יומן השבי

יומן השבי

הליכה לשבי

משני צידי הדרך ניצבו שורות צפופות של בדואים ופלחים חמושים ונלהבים, ערב רב של פראים ששבעו דם לרוב וביניהם נראו גם "ידידים" מתמול שלשום. כאשר השיירה פנתה לדרכה הם פתחו ביריות ניצחון וצריחות שמחה, ואני כבר הגיתי בפגישה העצובה ליד מחסומי הבירה, כפי שסוכם.

הנה פרשת הדרכים, מסלול התעופה, שדות שחרשת ונטעת. ריק שמם הכול, כאילו לא היה פה ישוב, כאילו לא התנהל פה קרב. על הרכס מימין לדרך נראים רק שני אורות עמומים, במקום שהיה שער הנקודה, האפלה והערפילים מכסים עליה ואין לראותה עוד. היא כבר נעדרת ממשות; פרחה לה מפה ואיננה עוד. כה רב השקט כעת וכה חדש הוא, כאילו לא התנהל כאן קרב כלל. מכוסים פני ביתך לעד, הוא היה ואיננו, הייתה חלום תעתועים, עתה הוא שדה-קרב שהפך בית-מטבחיים, ואתה צילו של לוחם שנכשל המובל בין שורות מנצחיו הפרועים לגורל בלתי נודע.

מישהו בוכה במכונה – מאין לו דמעות? גם האורות המפרפרים נראים, בעיני הבוכה, יחידים בסביבה – מה תבכה? שואל אדם את רעו: "מה יש? עוד נחזור, נפלו מספר בחורים, אז מה?" – קרה אסון נורא – יענה הבוכה וידום דומיה מזוגה זעם, ומעיין דמעותיו שוקק חרש שעה ארוכה ואפלה.

[שבויי גוש עציון הועברו לאל-ג'מל, בעבר הירדן, שם התאחדו עם שבויי העיר העתיקה, שבויי תל-אור, עובדי תחנת הכוח מארם נהריים ושבויי גזר].

"אום ג'ימל" – ירדן, מחנה השבויים.

יומן השבי

(הוטמן בקופסת פח והועבר ע"י פצוע חוזר)

מכתבים מהשבי

[היומן נכתב בראשי פרקים – ש.ג.]

הנפשות הפועלות

שבויי כפר-עציון

דוד בן דוד, שאול רז, דוב קנוהל, אבשקה-אברשה תמיר, לימים קצין גבוה בצ.ה.ל.

יצחק ונחום זליגשטיין-בן סירא, יעקב אדלשטיין, עליזה פוכטווינגר.

חיים גרינברג – שמו של דוד בן דוד

החמישה הראשונים שירתו בבריגדה.

הארבעה האחרונים נצלו מהטבח שנערך בכפר עציון.

שלושת הראשונים נפצעו בקרבות בכפר עציון, הועברו עם כל הפצועים למשואות יצחק

אריה קלינצר-לימים אריה אחידוב, אחיו דב נפל בכפר עציון.

הסטודנטים – שהגיעו לתגבורת לגוש עציון.

יושבים מימין לשמאל: דוד בן דוד, שאול רז, נפתלי גרינשפן.

עומדים מימין לשמאל: יעקב אדלשטיין, אריה קלינצלר, יהודה גרינבל, דב קנוהל, יצחק ונחום בן סירא.

שבוי משואות יצחק

אנדי-אהרון מאיר

עזריאל

שמואל ב.

שבויי רבדים

שר חיים- נהרג במחנה השבויים.

שבויי העיר העתיקה

שאר-ישוב, נפצע בקרב, בנו של הרב ר' דוד הכהן "הנזיר". לימים רב ראשי בחיפה.

חכם ברוך

חסידי ברסלב

יהודי מרוקו

יהודי כורדיסטן

הזקן מביאליסטוק

הרב משה יצחק

שלזינגר

מוסיוב

אורנשטיין

מקור השבי בלתי ידוע

פופיק-יהושע מאיר

מנחם מאיר-אגרונום

בצלאל

יוכנין-אדריכל

שטרק

ירמיהו

יהודה פסטום-פסט

אלי

רחל

בן-ציון

וולטר

יוסף פיצר

אהרל'ה

כַּחַל

צבי

אברהם אדירי

דוב לנדאו

7.6.48 העברת הבחורות לארץ.

ויכוח באוהל יהודי ירושלים על ההבדלה ועל האוכל "כן לאכול – לא לאכול".

"טור שמונה – כשר לא כשר!"

כן לאכול, לא לאכול

11.6.48 אזכרה לחללי הגוש.

אנשי קיבוץ גזר הגיעו – ייאוש.

16.6.48 משלוח הראשון (דואר).

בתור לאוכל – "אנשי מחנות", "תוכן" לפח המלא.

23.6.48 משלוח נוסף – עיתונים, חבילות, ויכוח על החלוקה.

שמועות.

יוכנין הארכיטקט, "יהודי אמדיה".

נסיעת הרופאים.

אריה,

בירור עם אברשקה.

שֽטֵרק – "אל תצייתו!".

הוויכוחים סביב ללוקס.

פצוע נרכן על גבי עצמו.

27.6.48 אצל שאר-ישוב.

על פגיעות בעיר בימי ההרעשה, מסיפורי מגיני ירושלים, בשורות הכותל – דרך פירצת התעלה.

נס התפלל! היה איזה טעם במלחמה הזו – המסגד מול הכותל ואנחנו מגיניו.

1.7.48 שיחה עם חכם ברוך "נשבעתי להישאר בתוך העיר העתיקה כל חיי, רק מת אעזבה", עבד כי לא רצה לקבל שכר, עבר את הגבול באופן בלתי חוקי, השאר יושבים וחורזים גרעיני זיתים על חוט.

באוהל 4 הכיר אדם את בגדו אצל אחר, ויכוח על שלל פנימי זה.

הצבר באוהל השכן מספר על יחסי אבות ובנים בישוב, בעקבות שיחתנו על קיבוץ ומושב.

עם יהושע הקטן – "פופיק".

האנייה בחופי הארץ.

מנחם מאיר – האגרונום, איש הפרנציפים.

קבלת שבת של חסידי ברסלב, השיר החדש "ישועת ה' כהרף עין".

שלוש סעודות של הברסלבים: שיר הציפור.

הזקן מביאליסטוק מטיף מוסר: "בגלל הזנות נחרבה ירושלים".

יהודי ממרוקו: "איך הם יכולים לשיר ? אני לא יכול לשיר"!

אזכרת העיר העתיקה, ר' משה יצחק התפרץ: "המבליגתי עלי יגון ללמד בני יהודה קשת, עוד ישבו זקנים בירושלים ומשענתם בידם".

הלגיון יפנו הפצוע על אלונקה.

אוהל הסטודנטים.

חיים גרינברג "מתכונן", אחרי שקרא את חוקי ג'נבה.

ויכוחים על בעיות המדינה.

הסדרת עניני המחנה, משפטים וחלוקת האוכל ובגדים, התעסקות ברקמה ובחייטות.

2.7.1948 בעיית המים את המים או לסמוך על יושרם של האנשים?

"שירים לאוויל".

ויכוח על ממשל – להם העתיד.

4.7.1948 סיפורו של אריה, על הרגשתו כי פחד: "כיסיתי את פני בידיים וחיכיתי".

בואו של דוב.

מסיבת שבת – דוד.

שירת אנשי מרוקו: "מזמור" המרוקני הצרוד.

חלומות זוועה.

5.7.1948 ידיעות על התנאים שהוצאו לקיום ההפוגה.

ירמיהו שר את שיר הנגב וכולו מלא זיעה.

שיחה עם דוב בערב על סיבות ההתפרעות, על עניני האמונה לנוכח השמדת אנשינו, הערכת המצב שהיה קיים וצידוק-הדין.

היה בדעתו לעזוב את כפר עציון ועל כן גזר על עצמו לשתוק.

פרידה מהקצין בחצר.

תכנית הערב של הסטודנטים "פינסטרו, מפנטסים, מפונטרים בפנטורי פנטורה".

סיגריות בוערות בחשיכה, "גחליליות".

תנועת הטנקים עם הדלק על הכביש.

התנאים לא ידועים, היתחדשו הקרבות? "משוח מלחמה".

6.7.1948 שוב חלוקת המים, ויכוחים על מגרש השינה.

7.7.1948 שיחה על התחוקה במשואות.

מביאים את שאר-ישוב.

ההספד של הסטודנטים ושירת ההמנונים.

8.7.1948 שיחה על האמנות הישראלית, סיפור חייו של בצלאל על התעסקותו בציור.

הדגל הוא רקע על גבי רקע – הקרקע רקע לדגל והדגל רקע לסמלים והסמל ביטוי לנפש, המנורה, המגן דוד.

בעיית הלבוש העברי והצבא.

המנורה נעוצה בשרשי האמונה הישראלית ושורש הסמלים – אם המידות, בלי המנורה לא מכירים את הארץ, כמו שאין אנו יודעים את התנ"ך.

דמות הארץ – דיוקן האומה – סמל השכינה. שורש המנורה – האחדות בין השכינה והגשמתה.

הסמל הוא דופק רוח האומה, הסמל הוא הנפש, 4 נקודות בחירה: אבן השתייה, התורה, העם והארץ.

דברתי בפתיחת הוויכוח לבעיית התחוקה.

9.7.1948 פגישה עם בצלאל ליד המרפאה, שגילה (תפיסה גלותית) על היוונים והיהדות.

שוב ויכוח על המים – "אין בפח הכמות הרשומה בפתקה".

עם יצחק ויעקב על אלדד פן [נפל בכפר-עציון], התגושש עם ערבי.

10.7.1948 עם בצלאל על מלכות שאול ודוד – "כל אדם גדול מתנסה בייסורים", ההתוודות.

ידיעות על התחדשות הקרבות.

11.7.1948 חיפוש, צילום.

13.7.1948 חדשות על כיבוש מחניים.

יהודה פסטום שר "על נהרות בבל".

כיבוש רמלה לוד

פינת האישה באוהל הסלוניקאים.

שיחה עם פופיק.

מכות לבחורות ולבחורים.

האיום ביריות.

14.7.1948 "אין לאן לברוח".

ציורים ראשונים עם בצלאל.

אלי מספר לרחל על שירתי.

תרדמה.

15.7.1948 חודשיים להכרזת המדינה.

"לקצב הניגון", עלם מפואת [עם פיאות-ש.ג.] הלך לפי קצב המנגינה.

עם בצלאל, אין לו בכלל חברים, חשבתי שפה אמצא איזה חוג שאפשר יהיה לנצלו למשהו מעשי.

16.7.1948יצחק כותב יומן.

אין חדשות.

הישיבה עם רחל ובן ציון, עזבתי אותם, אין לנו בסיס משותף.

עם יהודי העיר העתיקה בקבלת השבת והרגשת המצור בשעת הריקוד, תיל מבחוץ וצרצר כפירה ולעג מבפנים.

אצטרף לשבויים של ירושלים העתיקה.

עם בצלאל בשבח "השומר הצעיר", מרכס והתורה, צריך לדבר אתם, כי הם הדור, מיטב הדור, דעתי על תזוזה במחנה והתפלאותו של בצלאל.

17.7.1948 חיפוש בבוקר, מציאת כסף אצל עזריאל.

ספירה

הקטע ב"ספר המדע" [להרמב"ם] על עשיית צורה ופסל (עבודה זרה מ"ג).

בערב שיחה עם וולטר בעניין התרבות.

עם שמואל ב. על ההדיפה, זריקת אבנים.

שמועות על הפסקת האש בירושלים.

מכתב?

18.7.1948 שבוי משכם, מצרי, נלקח בג'נין, התעלף ליד המרפאה.

19.7.1948 שוב חידוש הקרבות.

חרדה לגורלך.

החבילה הראשונה ממך, מחברת, עפרון, שמך חתום על השקית.

דוב מאוכזב – אין ידיעה על ילדו [נולד לאחר שהלך בשבי-ש.ג.].

דוד גם כן מאוכזב [נולדה לו בת ולא בן-ש.ג.].

ידיעות מרעישות על כיבוש נצרת, לטרון והסכמת הערבים לשביתת הנשק.

20.7.1948 הקראת עיתונים, ב"הצופה" מפי ריבאק, על הקרב בגוש.

עוצר בתל אביב.

שמועות על הפסקת האש.

צ'יזבטים על טיטו.

מצב רוח מרומם.

קר.

21.7.1948 על דגלים בנצרת.

שוב ויכוח על ה"אוהל התורני".

יוסף פיצר: "אין לך מושג איך המחנה הזה מקלקל את האנשים.

יעקב "כל ההר זעק".

22.7.1948 שרידי הפצועים הגיעו בלילה; הם מספרים, כי עומדים לחתום על שלום.

אני אצטרף לאצ"ל.

דוד: "הלשווא לחמנו"?

עבודה בחוץ.

הבנות.

הירושלמים רוקדים: אהרהל'ה, יום השנה של בנעט.

סופת חול איומה.

סיפורים על ברנדוט.

הברומטר ירד.

הפציצו את צוריף?

שאר-ישוב ושירי בן-ציון.

23.7.1948 הסונטות אצל שאר-ישוב ודוד ופופיק.

