מכתבי הדסה – ערב יום כיפור בבית, נרות דולקים בארץ דן, אל ההר, טוביה החולב, מז'בריצה עד בנגזי (הרב נריה), בני עקיבא בבנגזי, שלום אש.

מכתבי הדסה

[נכתב מקבוצת אברהם לשאול בבריגדה, טרם העלייה לכפר עציון]

ב"ה מוצ"ש פרשת תזריע

שלום לך יקירי.

אנצל את ההזדמנות ו"אחטוף" כמה מילים.

סלח לי שהטלית לא מגוהץ, אבל לא יכולתי עכשיו להשיג מגהץ.

דיברתי עם יצחק על התמונות הוא הבטיח לי לעשות אותן מחר.

אתמול גמרתי את העבודה מאוחר, גם היום עבדתי, אני די עייפה, אך אין לי סיכויים עכשיו להפסיק, כי לאה שוכבת.

חוץ מזה אין כל חדש. אני גומרת כי הכתיבה לא שווה כלום, זה רק פטפוט בלי ל סדר ומחשבה.

ובכן שלום רב וברכות ונשיקות.

בואו בקרוב. שלך הדסה.

שלמה ש. נוסע מחר לכפר עציון. על נסיעתם של יתר האנשים עדיין לא יודעים כלום, בכלל המצב קצת לא בסדר, בגלל כפיונו של הקיבוץ הדתי. ביום שלישי יחלט סופית ואז אולי ייגשו ביתר הבנה ועוז לביצוע.

בכלל שולטת אדישות אצלנו, החל בהרכב הקבוצה, עד הפרט החשוב ביותר.

לפי דעתי היה צורך תכוף לשלוח לפחות 2-3 איש לקריית ענבים ללמוד ולהכיר את בעיות המשק את הסדר העבודות ולהתעמק ולעסוק בתמידות בעניינים האלה. קבוצה שעולה לבנות משק, כי תופסת מקום נכבד, כמעט עיקרי, – רפת, אין לה רפתן וכלל לא חושבים אפילו, שצריך לשלוח את מישהו להשתלמות. חוסר הכנה בכל השטחים וקוצר ראיה.

מה יהיה סוף הפסוק לכל זה? עד מתי זה ימשך?

שאלות אלה מנקרות במוחי ברגעים שאני קצת פנויה ומסוגלת לחשוב גם על העתיד, כי עבודתי קושבת את מחשבותיי במידה די גדולה. יש צורך בכמה סידורים ואי אפשר להשיג אותם, כי המזכירות לא מוכנה להשקיע יותר השנה בלול. ובכן צריך לחשוב על תחליפים וזה גורם לדאגות ולעבודה יתרה.

למרות כוונתי, כל זה פרץ ממני כרגע. הפעם אמנם הספקנו לשוחח קצת, אבל הצטמצמנו יותר בשטח האישי ולא הרשה הזמן לדלות את כל הבעיות העומדות על הפרק, לכן יש צורך להמשיך על גבי הנייר. אם לא אהיה עייפה מדי השבוע, אולי אעשה את זאת.

עכשיו באמת אסיים, עייני נסגרות ועלי לקום מוקדם.

באהבה. ה.

בלילה אני בשמירה, לפני שבוע שמרנו יחד. אני חושבת כל הזמן כמה זה היה יפה, בכלל כל החופש הזה יהיה יפה, גדוש אושר המוכן. אני כבר שמחה לקראת החופש הבא, שבו שוב נתראה. ויתן ד' שבקרוב נזכה לחופש גדול אחרי הניצחון. אמונתי חזקה שהיום הזה בא יבוא, למרות הידיעות ההולכות ומחמירות ואז לא נפרד יותר. יחד נלך בדרך חיינו אשר כל אחד מאתנו ישתדל להטיבה ולשפרה ולהביאה לשיא של יופי שבחיי המשפחה היהודית.

רב ברכות ונשיקות.

הדסה שלך.

בינתיים שוב עבר יום. בבוקר עוד ישנתי כשמנחם נסע, אחרי שחזר סיפר לי לדבר אתך, ומראך טוב במדים. איך אתה מרגיש בהם, חילצ'יק שלי? אני שולחת לך את התמונה, היא טובה מאוד, נכון?

אל תדאג לי יותר מדי, שלומי טוב, אני מסתדרת טוב מאוד עם המחסנאית, היא אדיבה מאוד, לפעמים עד כדי להפליא. מחר רצו לשלוח אותי לפיסר [?], אבל אני החלטתי הפעם לא למהר ולחכות עוד שבוע שבועיים, עד שזה יעבור לגמרי, חוץ מזה, אם אגמור עם המחסן לא אצטרך יותר לחזור.

ב"ה

קבוצת אברהם 12.5

שלום לך יקירי.

בעצם חיכיתי לך שתבוא, אך מכיוון שאין הדבר כך, אני מנצלת את ההזדמנות כדי לכתוב לך כמה מילים.

הרבה לא נשתנה מיום ראשון. אחרי שהחלטתי לקבל את המחסן, הודעתי לשלום(מבלי לחכות ל"בירור נוסף"), הוא שמח מאוד. הוסכם עם המחסנאית שאחרי שאגמור את העבודה במתפרה, אכנס למטבח בתור עובדת לשלושה שבועות ושבוע אעבוד עם המחסנאית במחסן. אני מקווה שאעפ"י שזה יהיה קשה אוכל למלאות אחרי הכל, אולי לא יהיה כמו אצל המחסנאית עם כל ה"טרסק" החיצוני, מאידך יש לי הרצון והתקווה להסדיר כמה דברים שכבר מזמן דורשים את תיקונם, כגון: הטיפול וכו'… כדי למנוע בעד סצינות שאנו עדים להן יום יום כמעט. אחרי שאני מתחילה להסתכל אחרת בכל הדברים האלה, אני רואה כאן שורה של תסבוכות, אך רצוני עז לצאת בשלום מכל זה. ובכן… הנני מאמינה…

כן… אחרי תקופה של "ישיבה בפינה", שוב אני עומדת להירתם בעול, ודווקא ניתן לי שטח פעולה חדש לגמרי, אף פעם לא חשבתי על זה, שבזה אתחיל. אבל גם נדרשתי, כנראה שגם מאמינים בי ובכן לא אסרב ולא אחכה שיבקשוני יפה הרבה פעמים, אאזור את כוחותי ואשתדל עד כמה שיהיה ביכולתי.

חוץ מזה שלומי טוב, אני עובדת, בריאה ורעננה, רק המאורעות האחרונים בארץ ובגולה מקדירים את רוחי. אני חושבת הרבה על יקירינו, אילו לפחות רחל הייתה מנצלת את ההזדמנות בכדי להימלט, למרות הכל אני מקווה עוד.

אגמור כי די מאוחר, עלי לקום לפני 4, כי עובדים כעת בשני תורים.

אהרון חזר אתמול מכפר עציון, פרטים ימסור לך דב. פדיון הבן יהיה ביום ד' בשבוע הבא, מנחם רוצה שתהיה נוכח (וגם אני).

אני תקווה שתבוא בקרוב לחופש. אני מחכה לך בגעגועים ואהבה.       שלך לתמיד הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם. ו' תמוז תש"ב.

שלום רב לך שאול!

כפי שאתה רואה, אינני מחכה ל"מכתב הגדול" ועונה תיכף, כי מרגישה אני את הצורך לדבר אליך, אמנם חוששני, שיהיו כאן יותר מדי פטפוטים סתם ולכן עליך להזדיין בסבלנות בקראך את כל זה.

ובכן. אתחיל לפי הסדר הכרונולוגי למסור את הדו"ח על הימים אשר חלפו מאז נסיעתך. אחרי שהאוטו, אשר הסיע אותך ולא ראיתי יותר את שרטוטי פניך ואת היד המתנופפת, התיישבתי על הספסל ומכיוון שהיה עוד מספיק זמן, הרהרתי ובדקתי את רגשותיי ברגע זה ומעניין כמו אז, כשנסעת בפעם הראשונה, כן גם עתה, לא שרר בלבי עצב מכביד, אלא ביטחון ואמונה מלאה בעתידנו היפה והנכון לבוא, אחרי שנמלא את חובותינו הראשונית, כי אי אפשר לעמוד מרחוק ולהסתכל באדישות בכל מה שנעשה מסביב. אם נולדנו לתקופה אומללה כזו, עלינו במו גופנו ונפשנו לסבול את סבלה ולכאוב את כאבה ואם מולדתנו בסכנה, עלינו, בכל יכולתנו, להגן עליה ולמלא את חובתנו מתוך הכרה. אלה הן לא מליצות ומילים מצלצלות סתם, אלא זאת היא הרגשתי והכרתי ולכן השקט הנפשי, אך כנראה, מתחת סף הכרתי יש משהו טמון ועצור המתגבר על כל זה, על ההיגיון הקר ועל רגש החובה ובחרדה לחיים היקרים ולכל מה שניתן ברגע זה בסכנה ולידי זה באתי רק אחרי שהתיישבתי באוטו ומבטי נתקל בראי – הייתי חיוורת אפילו בקצה אפי – ממש נבהלתי מפני, אך במשך הנסיעה הכל הסתדר. הפעם זה היה בקופת חולים, מעניין ויפה מאוד. אחרי שהרופא בדק את הרגל, סידרו "שיקוף" רנטגן, היו שם הרבה מקרים בבת אחת, קוראים את השמות מסתדרים ונכנסים לחדר אפל, שאתה שומע את רעש המכונה, 2 רופאים על ידה כצללים, האחות, מאחורי הקיר, מקריאה את השמות ואת המקרים. הבדיקה עוברת בקצב מהיר, החולים מסתדרים מהר זה מאחורי זה. אחרי הבדקם אתה שומע "שוב לגבס", "בסדר", "טעון לריפוי נוסף", וכו'… תאר לך את אושרי, כששמעתי "בסדר גמור", אח"כ, כשהרופא נתן עוד כמה הוראות, כגון: תחבושת אלסטית, אמבטיות חמות ונעלים גבוהות ואמר שמותר לי לעבוד כבר בכל העבודות, יצאתי מלאת שמחת חיים וממש טסתי ברחובות ההדר [חיפה]. חשבתי גם עליך, כמה שתשמח לזה יחד אתי. הספקתי עוד לגמור עד שיצא האוטו, בצהריים חזרתי. רבים השתוממו בוודאי, למראה פני השמחים, אך חשבתי בלבי "מה אתם יודעים להעריך את כל זה"? כמה טוב לי, שאני יכולה ליהנות מזה מה שניתן ולא להתעצב על זה שאיננו. (אגב, דבר דומה לזה, קראתי היום בספר). כן, מועטים בינינו אלה היכולים לרדת לעומקם של הדברים האלה ולחיות אותם למעשה… אבל אנחנו יכול נוכל האם לא כן?

