיזי ומוראלי, שאוכל להיפגש איתם, ברור שקודם אתך. ההוצאות של מסע כזה לפולין, עולה היום, יותר מ-1500$, זה כמו 1 מיליון פונט וזה סכום עצום.

 

יתכן ותכתוב לי יותר מכפי שאתה עושה עד רה? אינני יודע מה שאתה יודע ויכול לכתוב, מפני שאתה מוסר, שיש לך הרבה מה למסור לי, לכן אני מחפש אפשרות לפגוש אותך. קח בחשבון, שגם אני חי על פנסיה ולא קל לי לקחת על עצמי הוצאות גדולות, יתכן ונוכל לעשות זאת בכתב, יתכן שהנך טועה, כתוב לי על כך מיד, כי המסע האחרון לפולין באוגוסט וזה זמן קצר להתכונן.

 

אני מבין שאתה עוד לא בבית ומקווה ששלומכם טוב. אשמח אם תיקח חלק בהתכנסות של הלוחמים בנאצים, שנדחה לפברואר 1984. מר גרייעק הבטיח לי, שרק באוקטובר יתחיל לשלוח הזמנות. הנה לפניך כל העניינים, שקול אותם. אנא, כתוב לי במהרה את תשובתך.

 

שלך. שאול.

 

–

 

6.6.83

 

מכובדי מר לבקוביץ שלום!

 

ב-23.5 השבתי תשובה למכתביך מ-5.5, 10.5, 12.4, באלה העלית את הרעיון לעלות לישראל. לקח לי כמה שבועות עד שיכולתי לפגוש את סטפן גרייעק, כעת אני יכול כבר להשיב על מכתביך. ראשית, המפגש נדחה לחודש פברואר 1984, הוא הבטיח לשלוח לך בוקטובר-נובמבר הזמנה רשמית. נראה לי, כי לא תהיה בעיה להזמין גם את אשתך. לצערי, אינם יכולים לקחת חלק בהוצאות, בכדי לבוא לישראל, בינתיים יש סיכויים לנסוע לפולין, בתור טוריסט, אך ההוצאות גדולות וזמן הטיול מוגבל ל-10-12 יום, חלק בוורשה וחלק בקרקוב והסביבה. אם הייתי בוח, שאוכל לפגוש אנשים, שעבדו עם אחי, או יש חומרים, שאחי השאיר אצלם, הייתי לוקח על עצמי את ההוצאות ובא לפולין – האם זה אפשרי? ענה לי דעתך בהקדם, תשובתך נחוצה לי, כי לך ידועים התנאים ותדע באם לא אגיע לחינם. אני חושב שאתה מתחזק ומתעודד ותשובתי עוד תחזק אותך, או שתגיע לישראל, או שאני אחפש אפשרות להגיע לפולין. ד"ש לך מנחום דרזנר. אני מקווה, שהסופרים יתנהגו כבני אדם, יהיו שקולים ויירגעו, יש הרבה, שמעריכים את יחסך החם ורצונך לבקר בישראל. שאל בבקשה את ליצקָה ווענדעל, אם ידוע לה משהו על אחי ותבקש מד"ר הופמן, מהמוסד היהודי, שוקן, העתק מהעדות של אחיך, יש להם.

 

אני מודה לך על רצונך העז, לרצות לפגוש אותי ומקווה שה' יעזור לי לקיים את הפגישה, בתנאים מתאימים בקרוב. בידידות וכבוד, גם עבור אשתך.

 

שלך. שאול רז.

 

–

 

פולין, סוסנוביץ 26.6.83

 

אדון רז (רוזנברג) החשוב והנכבד, שלום!

 

אני מאשר את קבלת המכתב החשוב מתאריך 6.6.83 ומודה לך מאוד על מאמציך על הקשר שהשגת עם סטפאן גריאיעק וקבלת תקווה לקבל עבורי ועבור אשתי, הזמנות להתכנסות של הלוחמים, שיתקיים ב-2.84, קראתי כמה פעמים את מכתבך ובמיוחד את ההערות "אם הצעקנים יתנהגו כבני אדם, או לשקול ולצנן את ה"אייפער" שלהם (אני מצטט מילולי את דבריך, ללא שינויים), אני נאלץ טוב לחשוב, האם אפשרי לעשות לקרבן את החוויות שעברו עלי בחיים ומה תרומתי לפגוש אנשים ללא אחריות, שבהיותם צעירים או טיפשים, שאכתוב לי על המצח את שנות האסון של 1939-1945, את מה שהשקעתי בידידי ובמשפחתי, זה לא בשבילי, לא בעבורם. האם יודעים הם בכלל למי להודות על שניצלו…? אני משאיר זאת ללא תשובה. פתגם פולני אומר: אני בשום מצב לא אדבר על עצמי. מה שעשיתי? מילאתי חוב עבור עמי וכלל ישראל!