אלטנוילנד ותוכנית לאודרמילק.

אופייני עניין בית המקדש.

העברת מספר זקנים לידי היהודים.

הירושלמים רוקדים בהתלהבות רבה.

שקיעה במחנה.

24.7.1948 הצלב בא.

צלב אדום בא!!!

בשורה על מכתבים.

שוב צילומים.

אין כסף.

שפע מים, הירושלמים מתרחצים.

שיעור מקווה.

עם ספרה של חנה סנש.

שיחה עם דוב על הסונטות: "סופר צריך להיות ברור לקוראיו, הלוא זה גם רצונו. איני מכיר את המהפכה, רק בינתיים בשירה.

25.7.1948 שבעה עשר בתמוז. הריגת שֶׁר מ"רבדים".

צעקה.

תגובות דאגה לבאות.

איך להתחפר?

חופרים קבר מחוץ למחנה.

קטעי השיחות מבעוד יום על חוק המצבה של חוקת ג'נבה.

הוויכוח אצל הסטודנטים על עברית ואידיש.

הסטודנטים: הזנאי הגדול פרישמן ושלונסקי וכו', בשל מה קוראים עיתון מסוים?

על ה"הצופה", אפרים דוב על המסעדה של הפועל המזרחי הבלתי מסודרת.

על פרשנות המקרא.

ליל שבעה עשר בתמוז.

מה יהיה הלאה?

הצלב [האדום] הגיע.

עושים ארגז לנפטר.

הגיע התובע הצווילי ו"מחייך".

"האביב הקדוש" לסרני.

בשעה 4 עברה השיירה מחוץ למחנה.

עיניים דומעות, פני זעם.

יושבים באוהלים.

האווירון מעלינו.

הבצל בערוגות, גינות.

26.7.1948 מושב מיוחד על בעיות הארץ.

שוב ויכוח על הספרות י. אורנשטיין.

המון חדשות על התמוטטות הליגה, על פירוזה של ירושלים, בעיית הפליטים.

שיחה עם אנדי על המחר והתנועה.

החלפת החיילים.

27.7.1948 הודעה על שידור עברי ברדיו.

קרוזיה נהרג עם בצלאל על ציון וירושלים (שיכור הייתי מדבריו).

עריכת הדו"ח עם דב.

"פופיק" שולח לי את שיריו.

שוב צפייה לצ'יזבטים.

28.7.1948 הנפט זורם לחיפה.

התקיפו את צוריף ומחזיקים בהר טוב.

כַּחַל מנדנד וקובע אינטרויו עם אנשים שונים.

חקירה חדשה של קצינים, כנראה אחר מסירה של חייל.

עם בצלאל על שיעור – קומת הקרקע, דברים מפליאים על רחל ושירת הכנרת.

דוב כותב יומן. "הפרפרים הם בני אדם"!

29.7.1948 "מורה נבוכים", הדו"ח של אברשקה.

דוב מסדר את נעליו.

"מי שישר מפסיד בקופה הכללית".

על המים, (היה לי פרדס שלם! אתה יודע מה זה פרדס?).

"מורה נבוכים".

יעקב מספר על אניסת עליזה, סכין על צווארה.

שוב הצלב בא.

מצלמים את נציגי המחנה.

עניין קבורת האנשים לא סודר.

על פירוז ירושלים והפסקת הנפט.

מכתב מאברהם.

2.8.1948 עיתונים, שפע ידיעות, הריב בגלל הקראת העיתון

3.8.1948 ה"סבון".

יריה בלילה.

שוב הצלב.

שיחה עם דוד על עתידם של שרידי גוש-עציון: דפים.

מקום הכשרה לנוער.

השיחה בשאלת העתיד.

החלומות גזו.

נכונים לצדקה ולהכרזות.

חוסר מעוף.

התעמלות, "התפרצות עלומים", גם זקנים רצים.

מסיבה להרצל, ביאליק.

שיחה עם צבי על השירה החדשה.

4.8.1948 ויכוח עם דוד על החזרת הפליטים.

5.8.1948 עם חזיון ההגנה של בֶּרֶל.

הרצון לזעזע ולשאוג – מה יהיה אתנו ?

על טרומפלדור וחבריו.

חדשות נאום עבדאללה – לכו לחרוש!

בחוץ בלילה צעקות וריקודים, סוף רמאדאן.

6.8.1948 חלום על יעקב ויוסף.

יהודה פסט מסדר נר-שבת.

שפע של אוכל מהשילוח.

ריקוד "רבדים" עם אנשי העיר העתיקה.

גינות באוהלים.

8.8.1948 חלומות זוועה וחלומות דרור.

עם ר' בצלאל על "מידות בראשית" ושיחה על ערך מדע קומת הקרקע. "זה צריך לחולל מהפכה בכל שטחי המדע והאומנות – דור הקרקע. לא כתבתי את תורתי ביושבי בחדר, אלא בחיק הטבע, ישבתי ליד הכנרת ובגליל.

בית דין צבאי במחנה.

פגישה עם פופיק ושאר-ישוב.

מוסיוב מספר על התנהגות החברות [אלמנות כפר עציון] בירושלים בשעת קבלת הידיעה על הנפילה.

חלום על גבעת עדה.

פני היתומים.

10.8.1948 שיחה עם ר' משה יצחק על סבו והוריו, למד אצל "החתם סופר" קבלה ואצל גוטמאכר נסתר, בן 49 מתכונן לדרוש במסיבת פרידה.

יום השנה להרב [קוק] זצ"ל.

צלב אדום, רעש במחנה, צילומים, תקליטים.

לדוד נולדה בת והוא לא שמח – אכזבה – הא ריבונו של עולם [לשאול והדסה לא היו ילדים].

המצב מרומם עד אין גבול ונדם?

11.8.1948 "פטא מורגנה".

בצלאל מתנגד שארשום את שיחותיו, בכדי שלא תהיה תחת ידי תורה בלתי מתוקנת.

קונצרט ותקליטים, המחנה ריק, אוהלים הוזים מסביב.

12.8.1948 שבוי חדש – מרגל.

פגישה עם שאר ישוב ופופיק.

גלויה מנריה [הרב משה צבי נריה].

14.8.1948 [תשעה באב] קריאת איכה.

ר' משה יצחק שוכב לפני האוהל.

ידיעות על משא ומתן בעניין השבויים.

בבית הכנסת שוכב יהודה על השולחן.

שיחה עם אורנשטיין על דודו שנפטר.

עגבניות ואבטיחים נזרעו.

צעקות בלילה.

15.8.48 לב מפרפר.

שקט בירושלים.

פירוז.

כתיבת מכתבים.

אני רוצה לתרגם דווקא את המילה "מתייחד".

שאר-ישוב רוצה להיות דיפלומט.

שיחה עם בצלאל על השוני, שבין מדעי היהדות והמדע הכללי, שיחה על רעיון תנועת התחיה, על איש ואישה, תבערה בעולם – השתלטות המין על התרבות והחברה, הקשיים שבדרכו של היוצר, צורך התנעה חיונית, להקות משוררים ואמנים.

אזכרה לז'בוטינסקי וההפרעה של השמאל.

"כיבוי אורות".

עם דוד, על ליקוי האמונה, השאיר אותנו כדי לענותנו ולהתגרות בנו, נגזר על היהדות הדתית להיעקר כביכול, שם הוא נשרף כביכול.

17.8.1948 שיחה עם בצלאל על דרכי החינוך של האיש ואישה, הצעה שיעלו על הקרקע רק זוגות, שיחה בערב על המשפחה, "האישה היא יסוד לדתיותו של הגבר".

18.8.1948 10 שבויים מירושלים.

שמועות על מרגלים, "חולבים" אותם.

הקיבוץ הדתי הולך ונחרב [נפלו מקיבוצי "הקיבוץ הדתי" בגוש-עציון – כפר עציון, משואות יצחק ועין צורים, בדרום ליד רצועת עזה – בארות יצחק וכפר דרום-ש.ג.].

19.8.1948 שוב הצלב.

ריקודים במחנה באום-ג'מל – ישראל!

ביקורת באוהלים.

שיחה עם בצלאל על הספרות, על סטודיה לאמנות ישראלית מקורית. "האמן בארו עמוקה והוא דולה מנפשו דרך הצינורות את חוויותיה", הרומן שלנו לא יכול להיות, כי אם "שיר השירים". שחרור האהבה מאזיקיה והתעלות האדם. כאן לא יכולה לצמוח ספרות אחרת מאשר דתית, אנחנו פה בני בית, צריך רק להעיז ולהשתחרר מהנחיתות. הוא התגלגל בכל מיני חוגים עד שהגיע לירושלים, גם להם חסרונות, אך יש להם נפש, מהם עלול לקום משהו חדש. על הלילות בעיר העתיקה וההתבודדות בקבר-רחל. דבריו על הכנרת, הגליל, טבריה, (אורות מרחוק) דמעות בעיני, הכה עלי, הכה ואפתח!

גם לשפה נפש, יש לחקור את דרכי הביטוי שלנו, את הניב המיוחד של הנביאים, ההתבודדות נתנה לנו את הגדולים, וגם כעת בוודאי יבואו הזמנים הללו.

שיחה עם דוד על האושר והסבל.

25.8.1948 לא יכולתי להידבר עם בצלאל, הוא מתקרב ומתרחק, אולי הוא כה תפוס בעניין העיר העתיקה, חמק לידי בקרירות.

בבית הכנסת – לוקס ושיעורים.

חששות בקשר לקרבות.

26.8.1948 שואלים על דוד טייטלבוים [הי"ד, נפל בכפר עציון-ש.ג.].

כדור יד במחנה.

בצלאל שבור, יום רע עבר עליו, הוא מתוודה – אינו יכול לקבוע עיתים לתורה, על התפילה השגרתית והצביעות, על בית הכנסת, בפרט והכלל "אין חובה להתפלל בציבור ולהפסיד את התפילה עצמה", בטבע משהו כביר, קישוט, נגינה. הוא אדם אומלל, לא בין אלה ולא בין אלה מקומו.

ההשפלה בקבלת התמיכה מ"מוסד הרב קוק".

שאלת חינוך הילדים.

צעקות: הביתה!

צ'יזבטים.

דוד: אין או"ם!

27.8.1948 בצלאל בגילופין – ירושלים!

הזקנים רוקדים: ישועת אל כהרף-עין, בשבוע הבא בירושלים.

אזכרה לחיים שר, ר' משה יצחק מדבר על: "לך דומיה תהילה".

שמועות על נפילתו של אברהם הלפרין [היה תקופה מפקד הרובע היהודי-מקור: ויקפידיה-ש.ג.].

29.8.1948 שמועות על משא ומתן.

קברנו את דעותינו על המצב.

שיחה עם בצלאל על ההופעה העממית, "בין שני עולמות", הוא מחפש משהו שילהט את נפשו.

חסידות מעלינו! החורף בא.

משלוח שופר וצרכי דת.

עיתונים: בית נטיף בידינו!

30.8.1948 שמועה על פירוק הפלמ"ח, גלילי בחוץ לארץ.

"זרעים" [עלון בני עקיבא-ש.ג.] על מותו של חסיד.

קריאת העיתון על יום המציין בכ' תמוז.

2.9.1948 שאר-ישוב רוצה להיות דיפלומט.

ילד לדוב.

שאר ישוב: סיוט – אינדבידואליזם.

מנוחה באוהל.

3.9.1948 ענני אלול ברקיע.

4.9.1948 "קידוש", הרופאים, פופיק.

שיחה עם בצלאל על לבטיו הדתיים.

5.9.1948 צלב אדום.

הסכם להפוגה.

תקיעת שופר.

שיעור עם בצלאל על קו הטהרה.

קריאת החוברת ע"י מרדכי.

6.9.1948 עם בצלאל על ספרו. הוא נפגש עם אורי-צבי [גרינברג].

בגמרא: מצוות שנתנו לנו להנאה ומצוות שלא נתנו לנו להנאה.

אזכרה להרב [קוק] זצ"ל.

ר' משה יצחק מספר על איינשטיין: חזור בך איינשטיין – כוכבי בוקר, גן שמואל, על התערבותו בעניין סטבסקי [שהואשם ברצח ארלוזורוב], עם סטורס ליד הכותל.

בכדי לראות את השמש צריך נר?.

שיחה עם בצלאל על האמנות והאמנים, סיפוריו על טיולים בארץ.

7.9.1948 סליחות ב-4 בבוקר.

כדור-יד חלומו של דוב.

חיפוש וריצה בכל המקומות איפה שהיה.

8.9.1948 שֽרֶם: "ימים נוראים באים וקרבים!".

מנאומו של בן גוריון ב-6.7.1948 על הגוש, יש להודות בעיקר לגבורה האפית של גוש-עציון, לדאבוננו נגמרה עמידתם בצורה טראגית, שכמעט כל אנשי כפר עציון נפלו.

"זה היה גורלנו" – דוד, אל לוויכוחים.

9.9.1948 התנוצצות שביל בין הקברים.

שיחה באוהל: סופר כותב בכדי לענג את הקורא, הם חושבים שהכל מסתובב מסביבם.

נחום זגלשטיין, "בוֺא רַק שיבוא, נעשה חנות!".

10.9.1948 מסכת יומא בעניין הכרובים.

