מכתבים להדסה – י'ג ניסן תש"ג, ט'ז, י'ז, י'ח ניסן תש"ד

ב"ה י"ג ניסן תש"ג

גמרנו את הכשרת המטבח, הרבה "עסקים" היו לנו עד הגשמת רצוננו, אבל עתה הנני שמח. כדאי היה להראות לאנשים שאפשר להיות יהודים גם כאן, כמובן הדבר מותנה מה אוכל בחג? אפשר שנצליח, אפשר שיכשילו אותנו. בפני האנשים רק דבר אחד: כמות ואיכות האוכל. אולי צודק החייל הפשוט שאין ברצונו להתעמק בשאלות מסובכות? "תנו טוב לאכול וזה הכל!" כך דרכו של חייל, לוּ רק המוסדות היו נענים היה הכל מסתדר, בכל אופן נראה איך שהדברים יתפתחו. ליל מנוחה לך מחנה ישראל! תוקן משהו הפעם. לכבוד החג, לכבוד החירות, עשינו זאת, ליל מנוחה לך, ליל של חידוש, ליל של ערב חג, ניקיון בכל ובלב שביב שמחה – מלאנו מתפקיד – תן לנו חג שמח ונאה, הלוואי וההתחלה תמצא המשך.

ועניין לא ידוע סידור החופש – מי ייסע? ידוע כבר – לא עזרה התערבותו של הרב הצבאי. ההחלאה של יחיד [המפקד] כופה על ציבור את רצונו, רוגז במחנה והתמרמרות. – ולפסח לא ניסע הביתה? המסורת העממית כאן חזקה, פלא איך האדם סופג לתוכו ערכים מהבית, לבד לא ידענו כמה רווינו מלח ומלחלוחית המסורת שבבית וידוע שיהיו פורצי גדר, ידוע שיהיו נוסעים בלי רשות, מכיוון שהעגלה גדולה, מכיוון שידוע בבירור סופי שהדבר תלוי מה"אחד" והבחורים שלנו יודעים את מידת המשמעת. האסע או לא? דבר מובן שאמשיך בעבודה וכן ניסע העירה נסדר את המצרכים לחג, היינו עולים על המכונה, לדרך: בשר כשר לחג! יין לפסח!

*

רק הגעתי למחנה והנה קוראים לי, יש לך שני ימי חופש סע מהר!

כחץ מקשת אני רץ לאוהל – הביתה לחג! אבל בלב כאב צורב על המֶרִי ועל העגמת-נפש הלא נחוצה שרבה כל כך, היה אפשר לסדר הכל בכי-טוב, רק השטן תמיד מרקד באמצע.

*

הנני במכונית, אנשים צפופים ונדחקים עד אפס מקום, הנהג מזיע ונושף ונושף – חם יהודים, ממריצים אותו מכל הצדדים והוא בשלו, "האמינו לי שאני גם כן ממהר ל"סדר" החדש שיקום, האמינו לי!"

נכנס אדם בשנים, אגרונום כנראה, הוא חובב צמחים, אדם מנומס ויקר, הננו שואלים אותו על פרחים שבידינו, הוא מבאר בנחת "KASHILIA" כך שמו של הפרח, צומח על עץ, יתכן שזה בא מספרד לפי שמו, פרחים אדומים בצבע צנובר רענן, מברשות עדינות. אחרי כמה רגעים הוא פונה אלי – אני מבקש ממך: קח את הפרחים, לך זה מגיע, אני אשיג אחרים, סירבתי לקחת "פרחי חג" של אדם הנוסע לביתו, בכל אופן הוכרחתי מבקשותיו והנה אני בדרך – גם חופש הביתה וגם פרחים לחג… הנה לא תהיי לבדך במסיבת המשפחה הקבוצתית, אשתקד ישבנו יחד והשתא גם כן. שלום לחברה! שלום ביתנו בחג!

[…] פתוח הנני וביתנו לכל. כה פורח הקושי באביב הזה… פתוח ונכון הוא עוּלנו, בא קרא ידיד-רע-אח-אדם-הנני! כמפה צחורה חגיגית פרשתי את הבקשה האחת לקבל את חובותיי כלפי החיים שכעת הם הצטמצמו בנפשך את, והמציל נפש אחת כאילו מציל עולם שלם. את נפש האדם להציל הנני נכסף! איני יודע איך יבואו דברים על סיפוקם. היינו כספינה טרופה בימים, נאמין כי יבוא יום הגמול, יום הצדק והאמת. אכן חג מתקרב ואנו החגיגיים לא נשמח? השעה דחוקה מאוד לפני החג ולפני הרבה מאורעות אחרים. מידה רבה של סבלנות וקרירות נחוצה. עדיין הכול לוטה בערפל. […] אני גומר באמונה שה' יעזרני וינצור את רצוננו ליצירה ולבניין כאשר עזר את אבותינו בימים ההם בהוציאם מעבדות לחירות  ומחושך לאור. חג שמח ומבורך! שלך באהבה ובערב חג. שאול