 

כבר שפטו אותי במעמד הגבוה ביותר של היהדות, אני מוסיף כאן תמונה מהעיתונות מ-1947. נפלתי אז קרבן של נקמה, מעשה של אדם, שאת שמו אינני רוצה למסור, מסרתי עבורו עדות מזויפת, עם הסבר בבית המשפט, בכדי שיקבל ירושה לעצמו. באותו זמן הייתה לו אחות בחיים, בשוודעני, זה בקיצור ורק עבורך, אנא, אל תדבר על זה עם אף אחד, אין ברצוני לעשות רע לאיש. אני גם יכול לספר לך שחלקי בפעולות אנטי-היטלראי היו רבות ועל כך ידע העיתונאי ראסטאל ז"ל. מעשי רשומים במוסד הארכיוני של ההיסטוריה היהודית. אנא תן להם מנוחה, הם עלולים להביא חרפה על כמה בני אדם, אין זה הטבע שלי, אני חייתי את חיי הקשים מאוד ומודע למה אני אחראי, שכל זה ינוח במנוחה. לצערי, אני פוגש לעיתים את האחות של ווענדאל (טווארדי). כאשר שטארק נורה, בתור אסיר, ע"י הגיסטאפו באושוויץ, העבירו את האישה לאיש קשר סודי אחר, כמעט ולא נשאר חומר, כי הם היו במחנות ריכוז וכל החומר, או שהושמד, או שהוא עדיין קבורים בבונקרים. עברו יותר מ-40 שנה, בינתיים היו שנים שאי-אפשר היה לפתוח לכלל הציבור, מסיבות מובנות. זה לקח שנים ארוכות עם חישובים מסובכים וסכנת נפשות. אנא אל תשאל על זה יותר, כי אני מסכן עצמי, כאשר אני כותב על כך. בהזדמנות זו אני שולח לך ספר בפולנית: אדם טשארניאקאו. מריאן פוקס, שהוציא את "היומן של גיטו ורשה". קרא את זה במדויק ובמיוחד ההערות של מאריאן פוקס. עשרות שנים אדם טשערניאקאו מבויש ומקולל בתור אדם מנודה ובהרבה מחשבה לא היה צריך לפרסם זאת. גם הסיפור של יהודי גאגלעביער, שנכתב ע"י מגר שטרפינקל ובמשך שנים לא נמסרו כל מעשי היהודים נגד הנאצים, הכל הושתק, זה עשו גם היהודים שלנו…!!! לצערנו כך זה נראה במציאות. אני הוגה הרבה מאוד בידידי בחשוב אם הוא בחיים: נחום דרזנר, חשוב עבר השיחרור הנפשי שלנו, יתכן עוד נהנה מההזמנה שלו.