הערב הייתה שיחה כללית, אבל ברצוני הטוב ביותר, לא יכולתי להתגבר על השינה ולכן הסתלקתי בהזדמנות הראשונה, כשהפסיקו בגלל החדשות, בכלל, במשך כל השבוע הלכתי מוקדם לישון, כי הייתי עייפה עוד.

בעבודה במחסן אני מסתדרת טוב מאוד, אין אף שמץ של חיכוכים בינינו. ביום שישי הייתי מסודרת למטבח מ-7, תיכף בהכנסי מצאתי קרש שבור, שהיה באותו מצב עוד מזמני, שאלתי, איך יכולתם לסבול את זה עד עכשיו? חבל שלא נשברו הכלים, על זה אמרה —, "אין לנו בעבודה מרץ כמו שיש לך, את יכולה להגיד לחצרן שיתקן". 10 רגעים אחרי המצאי במטבח, היה הלוח מתוקן. אינני יכולה לתפוס אנשים עובדים, נעשים ממש למכונות ואף רגע לא חושבים על שיפור התנאים. הכלים היו נורא מוזנחים, את כל המרץ מוציאים בצחצוח השולחנות מלמעלה ומה שנעשה תחת ידיו – הסכו"ם, זה לא אכפת לאף אחת, גם זה לא, שכלי אמאיל הלבנים, קבלו גוון כהה מדי, בכדי לתקן את הכל וגם להספיק, "השווצתי" כהוגן. מובן שכל זה לא עבר מבלי כל השפעה על הרגל, אבל כבר לא הייתי יותר טיפשה והודעתי, שלא אוכל לעבוד בשבת, הייתי מסודרת ללול (תיכף בשבת הראשונה, שנעמדתי על הרגליים). חוץ מזה, אני רוצה עכשיו עוד איזה שבועיים לעבוד במחסן , ראשית, בכדי לא לאמץ את הרגל. שנית, לגמור את כל העבודות, לא להיות פקק בכל מקום ואחר כך המחסן שוב ידרוש אותי ואחרי שבועיים אלה, אדבר עם סדרני העבודה, יסכימו – טוב, לא יסכימו – טוב לאן שיסדרו אותי ולא אעשה טרגדיה מזה.

השבת הייתה קשה מאוד, שרב כמו במדבר והרוח חודרת לתוך העיניים וצורבת, כל חלל הפה כמו אש, כן גם היום, אבל בעבודה זה מורגש פחות. למרות החיים והעייפות, הספקתי גם לקרוא, במשך הזמן קראתי את "און בן פלא", זה היה קל מאוד. גמרתי "פנים אל פנים" ו"יריות אל הקיבוץ", ספר זה הוא ממצא, טוב מאוד, את איש הקיבוץ, המחפש וסובל, לעומת זאת, ניתן כאן מעט מהטיפוס היוצר והמרוצה במנת חלקו. המומנט של כולם רשאים לדעת את הכל וזכותם להתערב בעניינים הפנימיים ואפילו הכי דקים של הפרט, מתבלט כאן במידה ניכרת ועל הכל: איך ה"אני הקטן" מכריע אפילו ברגעים הכי דרמטיים ומכריעים עבור הכלל. הספר נכתב אמנם מזמן וגם עצם העלילה היא מיוחדת במינה ובוודאי הוצאו מאז ספרים יותר מושלמים על ההווי הקיבוצי, אבל עצם הבעייה המוצגת כאן קיימת גם כהיום וקווים אחדים שלה אפילו בולטים יותר. חוץ מזה, קראתי חוברות ועיתונות, כעת אני קוראת ספר של לודויג.

————————-

ב"ה

קב' אברהם י"ג מנחם אב תש"ב

שאול יקירי! עמ"ש. [עד מאה שנה]

הנני מרגישה את הצורך לבוא אליך בכמה מילים לרגלי יום הזיכרון של אמך היקרה ז"ל.

אני יכולה לתאר לעצמי כמה גדול הכאב בהעדר נפש יקרה שאין תחליף לה, כי מה אפשר להשוות לאהבת האם? – לא לחינם אמנים כותבים ופיתנים שרים בכל הזמנים ובכל התקופות על הדמות הנעלה הזאת.

אמא – עולם כולו טמון במילה היחידה הזאת, שפע של אהבה, מסירות והקרבה… כאב עמל ושקידה, הכל, הכל למען הילדים. מאושרים אלה הזוכים במשך חייהם הרבה להינות מזיוה וקשה, קשה מאוד גורלם של אלה אשר בגילם הצעיר נלקחה מהם המשענת הבטוחה ביותר, נגזל מהם האוצר הגדול ביותר – האהבה והקדושה. אך הצרות והשמחות, מיד אחת נתונים הם לנו ולכן יש להשלים במידה שווה עם הכל. במשך הזמן הכאב הצורב משתתק ומשאיר מקום לזיכרון נעלה, ואלה שהולכים מאתנו לא עוזבים אותנו. האם האוהבת גם אחרי מותה מלווה את ילדיה האהובים בדרכי חייהם… כן יקירי, בעצם נדודיך הרבים, נוכחת כי עין פקוחה שמרה עליך ממרומים – והגעת הודות לה עד הלום… ונקווה שגם להבא לא תעזבנו ונזכה בזכותה להגיע לחוף מבטחים…

ביום הזה העצוב כל כך בשבילך, אני יחד אתך, אזכור גם אני את היקרה. יהי זכרה ברוך.

אף כי אי אפשר למלא את מקומה אשתדל תמיד וייתן ד' שאצליח להיות לך בעתיד (תמיד) לאם אחות ורעיה.       שלך באהבה.     הדסה

ד"ש מכל חבריך הטובים ומאברהם.

ב"ה

כ' מנחם אב תש"ב

שאול יקירי!

הפעם רציתי לענות כראוי על מכתבך, אך מסופקני מאוד, אם יעלה בידי לבצע רצוני זה… כי מצב רוחי קשה מאוד וחוששני שמכל זה יהיה רק זרם של התמרמרות, אשר יציף לך את כל דפי הנייר. קשה, קשה מאוד להחזיק את שיווי המשקל אם מוסיפים יום יום כובד על גבו של בן-אדם, – ואני כל כך עייפתי, עייפות גופנית ונפשית תקפה אותי בימים האחרונים. אני יוצאת בבוקר כבר רצוצה וחוזרת הרוגה ממש. יום יום למקום אחר ובערב לחכות לסידור עבודה ליום המחרת, יומיים זה אחר זה לא במקום אחד, ועבודות שלא מוסיפות מאומה, עד כמה שזה יכול להיות אחרת הרגשתי שלשום. עבדתי יום אחד בלול במקום לאה, כי היא לא הרגישה טוב. ירק הצטרכתי לקחת מגן הירק, כי עכשיו נותנים לעופות רק ריג'לה בחוסר ירק אחר, ובכן עישוב – העבודה הטיפשית ביותר לירקן, אך אני יכולה להגיד לך, כשהייתי כפופה בין שורות השעועית ואספתי את הירק השכם בבוקר, הרגשתי ממש שכוח חדש זורם לתוכי היגע, השיר עם האדמה מחיה ומרענן – לו הייתי יכולה לעבוד בגן הירק, היה בוודאי אחרת, כה קשה לעבוד אם העבודה לא מספקת, אמנם טענתי שיכולים למצוא משהו בכל עבודה. כן, גם היום דעתי במובן זה לא השתנתה, אך נחוץ שהעבודה תהיה פחות או יותר קבועה, שתספיק להתקשר אליה ותמיד השתוממתי על אנשים שגומרים את מלאכתם באופן מכאני, לא יכולתי לתפוס, איך יכולים לחכות בכיליון עיניים לגמר של יום עבודה, היום לדאבוני הגעתי לזה, עד כדי כך ירדתי, כי זאת היא ירידה בעיני ותמיד הייתי בזה לאנשים כאלה, היום אני מבינה אותם – חבל, חבל מאוד.

ולתוך הטמטום הזה לתוך החשכה הזאת, באה פתאום, כברק, הצעתו של שלום, לשלוח אותי לפתח-תקווה. עצם העבודה לא משכה אותי ביותר וגם לא הראיתי לו התלהבות גדולה, אך הסכמתי תיכף להיכנע למוסדות בתור חבר בעל משמעת, אבל אחרי שהתחלתי לחשוב על היתרונות שבמקום זה, ממש התלהבתי וממש שמחתי. לו ידעת כמה שבניתי כבר על זה! וכאן באה שוב ועדת עבודה ומחליטה שאי אפשר לי לנסוע – המחסנאית מתנגדת בכל תוקף… כי לא יהיה מי שיתפור, אף אחת לא מומחית במקצוע זה.

כן, חודש ימים אני נגררת יום יום מעבודה לעבודה, בגלל זה שאני צריכה לתפור, ובינתיים אף יום לא עבדתי בתפירה וככה זה נמשך גם הלאה. לפני חצי שעה סידרו אותי למתפרה – כרגע באו להגיד שאני יוצאת למקום אחר. לעת עתה נוסעת הינדה, אחרי שאני אגמור את התפירה אני אחליף אותה… ובינתיים שוב יש לי סיפורים, כל יום במקום אחר… ואם היא תיסע יצטרכו להחליפה במטבח, אם לא באופן קבוע, לכל הפחות, בימים מסוימים.

ושוב להיכנס למחסן, אין חופש תנועה, להיות נכנעת לרצונם של אנשים שקשה לך להסתכל בהם, ועצם הדבר שהמחסן הגורם לזה שלא יכולתי לזמן מה להשתחרר מכל זה, המעיק עלי, מעלה בי התמרמרות ושנאה כלפיו, הייתי יכולה לפוצץ את הכל, ובינתיים אמשיך לשבת בפינתי, פצועה כציפור, שקיצצו את כנפיה, אבל נשי המחסן, אסור להם להכיר את זאת, כי אז שמחתן הייתה יכולה להיות גדולה. אהיה גם להבא בראש מורם, הבריאה ברוח, לא תכרנה עלי, לא ולא.

כרגע אני בכלל לא מסוגלת לחשוב מה יהי עם החופש, אם תבואו הנה, או שאני אסע לשמה, בעצם אינני מעיזה כבר לבקש חופש, אינני רוצה שוב לפנות למישהו, בוודאי תהיה עבודה תכופה, אני מפחדת מסטירת לחי חדשה. תקבע בעצמך מה עלינו לעשות.