 

ב"ה ט"ז ניסן תש"ד                                 הדסה רעיתי היקרה

[…] אין השעה כשרה לתיאור מלא של ה"חג" הנקנה "בין יהודים" בקושי ובהאבקות התווכחו ורבו, זה בעד "סדר מסורתי" עם ליווי פסנתר, עם הצעות חדשות ו"תיקונים". עמדנו במצב רע, זמן חירותנו… והעבְדוּת והגמדיות כה נפוצה… היה "סדר" מקוטע ומלא רעש והמולה, רק אחר כך באופן ספונטני חגגנו לבד… ונפל לי להיות "המלך" [עורך הסדר], אני הקטן שקטנתי כה בימים אלה וששבעתיים עוד התרוצצתי בעומדי והקשיבי למושגים על חג ולסילוף של רעיון החירות ויהדות. מחר אני שוב חוזר העירה לעבוד ליד הרב, השבוע אוכל לנוח קצת. תביני, היהודים משוחחים על ה"חג" ועל כל "העניין", ערוּת רבה ו"חום" רב בדבר. […] יהודי מאמין בכל זאת מתחזק בכוח האמונה והיא כה התעמקה בי באחרונה, כמענית בתלם, רגבים נפתחו בי טריים ודשנים, אני כולי לך הומה ומחכה לקריאה המכרעת, לקחת את העול ממך להירתם ולסחוב, כה עייפתי מרחוק לקבל כל דבר, זה מזעזע ומרפה ואת הלוא כה בנס ניצלת וכעת כה הרבה הסכנות שיתווספו עלינו. […]

חג שמח ומלא אור ומנוחה על אף הצרות. שלך באהבה וחירות. שאול

 

ב"ה י"ז ניסן תש"ד                       הדסה יקירתי שלום!

[…] ב"סדר" הייתי בגדוד, אמנם הופתעתי מ"הרעש" שסדרו בכוונה נגד "השתלטותנו", דבר אחד התגלה לנו בטבע היהודי ה"חדש" – הלהכעיס, להרגיז, לפרד ולפלג, אין כוח לראות ביריב אדם שווה והגון, שוב אותה הראייה של "הדת המתה" הממיתה את "הרצון לחיות", ואנחנו הקשבנו ושמענו איך מסלפים ערכים, איך מזלזלים במסורת. ישבנו ב"סדר" שהיה לפניו כחצי סקנדל, הרעש גדל מרגע לרגע, ההדיוטים קפצו בראש, כל משפט שהרב הוציא מפיו היה מלווה ב"אמן" כּוֹרַלִי צרחני – "להכעיס"! – מה הוא רוצה "הרב"? עלבון בחג של עמידה קוממיות, שעבוד פנימי במקום חירות – אהו אלוהים, עד מתי יראו באור חושך? דור הפלגה, דור פילוג…

כך באופן ספונטני עזבנו את הרעש הגדול והתכנסנו לבית הכנסת בחוגנו אנו לערוך מהתחלה את הסדר. ארוחה יפה כיד המלך, שירה ואמירה מאהבת, רבים שכבר מזמן רחוקים מאתנו התקרבו שוב, לא אחד בא בכדי להקשיב ולהרגיש קצת מהבית, הרגש הזה התובע מהחייל בנכר לחזור בכל ליבו לארץ ולבית בא על סיפוקו במקצת מבית הכנסת. אני כדרכי הרגילה בלעתי את הדבר, החג דרש זאת, אבל שוב נגלו פצעים לא ניתנים לריפוי, נקרעים לעין ספור, קרעים, קרעים, ולא קריעת ים צרותנו! קריאה שאף לא באה כאות, אבל לאד וליגון האומה, אלא קרעים בכוונה… כאילו עניינו לאובים בהשלמת מעשיהם הם.

היום חזרתי לכאן, העיר שוממה כתמיד, רק הרובע העברי חגיגי בתמימותו, נקיים הילדים ומלובשים יפה, החצרות מסוידות ועקרות הבתים יושבות על פתחיהן והוזות והוגות, תשוקה רבה בביטוי פניהן, תשוקה לחיים, תשוקה הנתונה במחשכים של הגולה העכורה, כה הכל הומה כאן להיגאל! דוד הקטן בנו הצעיר של הרב, בחור מנומס ורך וכשרוני מאוד, הנני מלמדו לשיר, כי יש בו נטייה לכך, מסולסל קולו הנעים "והיא שעמדה והיא שעמדה"… טוב שכך גמלנו שלכל הפחות החג עבר במקום שבו יש יהודי, יתכן שהם לא יודעים את ערך חיי היהודים בשביל החייל, אבל רבים כאן המשוטטים ברחובות, "התראה", מציצים מתוך הבתים בכדי להרגיש קצת חג. החייל המבקש פתח לדיכאונו ולגעגועיו, הנה עומדים רבים ברחובות ומחייכים ליהודים העוברים: שלום! חג שמח! […]

בברכת החג האביבי בנכר. שלך. שאול

 

ב"ה י"ח ניסן תש"ד                                         רעיה שלום רב לך!