בינתיים, תודה מכל הלב וד"ש חמים לכל יהודי זבריצ'ה, אפילו לראשי המחוממים והצעקנים, יתכן יותר קל להם כאשר הם צועקים ומעליבים אנשים. מה סבל ושילם בחייו יצחק בוכנר ז"ל ואחדים ממשתפי הפעולה נגד הנאצים ב-1935-1943-1945. הם וקרבנות השואה ודאי יותר גיבורים וחשובים מהצעקנים. אינני רוצה לכתוב בעניין אחי ז"ל, ד"ר זעליג פורמן ז"ל, הדוד חיים, שהקריב את חייו לעשות ממאות יהודים סוחרים, מלמדים ועבד איתם, באמונה שיוכלו להינצל. מאוד הייתי רוצה להיפגש עמך אישית, אי-אפשר למסור בכתב על כל זה. כתוב עוד פעם, בדואר אוויר רשום: מוסד יהודי היסטורי, עבור הופמן. בקש כי ישלחו לך מה שנחוץ לך, הם אינם מוכנים לשלוח חומרים מהארכיון שלהם ליהודים פולנים, במיוחד אם הם מבקשים חומר. יש להם אפשרות להכין מיקרופילים ודאג להוכיח, כי הנך סופר ועיתונאי ואתה כותב את האמת ע"מ לפרסם. אני מאמין, שכאשר תהיה בפולין, אסע אתך לוורשה ויהי קל יותר להשיג את המטרות. למעשה, עדיין לא החלטתי באם לבקר בביתי, על אף כל המעשים היכולים לפגוע בי. אני חייב להתגבר מבחינה פסיכולוגית, הגעתי כבר לגיל 73, מה כבר יש לי לאבד בחיי השוממים והבודדים? מהתקף לב אני לא פוחד, ברצוני למנוע דאגות לך ולאשתי ולבני, שהצלחתי להחזיר לעם היהודי, הוא חי וחוזר להיות שותף לעם ישראל. אישית, מתאים לי ומעניין אותי לאסוף גברי ארכיון היסטוריים, זה תחת כבודי לחפש כתבים בנושא אחי או שלי. איני מחפש דרך לנקמה או למי שלא יהיה לעלוב בו, אני כבר די נואשתי מהגורל ומההיסטוריה, לכן איני יכול דברים רבים להסביר בכתב. אין בי הכוחות ובמיוחד אחרי 40 שנה, למי שלא יהיה, לציין את אופיו. בשני0 1940-46 הייתה תקווה בזבריצ'ה, שיצאה מידיים זרות וכל הסוד של הארכיון של יצחק בוכנר ועוזריו הקרובים. הוא היה אוסף מידע יומי ורשימות, שירים (עם תוכן קצר), אך לצערי בגלל סיבות משונות נאבדה ההזדמנות, בעל החומרים בינתיים נפטר וכך אבדה תקווה זו, לחומר הייתה חשיבות עולמית, אך אני מקווה ליפגוש בימים הקרובים את האחות של ווינצל, הגב' פערצקאווסקא. יתכן ויש לה מידע, היא תעביר לי אותו, אנו ביחסים טובים.

אנא סלח לי על הכתיבה הלא מסודרת, מבחינה נפשית קשה לי לעבור את כל זה, האמן בכוונה הכנה שלי, שאני לוחם להגיע ליושר ולצדק. ד"ש לבבי לגב' ראסטאל ולכל החברים. אל תאבד קשר אתי. ידידך לבקוביץ.

 

–

 

רמת גן. 10.7.83

 

מכובדי מר לבקוביץ, שלום!

 

מכתבך מ-26.6.83 והטלגרמה הגיעו אלי ב-6.7.83. אני מצטער, שמכתבי האחרון כה זעזע אותך, עם הרבה פחד וצער, החלטתי לכתוב לך את האמת. ביודעי את מצבך הנפשי והגופני, הבנתי כי תדע מה מצפה לך בבואך לישראל. מאוד התלבטתי כיצד לפתור את הבעיה ובאיזה כיוון להפנות את כתיבתי. אני מבין את כאבך כאשר אתה קורא את המכתבים שלי, גם לפני, כמו שלפניך, עומדת השאלה: לנסוע או לא לנסוע? בטלגרמה אתה כותב, שהנך מוותר על בואך לארץ ובמכתבך אתה כותב, כי תוכל עוד ליהנות מהזמנתו של דרעזנער. בהמשך אתה כותב, כי עוד לא וויתרת על ביקורך בארץ, למרות כל אי הנעימות העלולים לפגוש אותך.

 

גם כעת, קשה לי להחליט כיצד להמשיך? כתוב לי בדיוק, אם רצוי, כי אפנה למר גרעייק בעניין ההזמנות – או לא (יש לנו עוד חודשיים זמן). היום אני כותב מכתב לד"ר הופמן ואני מאמין, שהפעם ישלח לי את החומר, שבקשתי ממנו. עלי, אין לך צורך להשפיע בעניין צדקתך ויושרך, אני כבר כתבתי, שאין לאף אחד זכות לשפוט אדם, שעבר את הגיהנום הנאצי, אינני רוצה לעסוק בחשבונות, כמה שניתן, אכתוב בצורה אובייקטיבית ואפרט את האמת ההיסטורית, נשען על עדויות ומסמכים של אנשים, שחיו בז'בריצה בזמן המלחמה, או שבאו לז'בריצה בשנות המלחמה האיומות. אני מתאמץ להבין את הצורך הנפשי והחומרי, תנאי החיים הטראגיים והזוועתיים, תנאים בצל המוות וההשמדה. החומרים שכבר בידי ובמיוחד הפרטים שמסרת לי בעניין בוכנר, הם גילויים חשובים מבחינת הגבורה הנפשית, גילויים לא ידועים עד היום, גם ההערות בדבר הארכיון שלו, הספרותי והאומנותי, הם ירושות בעלות ערך היסטורי רב.