מעקיבא קבלנו מכתב שתכנו מוסיף לכל התסבוכת של הבעיות הקשות ושל הדיכאון. קרוב לוודאי שיפטרו אותו מחמת חולשתו, שנובעת מתוך פצע שקבל בילדותו מרסיס של כדור. אני אינני מיואשת מעצם העובדה, רק מצב רוחי הנוכחי מדאיג אותי מאוד, בכל אופן הוא הבטיח תיכף להודיע לנו אחרי שחרורו, הוא אובד עצה ולא יודע מה להתחיל, לחזור לקבוצה – קשה לו, גם במקווה-ישראל – לא נעים, נורא כמה שהוא סובל. אל תספר את זה לדוב, עדיין זה בגדר סוד.

כמה קטן כל זה מה שמתחולל בי, לעומת זה שהוא צריך לעבור וכמה יותר ניתן לי ע"י זה שאתה על ידי, כי אילו לא זה, הייתי כבר בורחת מכאן, כי אין לי כאן כלום. כתוב לי הרבה, כי במכתבים אני מוצאת עוד עידוד ומהם שואבת עוז, אז תסלח לי שאני תמיד רק מתעניינת, אני יודעת שהיית רוצה שזה יהיה אחרת, אך האם אני אשמה בדבר?

מהבית קבלתי מכתב

ב"ה מה-4.5 כולם בריאים ,הכל בסדר.                 שלך הדסה.

לקחתי בכוח את העט ומוסר לך דרישת שלום ממני ומלאה וכן גם לצבי. אני מקווה שלא תתרגז עלי בעד גזילת שעל הנייר הזה. שלמה.

קב' אברהם כ"ז מנחם אב תש"ב

שאול יקירי שלום לך!

את מכתבי האחרון כתבתי במצב רוח נורא, באמת לא עשיתי טוב, שלא חיכיתי "עד אשר יעבור הזעם", בוודאי השפיע עליך מאוד.

אבל כעת אני יכולה להרגיעך שהגרוע ביותר עבר והתנערתי מכל זה ומצאתי שוב את שיווי המשקל. ברגע שמרגישים ממש בפגיעה, רואים את הכל כה שחור ועטוף בעננים כבדים וחושבים שאף פעם לא יתבהר – לא תזרח יותר השמש – אך הכל נמשך הלאה, לאט לאט מצליחים להשתחרר מהרגשת הכובד הזה ומתחילים לארוג חלומות בקשר עם העתיד…

הפעם לא ארבה לכתוב, כי אני מקווה שבקרוב נתראה ואז נוכל שוב לשוחח על הכל. אני עובדת כעת במתפרה, עדיין עשיתי עבודות שונות, רק לא "מקצועיות", הודעתי על זה לצבי [סדרן העבודה] והוא אמר לי : אם היא תיתן לי עבודה אחרת, אני לא צריכה לקבלה ולעמוד על שלי, אבל היום כבר תפרתי את הפיז'מות. לפי כמות הבד אין הרבה עבודה, לכל היותר לשבועיים ועבודות אחרות לא אעשה, הפעם באמת אעמוד על זה ואז אוכל בקרוב לנסוע.

בנוגע לחופש חג, באתי לידי מסקנה שיותר טוב אם אני אסע הפעם לשמה, רק תודיע לי באיזה ימים תהיה חפשי, על כל פנים, הייתי רוצה מאוד להיות לשבת בתל אביב, אבל אפילו אם זה ידרוש שלושה ימי חופש.

את מכתבך מיום שישי, קבלתי ביום ראשון, זה בא במהירות הבזק, אבל לא אענה לך עכשיו, בכלל אל תתרגז. אני רוצה כבר בעל-פה לענות על כל שאלותיך.

להתראות בנשיקות.       שלך הדסה.

ד"ש מכל חבריך, מעקיבא עדיין לא קבלתי כלום מאז, כנראה הוא עוד בסרפנד, הוא כתב לי שיודיע לי תיכף אחרי צאתו.

ב"ה

קבוצת אברהם. ה' באלול תש"ב

שאול יקירי!

זה כמה ימים לא קיבלתי מכתב ממך, אבל זה בוודאי רק באשמת הצנזור, כי הוא מחזיק אותם כל כך הרבה זמן ולכן אני מחכה בסבלנות.

כאן הכל כדרכו. עדיין לא קבלתי הודעה על בית ההבראה, אבל במשך השבוע זה בכל אופן יסתדר כבר. שלומי טוב, אני כעת כותבת הרבה, היומן לבש צורה של "זיכרונות", כי במשך הזמן כמעט שלא כתבתי. בימים האחרונים אני משתדלת להגיע שוב לצורתי הראשונה, אבל זה נמשך בכל זאת קצת, אני עומדת לגמור את הבלוק.

ביום ה' קיבלתי כסף, 6$, אני חושבת שזה בעד חודש אוגוסט והכסף שלא קיבלנו אותו לפני חודש, צריך עוד לבוא.

אצלנו כולם בריאים ועובדים. היום התחילו בזריעת תפוחי אדמה. היום נסע מכאן דני הקטן, אמו באה לקחת אותו, היה כל כך נחמד, כשרץ להיפרד בכל המחנה, בסוף חסר היה לו רק יהודה, כי זכר את כל אחד והלך לחפש אותו בכל המחנה. גם שאר הילדים מתפתחים יפה.

אני מחכה כל יום לבואו של עקיבא, היום הוא צריך לצאת לקורס ובדרכו יסור אלי. מרחל לא קבלתי כל דבר, אני כל הזמן חושבת עליה ובכלל, כעת בימי אלול, אני לא מפסיקה לחשוב על הבית שאיננו כבר ועל יקירי, אשר מי יודע לאן התגלגלו? תמיד לפני עיני האווירה וכל מהלך החיים בימים אלו, לפחות הייתי יכולה לכתוב להם, אבל גם זה לא ניתן וגם הסיכויים לעלייתה של רחל כה מועטים, אבל למרות הכל, אני מקווה שפעם עוד אזכה לראות אותם ובינתיים אין לי דבר אחר, אלא רק להאמין בזה.

אני מקווה למכתביך ודורשת בשלום דוב, יצחק ושמואל. ד"ש מלאה ושלמה, יהודה ושולמית, הינדה ונתן, מנחם, רבקה וחילי.

שלך באהבה רבה. הדסה.

ב"ה

שלום לך שאול!

רק עתה אני עונה לך, כמה שבאמת לא יפה מצדי, אבל לא כל תלויה בי, עוד שלשום התחלתי לכתוב לך, אך בזמן האחרון תוקפת אותי השינה ולמרות כל השתדלותי ורצוני העז, אינני יכולה להתגבר עליה, כה שב-9 בערב אני כבר נרדמת, בכדי להימנע מזה, התחלתי עוד שלשום אחה"צ מכתב, אך לא הספקתי לגמור אותו עד היום והערב כבר החלטתי, שזה לא יתכן ככה ולכן לא רציתי לדחות הלאה, אך לדאבוני הרב, העט לא בסדר והמכתב כולו התקלקל, גם כעת אני מפקפקת אם יצא מזה משהו, כי קשה לי להתרכז, כל מרצי מתבזבז בשני דברים, ראשית – שמירה על העט ושנית – מלחמה עם השינה (זה כבר 10.30 בערב).

לו הייתי יכולה עוד לדחות את זאת, הייתי עושה את זאת, כי אני באמת מתביישת, רק למלא את הנייר במשהו, אבל אתה כל כך הגון וכותב בהתמדה ואני נותנת לך כה הרבה זמן לחכות, סלח לי!

שוב עבר שבוע מאז שנפגשנו או נפרדנו, בעצם אינני יודעת באיזה שם לכנות את זה, כי כל פגישה, היא פרידה גם יחד – כן ככה זה נפל בחלקנו, כי ברגע שהצטרכנו להיפרד, אז נפגשנו… ופגישתנו זאת כבר הייתה הכנה לפרידה. וככה זה נמשך… זה עצוב, עצוב מאוד, אך נשתדל לשאוב הרבה מרגעי הפגישות הקצרות ונהיה מאושרים, שלכל הפחות זה ניתן לנו.

למחרת הייתי מדוכאת מאוד, כפי שראית ממספר המילים אשר הוספתי למכתבו של מנחם. מצב רוחך השפיע ומשפיע עלי מאוד וחוץ מזה נסיעתו של עקיבא, בבוקר כשנסע היה עצבני ומדוכא מאוד, לא הייתה לי אפילו ההזדמנות לדבר אתו ולהגיד לו כמה מילים חמות, רק אחרי שנסע, תפסתי את גודל בדידותו ואת קושי גורלו ולא יכולתי גם לא לחשוב על אחותי האומללה, מה הכאב שלנו, בהשוואה לסבלם הם? קשה קשה היה לי להבליג ולהראות פנים כרגיל, הדמעות עלו בכח לעיני וממש נחנקתי בהתאפקי מבכי, אך ישבתי כפופה על יד המכונה ואיש לא הכיר מה שהתחולל בקרבי, כבר הרבה חשבתי על העניין הזה, אבל רק עכשיו אני רואה שלא יכולתי להבין את כל זה במלואו, עד שבעצמי לא נתנסיתי, כמה שהאבל משחק!

הרגשתי וגם כעת אני מרגישה עוד מוסר כליות על שנהגתי כלפיו יותר מדי קשה, תמיד רק בקרתי את התנהגותו ואת ליצנותו – הייתי יותר מדי עסוקה עם עצמי וכלל וכלל לא התמסרתי לו. סוף כל סוף אני הבן-אדם היחידי, שעומד קרוב אליו, מכירה אותו ואת כל מה שעבר עליו! היייתי צריכה להתנהג ביתר הבנה ורכות. וכל זה עלה על דעתי אחרי שכבר לא היית, היה יום קשה מאוד בשבילי, כי עד עכשיו, תמיד עוד אחד מכם היה על ידי ובאותו יום הרגשתי את בדידותי בכל עירומה וכששאלתי את עצמי את מי את מבכה? את שאול? את עקיבא? או את רחל? ואם הייתי מוצאת רק תשובה על שאלתי זאת – את עצמי, רק את עצמי! כן יקירי, היה זה אחד הימים הקשים ביותר בימי חיי. קל לנחם אחרים, אבל הרבה פעמים קשה מאוד למצוא נחמה לעצמו.

במשך הזמן כבר התגברתי בהרבה, אבל שוררת בי איזה כהות כלפי הרבה דברים וחוץ מזה אני ממש סובלת ממחלת שינה, יתכן שזה מפני שהתחלתי כבר לעבוד בחוץ וכבר מזמן לא הייתי רגילה לעבוד בשמש. אני עובדת אצל ורטהיים בהוצאת תפוחי אדמה, יחד עם צבי ש. יעקב א. וחדווה, בעבודה אני מרגישה טוב מאוד.