שיחה עם בצלאל: האומנות הגויית תכונתה מהפנים לחוץ, מגע עורי, חיצוני עם המסובב, סטאטיות, התאבנות – מוות, האמנות שלנו תכונתה מהחוץ לפנים, גילוי ניצוצות האלוהיות שבכל, דינמית, מתמתחת, פלסטית – חיות בה, התנגדות לחיקוי, גם בכרובים היה מהרוחני כנראה, מה ערך בחיקוי דמות אדם? האם יש פה אדם? הרי יש פה פסל (פסול – ), אמנות – אמונה.

"חתחתים בדרך" – שבלונה, דלות – למה כותבים ספרים כאלה? עליך… ואליך…

12.9.1948 חיתוך הברכות לשנה החדשה.

פרידת הקצין.

הקראי מתפלל.

13.9.1948 חלום בכפר עציון: מרדכי, יהושע, צבי וכל החברים חיים לפני, שושנה קנוהל מבקשת שאכתוב שירים על הקרב ואני מסרב, באמרי: "אם אכתוב שירים עליהם אני יכול למות"!

האנצידנט עם יהודה פסט על השתיקה.

זִיִנֵח מת.

14.9.1948 חלום: ר' צבי יהודה קוק עומד בפני קהל, אמו שמה על ראשו פרוכת והוא מדבר, אחר כך הוא פורץ בזעקה, זורק את הכיסוי מעל ראשו וממרר בבכי, הדבר קשור בידיעות על השחיטות ביהודי המזרחי.

מיכל בת שאול הניחה תפילין או לא? אני שמח על שהבלגתי ולא עניתי לשאר-ישוב.

נפתולי עם האמת – יותר מדי הבלטה עצמית וחוסר שאר רוח, אין לי מורה.

בצלאל חולה.

19.9.1948 רצח ברנדוט [פולקה ברנדוט, דיפלומט שבדי, בן משפחת המלוכה השבדית. תיווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות, ונורה למוות בירושלים על ידי ארגון הלח"י. הרצח היה ב-17.9 אך הידיעה הגיעה אליהם יומיים מאוחר, מקור –ויקפדיה-ש.ג.].

ידיעות על הודעת שרתוק [משֶׁה שָרֵת (שֶרְתוֹק) (15 באוקטובר 1894 – 7 ביולי 1965, ז' בתמוז ה'תשכ"ה) היה שר החוץ הראשון של מדינת ישראל וכיהן כראש הממשלה השני של מדינת ישראל (1954–1955), בין שתי תקופות הכהונה של דוד בן-גוריון. מראשי הנהגת היישוב-מקור, ויקפדיה-ש.ג.].

20.9.1948 שיירה צבאית נוסעת ארצה.

שמועות על פריצה צבאית לעיר העתיקה.

21.9.1948 צלב אדום, שוב שמועות על שחרור, "ריח באפי".

"האלים צמאים" – כבש אותי, זה ספר עצום וטראגי, קרונות המוות מוכרים לי ממצביץ.

22.9.1948 דב מהסס גם כן אם אפשר לכתוב לארץ לפני שאנו יודעים מה קרה שם.

24.9.1948 עבודה בכביש.

אנתי גנב!

אבו אקף "מרחם" עלי.

רושמים את הפצועים.

25.9.1948 שיחה עם חכם ברוך: אין לנו מחזורים.

26.9.1948 משה בר! חברים! אנו מבינים כבר, אמרתי לכם.

בצלאל דואג למקווה.

הסיפור על היהודי עם פח המים.

30.9.1948 [כ"ו אלול תש"ח] חלום על מסיבה בבית האלמנות.

שולמית שרה אחד השירים על הבעלים שנפלו.

צלב אדום.

אך מבחינה כללית זה הישג, מקצת אפופיה, רק מקצת, כי בעצם יש הרבה יותר… והסיום מכפר על הכל, פירוש נאה ואווירת סליחה, אמא ווישנובסקי, נעמי אביתר ודינה וחנניה, סיום חגיגי ומרעיד

*

שוב פקודת "החומר", "אנשים וחוצות", אמא, אבא – הבית.

לילה בחוץ והרוח נושפת ביריעות כשבויים הלאים המתנשפים בחלומם ונאנחים. במה להתחיל וכה מלאה גורנו?(!) [כך במקור-ש.ג.]

ט"ז תשרי – "הסוכות", פרשת הקמתן – מריבות בין ר' משה יצחק ושלזינגר, הריב בין יהודה פסט ונחום.

סוכת הכורדים.

"שמחת בית השואבה" של יהודי העיר העתיקה.

דב מרוגז?

רבי משה יצחק רוקד, נראה כקוצר תבואה, כלוחם, ור' אביו של ארהל'ה מחכה את הלוויים.

י"ח בתשרי – צלב אדום.

שמועות וחדשות על הקרבות בנגב.

יהודה פסט: "אין כוח לעבדך בלבב שלם".

י"ט תשרי – הוויכוחים על "כן" לסדר את האוהל או "לא" כבר נשתתק.

כל כמה רגעים בא ילד [משבויי העיר העתיקה] ומודיע על ("ציות"), חלוקת אוכל לשבת.

גמרתי את הפרק על הפסיכולוגיה האנליטית.

יש משענת לחינוך הדתי חשוך הגאולה שבאה על ידה לחלומות ולפיטום המסייט את חיינו.

כעת סיימתי את "רשימות מבית המוות", לפוצוק, מספריית "דורון", שוב המוות! כה מצומד הוא לדורנו,

כאילו בו נשמת החיים, אנו נושמים מוות, אנו אוכלים את לחמנו בהרהורי המוות. הרשימות יפות ועצובות בלי משים נזכרתי במכתבי רוזה לוכסמבורג [‏(5 במרץ 1871 – 15 בינואר 1919) הייתה מהפכנית יהודייה פולנייה–גרמנייה, ותאורטיקנית מרקסיסטית פמיניסטית. נרצחה בידי אנשי מיליציית פרייקורפס לאחר כישלון מרד קומוניסטי בהנהגתה-מקור- ויקפדיה- ש.ג.], דרך החומות נמלטים אלינו פירורי נוגה ממאורות אנושיים גדולים. פה ערישת הגבורה – הקרבן! הפרקים הראשונים, דרמתיים ומיוחדים במינם, ומשחק הגורל הוא הישארותה של גוסטי! אהובתו, כמה מחשבות דומות היו לי באותם ימי סוף עציון! מי יודע אם אנחנו נזכה לצאת מפה? אז למה לדחות עוד את רשימת הקורות? מי מרשה לנו לדחות ולהאמין כי כשנבוא נספר ונרשום, אמנם המחנה "גדול" לעומת בית סוהר והאילוזיה על החופש כובשת את ליבנו: מרחב, מדבר סביב! (-ושבויים עוד לא נרצחו – אומר ההיגיון), אולי נבקיע פעם ושוב ניפגש עם אהובנו, אולי בכדי פעם לבכות יחד על המתים?

*

המדבר! הוא משעמם את כולנו הוא משטח את עולמנו ומדממו ומישנו. מונוטוניות מסביב ולו זה הריקוד החוזר של אנשי ירושלים ובכי הכינור אפשר היה לדמות כי נעמד העולם מלכת, ימי אתנחתא לאדם, הפסקה בין מלחמה למלחמה – במדבר!

החדשות "פורחות", יש כבר שכבשו את באר שבע, ולאמיתו של דבר נראה שמזימה מתרקמת שוב סביבנו, עד מתי יפסיקו את האש ויחללו את החללים שלנו, הוי הבחורות של אמריקה! הוי יבסקציה של ארנבורג! שוב לב השבויים שבוי ברשתות התקווה, כי הפעם יגיע הדבר לקיצו…

*

"בעל הפטנטים", זה נחום פלדמן, שוב מציג היום את המצאותיו, הנה היום המקלחת "האוטומטית", מסביבו עיגול צוחקים ולועגים, פירושים שונים למעשי קונדס אלה. כישרונות ומרץ דחוקים פורצים ומשתלטים, ראשית התמוטטות העצבים.

מוצ"ש כ' תשרי תש"ט

בעצם ממה עלי להתחיל? הלכתוב על ימינו האחרונים [בגוש עציון], אפשר ולהישאר הלאה לחיות את החיים העלובים של המדבר הזה? אני מרגיש מדי נגעי בממגורת הזיכרונות הלזו, כי אני יורד למעמקיי וצולל ואובד. כה הרבה מבחנים, גודש כזה של עצבת, אסונות וזעקות בלתי פוסקים, על עדה שלימה שעלתה כקרבן ל"גרדום הקדוש" של סטרטגיה מוטעית, בעצם לא יתכן להגיד מה שהמחשבה יודעת, ואין להביע מה שהלב שהכיר. כל עולמנו נהרס, ודמויות, עשרות עיניים מציצות בי ותובעות כי לא אשתוק, כי אספר על אמונתם שחוללה, על גופותיהם שטומאו, על מאמצם העליון לנצח, כלום רק מי שניצח ירשם כגיבור? האם ההצלחה תהיה השופטת בינינו? נפלו ואינם? לא! חובה היא לספר, אם אף הלב יתפלץ! ותהא-נא הדרך קודש, כפי שהייתה עד עתה. "שקד במדבר" [יצירה שכתב], עוד יצירות יתווספו בך, ויביאו לך בעזרת ד' אחים, "כליל", "כיבוי אורות", "שבי", "שמש אביב", "מחר", "למנגנים הצעירים", "מחברת אבודה", "העמדה האחרונה", וכו'.

*

כל היום בלעתי את מכתביו של יחיעם, יזהר שני, ואולי את רוחו של יזהר? אהבה זאת וגודש זה מאין צמחו? כן הרהורים הם נפשם. דור מהרהר, כי עמקו שורשיו והוא מרגיש בנצח החוכך את חיינו.

לבטיי בקיבוץ מצטרפים ל"כינור" של חנה, לכבשים של יגאל, לאפרים של יזהר.

באמתחתי, הוי! חבל מאוד! ים של עצבת, ים כחול עמוק – נפש בודדי הדור.

כ"ג תשרי

באר שבע בידינו.

אין לנו לב, מסבירים הכורדים את התאפקותם מלרקוד, "המוגרבים" בכל זאת צוהלים וצווחים.

ר' משה יצחק, מסביר לי, כי האר"י כותב ב"כנפי-יונה", שצריך לערוך הקפות גם באסרו-חג.

גמרתי את "מי אמר שהוא שחור?", הישג הוא ליגאל והישג גדול, סוף-סוף הראה את כוחו בעלילה רצופה ובנויה לפי מתכונת, אם כי שאינו פוסל את הטנדנציה ביצירה, הרי נראה בעיני פסול לחלק את האנשים ל"אנשי אור ואנשי החושך", ילדותי הוא, ומתאים בכל האופן להשקפת ה"שומר הצעיר". זה צבי פרידמן, האינו יצור מלאכותי, שכל חייו מתגלגלים במדרון בגלל פיטום, בגלל האפלה המשתקפת בחייו? המוכרח היה להיות דווקא אדם שעזב את הקיבוץ? ובקיבוץ עצמו, כנראה רק אנשי אור, "היהודים שלי". אין מתכונותיו של יגאל להעמיק בצד המחשבתי, כי אם להשתמש בכלים לבנות עלילה שנראית לו ל"חוקית", היחסיות יודעת לסתור את השיטה הזאת, היא יודעת להסבירה. לא ההצלחה אומרת על ערכו של האדם, כי אם אהבתו, ישרותו, הטראגיות שבגורלו, שלא בידו לבנות את עצמו ואת חייו. גורמים שונים וכה סבוכים ומשונים פועלים בחיינו, שאווילי הוא לעשותם כה פשוטים. היחס שאנו קובעים לנו (שנקבע לנו!) כלפי מישהו שלא יהיה, הוא עורך את הערכתנו אותו. אותה ביקורת שיגאל יודע יפה לנעוץ בבשרו של אותו צבי, בעניין הרגשתו הלא טובה במקלחת המשותפת, אפשר היה להפנות אליו עצמו. כשרוחו טובה (ויש אנשים שכלפיהם רוחנו טובה תמיד, כי אנו אוהבים אותם, כי מקובלים עלינו, ועל כן אנו מצדיקים אותם ומאירים אותם), הרי הוא רואה בגלגולים בקמה ובשדה אהבה תמה, ובחדרי העיר, בין נעמי לצבי, רק סיפוק יצרים, צד אחד אידיאלי והשני גס וריק, אך מבחינה כללית זה הישג, מקצת אפופיאה, רק מקצת, כי בעצם יש הרבה יותר…

והסיום מכפר על הכול, פרוס נאה ואווירת סליחה, אמא וישנובסקי, נעמי ואביתר, דינה וחנניה.

סיום חגיגי מרעיד.

*

שוב פקודת "החומר", "אנשים וחוצות", אימא, אבא – הבית. לילה בחוץ והרוח נושפת ביריעות, כשבויים הלאים המתנשפים בחלומם ונאנחים. במה להתחיל, וכה מלאה גורני?(!) [כך במקור-ש.ג.].

כ"ד תשרי

באו מכתבים, הרבה מכתבים, אך ממך לא הגיע, מנחם אותי כי יש עוד כמה מאות בעַמַן, ויגיעו בקרוב מאוד.