 

אני מודה לך מאוד בעד המאמץ ומבט על הדברים ומקווה כי לא אכזיב אותך עם הספר שלי, שיאיר מעט ויבהיר את ההיסטוריה של שנות ההשמדה של יהדות ז'בריצה. אני מסכים אתך, שהיה נכון מאוד לפגוש אותך, אני מאמין, כי עד שנפגש, אני כותב את האמת, בכדי שתדע להחליט בעצמך על מעשיך.

 

סלח לי, אם מכתבי גורמים לך זיכרונות קשים ובעיות, הייתי שמח לו יכולתי להימנע משאלת שאלות כאלה, אכבד את בקשתך ולא אשאל עוד שאלות. אני מודה לך עבור התמונות, ששלחת לי. עבורי הנך נקי ואין עוד צורך במסמכים. תהיה בריא ושיהיה לך אושר עם אשתך ובנך.

 

אני מאחל לך הרבה טוב בכל מקום שתהיה. שלך. שאול

 

–

12.7.1983

 

מכובדי מר לבקוביץ, שלום!

 

תודה לך עבור דרישת השלום, שקבלתי מידידנו דיאמנט-יהלומי, חבל לי, כי בינתיים לא אזכה לבקר אצלך, מאוד רציתי לפגוש ותך לפני סיום כתיבת הספר שלי, בכל מקרה, מגיעה לך הרבה תודות, עבור הפרטים שעזרת לי להבהיר.

 

עברו שלשה חודשים מאז שכתבתי את מכתבי האחרון וכאשר נודע לי כי מר דיאמנט נוסע לפולין, התקשרתי אליו וביקשתי, כי יעשה מאמץ וייסע אליך. אני מאוד שמח שביצע את אשר הבטיח לי. איך אתה מרגיש? האם אתה בריא? ומה שלומה של אשתך?

 

אצלי נוצר הר של ידיעות, עדויות, ספרים ומידע כללי בנושא שנות המלחמה ומה שקרה בז'בריצה, בין המסמכים שנפלו לידי וקראתי שש עדויות של רומנטש, שטולברג, מנהל ביה"ס העממי, לייזרוביץ, וואלף, אברהם צוויגל, חיים טורנער ועוד מאנשי ז'בריצה.

 

באם תיזכר במשהו, אנא, שלח לי. אני עובד הרבה על הספר ומתאמץ שכל הפרטים יהיו בטוחים ומדויקים. אצלנו חם מאוד, מתקרב ל-30 מעלות, אך העיקר, שקיימת הפסקת אש והמלחמה נעצרה.

 

אני מאחל לך ולאשתך בריאות טובה ונחת מהבן. אני מאוד מבקש ממך, באם תוכל לשלוח לי את הכתובת של ליצקה וונדל. בתודה וידידות. שאול רז (רוזאנברג)

–

8.8.83

 

מכובדי מר לבקוביץ, שלום!

 

ב-10.7.83 השבתי על מכתבך הארוך ואני מבין, שכבר קבלת אותו וגם הספרים והיומנים של צ'רניאקאו קיבלתי. אני מודה לך עבור המתנה, שהוכרה כמסמך חשוב ומקורי ומבט את הלחץ וההקרבה תחת השלטון החייתי הנאצי. אני מבין, כי חזרת מהבראה בזקופאנע ומקבל חדשות ממני. לצערי איני יכול לכתוב לך, כי בעיתונות הפולנית יש חדשות טובות. כינוס הלוחמים בנאצים יתקיים באוקטובר, כך הוכרז, נראה שיהיה כנס גדול ב-27.7.83.