אני מתביישת מאוד, אבל במשך השבוע, במידה שלא קראתי כלום, אחרי העבודה, יש לי תמיד סידורים שונים ובערב אני נרדמת מוקדם מאוד. שבת, עבדתי בלול, זה הלך טוב מאוד, כאילו בכלל לא הייתי פסיקה בעבודה הזאת, עצם העבודה היא יותר נעימה מזאת שבמטבח, אך קשורים הרבה יותר, כי כל שעתיים צריך להיכנס.

אני נאלצת לגמור, כי השעה מאוחרת, כבר בלבלתי לך מספיק את המוח, אל תהיה עצוב, אני באמת התגברתי על הכל ואחרי שאנוח אהיה שוב מרוצה.

הרבה נשיקות וברכות. שלך הדסה.

ד"ש מרחל, שלמה, שלמה ולאה ומאלכסנדר.

 

יקירי שאול, שלום לך!

זה ימים מספר שראיתיך ואני מנצל את ההזדמנות לכתוב לך כמה מילים, למרות שחדשות מיוחדות אין לי להודיעך, בכל זאת, אין זה לא לכתוב.

דבר חדש יש בפי, התקיימה שיחה בהשתתפות רודי ומשה ק. (אגב האחרון הבטיח לבקר אצלכם) והוחלט שחנוך נשאר בקבוצה, הפעם הקבוצה ידעה לעמוד על שלה, לא היה אחד המסכים ליציאתו. חופשות מיוחדות אין, אלינור יוצאת מחר למחנה "אמונים".

הערב מתקיימת התייעצות בשאלת המצב והענייני הגיוס במרכז החקלאי, אני נשאר ללון וכנראה השכם אסע לחיפה.

היה לי שלום ולהתראות. את המכתב הזה אני כותב בעיר ואין רבקה יכולה לצרף כמה מילים, היא דורשת בשלומך. שלך מנחם.

ב"ה

"מעברים". ט' באלול תש"ב

שאול יקירי!

אתמול הגעתי למקום ההבראה, הוא לא רחוק מרמתיים, כמה רגעים מהכביש, המקום עושה רושם של משק פועלות או קבוצה, גם סדר היום דומה בו.

ישנם כמה בנינים המשמשים חדרי דירה וחדר אוכל, כמה דשאים, חורשה קטנה של אקליפטוסים ושדרה. כבר הספקתי, פחות או יותר, להכיר את סדר היום, קימה ב-6.00 בבוקר, לפי צלצול הפעמון (לאן שלא יפנו, חיים לפי צלצול הפעמון), תיכף בבוקר שותים חלב, אלה שעובדים מתחילים בעבודה, נמצאים פה על פי רוב מבריאים שכבר יכולים גם לעבוד 2-3 שעות ביום. ב-9.00 ארוחת בוקר, ב-12.30 ארוחת צהריים, 2.00-4.00 שינה, ב-7.00 ארוחת ערב, ב-10.00 הולכים לישון. את רוב הזמן מבלים בכיסא נוח, בצל, בקריאה, כתיבה וכד'. מתקיימים שיעורים באנגלית ועברית. השתתפתי בשיעור אנגלית למתחילים, אך המורה ייעץ לי, תיכף לעבור למתקדמים, אני רוצה לע"ע להשתתף בשניהם, כדי לעבור על זה ששכחתי.

במקום נמצאים 20-30 מבריאים, הרבה אנשי קיבוץ, כמעט כולם היו לפני בואם הנה בצפת או מקור חיים כמעט שנה, כשאני שומעת מפיהם את זאת, אי אפשר לי לא לשמוח בחלקי. אני מודה כל פעם לד' שהציל אותי מהצרה והצליחו כה מהר לתפוס אצלי את המחלה. אני גרה עם עוד 3 בחורות, החדרים כאן יפים ונעימים, דומים מאוד לאלו שבנהלל, האוכל טעים, אני מרגישה טוב, בעיקר החדשות של אתמול מעודדים אותי מאוד ונותנים לקוות להחשת הגמר, הלוואי ונזכה לזה בקרוב.

מה שלומך? אני מניחה שהתעודדת לגמרי מהדיכאון ונהנה גם מהבראתי, ייתכן שזה לא ייקח הרבה זמן. אגמור כי עלי עוד לכתוב למנחם, לאה וברנדי.

הרבה ברכות לבביות. שלך באהבה. הדסה.

הכתובת: "מעברים". דואר רמתיים. ת.ד. 1.

ב"ה

"מעברים". י"ב אלול. תש"ב

שאול יקירי שלום לך!

אעפ"י שאין לי במיוחד משהו למסור לך, אני רוצה לשמור על הזמן הקבוע שבכתיבתי בזמן האחרון ולכן אשב ואכתוב.

אני נמצאת כאן כבר כמה ימים ונכנסתי די טוב לחיים האלה. חושבני שאוכל לנצל היטב את הזמן לקריאה וללימוד, את הימים הראשונים הקדשתי, כמעט ברובם הגדול, ללימוד אנגלית והספקתי להשיג כבר את המתקדמים. התחלתי גם לקרוא את "בחלל הריק", הרבה אמנם לא הספקתי, כי בינתיים משוחחים עם השכנים, אני מתחילה להכיר כל מיני אנשים, גם טיפוסים שעדיין לא נפגשתי אתם, רק קראתי עליהם. קשה לי מאוד לתפוס, איך אתה בולע את הספרים? הייתכן במהירות כזאת לקרוא?

השבת עברה עלי די טוב, בליל שבת עוררו קצת הנרות את תשומת לבו של החברה ומכל המחנה דברו על זה, תופעה חדשה.

מצב בריאותי טוב מאוד, הרופאה אמרה לי, שבקרוב אוכל להתחיל לעבוד שעה אחת במתפרה ובכן אתה רואה, שב"ה הכל הולך לטוב ואין לך מה לדאוג.

כבר מזמן אין לי מכתב ממך, כי בקבוצה עדיין לא ידעו את הכתובת, אני כבר מחכה לצרור מכתבים ושמחה לקראתם.

כאן החיים דומים מאוד לחיי קבוצה, האנשים במעשיהם ובדיבורם. רואים לא פעם אנשים ובעיקר בחורות מסתובבות "כל כך משעמם לי", שומעים לא פעם, כמובן שאנשים כאלה, שאינם יכולים לנצל את הזמן, אינם מסוגלים לכך, אני מקווה שלי לא יהיה משעמם. שתיים, משלוש שכנותי, די נעימות, האחת, לא צעירה, חברת משק יגור, גרמניה, נמצאת כבר 18 שנה בארץ, אישה אינטלגנטית ונחמדה. השנייה, מפתח תקווה, פנקסנית, גם כן לא ריקה. השלישית, לא נעימה ביותר, מייללת כל היום, אבל בקרוב כבר תיסע. הרבה אנשים עוד לא הכרתי, כי אתה יודע, שאינני מתיידדת כה מהר, אבל במשך הזמן אוכל להכיר את כולם ולבחור באלה שמוצאים חן בעיני.

רב ברכות לך. מהדסה.

ב"ה

"מעברים". ט"ו אלול. תש"ב

שאול יקירי שלום רב!

שוב היום אחרי המילוי הנני להודיעך על שלומי, אני מרגישה טוב, דיברתי היום עם הרופאה, כמה זמן אצטרך להיות כאן? היא אמרה, 2-3 חודשים. לפי שאני רואה כאן את האנשים, אני כל יום נוכחת, שמצבי יוצא מן הכלל טוב, ב"ה. דיברתי עם בחורות, שהיו הרבה זמן בצפת ובמקור חיים ואמרו לי, שטוב שלא נשלחתי לשמה. כאן האווירה הרבה יותר קלה ובכלל נמצאים כאן אנשים אשר מצבם קל.

אני גם מנצלת את הזמן יותר מאשר בקבוצה. באנגלית אנו מתקדמים יפה, כבר הפסקתי לבקר אצל המתחילים ואני משתתפת רק בשיעור של המתקדמים.

היום קבלתי את מכתבך מ-2/10, המכתב שלפניו עם התמונה עדיין לא הגיע, אני מתארת לי, שהוא ארוך מאוד ובגלל זה הצנזור מעכב אותו, גם המכתב של דוב הלך הרבה זמן. חבל שאתה שולח את הכסף, אין לי כעת צורך בו, אחרי שקבלתי כבר.

אני שולחת לך את האישור מד"ר מייאר, אתה יכול להסתפק בזה וכמו שכתבתי לך אז, ידעתי שאחרי השיקוף אצלך אין צורך בהוכחות נוספות, היה שקט ובריא.

הזמן עובר כאן מהר מאוד, זה שבוע ימים שאני נמצאת כאן וכמעט לא מורגש. היום קבלתי מלאה מכתב די ארוך, אני משתוממת שיכלה כל כך הרבה לכתוב בתנאים שנמצאת בהם כעת, אבל גם זאת הוכחה לידידותה. אגמור כי מאוחר כבר ועלי לנוח.

רב ברכות לבביות. שלך באהבה הדסה.

ד"ש לדוב, יצחק ושמואל.

ב"ה

"מעברים". י"ח באלול תש"ב

שאול יקירי!

הימים עוברים זה אחרי זה בלי כל שינוי, כה חד-גוני ושווה הכל, אך בכל זאת הזמן עובר די מהר, זה כבר שבועיים שאני נמצאת כאן, שלומי טוב ואני מרגישה הטבה מיום ליום. התרגלתי גם לאנשים סביבי, בעיקר לשתיים משכנותי, נחמדות מאוד ואנו עורכות כל ערב טיולים קצרים.

היום קיבלתי את מכתבך מא' באלול, את השני מב' באלול קיבלתי עוד בשבוע שעבר. כעת אני מקבלת רק מכתב אחד בשבוע, אבל אל אתאונן, כי אני יודעת שאינך יושב בחיבוק ידיים וסוף סוף גם לאחרים מגיע. אני משתוממת , שעדיין לא כתבת ללאה, לפי דעתי, מחובתך לעשות את זאת ואבקשך לא לשכוח את זה.

תמונתך יפה מאוד, אני שמחה לה, אתה נראה מצוין, אני מחכה כבר לרשימות שלך, מעניינים אותי חיי אחינו שם במרחקים והסביבה בה אתה חי.