"מָדָם בּוּבָּרִי" לפלובר, ספר בינוני בורגני וללא כל חריגה מהבינוניות.

חדשות מרעישות על המצב בחזיתות. הערבים מחברון מתחננים לפני מושלי ערב "שפכנו הרבה דם יהוד בקרבות, והפעם השמדנו ארבע נקודות יהודיות שירו על הקונסול העירקי, הצילו את מערת המכפלה!".

אנחנו יודעים טוב מה שעשו החברונים, הלוואי ולא יצליחו להתחמק מידינו הנוקמת!

(שחמט בערב)

כ"ה תשרי

אמריקה הופיעה עם אוניותיה במזרח התיכון, מה פשר הדבר? סימנו מפת גבולות.

מסרו לי מכתב ממך. היי ברוכה!

כ"ח תשרי

מאגנס נפטר [היה חבר בקבוצת "ברית שלום", שהטיפה להקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל ונשיא האוניברסיטה העברית-מקור-ויקפדיה-ש.ג.]. השמחה הזאת למותו מוזרה מאוד, אך מובנת במצב החדש, אך בכל זאת האם נשנא כל אדם שדעתו תהיה מנוגדת לעמדתנו?

סופת אבק נוראה – שבת סופות.

אני קורא בנשימה אחת את "אנשי פנפילוב", הספר שייך לספרים הטובים של ספרות המלחמה, לא פרזות, כי אם החיים האכזריים של הקרבות מתגלים בכל חומרת הדין.

המלחמה בפחד מרתקת ודרמטית מאוד, קשיות ערפו של עם נועז, גילויי הגבורה מאלפים, אך יחד עם כל זאת קשה להעתיק את התורות האלה ממקום יניקתם, הם מתאימים לאלה שחיו אותם. המלחמה האחרונה הוכיחה כי יתרון המיכון והכוח יכריעו את הגיבורים הנועזים ביותר, אווירת החשד הן גם היא מבצבצת בין הסיפורים, "דאטפך אטפיך ומטיפך יטופון" ["פרקי אבות" ב', ו': על שהטבעת הטביעו אותך, וסוף מטביעך שיטביעו אותם,] שרשרת של חשדות, אימים ופחד, כל הפירושים למלחמה

כ"ט תשרי

גם שבויים וסופה, גם סופת רוחות. שוב החדשות (אם צודקות או לא צודקות) ורצון עכור לנקום את העוול ע"י התרברבויות וע"י צידוק עצמי. בין ויכוח לוויכוח האשמה דו-משמעית "כולם פה לא בסדר",

"כל אחד צריך להעמיד לפני משפט", כמובן שהאומר תמיד נקי וטהור. סופה… כמו זו שבחוץ, המטשטשת, המסנוורת הזו בפנים.

ידיעות כיבוש אשדוד והמצור על מג'דל.

א' חשון

התאמתו הידיעות על טיהור הגליל. תכנית חדשה של בנץ [ראלף בנץ מתווך האו"ם 1948]. בחירות באמריקה היום. הסופות נעשו דבר יום ביומו. דוד הפסיד את חברון, הוא מאוכזב, רק אתמול ישב עם החברה' וחילק "תפקידים" בתור ראש עירייה.

המכתבים על הספרות של לוקאץ מאלפים, גם תשובותיה של אננה מקוריות הוויכוח על הריאליזם מאוד אקטואלי. "לעצב או לתאר", רבות נקלעתי בין שניהם ועדיין לא יצאתי מהמבוך.

ב"נדודים ובמחתרת של רניה" לא מגיע לרמת "להבות באפר". החלק השני מרתק ומזעזע, איזה מבחן! כמה אומץ בבריחתה, גם עליהם לא הצליחו להערים, הרי זאת היא המלחמה האמיתית נגדם, לפרוץ את קיר הברזל של עינוייהם. הכתבים על החקירות מזכירים את כתביו של פוצ'ק.

ברבה מקומות שעברתי לפניה בשנתיים עולים לפני, אך מקנא אני בה ובחבריה שתנועה גדולה הובילתם לדרוד, גם היום הרגש הזה של פתיחות ואיחור מתמידים מקצצים את כנפינו, הם כתבו דפים מזהירים – (להם העתיד!).

מאמרים של וולסברג "הרהורים על המדינה" משופשף מאוד, הוא הולך ונעשה שטחי מדי שנה בשנה.

ספרו של טירוב חשוב עד למאוד, הסקירה מקיפה והרצאתו מוצלחת. הפסיכולוגיה הולכת ומתפתחת, אך גם החברה הולכת ומתתקנת על ידה? הבעיה המוסרית והחברתית מותנית מהפסיכולוגיה, והיא נולדת על ידיהן, "צבת בצבת עשויה".

ג' חשון טרומן נבחר מחדש לנשיאות. מה ההסכם החדש הזה בינינו לדַאלס? "החומה", של נטורי-קרתא, כבימים ימימה מלאה השמצות וצדקות מפוקפקת, גלות בתוך המדינה, הביטויים חריפים עד למאוד – אלה פרפורים אחרונים של עולם עובר וגוסס – אך הם באמת פני הדברים מבחינה דתית? החינוך, הצבא, ההווי וכו'? איננו יודעים, לא כותבים לנו דבר, לא מעבירים דבר, ופה גוש שלם של התנועה – למה?

בצלאל עצרני אמש, "רציתי לדבר אתך על איזה דבר", בשיחה התגלו לבטיו, הוא עוד תמיד "בין עולמות". הפעם נפל לידיו ספרו של יערי: "בדרך רחוקה", הוא קורא בו בצימאון כנראה, הוא חוזר בו לאותם ערבי הלימוד בתל-אביב, על ספרי בורכוב ומרכס, "צריך ליצור סטודיה להכרת תנועת הפועלים… צריך להתחבר עם ציבור זה, שהעתיד בידיו, ובכלל צריך לבדוק את יחסינו לרוסיה, למצוא את הקשרים בין התורה למרכס, להחזיר את האור החוזר – למקורו.

ל"עובד הדתי" תפקיד חשוב, ישנם רבבות פועלים דתיים בהסתדרות, והוא מלכדם ויוצר בשבילם מסגרת בתוך תנועת הפועלים. עלינו להיפגש ולשוחח על הבעיות האלה, הבטחתי לו להמשיך בשיחה.

ד' חשון עוד יצחק מטיח "במה זכיתי בחיי?" "לאן מוביל כל זה?" "חושך כזה וכלום" – האין רחל ויהודה, האח והאחות שנלחמו ונפלו בכפר עציון – אלה שהלך להצילם – זועקים מחייו הכלואים בתיל? בכולן זועקים הכבלים – זאת אטימות הלב הנפגע, זו הסתרת הפנים הפרטית שמסתיר את הגמול הגדול שבה לאימה על ידי דמי הבנים, וכבר נמלטתי החוצה לבצלאל, ובכן שוב אותם פרפורים האופייניים למחשבנים, ל"מנתחים", הרחמנים, שרק את עצמם יעריכו כל פעם, דעותיו נועזות ובדידותו מפחידה, "אנחנו לפני מרכס ואנחנו אחריו" – הוי אימרה כבדה וקרה כמתכת! איך לחיות עם העתה בלבד? אני לוחם כנגדו, אני מנסה לסתור את הגיגיו, אך בן-דעה אני לו ובעיקר בן-גזע אחד, רואה שפת דמנו ניצוץ של עשרת השבטים בה גרים היו שם כבר יהודים חוללו את המהפכה! שירתם התערבה בשירתנו, תפילתנו מתפילתם ינקה, דמנו בדמם התערב, אנו בני ברית עלינו לפעול ביחד.

נפרדנו בכדי להמשיך, אני מושפע מהשיחה, אך הספק אם מותר לי להיעתק מאמי מחצבתי, זו הולידתני ולה נתתי את חיי?

ה' חשון "עולם בלידתו" של רולן בידי, הוי מורה גדול! הוי אב גדול של המין האנושי, איזה אורות עמוקים, איזו נבואה, איזו חיבה, אך למה נסתבך בסיפור איתו, היה היהודי!? הוי למה? למה אנחנו שוב מוקיעים לקלון?

אנטה זו בנשאה את בנה הנרצח – סמל האימהות, דלים המילים להביע את שפע הרגשות והמחשבות המתעוררות בי, הוי חיינו אנו פקו בי, עלי! הן גם בכם כל כך הרבה אהבה ומסירות.

עלו לי דמעות בעיני, אך חוצה לא באו.

*

שתי גלויות ממך יונתי, את מפרפרת ולא יודעת מה להחליט? ופה מספרים, כי שם החליטו להמשיך. הנוכל עוד לחזור? זה מתעורר בי מדי פעם, לא פה, לא שם, ואולי באמת לבד ועם כולם?

*

אמריקה בגדה, אמריקה רוצה לרסן בכוחה את זרועותינו המכות, ימי מבחן לפנינו. האם רוסיה תישאר לנו נאמנה, או גם היא תשאירנו בזירת המלחמה בין עולם של זאבים טורפים?

*

ראיתיך רחל עם יעקב, יחד כפסל האהבה הנזבד על החיים.

לא נראה איל – הבנים נעקדו.

חלום הלידה – בן ראיתי.

*

עירקים הביאו שבויה מרשפון – קרבן של פשיטת לילה רצחנית, בעלה נרצח והילדים נשארו והיא לשבי. הוי נקם!

ו' חשון בשיחה עם בצלאל, התלהבותו הולכת וגוברת לקראת רוסיה, הקשתי עליו כל מיני קושיות "האינך חושב, כי יש להם את הרוח המרקיעה שחקים? נדמה לי, שהנך שייך לאלה, שלא חוננו בכישרון המעשה, אלא בכנפי נשר ואתה דואה ורואה דברים שרחוקים מאתנו והלאה, אתה מאלה שאין להם נחת בחייהם, מלבד פרפוריהם הנצחיים", "כן, אני מפרפר בין עולמות זה שנים רבות…".

שאלתיו – על מי תסמוך? החוגים השמאליים אינם נזקקים לדעותיך ואמונותיך והדתיים ידיחוך ממחנם, כשתשמיע באוזניהם דברי תוכחה".

"הקרקע, היא תצמיח דת חדשה, היא תחייה בנו את סגולותינו, קרקע ארץ ישראל לא יכולה לסבול הפקרות ופריקת עול, צביעות וניצול, הקרקע תצמיח את אלה, שיהיו לנו בני ברית".

כשטענתי, כי כמונו תמיד יהיו בודדים ויחידים, ענה: "יחיד רק הקדוש ברוך הוא, אם נולדת בי מחשבה, סימן שיש עוד מישהו שחושב כמוני".

"אם אתה מרגיש בך כוח – לך ופעל! נשלחת לכך, זאת שליחות, על הרואים את הליקויים – חובת התיקון". הוא אופטימי כלפי המצב , הוא מאמין ברוסיה.

ח' חשון הבחורים הקמים לכל נגינת הפטיפון, המקרה עם המים והענשת המחנה – שלילת התוספות והחדשות, ובכל זאת אנו שומעים – עזה נפלה?

ט' חשון חשכת הבלתי נודע עלי לבי בנפתולים – השוב שעת גורל דופקת בו? מה הכובד הזה והחיצים הפולחים אותו מדי פעם?

אני מוטל ער ואוזני שומעות את דהירת המכוניות, מה זה שדווקא ימי מלחמת תנופה זעזעו את שקטי? ואולי זו המסיבה על אלתרמן?

– אם בלילות לא תישן, סגור עיניים עם אור וְשָׁן!

שוב הלב, כבדה האבן, עמוס הוא יותר מדי, כמכונה שאותות קלקלו מופיעים.

י"ב חשון וגם היורה בא, וגם לנו באו ערבי דיגרסיות לימים עברו, פעם זה דוד, פעם זה יעקב, לפעמים "אדפדף" באתמול, פתאום נפתחים אופקים חדשים לא ראינום.

כל עמידת הגוש במידות מיוחדות צריכה להימדד.

ודוד אומר: "איני רוצה שינקמו בהם! החשבון יותר מדי גדול, בכדי לסלקו בנקמה כזו".

הידיעות על מצור חברון נתבדו, כעת פסקו החדשות בכלל, רק בצלאל עוד ישאלני בלהיטותו האופיינית: "נו, מה עם הפלוגה?" וכו'.

י"ג חשון ולטר, "העסקנסקי" המובהק, עורך פגישה של סופרי המחנה, הפגישה נגמרה עם החלטה להוציא עלון.

מכתבך מבשרני כי "דם המכבים" התפרסם. [יצירה שכתב, פורסם ברשומה – הספר "רון הרים"- ה. דם המכבים, נערים ביער, שהחיינו, בסימן חג, קבלת שבת, מפחד לילות.-ש.ג.]

י"ז חשון "אין חדש!" – חדשי את. מיום ליום רבו איבריו המשותקים, ולבסוף פרחה נשמתו, שוב עבר ארון בינינו, הבית קברות הולך וגדל, לא ידענו שפה המוות שוכן, כה קרוב, קרוב, זה היה סימן, כי לא רחק מאתנו.

*

החלומות חזרו אלי, כבימי הילדות, הוי כרובי הפורחים, מלאכי הזכים! הבית, הקן, פנים ונופים מוארים וקורנים – הא ילדות חוזרת!