 

ברצוני להסביר לך את המצב המיוחד השורר כאן ומה קורה סביב הכנס הגדול. ודאי ידוע לך, כי לפני מספר שנים, תנועות העבודה (מפא"י, השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד, יחד עם הרווזיוניסטים, בראשם בגין בראש, סילקו את סטפן גרייעק, הוא התמסר והתקשר לפולין בתור אחד הנציגים הציוניים המחתרתיים והלוחמים בפולין, כך הוא גם עסק בנסיעה האחרונה לפולין, בכדי לחגוג את שנת ה-40 לשחרור גטו וורשה. כבר בטיול יכולת להבין, כי בין הבאים לפולין היו גם נציגים מהתנועה הרוויזיוניסטית, שבראשם עמד דוב שילנסקי, שר החוץ בקבינט של הממשלה הנוכחית. בזמן הבינים של הטיול, עד לחודש האחרון, שלט האדון שילנסקי על ריכוז הכינוס והרחיק את גרייעק ומהר הודיע, כי הכינוס יתקיים באוקטובר. דברתי עם גרייעק, שאמר, שבקרוב מאוד ייסע לפולין עם נציגים אחרים ויבקש מהם להביא עבורי מסמכים מהמוסד ההיסטורי היהודי. אני כותב לד"ר הופמן, אך לצערי, עד כה אין תשובה. אני מבין, כי אי אפשר לבצע את ההכנות לביקורך וייתכן, כי יותר טוב כך. הרבה נחת לא תהיה לך מכינוס, ממנו מרחיקים אותך, נציגים אמתיים מלוחמי המחתרת, מנצלים לוויכוחים, מריבות ופרובוקציות מכוונות. לצערי, אין אנו עם שפוי והרבה הרגלים הבאנו מהגולה לארץ ישראל.

 

מכל הבחינות מוטב להימנע מהאי נעימויות, שכה מזעזעים אותך. מוטב היה, אם פעם תוכל לבקר בארץ בתור תייר פרטי ולהימנע מהמגע עם גסי רוח וחמומי מוח, שאינם יכולים להוסיף לך בריאות, יתכן שאז נוכל בכל זאת להיפגש. בינתיים אני עסוק בספר על אחי ומות הקדושים של בוכנר, החלום, כי נוכל להציל את האוצר היקר של הירושה שלו. קראתי את סיפרו של צ'רניאקאו, שמוכר לי, כי שנים ארוכות אני עוסק בתקופה של שנות המלחמה, אך יש הבדל אם קיים קשר אינטימי ונפשי עם הקורבן ועם סיפורו ומעשיו ההיסטוריים.

 

הרבה תודות וברכות לשנה החדשה, שייתן לך ה' הרבה בריאות ושנים ארוכות בטוב ונחמה עם אשתך ומשפחתך. לשנה טובה תחתמו ותכתבו לחיים טובים ולשלום. בידידות וכבוד. שאול רז

–

סוסנוביץ, פולין. 10.8.1983

אדוני החשוב, מר רז-ראזנברג!

אני מאוד מודה לך עבור מכתבך הכנה מה-10.7. אני גם מאשר את תוכן הטלגרם ומודה עבור ההזמנה האפשרית, אנא לא לדבר על כך עם מר גרייעק, אין לזה ערך. אני מאוד מצטער שהייתי כה נאיבי ולאחר 40 שנה, ברגע מסוים, התחלתי להאמין כי תפקידי לגבי עמי, להוציא את האמת (העצובה) של עירנו זבריצ'ה, שאין לה מה להתבייש ואין לה כתם על ההיסטוריה שלה. אני על כך איני רוצה יותר לכתוב, לזכור, אזכור כל חיי, אל נא תדאג, אל נא תעשה מלחמה עם אותם האנשים שהם עיוורים וברצונם להמשיך לחיות בחושך, אין זו אשמתך או אשמתי, שאינם מכירים את ההיסטוריה של הנאציזם. הנאציזם הצליח להשמיד את החלק היפה של עמנו ולחזק את השקר של ההיסטוריה, הייתה זו המטרה שלהם, אל תתווכח עם אלה, הם חיים עם כעס וייתכן בתקופה אחרת. אני עוד אחיה בכל השנים את הגורל העצוב והבדידות שלנו ואין לי במה להאשים את עצמי, מצפוני נקי, הלכתי לפי המצפון שהדריך אותי, אף פעם לא לחמתי עבור עצמי.

תכתוב לי אם קבלת בדואר אוויר את הספר. ברכות חמות לגב' ראסטאל, באמת שאינני מסוגל לבטא את ריגשותי במילים, כאב גדול היה לי עם המידע על עזיבתו אותנו כה מוקדם, בלי להגזים, הוא היה יהודי במלוא מובן המילה ובן אדם ובין האלפים של עמנו, איבדנו אדם גדול עם מותו. ד"ש לך ולכל המשפחה, הידידים שלך ובמיוחד נחום דרעזנר! כתוב לי כמה מילים. אין לי כבר עבור מה ללחום.

ידידך שלמה לבקוביץ.