הנך כותב, שאתה תמה על מחשבותי הנוגות בנוגע למימוש חיינו, כמובן שבזמן הראשון מחלתי השפיעה עלי מאוד בכיוון זה והצטערתי מאוד על דחייה חדשה ולא קצרה במקרה זה, כמה שמחנו לקראת המאורע הזה, מאידך אני רואה יד ההשגחה בהשתלשלות העניינים ובכל התהליך הזה ואין לי שוב, אלא לשמוח בחלקי, כי מי יודע במה היה הכל נגמר, אילו קרה אחרת…

היום ביקר אצלי בן-דודי, דוד, אשר נמצא בטיול, בשבת היה בקבוצה וסיפר לי שהיום מתחתן ירחמיאל אליאש, החתונה בקבוצה. אני מתארת לי את בלבול ראשה של לאה, זה בא באופן כה פתאומי, קבלתי ממנה מכתב ארוך, היא עובדת בתנאים קשים והתלוננה על התנהגותה השפלה של — בעת מסרה לה את העבודה, כמה עצוב שאנשים בכוונה מקשים על חייהם של זולתם, אבל מה לעשות? אין בכוחנו לתקן אותם, עלינו רק לשמור שנהיה מסוגלים תמיד לעמוד על הרמה הדרושה ולזה נחוצים כוחות, אך נקווה כי בכל התנאים לא נסור מדרכנו. אגמור, כי כבר מצלצלים.

באהבה רבה. שלך הדסה.

ד"ש לדוב, יצחק ושמואל.

ב"ה

"מעברים". כ"ב באלול תש"ב

שאול יקירי שלום לך!

לפי מנהגי החדש, אני מתמידה לכתוב, אם כי אין כל דבר מיוחד. החיים כאן הולכים במסלולם הרגיל, יום שווה למשנהו. הסדר קבוע בלי מאורעות מיוחדים, אתמול שוב קיבלתי מילוי, הכל הולך בסדר.

גמרתי לקרוא את "בחלל הריק". אני מוכרחה כל פעם להביע את השתוממותי על קריאתך המהירה, אעפ"י שיש לי עכשיו זמן, אינני יכולה לקרוא בקצב כה מהיר, לפי דעתי הספר הזה גם מחוסר קצב, חוץ מזה הוא חד צדדי מאוד, מתוארים בו רק הצללים של חיי העיירה היהודית, רק צרות ותלאות, בלי ספק היו בחיים האלה גם שמחה ואור, גם נישואים מוצלחים וחיי משפחה מאושרים והסופר בכלל לא מראה אותם. הרעיון המרכזי, שאחרי שהחושך יבקע האור והמאבק בחושך "עד עלות השחר", אמנם מורגש, אבל האור עוד כה רחוק. יש אמנם תמונות אחדות, אבל מועטות, שיכולות להשפיע על הקורא, אבל היצירה בשלמותה, לפי דעתי, לא המוצלחת ביותר. זה הרושם שקבלתי בקריאה, ייתכן שההמשך יהיה יותר טוב ואני מחכה לו ויתכן שדעתך אחרת, אבל אני חיכיתי ליותר מספר זה.

אני שולחת לך תמונה, לפני בואי הנה הצטלמתי והיום קיבלתי אותן במכתבה של ברנדי. שלומה טוב, סוף סוף סודרה כבר בהדסה, היא שמחה מאוד, כי היום בחוסר מקום , הסידור קשה וחוץ למוסד, עולה הרבה כסף, כמובן שעניין הסידור עצבן אותה באחרונה ועכשיו היא יותר שקטה ומחכה לבוא השעה הגדולה. ייתן ד' שהכל יעבור בסדר.

באחרונה פחתו מאוד המכתבים ממך, אינני יודעת מה הסיבה לכך, עכשיו אני כותבת יותר מאשר מקבלת, כאן כולם אומרים "כבר שוב כותבת, עוד תהיה ממך סופרת", כעת אני משתדלת גם לרשום לפעמים ביומן, כבר גם אני למדתי לקלקל נייר, אבל כמובן "בחסד".

רב ברכות לבביות. בנאמנות ואהבה. שלך הדסה.

ב"ה

"מעברים". כ"ד אלול תש"ב

שאול יקירי!

זה שבוע ימים לא קבלתי מכתב ממך, אינני יודעת אם בכלל לא באים או רק לא מגיעם אלי מחמת רשלנות, בכל אופן הקשר התדיר נפגע ועלי להודות שחסר לי מאוד. אני בכל אופן ממשיכה בשקידה ובקביעות ומחכה בסבלנות.

שוב מתקרבים הימים הנוראים, כל החודש אינני מפסיקה להגות ביקירי ותמיד לפני עיני הבית בימים אלו, כל שטף החיים בתקופה הזאת ואווירה השלטת, כאילו רק זה אתמול יצאתי, אני חשה את הקדושה והרטט השוררים בו ולא רק ביום, אלא גם בלילה אני ממשיכה את מחשבותיי בחלומות ורואה לפני תמונות שעברו.

קשה מאוד להסכים לי, שכל זה כבר נהרס ולא קיים עוד. הייתכן? ומה גורל היקרים? רעב תמידי ומלחמה מיואשת והלוואי שינצלו, אינני יכולה להעלות על דעתי שנפגעו חו"ש, כמובן אינני תמימה ולא אחיה באשליות, שכל הרע פסע עליהם, אך לעומת זאת, אני תקווה, שמהגרוע ביותר נשמרו וייתן ד' שאמונתי זאת לא תכזב… ולא דיה למלחמה האכזרית, שנטלה מאתנו את היקר ביותר, שמיליוני אחינו נפלו חללים, גם אלה שיכולים היו להיות יחד, גם אלה מפורדים. זה כבר פעם שנייה, שלא ניתן לנו להיות יחד והפעם גלמודה אעמוד כאן ורק נחמה יחדה בליבי, שאולי בעוד שנה יהיה אחרת… אם כי עצוב מאוד, לא אוכל להתלונן, כי אינני היחידה שגורל זה נפל בחלקה, רבות כמוני משתתפות במאבק גדול זה, ברגש של עשיית חובה ותקווה שסוף הצדק לנצח.

הרבה עצוב בליבי ויכולתי לספר לך , אך קשה לי להביע על הנייר, מתי נוכל לשוחח שוב? האם לא מדברים על חופש?

ובכן קבל את ברכותי הלבביות לרגל השנה החדשה. ייתן ד' שסוף סוף ישרור שלום בעולם ועמנו הנרדף, שכה הרבה שילם במאבק הזה, יבוא על שכרו ושרידי התופת ימצאו בית בארצנו וגם אנו נחדש את קיננו ונזכה יחד להגשים את כל מבוקשנו.

בברכת כתיבה וחתימה טובה ובאהבה ניצחי. שלך הדסה.

ברכות לדוב, יצחק ושמואל.

ב"ה

קבוצת אברהם. כ"ז באלול תש"ב

שאול יקירי שלום לך!

אודה כי אין הפעם חשק לכתוב ויעלה גם בקצת התאמצות, קשה מאוד להתרכז ברעש ששורר בחדר האוכל, למרות השעה המאוחרת (שושנה לא מרגישה טוב ולא רציתי להדליק אור בחדר), אבל לא נאה לדחות יותר את כתיבת מכתבי זה, בעצם הרבה יותר טוב ונעים אילו יכולתי להגיד לך את הכל בעל פה, אבל לא אתאונן , כי טוב שגם זה ככה… רק אילו היו ביקוריך לעיתים יותר תכופות היה זה מוסיף הרבה, כמה שעות שאנו מבלים יחד, נותנים לשנינו הרבה מאוד… הן כמעיין מרענן לנודד בדרכים… וכפי שאמרת נכון, כחג בין ימי החול… ביחוד בימים שהיו עבורי לפני שבאת… ימים אפורים בלי ערות נפשית, מעורבים בדיכאון וחרדה על גורלך, אך שמחה אני להודיעך, שסוף סוף יצאתי מהטמטום הזמני הזה ולאט לאט אני מתחילה להיכנס למסלול הרגיל ולחזור שוב לעצמי, להיות כמו שהייתי לפני זה, כזאת כמו שהכרת אותי. הספר חזר שוב לידי, במשך הימים האלה הספקתי לגמור כמה ספרים, שמזמן חיכו לגמרם.

הספר הקטן שהבאת, מצא חן בעיני, פשוט ויפה, בכמה שירים יכול למצוא בן אדם את עצמו, בעיקר חשבתי עליך הרבה, באחד השירים "שלחוני ממך ואלי", ממש העמיד לפני את הערבים על שיחותיהם אז… בטוחני שגם אתה נזכרת בלילות הירח בשבתנו על חבילות הקש. הנער האח… ונעים לקרוא על זה.

אני עובדת עכשיו במטבח, כבר השבוע השני החלפתי את חביבה, יש לי הרושם שאשאר שמה, אבל לא אכפת לי, אמנם לא נעים ביותר, בהתחלה אהבתי יותר את המטבח, זה לא כל כך קל, הסידור הטכני הוא לקוי מאוד, זה כבר מטבען של המחסנאיות שלנו, בעד האוכל הן תתפוצצנה, זה לשבחן יוגד, אך שיפור תנאים, סידורים יותר נוחים, אשר גם ניתנים להשיג בלי הרבה עמל, לזה אין הבנה יתירה, אבל עכשיו זה לא נוגע אצלי עד הלב, אני גומרת את מלאכתי ודי לכך, הימים עוברים זה אחר זה.

הימים עוברים והנה שוב מתקרבים הימים הנוראים, זה כבר בפעם השלישית, שלא אמצא בין יקירי, כמה זה אחרת! אותו רטט הקדושה ששרר בליבנו והיה ניכר על כל הסביבה זמן רב לפני זה, לא מורגש כאן כלל וכלל. חשבתי שרק בנהלל, בסביבה כה זרה לרוחי, לא יכולתי להרגיש את כל זה, אך לדאבוני הרב, כמעט שאין כל שינוי בין כאן ושמה וכמו שם, גם כאן המציאות היא כה דלה, כה מחוסרת אותו התוכן המבוקש, ששוב נזקקים רק לזיכרונות מהם עוד שואבים, אלה הם מקור היניקה לנפש המשתוקקת לקצת התרוממות…

ובימים אלה אני מרבה לחשוב על יקירי שמה… מי יודע מה גורלם כעת? הלוואי ויכולתי במהרה לראותם, ייתן ה' ואזכה עוד לכך, אתפלל לזה בכל חום לבי. באחד הימים פגשתי בחור, בן עירי, סיפר לי שקיבל מכתב מיולי, בו מוסר אחיו, שכל משפחתו נשלחה לגיטו לפולניה, נורא לחשוב על זה, כששומעים על אנשים שמכירים דברים כאלה, אז עומד לפניך הכל במלוא אכזריותו. תוך כדי הרבה מחשבות אני חולמת תכופות מאוד על הבית, אבל דווקא החלומות יפים, מי ייתן ויתאמתו פעם, אך בינתיים הולך ונמשך הרצח, שנה אחרי שנה, ייתן ד' שהשנה החדשה תהיה שנת שלום לאנושות כולה, שנת גאולה לעמנו הנרדף והסובל, יפסק הרצח וההרס ויתגברו הבניין והיצירה.