[…] טוב שהנך מסוגלת להקדיש זמן לחשוב על דברים נעלים, כגון: החירות והאמונה, תודה לבורא עולם שחיי עולמים אתך גנוזים גם בימי מבחן וקשיים עצומים, פה ושם בצבצו ספיחים של קוממיות ישראלית, הבה ואנצרם אמרתי, תהיינה מילותיך כותרות מכתבי, דודים מהאביב, דודאים מהסתיו…

[…] מכיוון שאמש כתבתי לך על העניינים ועל החג, לכן אקדיש היום את הדף לקצת התרגעות וערגון שהעליתי בקריאתי, אלה הם קטעים מיצירתו החדשה של יצחק למדן בשם "מחניים", יש ביצירה הזו הד להתרוצצויות שבתוכנו, מצא המשורר רקע וביטוי קולע למציאות. ידע גם הבין את עומקה של הבעיה, שוב שופעת יצירתו באון וגבורה כמו ב"מסדה", ואלה דבריו:

מ"מחניים" ל-י. למדן

מדברי ר' עקיבא:

ידעתי, הה, ידעתי ניצוץ מה טיבו!                                קול רומי לעולם לא יחריש בי אמונתי

מיום אשר צחוק התום נדם ברחובותינו                          ושועל בין חרבות לא יוכל לביטחוני

ומאור צהלת – חיים דעך בכל פנים                              אך לגלול אחים ושואלי בית – אותם אני ירא…

ולא ירונן עוד, לא ירועע באוהלי יעקב                          אך אתם המלגלגים על כזיב וצוהלים:

החילונו ללגלג                                                         "ועדין בן דוד לא בא!" הבוכים על שבר

הה, לגלוג זה העולה רק  משוני-סרק דוקרנים                גאון עבר ולא גאון עתיד תפטירו

על שדה שומם נטוש, אשר לא יצהילו שיר חורש           בלעג: "לא יבוא!" – על מה תסמכו אתם

ורינת זורע לא תלטף פני נירו!                                   ואל מי תישאו אתם עונים?

אם ראית חכמי עם ודבריו מלגלגים –                           הה אלו רועים הייתם גם אתם

וידעת: הכו שדותיו שממה ולא הם יחיום!                     אילו ידעתם חרדה זו לשלום הצאן וגורלה

…וישראל, ישראל – מה יהא עליו?                            הנתון בידכם; אילו בחיק נשאתם פעם

כך אני שואל, שאלה זו אני שומע                                טלה כושל ואימו פועה אחריכם כושלת…

יומם ולילה באזני תזעק ומנוחתי גוזלת                          …לא היינו אז עומדים כעמדנו פה עתה

טיפה לטיפה בלי הרף – זה מעשה הצירוף אחי               ומשחיתים דברים לשווא איש בעיני אחיו

בו עסוק אני עתה, אשמור מעין הסתר                          כי אז ידענו זאת כולנו מה צאן-אדם זו ענייה

לבל יפסק לפתע, כי דע לך: ישראל,                            צאן ישראל נרדפת זועקת באוזנינו

כשעולים – עולים עד רקיע וכשיורדים –                     מה תובעת היא ועל מה היא מבקשת  !

עד לעפר ירדו! ואוי להם אם יירדמו                           …חזקני ואמצני, כי נפשי מאוד יודעת:

בעפר שפלות מרגעת – לנערם, נער יטלטל                   קרב מר וארוך מאוד יהי זה בישראל,

אנחנו מצווים, פן יישנו המוותה!                                 לא כמחלוקת בין בית הלל לבית שמאי

לא שני בתי מדרש בו זה מול זה יקומו

מחניים זה נגד זה חוצץ יצאו,

כהר גריזים והר עיבל יעמדו בעם השניים.

לא בן-תורתא לא יציל… אני מוכן, אלי!

למרחקי דורי דורות ארים הנס: ובחרנו בחיים!

לגריזים ישראל!

[…] שלומי טוב. החג הולך ועובר, עוד מספר ימים נשאר לנו, השבוע אני נח, התחלתי שוב פעם לקרוא את "פאוסט", אכתוב לך עליו, גם השתמשתי קצת במילון בקריאת עיתון אנגלי, הזנחתי קצת את הלימוד בגלל החג והטלטולים והפעולה החינוכית.[…] שלך במנוחה ובכוסף. שאול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s