–

5.9.83

 

מכובדי מר לבקוביץ, שלום!

 

היום קבלתי את מכתבך מ-10.8.83. קראתי אותו בעיון רב ומבין את החלטתך, כי שכתבת לי. עלי להבהיר לך את מה שקרה בינתיים אצלי. העובדה שתשובתך למכתבי האחד מ-10.7.83 והשני מ-8.8.83 התעכבה, החלטתי בכל מקרה לפנות למיניסטר שילנסקי, בבקשה לשלוח אליכם הזמנות, עבורך ועבור אשתך, בשביל הכנס שיתקיים בירושלים , בין 2-6.10.

 

במכתבי מה-18.8 כתבתי, כי ידוע לי על המשפט נגדך ושזוכית ע"י בית המשפט. ב-28.8.83 קיבלתי תשובה עם דברי תודה למאמצי, להזמין אותך. הם הודיעו, כי שלחו הזמנות לך ולאישתך. הם הכניסו את השמות שלכם במחשב, כך שיקל על הנציגים למצוא חברים וידידים. אנו מאמינים, כי תקבלו את האישורים למען תיקח חלק בהתכנסות ונשמח שמאמצינו יישאו פרי.

 

כעת ההחלטה והביצוע בידך. אני מקצר את מכתבי, בכדי שיצא בהקדם.

 

אני מאחל לך בריאות טובה והרבה מזל טוב לשנה החדשה. לשנה טובה תכתבו לחיים טובים ולשלום. בידידות וכבוד. שאול רז (ראוזענברג)

 

–

סוסנוביץ. פולין. 2.10.83

ידידי החשוב והמכובד שאול רז-רוזנברג!

ב-30.9 קיבלתי את מכתבך מה-5.9, בו נודע לי, כי ב-28.8 הצלחת להשיג הזמנות עבורי ועבור אשתי, אני מאוד מודה לך עבור יוזמתך, לספק לי קצת נחת בחיי הקשים בגלות… לצערי לא קבלתי את ההזמנות, על אף שמאז 3.8 אני כל הזמן בבית והדואר מגיע אלינו כרגיל. נראה שבכל זאת השפעות מאוד שליליות פעלו, בכדי שלא אקבל את ההזמנות ובינתיים, אפילו היו מגיעות עד סוף אוגוסט, לא היינו יכולים לקבל בזמן קצר כזה את הוויזות ויתר הניירות מהשלטונות, אך מעט סיפוק הייתי מקבל, בחיי חוויתי אכזבות רבות ולא מרשה לעצמי להתלונן. רציתי לעשות רק טוב עבורי והייתה לך אי-נעימות בגללי, אני מאוד מצטער שגרמתי לך דאגות רבות למעני ואני לא שווה זאת. חבל מאוד שהייתי צריך להגיע לשנים המבוגרות עם כאב נפשי ופיזי וסבל רב, בכדי להגיע לשכנוע שהפסדתי את חיי כדון-קישוט ועדיין, עד היום הזה, אני מקריב את חיי עבור העם שלי. זה עבורי עונש לא צודק וזה שובר אותי לגמרי.

אינני מסוגל, בכל מקרה, למסור מה אנו מסרנו עבור עם ישראל, עשינו זאת מתוך אחריות מקודשת ואין לי בימי האחרונים לחיי דבר לוויכוח ואיני מבקש דבר עבור כל זה. אני מכיר היטב את מי שפוחד להיפגש עימי, כי אני יודע יותר מדי, אך אין זה הזמן לגלות את הדברים. אל נא תדאג… ידוע לי מי נסע לכנס הגדול, שספרו הם את מעשיהם עבור עם ישראל.

P.S.

עבדתי בקהילה הזאת עד 1943 ועד 1928 בבנק היהודי וכעת אני נמנע לעסוק בענייני הקהילה, כי אני יודע מה קורה לאנשים ישרים. יתכן עוד תהיה הזדמנות לפגישה אישית ולשוחח אתך.

אני מברך אותך בלבביות. מודה על הברכות ושנה טובה וחיים טובים ושלום. ד"ש לגב' ראסטאל וידידי נחום דרעזנר.

–

 

22.10.1983

 

מכובדי מר לבקוביץ שלום!