*

בלי קרבתך כנראה לא יולדו הסיפורים והשירה תיפח רוחה, מתי שוב מבטך ילווני?

*

ספרו הראשון של אלכסיי טולסטוי נגמר, הצליח יפה לתאר בו את "האחיות", ניכר יודע האמן את מלאכתו. אותי משך בעיקר החלק בו פחתו התיאורים של הריקנות טרם המהפכה. הטנדנציה פה נבלעת השוחרות להפתעות, נראה איך יפתח את הסיפור בהמשכיו.

*

י"ח חשון הסכמתנו למשוך את הכוחות מהנגב דיכאה את רוחם של האנשים, כך נתבדו "עזה שלנו" וכו', כעת למדו קצת להיזהר בהפרזות ובקבלת חדשות ישר כפי שהם.

התכנית האמריקאית נראית טובה ולטובתנו, אך מוקדם מדי להגיד, כי שוב עלתה קרננו.

כ"א חשון המצב המדיני לא ברור לנו בידיעות סותרות אחת את השנייה, אחרי ש"הפסדנו" את עזה נעשינו ברורים קצת.

שוב "כישלון", אין חזרה על אותו מקרה? עזבתי את התערוכה של המחנה, לא חיפשתי כבוד, לא אני שראוי לו ולא אני רודפו, הלכתי לעבוד פשוט, לתת מה שביכולתי לתת ושם היו הרבה "אנשי כבוד", הלכתי, אך הליכה זו לא ראשונה היא לי, רק היא הייתה נדמה מראשית דרכי.

האם זה חוסר רצון לעבוד יחד ולהתחבב על החברה ולהשתרש במקום מסוים על כל הכרוך בזה?

האם זה חוסר הרצון לקלס את מישהו בכדי לזכות בהערכתו ואולי זה מצב המתיחות, ודרך המבחנים ללא קושי תוקע בכל את עיניי המבקרות ומגלות את הכל עד עירום שאין בו מקום "לחבב "להתעסק" אלא לעסוק בעניין לשמו?

מה יהיה מחר לא אדע – והערב?

*

חשבתי כי גם ענין העיתון יגמר ב"כישלון", אך הצלתני שעת ההתבוננות וניצלתי, השעתיים שישבנו וקראנו יחד גרמה לי הפתעות, שני פרחי-המשוררים "פופיק" ובן ציון הופיעו כבעלי דברים נאים (אולי גרם לכך קולו העוטה יגון של בן-ציון?), שיריו של "פופיק" טומנים בעצמם את "ההווי", אומר ולטר, ראיתי כי אחרי צאתי לחץ את ידו. דברי נראו חלשים כי כשל קולי ולא יכולתי לשוות להם צורה משכנעת וקצב מתאים.

שוב לילה על יצועי – ליל נדודים, בלי סיפוק מהכתוב וגזה גניזה. אני מפגר אחרי החוויות, איני מעבדם, כי יתר על המידה רתום הנני בעבר, והיום הולך וחולף וחוזר אלי אחר כך.

לא אוכל לפסוח על ההבדל בינינו לבין כל אחר פה במחנה, הרגשת האשם של השריד והרגשת היתמות והאסון לא מרשות לדהור ברקיעים ולאהוב להצטעצע במראות, יש רק רצון לזעוק, לזעוק עד גמירה.

יהיה כי לא הסכנתי לקחת את שרביט ההווי בידי, יהיה כי אאבד את מקומי בשורה, אך הן לא אוכל צאת מקרבי ולסתור את הבניין הטראגי של הטחות ושל זוועה שנבנה בידי המאורעות

ושוב האופן הגדול המאיים שבמרחקים מתגלגל אי שם. הגורל, הגורל החוזר על פתחינו, אופל, קור, גניחות ומלמול של הישנים ושם רחוק אופן החיים חוזר על צידו ובליבי הד פעמיו. אי מי מת הלילה, אי מי נבחר ללכת ועל כן היגון על פני הנותרים.

כ"ג חשון ובכן הגזמתי קצת בעניין היכולת לעבוד ביחד, הלכנו לעבוד וגמרנו את סידור התערוכה. לו אנשי "הכבוד" הייתה נראית קצת אחרת.

פתאום נתגלה כוחות כי גלומים, לידע של המצאות ושל יצירות אופייניות, התערוכה היא הישג נדיר.

*

הצלב האדום הגיע, בשיירה 7 מכוניות! חבילות מכתבים וכו', חג הוא היום במחנה.

כ"ה חשון התאמתות הידיעות על החלפת השבויים.

שוב "חתיכת הסבון" השבוי החדש – בחור בן 14 מספר על דרך חטיפתו.

א' כסלו זה שבוע ימים אנו עוסקים בהדפסת העיתון זמן ומרץ וטעם וכובד ראש נחוץ להכניס לתוכו – לא, איני מסוגל לעשות זאת אחרת, הוא יופיע, הוא כבר נעשה בעצם.

*

עבודת העיתון גוזלת את כל תכניותיי, גם כעת אני נוכח שהצעד הטוב ביותר עבורי היא העבודה, ואולי באמת עוד ללכת למושב?

*

הראשונים יצאו וכנראה אחרים יצאו אחריהם, המלחמה הולכת ומסתימת, ושמה לא יבוא, לא גזירה היא כי ארץ הגזירה תישאר בלתי מוכרת.

ו' כסלו בעניין עם הדו"ח גם הוא נסתיים. "אחרי מות" לא תמיד קדושים, כך נטפלים כולם לפרשת עציון ומסלפים את דמותה, מקשטים ללא הצורך את האמת המחרידה והאיומה.

נפגש אני עם דוב בערבים לפני השינה וחוטפים מילה מילה, ושוב אני הולך שעות לשכב ער על השמיכות ולהרהר, מה קרה שהנותרים לא כותבים אלינו? מה השתיקה הזו?

ימי החנוכה הולכים וקרבים, עברה, חלפה, שנה מאז מתחילת המצור על גוש עציון, כן הזמן חולף עובר, כמה שנים פה וכמה שם שסועים וקרועים, לו נשארנו שלמים בפנים ויכולנו לפסוח על כל אלה בדמע או בצחוק, נהרס עולמנו ועל כן כה בהיסוס נביט נכחנו, נטרפה סירתנו המים עזים ועדיין היא טובעת. אלה שנפלו אולי גמרו באמונתם את דרכם, אך אנו – איך נאמין? איך להאמין הלאה? זאת שאלת קיומנו. בלי אשמות, מחשבות ברורות ומוצקות, לא נוכל להתקיים – היתאחו עוד הקרעים? עצוב לחשוב כי ככה נותר לנו לחיות, כאודים עשנים שלא יבערו עוד, שכל הצדקתם השריפה שנשרפו ועצמותיהם החרוכות השחורות…

*

השבויה מרשפון שוחררה.

*

הדיונים באו"ם שוב מסובכים, הרוח האופטימית נגוזה, האין מסתתר מתחת לשונה של אנגליה איזה "אגוז" קשה ומר?

נדמה שתמיד בין ש"שם" מדברים על המלחמה המאיימת בין שמדברים על המלחמה שנדחתה מסתירים את האמת מעיני העולם, ועל כן מה חפוז חפזנו להאמין שהנה, הנה הסוף?

ז' כסלו שוב ידיעות מידיעות שונות, אנגליה מנגנת איזה ניגון חדש "עקבה". בנץ אופטימי – היש אמת להכרזותיו? מי יוכל לדעת? אווילי הוא להתווכח על זמן השלום והשחרור, אין אדם בינינו שיוכל לפענח את התסבוכת הזו, בינתיים שוב שלחנו מכתבים – היגיעו? נמאס כבר לכתוב, והפזמון הידוע "שלומי טוב" השתתק כבר ובלה – למי ניתן לחשוף את בור השחת – הא?

*

גמרתי את ספרו של א. טולסטוי "האחיות", החלק השלישי מגיע ברוב פרקיו לשיאים, רוסיה הקרועה ושסועה סוף סוף התגברה על חולשתה וגם הגיבורים סוף-סוף יחד. הסיום במקצת פוגם בספר הגדול הזה, חבל שבפרזות כאלה דלות שגלומה בהם הגשמת המפעל האדיר, דווקא דרך חיי המשפחה ניכר העם והמעמד זה נחיל האנושות, הוא הוא שהחזיק את הגיבורים בחיים. האמת הפשוטה העירומה, הרחוקה מהתרברבות מרעישה, מצחצוח חרבות, היא היא שהצילה את טולסטוי ביצירתו. מי ייתן ונזכה כדוגמתו לספר מה שחווינו, ולמסור מה שחווינו בימי מבחן והרג עד שניצחנו ועלינו על האויב.

י' כסלו ב"במחנה" פסקה אחת אומרת מ. ד. הם שרידים ופצועים "מגוש עציון" – הא? מי נותר מאתנו שיכול לשרת במשטרה? כנראה שהפירמה – פירמה.

*

בישיבת "המערכת" —– למה שיידעו כי ישנם נטורי-קרתא ולא יידעו כי חיילים היו בשבי.

י"א כסלו הנה עברנו ל"דירה חדשה", כל דבר חדש, חדש הינו עד שמתרגלים אליו, האידיליה שוב תעמוד במבחן, חדש ימינו כקדם !

דגן ועופרת, דגן ועופרת – דגן ואפרורית… מה גדולה ההתלהבות של החסידים ומה זעומה בקורתם, התעמולה קובעת את מידות ההערכה, ומכיוון שכתוב על המעטפה כי הספר דף חדש בספרותינו, נאה גם לחסידים לספר בשבחי הרבי…

"הפרי לא נופל רחוק מגזעו" שתם, אך נותר בו שם נאמן, לו ברכו את הסיפור והותירו רק את הסולת, היה הדגן נראה והעופרת מעיקה, אך ככה אם גם הזמן והמקום היה, הרי היצירה פה אומנות, יוצאים מהגדר: אביב, אבני גבול… הכתיבה המגמתית דורשת אמנות גבוהה בכדי לאנוס את החיים במסגרות ודרכים לא להם.

"אלוהים מת עלי בנערותי", פתתי, כנה, אבל ממעשיהם של אנשי דור ההפלגה – זה מגדל חדש של אפיקורסות דיאלקטית שמבואר לבלבול הלבבות ולבלבול המוחות.

מעניין מתי יחזור חישוקו לחיקו ומוכה יכרע כאביב ויבקש: א-לוהים! א-לוהים אספני!

כ' כסלו הגיעו מכתבים, הפעם אני ה"נפגע", גורלו של מכתב כגורל האדם בכלל, יש ודרכו קלה, ויש ודרכו מפותלת ועקלקלת, הגם במעגל הקוסמי הנעלם קובע את הגורל "המקרה"? (כך אנו רגילים).

כ"ד כסלו "מתחום אל תחום" לליכטנבוים, ספר בעל ערך אך מחוסר בהירות. ניכר שתלמיד של פיכמן, ענוג ומתרפק הוא הכותב, המפליא הוא שכתב על וותיקים וצעירים, ועל רבים חשובים ובעלי "עמדה" כגון: שלונסקי, למדן, שלום אף מילה. הספר מקוטע ומהווה לקט של מאמרים שנכתבו בהזדמנויות שונות, למה לא לכתוב על פחות יוצרים וביותר בהירות ובארגון נאה של המחשבות?

יש משוררים שיודעים את גבולות השירה ומסותיהם הם פרי שיקול דעת ובינה, אך ישנם שגם מסותיהם מעורפלות עד כדי קרבה לסמלים שמקומם רק בשירה.

כ"ה כסלו החנוכיה נגמרה, יפה היא, בתנאינו אנו – יוצאת מהכלל, ההדלקה של הנר הראשון נאה, כך זה כשיש קצת טיפול . בהרבה מקומות בציבור הדתי בארץ חסרה מקהלה כזאת וסידור נאה של הדלקת הנרות, זה שעה ארוכה הם בוערים הלפידים, ובזיכרוני עולה האור של השנה שעברה, הא, איך הועמו אורות אשתקד! [בחנוכה תש"ח נפלה "שיירת העשרה", בה עשרה בחורים מגוש עציון, בדרכה מירושלים לגוש עציון והחל המצור על הגוש-ש.ג.].

*

זה ימים רבים שוב הפסקתי לשקוד על הלימודים ועל הכתיבה, חבל, אולי כעת נוכל להיפטר קצת מעבודת הכלל ולהמשיך? מתי ריבונו של עולם יהיה גם לי מותר מה שלאחרים כה קל להשיג?

יצחק אתנו באוהל, האור יצטרך להתחלק לעוד זוג עיניים, האור במובנו הפשוט ללא סמל ומסתורין, האור של המנורה בערבים.

כ"ו כסלו רעש, קללות, נקישת בריחי רובים, אבו אקף! אבו אקף! המחנה מוקף בין רגע ופנסי המכוניות מאירים את הגדר, בחור ניסה לברוח ונתפס בגדר, ונשארנו כולנו משתוממים על הנס שקרה לו, מפקד, אנדרלמוסיה, רבים לא ישנים בלילה, אך יש גם פה מתרברבים ומתלהבים "הנה זה מחנה, הרי חרפה היא שעד היום לא ניסה אף אחד לברוח"! אלה הדואגים להיסטוריה וחולים בהיסטריה כבר מדברים עד שעה מאוחרת על העוז ועל המהומה ובחוץ הזקיפים צווחים איומות, במה יגמר העניין לא ידוע, אך המכה להנהלה ברורה.