ולך אני רוצה לאחל כל טוב ובעיקר שתתגשם שאיפתנו המשותפת.

במיטב ברכות, כתיבה וחתימה טובה ובנשיקות. שלך הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם. ה' תשרי תש"ג.

שאול יקירי שלום לך!

שוב עלי לבקש את סליחתך בגלל הדיחוי הרב, אחרי שדוב מסר לך על מועמדותי בשליחות זו בוודאי חיכית ליותר פרטים ממני. כידוע לך, הסכמתי בלי היסוסים, אני יודעת אמנם, שהעניין קשור בקשיים רבים, אולי גם סבל, אבל בכל זאת, זה מושך אותי מאוד. סוף סוף שוב ניתנת לי האפשרות להיות פעילה ולהועיל לאנשים הזקוקים לכך, לצאתי מהמסגרת הצרה שוב למרחב ועל הכל, ללמוד על החיים והרבה הרבה יהיה ללמוד מחיי הילדים העזובים האלה, שעברו על כה הרבה צרות, שאין אנו יכולים לתאר לעצמנו, בעיקר אני הייתי רחוקה ב"ה מכל זה, חייתי תמיד בשקט ושלווה אעפ"י שהיו גם תקופות קשות בחיי, אך תמיד במסגרת המשפחה ונהניתי תמיד מחומה, עליתי לארץ הייתה קלה וחלקה, גם חיי בארץ עדיין נטולי דאגה ויכולה אני להיות שמחה בחלקי. אני גם מודה לה' והנה ניתן לי לבא במגע עם פנים, שיד הגורל האכזרי חטפה ממנו. את מיטב שנות ילדותו ועוצמת סבלם, אולי ניתן לשכוח את הימים היפים שהיו לו פעם ומי יודע כמה זמן רב מנת חלקם של הילדים האלה רק סבל נדודים ומחסור וכמה טוב ומספק היה להדריך ולהוביל את הילדים האלה להקים לתחייה, לקראת אור השמש… חיים חדשים בארצנו.

בוחני שגם אתה מסכים אתי, שעלי לקבל את התפקיד הזה, על א הוויתורים הכרוכים בו, אני גם משוכנעת ולא אפריז אם בלב גלוי אגיד שהנני מסוגלת למלאתו, אך חוששני, שהדבר לא יצא לפועל. ראשית, אינני יודעת כמה מקומות תקבל התנועה שלנו? וכמה מאלה יימסרו לקיבוץ הדתי? שנית, יתר המועמדות יש להן יתרון בגלל ארץ מוצאן וגם הן חשובות בתנועתנו ועוד במידה יתרה ממני, עדיין שמעתי על כמה שבוודאי עומדות לפני מהקיבוץ הדתי, לאה גלאי, מטירת צבי וחדווה מהפועל המזרחי אחותו של שפירא וחוה קורינסקית מחיפה, בכל אופן יש עוד לחכות עד שייוודעו פרטים נוספים.

החג עבר עלינו שוב היה יפה מאוד ולמותר להגיד, שנזכרתי בך הרבה. עקיבא היה כאן, מצבו השתפר בהרבה ושמחתי מאוד שמתחיל לשוב לשיווי משקלו, הוא ישהה במקווה ישראל עד אחרי החגים ואחר כך יחזור לקבוצה ויתחיל לעבוד, זה יועיל לו הרבה.

סוף סוף נבחרה גם המזכירות החדשה: שלום, שלמה ועזריאל ומתחילים להיכנס לפעולה, הלוואי ויצליחו, אינני מפקפקת אף רגע במסירותם, אבל גם אתה יודע כמה קשה כאן להשתלט על המצבים הנוצרים מידי פעם לפעם ולכוון את הכל לטובה.

שלומי טוב, אני עובדת כעת בחדר האוכל, מחליפה את חדווה, העבודה לא קשה. בזמני הפנוי, אני קוראת. הייתי רוצה שתבוא מהר, כבר כה הרבה זמן לא היית, בינתיים נצטבר חומר רב לשיחות (כאילו אף פעם לא חסר).

ברכות אין קץ וגמר חתימה טובה. שלך באהבה הדסה.

ב"ה

ג'וערה ד' כסליו תש"ג

שאול יקירי. שלום לך!

זה כבר מאוחר ואני במיטה, אבל בכל זאת, אקיים את הבטחתי ואכתוב לך כמה מילים.

הגעתי הנה קצת מדוכאת. באוטובוס היה לי קשה מאוד וכל זמן שהייתי יחד אתך לא הרגשתי כל כך את הכאב במלואו, אך אחרי שנשארתי לבד קפצה עלי עצבות ודמעות נדחקו לעיני, אך התגברתי, אני שומרת ומחזיקה את שיווי המשקל, עובדת, קוראת ומקווה באמונה, שעוד אזכה לראות את יקירי.

אתמול כתבתי להורי ולרחל, כתבתי להם שבקרוב נתחתן, עד שהמכתב יגיע אליהם יהיה זה בע"ה למציאות ואני רוצה לגרום להם שמחה. הו יקרים, מה הייתי נותנת ועושה בעדם אילו הייתי יכולה לעזור להם, כמה דאגות, כמה כוחות נתנו מעצמם וממרצם – להקים משפחה כה עשירה במספר – גדלו אותם בשמחה, בצער ובזיעה ועדיין לא זכו, אף אחד מהם להכניס לחופה, לא נתמלאה עדיין שאיפתם היחידה של כל ההורים. טוב נקווה שגם הם יבואו על שכרם… כי לא יתכן עמל כזה בלי תגמול ואמונתי חזקה שבא יבואו ובזה לעת עתה נחמתי.

בגעגועים אליך ובאהבה שלך.   הדסה.

הקורס נגמר בדיוק בעוד שבועיים, אחרי זה יהיה עוד אחד ל-10 ימים, בין השנים תהיה הפסקה ל-5 ימים, אם מספר התלמידים יהיה 35, נשארות רק 3 בחורות, אז אנו ניסע הביתה. אם מספר המשתתפים יהיה 60 נצטרך עוד לחזור, אבל כל זה יתבהר במשך הזמן.

בכל אופן להתראות בעוד שבועיים.

ב"ה

י' בכסלו תש"ג

שאול יקירי שלום לך!

כפי שאתה רואה, נעשיתי חרוצה וכותבת לך כל שבוע. אני משתוממת על עצמי, מנין זה בא, כנראה תחת השפעתך – אי אפשר לא להגיב על מכתבים כה ארוכים כמו שקבלתי אתמול, כשפתחתי אותו היו כל הבחורות בחדר והשתוממו מאוד, חוץ מזה אני רוצה שיהיה לך מכתב בכל חופש, אם כבר לא ניתנת אפשרות להיפגש, לכה"פ תחליף חלש.

אבל עוד מעט, אני סופרת את הימים, כאן זה נגמר בעוד 9 ימים, ביום חמישי בשבוע הבא – הסיום, יתכן שביום שישי בבוקר ניסע, אבל אם זה לא יסתדר, נוכל רק ביום ראשון לנסוע. בכל אופן, תוגיע לי מתי יש לך חופש בסוף השבוע הבא?, שנוכל להיפגש.

אני מרגישה טוב, לא בוכה, אל תחשוב שאני כל הזמן בוכה, אל תדאג לי… זה היה רק ברגע הראשון, שנשארתי לבדי, אתך היה כה טוב, אני מקווה שעוד פעם נחיה רק בשמחה ואורה.

 

בינתיים נכנסה נחמה והודיע שייתכן שזה ייגמר ביום ראשון, אם יהיו גשמים חזקים, כי אי אפשר לעבוד. כתוב לי תיכף מתי יש לך חופש, במקרה שאסע ביום ראשון או שני, אחכה לך בכל אופן בתחנת אגד עד 11.

שלום ולהתראות. הדסה. אני עוד אכתוב לך.

ב"ה מוצש"ק פר' וישלח. י"ט בכסלו תש"ג

שאול יקירי שלום לך!

הנני נמצאת בקבוצה. הערב סידרו אותי כבר בפעם השלישית לעבודה, קודם הייתי מסודרת לברן להוצאת תפוחי אדמה, היות ועלי לקבל עוד מחר ידיעה אם לחזור או לא, בקשתי שיסדרו אותי בבית ובכן סודרתי לשמירה, אם כן, הלכתי לישון מוקדם וחשבתי לכתוב לך בעת השמירה, אך כשהייתי קרובה להירדם, נכנס שוב הסדרן (שמעון) והודיע לי, שאני עובדת במתפרה… ובכן יצאתי מהמיטה והחלטתי לא לדחות את הכתיבה.

סלח לי שכבר כל כך הרבה זמן לא כתבתי לך, אבל לא כל האשמה בי. רציתי להודיע לך על זמן חזרי לקבוצה, אך במשך כל הזמן לא ידעתי ברורות ולמפרע לא שערתי שזה ימשך כל כך הרבה זמן וגם כרגע אינני יודעת אם אחזור מחר. בכל אופן, הפעם אודיע לך תיכף במקרה שאחזור. אני באתי בעצם רק לשבת, עברתי דרך נהדרת – וואדי ערה – והצטרכתי בבוקר לחזור לשבועיים, אבל רבקה באה מכפר ויתקין והודיעה לי שאחכה לידיעה. הפעם הייתי רוצה דווקא כן לחזור, כי כל החפצים נשארו לי שמה ואף פעם זה לא מסתדר כל כך טוב על ידי אחר.

חושבני, שמספיק כבר לפטפט על חזירתי ואעבור על נושא יותר מעניין וחשוב בשבילנו כעת, זמן חתונתנו. אם עד היום זה היה קצת רחוק ממני והתעורר בי רגש קצת מוזר, כשהזכירו את זה, נשתנתה עמדתי לגמרי מפגישתנו האחרונה.

הכל פה פשוט ומובן מאליו, כמו שאתה ציינת, בעצמנו לא ידענו עד כמה שאנו מוכנים, ישנם גם כמה מהגורמים, אשר מסייעים לנו בעד הדבר ודורשים להחיש את המועד… ראשית, המאורעות האחרונים בחו"ל, הטבח האיום באחינו היקרים, מצד שני, האי יכולת לעזור להם למעשה, כי נדודיי השינה בלילות ודמעותינו לא הועילו כלום, אעפ"י שאי אפשר להימנע מהם. יקירי! הפעם לא אנסה אפילו להסתיר לפניך את בכיי, כי לדאבוננו הגדול יש לו מקום ברבנו, אך למרות הכל – נתגברה! ותגובתנו האישית? בניין על אף הכל ותוך כדי הרס!!!