 

היום קיבלתי את מכתבך מ-2.10.1983 ומאוד הצטערתי בעניין הקשר החברתי העצוב, שיש לך, אתה מאשים את עצמך חינם ואינך אשם, הירגע והתחזק נפשית, כבר כתבתי כמה פעמים, שאיני מוציא צדק מוראלי להעריך או להאשים את מי, שעבר את המלחמה בגיהנום הנאצי, אינך דון-קישוט, אלא אדם עם לב יהודי, שהקדיש שנים ארוכות מחייו למען קהילתו.

 

איש לא ידע מהמאמצים שלי, ההזמנות נשלחו אליך ישר ע"י הממשלה היהודית, נראה שגם לה לא היה משנה. אל נא תכעס, כי התכנסות גדולה, לא הייתה ולא היה מחזה רציני. ידוע לי, כי אתה מאוד רוצה לבקר בארץ והתאמצתי לאפשר לך זאת, לצערי, לא יכולתי לשנות את המציאות, אל נא תילחץ נפשית, תהיה רגוע וגאה על שהקדשת את חייך, יתכן ונפגש פעם ונוכל לדבר על הכל.

 

ברצוני לשאול שתי שאלות: 1) שחרור העיזבון של איציק ב. תלויה בתשלום? 2) האם יש אפשרות לכתוב מודעה בעיתון, שמחפשים אנשים שהכירו את אחי והיו בקשר אתו? אני עוד פעם מודה לך עבור היומנים של צ'רניאקוב, זה אחד הספרים החשובים שהופיעו. ולסיום, הרשה לי לצתת כמה שורות של חוקר עברי, בנושא המעניין את שנינו. לאחר 20 שנות חקירה, הגיע למסקנות מסוימות, בעניין הוויכוח בדבר המאבק על שליטה בין היודנראט ובין הנציגים המיליטאנטיים של תנועת המחתרת בגאטאס, האם היודנראט צדק? או שהשרידים הלוחמים הם שכתבו ולכלכו את זכרם של מתנגדיהם, שהושמדו עד האחרון. לשרוד בחיים, הייתה הפקודה הקדושה ליהודים בזמנים של ההשמדה ע"י הנאצים. הקיום של היודנראט, היה מתאים מאוד לעניין העם היודי, כי ללא עזרה מחוץ לגיטו, אי אפשר היה למנוע את פעולת ההשמדה. הושקעו מאמצים, כדי להרוויח זמן ולנצל את האפשרויות ולעצור את ההשמדה, כפי שהגאטאס הצטיינו עם מעט התאבדויות, כך היה זר לרוחם התאבדות קולקטיבית ע"י הנאצים, שיכול היה לקראת בתנאים של התנגדות מזויינת.

 

אני מייעץ לך, כתוב ספר וספר כל מה שעבר עליך. ספר כזה יכול להיות לו ערך היסטורי ובו זמנית, אפשרות להשתחרר מהזיכרונות האיומים של שנות ההשמדה. זה יעיל יותר מכל התרופות וכל הניסיונות של הפסיכולוגים. הרם ראשך גאווה ורפא את לבך ביצירה היסטורית, תכתוב ותנצח את אחיך ומעשיהם של גבורות עילאיות. בתודה ובידידות. שאול רז (רוזנברג(

 

–

 

30.1.84

 

רמת גן

 

מכובדי מר לבקוביץ, שלום!

 

מכתבי האחרון שלחתי אילך ב-2.10.83, לא קבלתי תשובה עד כה, האם הנך בריא? יתכן ולא קבלת את מכתבי? בינתיים התרחק חלומי מהמציאות של ביקורו אצלך, יש צורך בכסף רב וספק בידי באם אוכל לעמוד בהוצאה כזאת? כל יום אני זוכר את בקשתך: "לא לאבד קשר עמך" וקשה לי לפתור בעיה זו: "לא לשאול ממך שאלות". אני מנסה לחדש את הקשר ויתכן שהפעם תהיה לי הצלחה ושוב אוכל לשוחח איתך על הנייר ולפתור פרטים, שהם חשובים לי וקדושים.

 

בינתיים מצאתי ב"יד ושם", בירושלים, עדות שלך קרוב לסיום המלחמה, זה נמסר ע"י המוסד ההיסטורי בוורשה. גם אתה מוסר הרבה עובדות על מה שקרה בז'בריצה וכעת אני מנסה לקבוע איזה תאריך הוא הנכון והמדויק. כמה עובדות אינן דומות למה שמסרת במשפט של שניידר, במיוחד חשוב לי התאריך של המשלוח של איציק בוכנר. הבחת לי לברר זאת בביקורך באושוויץ. האם מצאת משהו? במכתבך אלי מ-5.5.1983, כתבת לי, כי נשלח לאושוויץ בחצי של שנת 1942. בעדות של מצאתי, כי כתבת, שזה היה בתחילת שנת 1943. בתחילת 43 הקטינו את הגיטו ובאותו הזמן עצרו את בוכנר והוא נשלח עם משפחתו לאושוויץ. יתכן שהיום אתה יכול לקבוע מתי זה היה בדיוק?