כ"ז כסלו מפקד, מפקד ומפקד הזה כל העונש? עוצר וחיסול אוהל הקריאה וכו', גם המוט של החנוכיה נפל קרבן, נאום ארוך ושוב הכל נדמה יחזור על כנו, וזה לא טוב, זה לא מספיק בהחלט להוציא מראשי משוגעים סיפורי תהילה והתפארות, ימים יבררו מה שיגעונות נולדו בראשי פוחזים.

ה"מסות" של מונטין בידי, כעת אדע מה טעמה של המסה, בהשוותי את שיחותיו אלה עם ספרים רבים שכינינו אותם "מסות", יכולני להיווכח בדרך הארוכה שעושה לפעמים מושג או מילה מאת הלידה ועד ההפכה למטבע עובר לסוחר. לא ידיעות פה, כי אם נפש ממללת מכאבה וכמיהתה להשתלם ולהגיע לשלמות מסוימת, בוודאי שאין הרבה מחשבות ניתנות להעברה לתקופתנו, בגלל הפרמנטים החברתיים והמחשבתיים שנתחוללו, אך עיקרם, זו הביקורת הגלויה של עצמו ושל יצירתו הם מופת לסופרים עד נצח.

*

על הידידות, על הבדידות, על חינוך הילדים, עניינים שרכשתי לי הפעם.

*

ההפכפנות שבדרכי האדם, זו שרק קראתי עליה אמש, הנה היא פה, "צריך להפסיק לדבר על זה" – אומר הלה, ואחרי שעה מרבה דיבורים על מעשה הבריחה, אמש מבקשים מקום לאחרים כביכול ותופס ידיות "הפך" כל ערב תופסים את ה"של ראש" השולחן, הוי עיניים למה תראו מחוצה לכם?

מסיבה באוהל השכן ובי התעורר הערב הרצון לבדידות. – מי יאיר לכם הפעם שהלכתם לדרך והאור הועם במנורה? הן לא יספרו על עמידתכם במערכה אלא על צל הכניעה, על כנותכם לחיות לא יספרו, אלא על סירובכם למות יחרישו.

*

המקהלה כבר שרה, הא מונטין צקה מיין ההכרה הנבונה ואל אשמע את צלילי הכנסיה המזויפים!

*

ד' טבת חופרים במחנה ומסתדרים, ריבונו של עולם מה המציאות עוד נמצא פה? שולחנות מתקפלים, מיטות, רצפות וכו'.

בלילה רבקל'ה בלוך על הפרק.

*

נחום פלדמן מספר איך בשליחות שנורר והוכנס לבית משוגעים.

המשלוח הגיע, מכתבים, נפתלי קיבל מכתב, אך ממך לא בא שוב הפעם, כתבתי לך מכתב מפורט.

ו' טבת שוב באו המכתבים, וממך לא בא. במכתב לשלומו (לדוב) ידיעות על תכניות לעתיד ועל דאגה "לכולנו" – אחרי התחבטות של חודשים באתי למסקנה כי זהירות נחוצה לי בכל הדיונים בענייני העתיד. מי שאומר "יחד" – עוד לא אמר דבר, הן רק אתמול היחד הזה העיק, וגם מחר הוא יעיק, יש אולי אפשרות להמשך משותף אך אחר, אחר לגמרי, חופש במובן – יהיה בית, האדם – ביתו, והשיתוף בל ייהפך לקסרקטין ולמחנה כפיה, פחות נקודות פרוצות ויותר פינות של התרכזות ובעיקר האי תלות בדברים שונים שבעבר גרמו לדם רע, יותר רוחב-לב ובקשת הטוב לכל אחד ולא חיפושי הכבוד והשררה, כה מר הגורל וכה מגוחך לדבר כלאחר יד על התיישבות.

*

הוצאתי את מכתבי הקודם וכעת אני חושב מי יודע מה היחסים בינך לבינם ובעיקר לבינן, איך אכתוב ביד מי שמוטל בספק אם ימצא עוז לגשת אליך ולמסור לך, וכעת בכל הזאת בעיית העתיד לפנינו ואני עוד לא יודע מאתמול שעבר עליך, הבה אנסה בכל זאת, הרי הזדמנות אינה חוזרת.

*

– מה ההתלחשות? מה הקריאות האלה החוצה? מה הסודות הרבים שכה בשקט בשקט תתלחשו רבות באחרונה? (הנדבקה בי מחלת החשדנות המוכרת מהפסיכופתלוגיה?) האני רואה דברים שאין בהם ממש? עובדה היא שתתחוור לי רק בעתיד, וכעת מחדש ללחום בחשדנות, אך גם חיסכון במילים וחיסכון בזמן.

זה יומיים התעסקתי בסידור האוהל וכעת אולי סוף סוף אוכל לכתוב? וזה הלז, מרפקיו תמיד על השולחן, מהערותיו על מעשי האחרים תלמד את נפשו של האומר.

ז' טבת אמנם לא תמיד יונים תמימות הננו, אך צדק דוב בציינו כי ניכר עלינו שאנשים נושאי מסורת כפר עציון הננו, ובלילה באה השעה לה ציפיתי זה מזמן, רציתי לשוחח עם דוב על חיי הקבוצה בראשית דרכה, הוא סיים בשח"ל , איך נסע לראות את הגבעה, השורה, שלובת הזרועות, המטיילת לגבעת בית הכנסת ואומרת "שבת שלום"! חביבה באותם הימים, זלזול גס של חנוך [מהחברים הבכירים בקבוצת אברהם ובכפר עציון-ש.ג.] "הרי אין ביניכם מי שיודע לדפוק מסמר", הפלוגה בצריף בית הכנסת בכפר פינס, הקמת הצריף על הגבעה, הבערת הקוצים והריקוד סביב למדורה, הימים הראשונים, "הצפות לילה", חוסר עבודה, חוסר לחם, ישראל נוימן וגלגוליו, הדסה וברייטל ב"מדז'בקה", יפה ואהרון וקס, ד"ר גוטסדינר (השדכן שלנו), יפה עוזבת את הקבוצה וגירושין, ישראל נוימן וחתירתו נגד קיום הקבוצה, לבטים דתיים, "חופש" לישראל, התפקרותו, יפה מזדמנת לקבוצה, "אומני סחלו", החג הראשון בקבוצה, ישראל מבקר ונפגש עם יפה, הפלוגה בנתניה, ישראל "מצטרף" לאכול בפלוגה, יפה חוזרת לקבוצה ומבקשת לקבל את ישראל, הדיונים, ישראל עם יפה מתחתנים, אריה מספר על חיי הלילה שבעציון, פריצת המחסן וחיי המבריאים.

על ברוך או שושנה [חברי כפר עציון, עבדו בבית ההבראה-ש.ג.] איך הפך אדם לסמרטוטו?

השידוך של שמואל ומרים [ארזי, מראשוני המשפחות בכפר-עציון-ש.ג.].

יצחק מספר על גרמניה.

*

השיחה בינינו: מה ואיך חושבים להמשיך, חג'ז בין המשוחחים, קבוצה, צירוף, קואופרטיב. נימוקו של דוב "אני מרגיש התחייבות, מה היה לו שושנה הייתה נמצאת במצבן?!"

*

מה אוכל להגיד? כן ולא הן בעצם כה אפשריים, כי מה ערך לחיים כעת? אך מי שחי, הן שוכח הכל וההרגשה הזו עלולה פעם להיהפך לרועץ ולטרגדיה חדשה. זו הפעם השנייה ניסחתי את מכתבי להדסה ואחרי השיחה נדמה לי ששוב פעם אצטרך לכתוב.

*

הכלל והפרט, אומר דוב – כלפי הכלל אני מרגיש, כי אני חייב, ייתכן שזה יהיה לי קשה מבחינה אישית, אך אני מוכן לוותר אולי לא על הכל, למען העניין הזה.

אנא אני בא, הן הבדל בינינו רב!

הא, עני-נא מילה נבונה וישרה! מה כעת קשריך? הנחתמה הפרידה בפירוד לבבות?

הא לי מכתב אחד קבלתי!

ח' טבת הודעה על הפסקת האש בנגב.

ט' טבת השולחן מוכן! משלוח מכתב הביתה.

ט"ז טבת זה ימים מספר אנו עובדים על הכנת הדו'ח על ההתקפה האחרונה, מעניין איךהאדם הלז [דוב] מכבד כל מילה, שנראה ע"י גם כשפלוני שמסר לו מה לרשום מבטל את הכתוב. אדם קרוב אל עצמו \ אדם בעצמותיו כבול ולא יתכן שלהפריד בינו ועצמו – אף ארוך ואנפופי המשך כל היום ואנחות בלילות. מי צריך היה לשמוח שהנה נעשית עבודה רבה ונאמנה ביום ובלילה הרי הוא רוטן ומנהם. אוי ריבונו של עולם, הזיקנה הזו החולנית שלפני זמן, הבאה היא לעורר רחמים, או להגן על ערימת עצמות הנקראת אדם?

התיקונים המוצעים – ולעושי צדקה עם עצמו, אינני מסוגל יותר להתאהב בכל אלה, קצב אחר לתקופה ואנשים אחרים דרושים לה.

*

הדו"ח מוכן, פופיק נפגע מההערות בקשר לסילופים בתיאורי הסוף של עציון, כה זקוק האדם לקצת התפארות והזכרת שמו לטובה, שהאמת במקרים מסוימים הופך אמצעי ממדרגה ראשונה ואם עשה לך מי טובה ורשם שמך בספר שעומד להופיע, איזה תלות וסנוור הוא הכבוד! אף טיפה ממנו דיה לאדם!

*

הידיעות על השחרור מכות גלים, כנראה שהפרשה תגמר, הוי איזה עול אז מחכה? אך טוב שכתבנו ביחד את העבר.

אז למה שוב ישב הלז ויפענח את רשימתו? מכור הנך לעצמך ושלך ודש שמן זית ושל אחרים מצריך אישור נימוסים, אך אינו זוכה להערכה.

כ"א טבת הלך לו חלף השבוע, יותר מ-12 שעות בעבודת המזכירות ליום הפעם, והנה החבילות, מה קטונתי מחסד זה!

מכתביך עוררו בי מעיינות דמעה שחרבו, גאלתני מאבן, עוררתני לחיים. אמנם דבריך על הסיוט, שליוונו בדרך, השתלבו באותן המחשבות שאנו הוגים אותן זה שבועות, התאספנו לקרוא קטעי מכתבים, במכתביך קצת רמזים על מצב המשפחות הבלתי נפגעות ובמכתבה של בלהה דברים כדורבנות "המולדת בגדה", "איך ישבו שם אנשים כשידעו ששוחטים בקרבתם"? למה כל הרופאים יצאו את המקום? ושרה מוסיפה, כי עד עתה לא התפייסו אתה.

*

מכתביך יקרו לי – בהם פיצוי להרבה הרבה שתיקה, ובעיקר הידיעות המפורטות והמקיפות על חיי המדינה והספרות. הנה כתבת על "קמה" והספר הופיע אלי דרך מקשר, יפה הוא הספר, הופתעתי ממעט "הספרות" שבו, הרשימות נותרו והאנשים אינם…

פרדוקסים של הגורל !

יעקב אומר: "הגעת לשיא", ואיתי עוד דברים רבים המכבידים.

אפסיק לכתוב לַךְ – אולי עוד נצטרך כה לשבת.

*

כ"ג טבת "כעלה נידף", למילטון סטינברג, הספר לפי מתכונתו דומה ל"במישעול הצר" של קבק, גם תיאורי נוף בנויים בדייקנות ויוצרים את אווירת התקופה, המיוחד שבו הראיה העמוקה לתוך נשמת התקופה והדברים, רק לפתח את העלילה הכבירה של התנגשות תרבויות ולהזדהות עם משפט הסנהדרין: נגד אחר יכול היה רק אדם שעינו רואה בעומק וגישתו אובייקטיבית לחלוטין. צודק דוד בשאלו: "למה אנחנו לא מוציאים ספרים כאלה"? שוב אותה בטלנות, הנה יצירה רבת פנים וכולה מפארת את דרך הדורות ומעלה את העם ואת חכמיו למעלה רמה ואנו לא יודעים עליו.

*

כ"ד טבת שוב עיתון על הפרק, בקראנו את הרשימות בוקעים ועולים אותם גיבובי מילים, ערימות של פטפוטים ריקים, וכל זה נקרא ביטוי וספרותי.

*

עורערו חיינו מהידיעות על ההסכם לחילופי שבויים וכעת כה קשה שוב לחזור למסלול, מתי שוב תבואנה הבשורות הטובות?

שוב אקרא את מכתביך ואדמה כי הנך לצידי, את הכל.

*

הבחירות במדינה, היום יקבע קלסתר פניה, היום ניווכח מה כוחנו ותקוותנו, הלוואי ונופתע לטובה, היום יום דין לנו – הגם פתיחת שערים לנפשותינו?