עצוב, עצוב מאוד כל זה וגם לא קל, גורלנו האישי קשור בגורלו המר של עמנו האומלל ושל האנושיות, אך אנו לא נתעלם מזה, ואנו מוכנים מלכתחילה. נשתדל איפה בתוך כל המערבולת הזאת, לדלות את אשרינו מתוך עצמנו, כי למרות כל ההרג, הגזל ואי הצדק הקיים כעת ושולט בכיפה, אין להכחיש שהימים עוד ערבים בעולם, הם נצחיים ולא נסוגים כה מהר מפני הרשע, כי כוחם גדול – אהבת הזולת – אם כהיום היא ירדה מהבמה העולמית, כוחה עוד לא תש, היא רק נאלצת לפי שעה להצטמצם במשכנות הקטנים על מנת לחכות לזמנים ששוב תזרח שמשה ובקננו העומד להיווצר, היא תשלוט האהבה בכל הודה ותפארתה ובאוהלנו המסודר בפשטות גמורה תפרוס את כנפיה לרווחה, כי גם אם אשאר הרבה לבדי, תמיד תהיה אצלי, בראש מורם ובגאווה אסע בעול, כי אדע תמיד לשם מה כל זה, כי יש טעם לוויתורים ולסבל. כלל וכלל לא אירתע מפני הקושי המחכה לי, כי בעת צאתך לצבא, ברגע שעלינו היה להיפרד, התקשרנו… ונחזק את קשרנו לנצח.

הגורם השני להחשת המועד הוא, השאיפה ליצירת פינה ביתית עבורנו – עבורך, הפעם הרגשתי על עצמי ובשרי את הטעם של חברינו הנמצאים אי-שם ובאים "הביתה"; אין מיטה, אין מקום קבוע. אצלנו זה עוד לא כה נורא, לך יש אח וגם לי ידידים טובים ויש לאן להיכנס, אך כמה עצוב לאלה שבאופן אישי אינם קשורים לקבוצה, בטוחני שנוצר אצלם הרגש כל פעם שמפריעים למישהו.

ובכן עשיתי כמה צעדים מעשיים, גם שאלתי את שלמה, אם צריך הרבה זמן לפני זה להודיע, אמר: זה תלוי בדרישות, כמדומני אין לנו כל דרישה, אם יתנו לנו נקבל, אך לעולם לא נדרוש. כמובן שדעת כולם: להתחתן בקבוצה וגם יעצו לנו לא להיות תלויים בזוגות אחרים, כל מועד שיקבעו יתקבל ברצון והכל יסתדר לפי רצוננו (לא לעשות טראסק), הייתי רוצה שנקבע את התאריך, ר"ח שבט (את היום אינני זוכרת, אין כרגע לוח לידי), או בכל אופן קרוב לזה, לא באמצע החודש, דברתי גם עם מנחם ורבקה, הם מרוצים. אני מקווה שגם אצלך לא יהיה כל קושי בסידור העניין. בכל אופן, על פרטי הפרטים עוד נדבר. אני מקווה למרות הכל, אל נתעצב ואל ישפיע עלינו זה לרעה, פעם יגיע הזמן שנהיה תמיד יחד, ייתן ד' שנזכה לזה בקרוב.

בין יתר הדברים, גם סיפרו שאלכסנדר הולך מהקבוצה, אך לא למה שרצה, חבל עליו – הוא יסבול.

חבל שאין לי זמן, מחשבות שונות מתעוררות, שאלות עולות, אך נשאיר את זה כשניפגש.

את הספר "במשעול הצר", הספקתי לגמור כבר, יפה מאוד, נדבר עוד עליו. התחלתי כבר בקריאת "ימים ולילות", הסגנון קצת לא כרגיל, מיוחד במינו.

אני גומרת, כי באמת מאוחר.

רב שלום וברכות לבביות מהדסה.

פ.ס. כעת נזכרתי, שבכתיבתו של מכתבי הראשון, לא כתבתי את מס' הפלוגה, ובכן אינני יודעת אם זה הגיע אליך. הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם. כ"ב כסלו תש"ג

שאול יקירי! שלום לך!

היות ואין לי מה להוסיף לחבילה, תקבל כמה מילים ואת איחולי הטובים לחג.

ייתן ד' שבשנה הבאה נחוג את חג הגבורה הזה אחרי הניצחון, יחד בקיננו עם שארית פליטת עמנו בארצנו.

רוב ברכות ולהתראות בקרוב. שלך באהבה הדסה

ב"ה

מוצש"ק חנוכה תש"ג.

שאול יקירי, שלום לך!

הפעם לא תוכל להתאונן, כי נהפך הגלגל, אני הרשלנית, נעשיתי חרוצה, ואתה החרוץ, אינני רוצה להניח שרשלן, כי אם בוודאי עסוק מדי, אך הפעם לא ארבה בדברים, כי אני שוב ישנה אצל שושנה ק. והיא כבר נרדמה. דווקא כעת הייתי יכולה כה הרבה לספר לך, כי מזמן כבר לא היינו יחד ובינתיים התרחש כה הרבה, הספקתי להיות בחוץ וגם לחזור "הביתה", עדיין דירתי לא מסודרת, כי לא הייתה ועדה, רק הערב בחרו בה, כך שלא היה למי לפנות. במשך השבוע גרתי אצל רבקה הייתי "בעל טוב" (סידרתי יום יום את המיטה, כי רבקה עבדה מ-4 בבוקר, זה הולך אצלי טוב מאוד), הארון שלי עדיין בכפר פינס ובגדי העבודה בעין השופט. אילו לא היו מכבידים עלי דברים יותר גדולים, אילו היה ראשי פנוי לשטויות כאלה, הייתי מתמרמרת, אך ככה במשך כל זמן היותי נתונה למחשבות אחרות ובין כה וכה לא חייתי את חיי, האני הקטן, כל מחשבתו מי היו שם? אצל אחינו היקרים, המתבוססים בדמם? ומה כל זה לעומת נדודיהם? אך בכל זאת קשה ככה, כי כל זמן שהחיים הולכים במסלולם הרגיל וכל זמן, שהכל כתיקונו, כל פרט ופרט דורש את סידורו, כי מה ערך לסבל היחיד בים של אדישות וקטנות?

הספקתי במשך הזמן לעבוד במתפרה, אצל ברן וביכין (שלא יהיה משעמם), אבל יש לי סיכויים לעבוד שוב במשמרות, כי מחר יזמינו שוב פועלות והם מחכים לי, אני באמת שמחה, ששוב אוכל לעבוד בעבודה שתספק אותי, הרי אתה זוכר כמה שהייתי מתלהבת בזמן עבודתי שמה, אתעורר מחדש ע"י מטה הקסם של האדמה, הגן! כמה אני קשורה אליו! מוזרה הייתה לי בהתחלה האדמה הבהירה אחרי הרגבים השחורים הברוכים שבעמק, אך נוכחתי שבדלותה מפשירה הרבה את העובד והמתמסר לה יבוא על שכרו, כי האדמה אף פעם לא תכזיב את אוהביה.

הכרתי את דודתך ברוניה עם בעלה, יש לי הרושם שאמך ז"ל הייתה שונה ממנה, אך אני אלמד להבליג ולאהוב את כולם, כי היום יש רק קומץ קטן ועלינו לשמוח עם אלו שקיימים, גם לרבקה התקרבתי במשך הזמן "וההרמוניה" שלמה בינינו. עם לאה התחדשו הקשרים ונפלה החומה שעמדה בינינו במשך הזמן ועקיבא על ידי תמיד, אינני בודדה,. בימים האלה רבץ עלינו כובד כזה, שקשה היה לדבר והיו ימים שעברנו שנינו זה על יד זה והסתפקנו באמירת שלם ומבט עמוק דומה, כי לא העזנו לפתוח בדברים.

היום דיברתי עם שלמה ושושנה, יתכן שיצטרפו לחתונתנו, הייתה שיחה גלויה ומעשית, לא חשבתי שעם שלמה אדבר פעם ככה, אבל כנראה הוא אוהד אותי מאוד, רק שושנה עוד לא יכולה להחליט. מה דעתך על זה? תהייה בוודאי מרוצה.

אני אסיים, כי מאוחר, מחר אני עובדת ביכין. הייתי רוצה שתבוא מהר. אני מחכה לך.

באהבה לך הדסה.

ד"ש מכל החברה, מעקיבא, שלמהולה. גודל הסרט 6+9 12D

ב"ה

מוצש"ק ד' טבת תש"ג

שאול יקירי!

למרות שכבר מזמן לא קבלתי מכתב ממך, אני ממשיכה בהרגלי, שקבלתיו מזמן חזרי לקבוצה ומקדישה גם את הערב הזה, לשיחה אתך על הנייר.

כבר כה הרבה זמן לא היינו יחד ובינתיים התרחש כה הרבה! ואני זקוקה היום מאוד למישהו שאוכל לשפוך לפניו את ליבי, כי כבד מאוד כאבי ומשתוקקת אני לנוחם ולנחמה ורק אתה היום היחידי אשר מסוגל לכך, כי מידך אקבלה באהבה.

על כל היגון והכאב שהשתלט עלי עד כה ושהצלחתי במשך הזמן לרסן אותו במקצת ולהתגבר עליו מתוך אונס, באה מכה חדשה אשר זעזעה במלוא כוחה את נפשי ואת כל ישותי. השבוע קיבל עקיבא מכתב מאחד מחברי המרכז, בו מוסרים לו על המצאותם של כמה חברים ועל העדרה של רחל אחותי. מיותר לתאר לך מה פירוש הידיעה הזאת ומה משמעותה עבורי – כל חלום חיי, כל השתדלויותי בעד אשרם של שני האנשים האלה אשר כה אהובים עלי, עולים ח"ו לתוהו, ולחינם היה קרבני? הלחינם סבלתי במשך שנים וויתרתי על אשרי אני למענם? קשה, קשה מאוד להשלים עם זה ולכן בכל זאת עודני מאמינה שיש תגמול בעד כל זה, אעפ"י שמאורעות העולם מוכיחים את ההיפך. עקיבא שבור, אך כלפי חוץ כמעט שלא ניכר עליו, נסע לשבת ל"מקווה-ישראל", עוד לא יכולתי לדבר אתו וגם קשה לי, כי שנינו נפגענו ושנינו סובלים, אך אשתדל עד כמה שאוכל לנסות לנחמו ולחזק אותו.