 

בחודש האחרון הגיע לארץ חוקרים מגרמניה ורשמו עדויות על יהדות ז'בריצה. הם חקרו בקשר למעשה הרמח של וואלטר שולצע, שהיה אחראי על הקהילה היהודית בז'בריצה. הרוצח ראטטער כבר מת.

 

תודה לך עבור הפרטים החשובים אשר כתבת לי עד עכשיו. אוכל יותר דברים מאומתים לספר בספרי. האם קבלת תשובת לשאלות שלי? התאמצתי לא לשול יותר שאלות, אך זה היה צורך, תהיה בריא וד"ש לאשתך. שאול רז (רוזנבערג)

 

–

 

28.3.1984

 

מכובדי מר לבקוביץ שלום!

 

עברו חודשיים, מאז שכתבתי לך את מכתבי האחרון ולצערי, לא קבלתי תשובה ממך. מכתבך האחרון מ-2.10.1983 קיבלתי. מאוד הצטערתי על מחשבותיך העצובים בעניין "כוחות השחור", שהשיגו התוצאה, שלא לשלוח אליך הזמנה, ע"י המוסד המדיני אשר עוסק בנושא, בינתיים, איני רואה אפשרות להגיע אליך, בגלל ההוצאות הגבוהות, אך פגשתי בחבר מעירנו, הנוסע, בסוף אפריל, לביקור בפולין, הוא הבטיח לי לבקר אצלך ולמסור ל ד"ש ממני. בבקשה תשוחח אתו, כאילו שוחחת עימי.

 

אודה לך אם תבדוק בכלא ופלינט הקדושה, מה היה הסוף של הקרובים שלי, כי מלבדך איש לא יוכל לספר לי זאת. אני מאוד מודאג משתיקתך הממושכת ורוצה להאמין, שאתה בריא ושתיקתך רק במקרה. עוד לא ויתרתי על חלומי להיפגש אתך ואני זוכר את בקשתך: "שלא לאבד את הקשר אתך".

 

התחזק ואל נא תאבד את האומץ. תמסור לחברי את האמת והצוואה של המשפחות שלנו, עבור הדורות הבאים. יתכן, זאת ההזדמנות האחרונה לאמת את הדברים ולספר האמת בעניין סוף היהדות של ז'בריצה ואשר עד היום לא ידועה.

 

אני מצפה במתח ותקווה, שיהיה לך את הרצון והכח לבצע את זה.

 

קבל את חברי בלב פתוח וחברי וקבל דרכו דרישת שלום ממני. בתודה וידידות. חג פסח שמח. שאול רז (רוזאנבערג)

–

סוסנוביץ. פולין. 27.8.84

ידידי החשוב אדון שאול רז-ראזנברג!

מכתבך מ-12.7 קיבלתי, זמן רב לא כתבתי, כי אשתי חולה מאז חודש פברואר, הייתה מאושפזת במשך הזמן ב-2 בתי חולים, בפברואר בסוסנוביץ ובמאי-יוני בקאטוביץ. בחודש יולי בטיפול רפואי, גם אני לגמרי לא בקו הבריאות, לאשתי היה מקרה קשה מאוד. ב-4.7 היה לי ממערב גרמניה וועדה משפטית מהמבורג, שם נתתי עדות במשך כ-1 שעות, נגד איש גסטאפו מדבריצ'ה, מהשנים 1940-43. כעת יש לנו ימי זיכרון של הגיהינום שלנו ואי אפשר לשכוח את גורלנו הקשה.

לפי בקשתך הנה הכתובת של האחות של וונצאל

LUCIA RECZKOUUSKA

UL.J. KRASICKUEGO

LAWIERCE

יותר מחודש לא היינו בבתינו, לכן אני משיב לך מיד, ולשנה החדשה – לשנה טובה תכתבו, שנת בריאות ושלום ואושר לך ולמשפחתך, לגב' ראסטאל. כידיד עם ידידות, מברך אותך. ידידך שלמה לבקוביץ

–