הידיעות הראשונות על תוצאות הבחירות מזעזעות, רק שמונה אחוז ? הנך שואל, כולנו נדהמים, יש גם הרואים בזה תהליך של סילוק הדת מהחיים. לכשעצמי חושב את הכישלון הזה כתוצאה פושעת מצדינו, מכרנו את בכורתנו בנזיד עדשים, עסקנו בפוליטיקה במקום לטפח את הדת והנה באו התוצאות, נהיינו זנב לאריות, ומה הלאה?

כה' טבת הידיעות על הבחירות משתפרות, 13% לדתיים, ובכל זאת קשה המכה.

ויכוחים על המפלה ועל העתיד, אחדים מנבאים פילוג בתנועה.

(דובוש) דוב לנדוא, מספר על בוכנוולד A ו-B ועל הוצאתו של בלוים. ימים לפני כיבוש המחנה העמידו תזמורת וניסו בכוח לחסל את האנשים, המחתרת אוחזת בנשק תיכף אחרי עזיבת הגרמנים.

*

דוד בן דוד, מספר על פטריה, הפגישה עם הבחדניצקיס [בחורות חברות בח"ד – ברית חלוצים דתיים] המתפללות על הסיפון.

*

"מגילתי בעין חרוד" – ספר יקר ממש, רומן הוא, אך למה קרה ללביא כל אותה השתלשלות של אסונות?

אדם בודד שליבו המה לרבים. חלשים יסודותיה של הקבוצה הגדולה, כמו שגם הקטנה מלאכותית הנה.

פרשת רחל, היא פרשה נוקבת ומלבבת, החום שבגילוי לב זה והשחרזות האהבה במפעל הגדול יסוד ומפתח לכל יצירה שתכתב על המאמץ החלוצי, גלוית הלב הזו עושה את המגילה לסיפור אוטוביוגרפי ממדרגה ראשונה.

והגורל כנראה יש לו אהובים משלו ומהם הוא לוקח ולהם הוא מעניק לפי חוקיות מיוחדת. לשרשרת הדמיות עוד דמות אתי – לביא.

מתוך "בקבוצה" אייר – תמוז תש"ח

… ובבוקר אביב אחד חם נתלה חורבן כפר-עציון באוויר כנבואת אימים שמחת הכבושים העולים וקרבים בדרך אלינו נמהלה בטעם חורבנו של ישוב המתאמץ לבנות ולהניב סלעים כמונו, רעדו בלב דמויות אחים לא מוכרות שחלמו והאמינו.

… ולהבות כפר עציון הבהבו בלב, נהרס מקדש אחד מאלפי מקדשי-חיים, ושבועה עלתה, שבועת נדרים, ותפילה למקומנו שלנו, לסלעינו, ליערותינו, לחלומותינו, התעקש הלה האנוכי להאמין שלא ננוצח גם אנו, שלא תיפול נקודת הקסמים המופלאה שלנו ותחיה על פני מרחבים וצלעות הכוח.

מעל ראשי חללים יפסעו ההמונים אל המחר. רואה אני היטב את עינייך רעיה, חמות ככה, ניבטות במבט אחרון אל החיים, תפלל, אחי, חי, כובש, הכלל עולה והרבה יחידים יקירים נצמתים, הרבה אוצרות חיים שטרם הבשילו פרי, היו כלא היו במערבולת הדמים. הרבה ערכין ועיקרים משתבשים ונדלחים. עיתים גם נרות לא יודלקו לזכר נופלים נשכחים. החיים צמאי ניצחונות.

ואיה אתה אל נקמות? איה אתה, אלוקי ישראל העתיק? המשלם לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו? צחוק העלית על שפתותינו הנעוות משברון-לב, להילחם הכרחתנו, האם אתה תתמכנו בקרב? הבזכות אש הקדומים שבדמנו נצחנו גם נוצחנו? או אולי פשוט, אל זקן ועייף, רק ידינו המיואשות מלקוות לך עשו כל אלה?! ידיים מיובלות, מאוכזבות מתבל אשר יצרת אותה שקרנית ומעורערת כרעב! ענה אל רחום וחנון, קנא ונוקם, העודך חי בעולמנו? התנהלו? התבינהו? התסכסכה ולעג איתנים ירחף על שפתיך?! ענה לנו, ענה!

החי נשאר בודד                                                                        

אסתר-חניתא

רצים, רצים להם הימים, שבועות עוברים בסך.

סגר סביבנו העולם, עצוב ובודד כל כך.

אשא עיני, הנה כבישים, הנה כפרים ועיר,

הנה הים, הים שלי, הכל רגיל, נהיר.

הנוף עליז, בהיר, צוהל, צוחק לקראת אביב.

אף צל המוות המהלך, הכל, הכל מעיב.

מראה תמים זה של הנוף אותי כבר לא יונה.

לא לליבי שמחת אביב, הוא עולם צללים עוטה.

הנה היום אשר כזה נפל רעי בקרב.

אמיץ היה, יפה, דגול, הלך – יותר לא שב.

ולא יחיד אבד רעי, רבים, רבים נופלים.

זורם דמם בכל דרכים, מרווה סתרי שבילים.

כך דור שלם מוסר נפשו, החי נשאר בודד.

למענו כל ניצחון אֵחַר את המוֹעֵד.

 

הרבה קיצים יבואו עוד, הרבה זריחות חמה.

שדות רבים עוד יקָצרו בשיר ורננה.

גם דם דודי אשר נשפך ייתן פרי הילולים.

יינך מֶנוּ עמי לעד, רבות רבות שנים.

שָׁלֵו ישב על אדמתו וקומתו זקופה.

ברכות אחי נופלים יום יום על זו האדמה.

בזכות אותן האימהות המשכלות בנים.

בזכות אותן נשים קטנות, אלמנות, רַפות-שנים.

להן חמה כבר לא תזרח, הלך לו אביבן.

גם אם הכרח היה הקרב – כבד הוא קרבנן.

חיים אינם חוזרים שנית, ואביב יש רק אחד.

 

אשר הלך הוא לא ישוב, אשר אבד – אבד.

כך דור שלם אובדים חייו גם אם הכרח הוא הקרב.

גם אם יבוא תגמול ככל שנשתוקק אליו.

מי שנותר עוד ויחיה, מאוד יהא בודד

למענו כל ניצחון אֵחַר את המועֵד.

*

מדברי גדעון נאמן [קיבוץ] "גזר" במועצת מפא"י. [בקרב נהרגו 28 מגינים, 19 חברי הקיבוץ ו-9 חיילים. נפלו בשבי 14 נשים, 15 גברים ו-5 פצועים המשק נחרב. מקור-אתר גזר, באינטרנט-ש.ג.]

…ואני רוצה לומר לכם שרוחנו לא נפלה, אנחנו מלאי התמרמרות, לא נסלח לאף אחד שנושא אף שמץ של אחריות להפקרת המקום, בודד ועזוב ללא כל צורך, ללא כל טעם, כאשר הייתה אפשרות להגיש עזרה, כאשר הייתה אפילו האפשרות לתת ציוד, ואני תובע שהמסקנות המעשיות תצאנה אל הפועל, אל תמתחו את כוחם הנפשי של אנשי המשק עד קצה גבול האפשרות. לא נעמוד בהחלטה לגדל בית יתומים! בזה לא נעמוד, אל תמעידו במצב כזה תנועה התיישבותית או מקום מסוים.

רשימה הגיבורים שלנו היא די ארוכה ואין צורך להוסיף עליה, כשאין הכרח בכך.

*

מתוך דברים ביום השלושים בגזר:

ידענו שביום מהימים נעמוד גם במבחן זה – מבחן הקרב, ידענו שאנשינו כך יעמדו, עמידה של שעות בקרב בתנאים כאלה הוא ניצחון לכם ולנו, היתר הוא רק מקרה אומלל.

אותות הזיקנה הם הבדיחות המפוקפקות, הלז שכח את מקומו ומנסה להיות חברהמן, אך על שלו לא יוותר, סיפור הקוּרְסוֹת סיפור עגום הוא, אשיות נכויה [נכה-ש.ג.], נעדרת עוז ואומץ. איזו נקבה הוא גבר בחולשותיו.

• א' שבט – השמועות גוברות, שוב קדחת הנסיעה תוקפת את המחנה. דוד ויצחק מספרים על בואם ארצה. הם קפצו מהאנייה, על ידי חבל שהיה תלוי ליד הפתח דרכו שפכו את האשפה. סירה עברה ביניהם וקפא דמם, דוד התחבא בין סירות, ומולו שומר המזח, אחר כך עבר גדרות ונקלע למחנה העבודות הציבוריות, שם קפץ לתוך אמבטיה של שמן ועם שחר באו פועלים והוא פנה ליהודי אחד "יקה" אני פליט! הי חבר! זה הלך, ואחר כך באו שנים וזרקו לו סוודר וכובע ואמרו לו ללכת אחריהם. אחד אמר לו: תלך אחרי כחמישים צעדים, הם הלכו ועברו את שומר הסף, הם התדיינו אתו והמשיכו, אחרי רגעים החל הערבי עם אקדח לרדוף אחריו ותפסו, באו שוטרים לקחוהו למשטרה, נשאל על המצאו ואמר כי הוא מן ההדר שכונת "הדר" בחיפה] וליהודי שעובד בטלפון אמר כי הוא מהאנייה, זה ענה לו "יהיה בסדר". היה שם גם ספרדי אחד וזה אמר לו "שחק משוגע"! התחיל לדפוק בשולחן, אני דורש תפילין, אני מן ההדר, בינתיים באו שוטרים עם מכונית ולהעבירו למשטרת ההדר ושוטר יהודי במכונית. חשב לקפוץ אך התחשב עם השוטר העברי. במשטרה שוב פנה לשוטר יהודי, סיפר לו את העניין וזה אמר לו להמשיך. חיים גרינברגכן הייתי בבית החולים, ולפני זה בקיבוץ.כי שנאתי את מנחם.איני מבין למה אתם לא נותנים לאדם כמוני להתנדב בנמל.עיניים, אחר כך תפסו הסרג'נט נתן לו בעיטה וזרקו חוצה, ברחוב רצו אחריו ילדות, מטורף הוא החליט להיכנס לחנות ושם שאל על כתובת שזכר בעל פה, לא רצו לדבר אתו, אחר כך אמרו כי האישה הנ"ל עקרה לפני זמן מה ועוד מעט תחזור, ואכן היא באה לקחתו הביתה, קיבל פרוטות, הלך להסתפר ולהתגלח. הנה שבת, בבית אין כשרות, החליט ללכת לבני עקיבא, כאן סיפר את המעשה, באוכל התחילה מריבה אצל מי יאכל? נלקח להרב ליבושבסקי. ביום נחקר, כי חשדו במרגלים, חקרו גולומב [אליהו, מראשי ההגנה] ושאל על המצב באנייה ועל הפקודה להפציצה. ביום הראשון הוצא עם אנשי החברה קדישא מחוץ לחיפה ושם חיכה לו מאיר אורלאן ולקחו ל"קבוצת אברהם"יצחק שחה והגיע לגדר "ברקליס בנק", כמה פעמים נתקל בזקיפים אך הצליח להסתתר, קפץ דרך הגדר, ע"י השער, ונמצא ברחוב, כאן ניגש לאנשים דוברי גרמנית ואלה ענו לו: "איך ווייסניש איך האק אוקסטו", הוא המשיך, וברחוב המרכזי פגש יהודי עם זקן, זה הכניסו למסעדה, שם לקחוהו לדירה נתנו לו זוג מכנסיים קצרות שחורות, זוג נעליים צרות וחולצה קרועה וטלפנו ל"הפועל המזרחי", הגיע שרלי סיקר וחקר במשרד הבונה [סולל בונה?], חקרו גולומב, קיבל תעודת זהות זרה והובא לתל אביב, כאן שוב נחקר, וניתן לו השם "בן-סירא" ע"י כהנא [שמו הקודם היה זגלשטין]. בשבת היה אצל דוקטור הולמן (לפני זה עוד השתכן אצל משפחת עובדים, וכאן פגש לראשונה עם ילד עברי שהעירו משנתו שילך לאכול), רוזנצוויג סוחבו לכל המקומות ולהרב ברלין ושפירא, כולם שואלים ומצביעים עליו "זה הוא". אופרי בא לקחתו למקווה-ישראל, קיבל 20 מיל עם חור גדול כל כך, התפרץ בצעקה על שנתנו לו 2 גרוש, הוכנס שוב וקבל עוד 20 גרוש, נסעו למקווה, פה שהה כעשרה ימים ועקיבא דאג לו שיאכל. החליט אחרי שנודע לו על המצאו של דוד לנסוע ל"קבוצת אברהם", קיבל תעודת תלמיד ונסע. בפרדס-חנה ירד והחליט לבקר חבר. הוא זוהה ושוב המשיך. ליד בתי הסוכנות הדביקו קצין על אופנוע ושאלו: לכרכור? הוא לא ידע להידבר אתו ובסוף הגיע אחרי הצהרים ל"קבוצת אברהם" ופגש את דוד.גשם רב יורד, רוח עזה, שלג. ציירתי לדוד את מקום חיי משפחתו הראשונים. התחלנו בעיתון מס' 3. "אנשים זקנים יש להם קפריזות" – נכון ואמת.
• ב' שבט תוצאות הבחירות שוב מוכיחות את כישלוננו – כעת המדינה תהיה חילונית – אמר "הצופה".הצלב [האדום] הגיע והודיע כי מחרתיים ב-4 בבוקר הפצועים נוסעים. פניות סטאלין לטרומן.
• ד' שבט מסיבת פרידה: השולחן לבן והפיות שרים ודוברים, נצפין בלבנו מה שאמר פלוני ומה שאמר אלמוני, אני זוכר, ואני מודה, וכו'.חתיכת עיתון ליום השנה לרצח השיירה [שיירת העשרה], קטע עיתון מתוך "במחננו" [עלון כפר עציון], של מי הדברים הטיפשיים על התפתחות המצב?
• 8.2.49 [י'ט שבט תש"ט] שלג, לובן צחור, החברה זורקים כדורים, הכל כדי להתמיד, רק הרטיבות והקור נוראיים, סכנת מחלות רבה פה כעת. הביתה!סערה איומה, האוהלים מתנועעים ברוח.
• 9.2.49 פסח מספר איך נותר בבוצ'ץ אחרי היודנריין והסתתר במחסן אחד יחד עם פרטיזנים ושגוי שבא בליווי הגרמנים, הצילם ולא גילה להם את מקומם. הם היו בקשר עם עוד פרטיזנים שהסתתרו על גבעה והשקיפו על פני הכביש. ביום אחד הגרמנים עזבו את המקום ופוצצו את כל הגשרים ועדיין הרוסים לא באו. בלילות זחלו בכדי להביא אוכל, ביום אחד הגיעו הרוסים, אחותו נתפסה בשעת חיפוש אחרי אוכל והובלה לגסטאפו שם חקרוה, אך לבסוף האמינו לה ושחררוה, אחר כך באו הרוסים וטיפלו בהם ואספו את המסתתרים, אחר כך הגיע לפשימשל עם תעודות של פליט יווני, עבר לצד הפולני ומשם להונגריה.

  10.2.49 דודל'ה, דוב ויהודה מספרים על ברז'סקו. האקציה הראשונה הגדולה, 160 הרוגים.

  דוב נשלח על ידי אביו להביא סדין וראה אז "סאיז פויגעלדרק" [התרחשות גרועה] אמר לאמו שתסתתר בדרך לעבודה. יהודל'ה עבד אצל כובען ונשלח לקניית חוטים, איבד חצי זהוב וחיפשו, אחר כך עמד בשוק וראה איך באו גרמנים ל"צוד", שלח את סבו לבונקר והיה בבית והודיע, אחר כך חזר לנותן העבודה, אך לא נתנו לו להיכנס לבונקר, כך רץ עם רבים אחרים, באמצע נעצר, היה כחוש, בלונדי, ומשם החל לרוץ לדודתו שבכפר סמוך. הדרך הייתה יפה מאוד והדודה הפצירה בו ללכת לראות מה שלום הדוד. אחרי הפצרות הלך, גשם עז ירד והוא הלך עד שפגש גויה שסיפרה לו שהגרמנים חזרו. חזר ורק למחרת שוב יצא לעיר – דממה, אימה בכל, הרוגים ברחובות. אביו של דוב היה אוסף עם חברה הקדישה. יהודה הלך לבית הקברות ודודתו חיפשה בין ההרוגים שעוד החזיקו בשיניים ביד. עברו לבוכניה ומשם לקרקוב, היה להם הרבה כסף, שם לא נתנו להם להיכנס לגיטו, אחר כך היו אוסלן צוים [?-ש.ג.], הדודה הייתה עובדת עם הגסטאפו, מסרו אותה וישבה במונטלופה, היא גילתה דרך לסלובקיה והם יצאו ראשונים, הם מספרים על טולק- רב שעבד בבוכניה.

  11.2.49 מציאת העיתונים, קופסת נקניקיות עם עיתונים, המון ידיעות, מכתב באידיש.

  12.2.49 שבת, שמועות על השחרור נוסעים מחרתיים, כל המחנה צוהל, בסוף רק אכזבה.

• 
• "נוסעים!!!"  "לא נוסעים!!!"
• 13.2.49 הצפייה למכוניות, אריזת הדברים, בערב מדורות, שורפים את ארון הקודש, צולים בשר ומבשלים קפה. מדורה באמצע החדר, שורפים מיטות, ארגזים.יוסף מפזר את הרוקדים.

  דוד הוריד את הזקן ומנדנד בעלון.

  ההשתדלות לנסוע בין הראשונים.

  קראו מיצירות ש. שלום.

  14.2.49 המועצה המכוננת.

  מכות במחנה.

  15.2.49 מניה מודיע, כי בקשו ממנו לבוא בשבת ללוות את 100 הראשונים.

• 

• מניה, נציג הצלב האדום סופר את המשתחררים

  16.2.49 שיחה על פנייתנו לנסוע ביחד.

  אחרי הדיון התשובה של ההנהלה – נענו לנו, "אפשר להאמין?".

  דוב: האין אנו יהודים? היש לנו לב מעץ ?.

  17.2.49 עצמות הרצל מובאים ארצה. השבעת וויצמן. תיאור שיחות עם הלבנון.

  ענין נהריים – משה בר.

  15.2.49צלב אדום – מאה הראשונים ייצאו ביום שני בבוקר. המחנה יתחסל במשך שבועיים.

  פופיק מצייר.

  16.2.49 משלוח צלב אדום.

  שיחה עם דוד על הפגישה בארץ ועל קשיי החיים בבית הקבוצה השכולה: "אהיה קרבן, אני יודע זאת." הוא אומר. אולי הצדק אתך, אך אין מנוס, כך מצווה המצפון".

  ההפכפכות העניין הנסיעה. "מגהצים" ומצחצחים, והלז "סוחר", יש לו כבר עט ואומר "אין לי עוד שום מזכרת."

  *

  הקרחונים מרחוק מנצנצים ומבהיקים מרחוק – כקרחון זה חיינו,

  מעבר מזה מנצנצים ומנצנצים,

  אך ברקם יועם בנגוע בהם אור השמש, ינגרו ויתדרדרו,

  כי כלובן הקרחון קפאו אתמול ומחר ימיסם השמש,

  והלב דפקו כה רפה וחלש, פרפוריו לא מבשרים טובה,

  לא דופק של תקווה ונוחם הם, כי אם תחושת הזוועה מולה נעמוד.

  האו לב החזק נא מעמד! הן על הסף ניצבנו ופנינו לעול הגורל.

   

  באו                                                    יצאו

  14.5.1948: גוש עציון:       350 עם החי"ש       6.6.1948: בנות עציון: 81

  28.5.1948: העיר העתיקה:                              30.11.1948: פצועים וזקנים: 23

  10.6.1948: גזר: 18                                       3.1.1949: בנות העיר העתיקה: 2

  15.5.1948: נהריים: 40                                 8.12.1948: רשפון: 1

  16.5.1948: לטרון:8                                     3.2.1949: פצועים: 46

  18.8.1948: ארמון הנציב: 10

  4.6.1948: דרך לירושלים: 1

  יבניאל: 1

  חדרה: 1

  ג'נין: 1

  12.1-27.3.1948:    סדום: 7

  עין שמר: 1

  ראש העין: 1

  נבי סמואל: 2

  8.11.1948: רשפון: 1

  ————————

  הרכב הגילים: עד 17             20 – 3%

  17-20           164 – 26.5%

  21-25           221 – 35.5%

  26-30             71 – 11%

  31-45             89 – 13.5%

  4-60             65 – 10%

  61               3 – 0.5%

  ————————-

  ילידי הארץ:                                 294 – 47%

  עולים חדשים (הגיעו ב-1945):        102

  מצב משפחתי: רווקים:                   442 – 70%

  נשואים בלי ילדים:     31 – 5%

  עם ילד:                   43 – 7%

  עם שני ילדים:           23 – 3.5%

  עם שלושה ילדים:      15 – 2.5%

  למעלה משלושה ילדים:   74 – 12%

  ————————

  מקצועות: חקלאות:             113 – 18%

  מסגרות:            75 – 12%

  הוראה:              14 – 12%

  סטודנטים:          26 – 4%

  פקידות:             32 – 5%

  נהגות:              19 – 3%

  נגרות:                26 – 4%

  חשמלאות:          16 – 2.5%

  בני ישיבה:        18 – 3%

  בלי מקצוע:       15 – 2.5%

  פועלים:            105 – 17% (פועלי בניין, חוצבים)

  שונות:              169 – 27% (אנשי צבא, סנדלרים, אורגים, אופים, סוחרים)

  ס"ה:               628

  ———————–

  שיוך ארגוני: הסתדרות:     241 – 38%

  הפועל המזרחי: 134- 21%

  לא מאורגנים: 253 – 41%

  ס"ה:           628

  ————————

  פצועים: 99 – 16%

  ————————

  כ"ד תשרי באו מכתבים, הרבה מכתבים, אך ממך לא הגיעו, מנחם אותי כי יש עוד כמה מאות בעמאן שיגיעו בקרוב מאוד.

  "מאדאם בובארי" לפלובר – ספר בינוני בורגני וללא כל חריגה מבינוניות.

  חדשות מרעישות על המצב בחזיתות, הערבים מתחננים לפני מושלי ערב: "שפכנו הרבה דם יהוד ב-1929 והפעם השמדנו ארבע נקודות יהודיות שירו על הקונסול העירקי, הצילו את מערת המכפלה"!

  אנחנו יודעים טוב מה שעשו החברונים "הלוואי ולא יצליחו להתחמק מידינו הנוקמת"!

  (שחמט בערב)

  כ"ה תשרי אמריקה הופיעה עם אניותיה במזרח התיכון, מה פשר הדבר?

  סידרנו מפת הגבולות.

  מסרו לי מכתב ממך, היי ברוכה!

  כח' תשרי מאגנס נפטר, השמחה הזו למותו מוזרה מאוד אך מובנת במצב החדש, אך בכל זאת האם נשנא כל אדם שדעתו תהיה מנוגדת לדעתנו?

  סופת אבק נוראה – שבת סופות.

  אני קורא בנשימה אחת את "אנשי פנפילוב", הספר שייך לספרים הטובים של ספרות המלחמה, לא פראזות כי אם החיים האכזריים של הקרבות מתגלים בכל חומרת הדין, המלחמה בפחד מרתקת ודרמאטית מאוד, קשיות עורפו של המפקד, קשיות עורף של עם נועז, גילויי הגבורה מאלפים, אך יחד עם זאת קשה להעתיק את התורות האלה ממקום יניקתם, הם מתאימים לאלה שחיו אותם, המלחמה האחרונה הוכיחה כי יתרון המיכון והכוח יכריעו את הגיבורים הנועזים ביותר, אווירת החשד הן גם היא מבצבצת בין הסיפורים, צטפאק אטפיק ומלפיק וטופון שרשרת של חשדות אימים ופחד, כל הפירושים למלחמה

• *

  אולי איני צודק ואיני ישר בהפצירי בָּך לחשוב על המשך, איני מתאים לחיים אלו [של קיבוץ] ולאנשים אלו. המותר שוב ליצור אגדות? הן רק אגדה היא שיש עוד המשך לגוף שנרצח, אולי מתבונה נהגת אתי בצמצום ולא עזרת ללבות את דמיוני הניצת וקצצת את כנפי בעמידתך הארצית היודעת לשקול ולעשות ביושר מה שחשבת בלבך לנכון ולמציאותי. אני החלטתי ואת קיימת, ואיך אוכל כעת להאשימך?

  אולי זה יגרור להתרחק מהאנשים שלנו, אך בוודאי נתקרב לעצמנו יותר ויותר. הנני מתפקח לאט, הצינה שפה חדרה לעצמות ועוררה את המחשבה, הרי זאת הדרך ולמה נעקמה? ובכל זאת מוטל עלי עוד לשקול את הדברים ולסדרם נכון, צריך לתקוע את הרגלים באדמה עם כל הכרוך בזה.

  כ"ט תשרי כפור במדבר, שכבה של מספר סנטימטרים בפח המים.

  *

  כן גם הפצעים מתרפאים, החיים הולכים להם בדרכם ומה שאתמול היה קרוב, הולך ומתרחק, הפצעים נגלדים ושוב צריך להמשיך בדרך הרגילה.

  הרי גם אנו וגם די החלטנו, לא! לא כדאי לכתוב, לא כדאי לאסוף, לא כדאי לזכור, אך בכל זאת אחזנו בעטים ושוב הפתקאות הולכות ונכתבות, הפצעים הולכים ונגלדים.

  3.1.1949 [ב' טבת תש"ט]

  ג' טבת תש"ט בשורה טובה עם הנץ; הבחורות נוסעות הביתה!

• 

  הבחורות נוסעות הביתה

  אחרי שעה: הוועדה תבוא בקרוב, התעודדו הרוחות ושוב השער נפתח.

  הקופסא הולכת ונעשית, שוב העיפרון בידי ושעת הציור החלה.

  *

  בלילות דב מספר מעברו, מורגש כי כה טוב לו כעת, שוב עם משלנו, זה אחרת הכל פה באוהל, לא תמיד הרצון לנסות עם חדשים מחדש הוא הפותר את הקשיים, עם אלה היְשָׁנִים פחות בעיות ועניינים.

  הלילה מטילדה על הפרק.

   

   

  חזרו מהשבי אחרי 9 חודשים, בטבת תש"ט