לא אוכל הפעם להמשיך, כי דמעות נעמדות בעיני וראשי חם וכבד עלי וכה דלות המילים בפי לעומת הרגשותי!

לכן אעבור לדברים קטנטנים המהווים את חיי היום יום. דירה עדיין אין לי, אולי מחר יסודר ואוכל להיכנס לאחד האוהלים. השבוע עבדתי יומיים במשמרות, קיבלו אותי בלבביות שאין לתאר אותה, אך לדאבוני, מחר לא נצא כבר, כי השתנו המחירים, יש שם ויכוחים עם הגזבר מצד אחד ובין הגנן ומרכז המשק מצד שני, אך יש לקוות שבסוף ייכנעו לתנאינו, חוץ מזה אין חדשות הראויות לציון. אני מחכה לך ומקווה שבקרוב תבואו.

בגעגועים ובאהבה.       שלך הדסה.

ד"ש מכל חבריך.

ב"ה

קבוצת אברהם כ"ג טבת תש"ג

שאול יקירי!

ראשית עלי לבקש סליחה בעד התנהגותי הלא הוגנת כלפיך בעת שקבלתי ממך מספר מכתבים כה יפים וארוכים, לא שלחתי לך אף מילה, אך שתים הן הסיבות אשר יכולות להצדיק אותי. אחת: שיום יום חיכיתי לבואך. והשנייה: שלא רציתי שמכתבי זה יקרא ע"י דוב, כי בימים האחרונים הייתי אולי מסוגלת להשתפכויות הנפש ולתיאור רגשותיי העזים. כן "יקירי", באחרונה אני כולי רוויה אהבה אליך ואתה תופס את כל מחשבותיי, כה הייתי רוצה להיות אתך יחד! יום יום, שעה שעה, חיכיתי לך, בעברי את החצר נעצתי תמיד את מבטי למרחקים בכיוון למושבה [כרכור] – אולי חייל קטן, נמוך קומה שם את פעמיו כלפי הקבוצה? אך הכל היה לשווא, ועוד נוסף לזה, היו כל החיילים בינתיים בבית, אבל זה כלל וכלל לא עורר בי קינאה, אדרבא, שמחתי להם גם השליחים הי"ו.

ועתה אני יושבת בחדר האוכל, בקצה השולחן, במקום שהייתי יושבת כל ערבי החורף אשתקד, אך ממול, בקצה השולחן השני, לא יושב יותר הבחור הצנום, הקטן, עם הספר המלווה אותו תמיד. השעה 10.15 הרדיו משמיע את צלילי בטהובן, אך אנשים מסביב מתחרים בו כרגיל, הכל כמו שהיה, רק הוא חסר – לא הוא לא חסר, הוא נמצא כאן בתוכי, הוא ממלא את כל ישותי, אך אף אחד אחר לא מרגיש בו, רק אני, כי כולו שלי הוא, ומה לכל אלה ולו… ? וכאן בפינת השולחן אני עושה את חשבון השנה שעברה עלי – שנת היותי בקבוצה, כי הערב, בדיוק שנה לבואי הנה ואחרי תקופה כזאת כדאי להגות, לבקר ולסכם – האם כדאי היה? האם בחרתי בדרך הנכונה? מה עמלתי ומה השגתי? שנה מלאה פורעניות, שנת דמים ורצח, מלאה קרבנות וחללים, ואני מה עשיתי להקטנת כל הרוע הזה? אפשר ואפשר לחשוב חשבונות, באופן שונה לחטט במצפון ולבקר הרבה, אך התשובה היא רק אחת. לא יכולתי אחרת לעשות, אין בכוחי יותר, נתתי מה שהיה לי בעבודתי הזעומה היום יומית, במסירות אשר לא נרפית נגשתי לכל דבר אשר ניתן לי להיעשות, שידי לא השיגו יותר. אין זו אשמתי, לו היה תלוי בי ואילו יכולתי לתקן ולהטיב, לא הייתי חסה על כוחותיי והייתי מוכנה להקריב הרבה הרבה. האם כדאי היה לבוא? האם השגתי משהו במובן הרעיוני? האם הגשמתי את שאיפותיי? בשטח זה פעלתי וקבלתי מעט מאוד, אם אעמיק לחשוב, אולי הפסדתי, אך שנה זה לא קובע וצריך להזדיין בסבלנות, אמנם למרות הכל השגתי הרבה מאוד, משהו שאין לו שיעור ואי אפשר למדוד ולהשוות לשום דבר אחר בעולם – מצאתי חבר טוב לחיים, אח, רע ואוהב, קיבלתי אותך ואתה בשבילי היום הכל. הבית אשר נהרס, המובטח להיבנות על ידך, על ידינו – בכוחות משותפים נקימה אותו מחדש ונשתדל להעלותו לדרגה שהיכרנו אותו.

אני עומדת היום לפני תפקיד חדש, נוסף בחיי, לא ארבה בדברים על זה, כי שפתי דלה לכך ויפה מאוד שציינת את זה במכתביך האחרונים, כאן אני רואה שוב את קרבת מחשבותינו והשקפתנו על קדושת המשפחה ושוב רק מחזק בי את ההכרה העמוקה על הדמיון המופלא אשר בינינו, בהלך מחשבותינו ותפיסת העניינים ובעיות החיים.

ואין זה פלא שבימים אלה אתה חושב כה הרבה על אמך ז"ל, (אגב, התמונות כבר הגיעו ויפות מאוד), כי האם היא הסמל של הטוב והיופי הנפשי וכל בן מאחל לעצמו אשה כדמות אמו. במכתבי אשר שלחתי לך ליום הזיכרון, העליתי קצת הרהורים והפעם שוב הבטחתי לפניך, אשתדל להיות כמוה, היקרה, רצוני להיות לך לאם, לאחות, ולמלא את כל החסר, הניתק, כי גם בך אני מוצאת ומקווה למצוא גם להבא, את כל מה שנגזל ממני ביד אכזרית ובכך נכלל הכל, אך אמונתי עזה, שיגיע פעם הזמן ושוב אראה את יקירי ואז אם נהיה כולנו יחד, יגיע אשרינו לשיאו, כי כיום עד כמה שאנו משתדלים לתת אחד לשני באהבתנו ההדדית תמיד, גם ברגע אשר היקרים לנו, יש ליווי של טראגיות, של סבל. הסבל האישי הקרוב כל כך והסבל הכלל אנושי ובים של סבל ועצב נלחם בעד אשרינו השקט ונקווה ונאמין.

רציתי היום לכתוב לך הרבה, אך בינתיים נכנסו שלמה ושושנה ופטפטנו ונעשה כבר מאוחר מאוד ולכן רק את החשוב ביותר ובקיצור. שלומי טוב, אני עובדת בחדר באוכל, זמן העבודה הוא דווקא טוב כעת בשבילי, כי יש לי כל מיני סידורים. הדברים כבר בסדר, מכובסים ומגוהצים יפה, היה כדאי להשקיע כה הרבה עמל, אני רק צריכה להכניס אותם שוב. הערב קבענו את התאריך, החתונה תתקיים אי"ה בכ' בשבט, ביום שלישי, 26.1, בקביעת היום התחשבנו גם עם המטבח. אכן בעוד כ"ו יום !!!

שוב עלתה על הפרק שאלת ההתיישבות, יש לקוות שיתנו לנו את שטחי כפר עציון האמתיים ועלינו כעת להחליט. במוצ"ש תהיה הצבעה על כך, אם נלך מחכה לנו עבודה , אני מקווה הרבה ומחכה לעלייתנו ומוכנה גם לתת הרבה, על זה אמשיך בפעם הבאה.

ד"ש מכל החברים ומשושנה עבור חברתה.

בגעגועים ובאהבה, שלך לנצח. הדסה.

ב"ה

שלום לך שאול יקירי!

אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודיעך שלשבת אי"ה אהיה אצל ברנדי. מנחם מסר לי שעדיין ימי החופש שלהם לא הובררו, אני בכל אופן אקח לי חופש ובהיותי שם נראה מה יהיה, אם יש באפשרותך לעלות לברנדי עוד לפני יום שישי, אבקשך להודיע לה על בואי, אני אמנם כתבתי לה, אבל אינני יודעת אם זה יגיע.

כאן שום דבר מיוחד, הערב הייתה שיחה עם רודי [מקב' יבנה] על ענייני התיישבות, את הצעת העלייה לכפר עציון דחו פה אחד. על מה שיחליטו המוסדות ומה יהיה הלאה, אנחנו עדיין לא יודעים, בכל אופן, קל זה לא יהיה.

רוב ברכות.         שלך הדסה.

נ.ב. אם יש לך השבת חופש, היה כדאי להביא כרטיסים להצגת "החטא ועונשו", בהבימה.

ב"ה

קבוצת אברהם. מוצש"ק פרשת וארא. ג' שבט תש"ג

שאול יקירי!

אני לא יודעת עד כמה שאצליח להעלות על הנייר את כל רחשי ליבי ומחשבותיי אחרי ביקוריך, אך בכל זאת אנסה את זאת, אבל טרם שאעבור לזה, כי התנאים אינם נתונים כרגע, לזה התכוונתי בדיוק למסיבת הסיום ולכן הרעש גדול וקשה להתרכז, אסדר כמה דברים מעשיים ואלה הם: לדאבוני הרב, איבדתי שתי גלויות מאלה שכתבת עבור צבי והשכן שלכם, מפני ששלחתי רק שתיים, כי הטלגרמה עלתה יותר, כשהגעתי הביתה היה 11.45 ומיהרתי מאוד לערוך את השולחנות, אמנם גמרתי בזמן, אבל את הגלויות לא מצאתי, אעפ"י שאני זוכרת שהכנסתי אותן אצלנו בחדר על השולחן, סלח לי.

את כתובתו של אלכסנדר אתה מקבל, כפי שאתה רואה, הוא נמצא כאן בחופש, תסדר יחד עם זה גם בשביל צבי ב. דוב הצטער שהוא לא פגש אותך, הוא יכתוב לך, שאל אותי איפה אתם נמצאים בדיוק ומובן מאליו שלא ידעתי לענות לו, בינתיים המסיבה נגמרה, הייתה יפה ועמדה על הגובה, שמואל אמנם הפריז בדבריו ובמליצות, יפה מאוד דיבר הרב שפירא וגם דוב, הרב שטרנברג כרגיל, התחילו במסכת קידושין. הרב שטרנברג קיבל מתנה יפה, תנ"ך גדול, הוא שמח מאוד, מגיע לו.

יקירי! אי אפשר לי לא להגיב על דבריך אשר נאמרו בערב ההוא בהיותנו יחד, היית אמנם נוכח לתגובתי הראשונית, אך עלי לעמוד על זה גם כעת, כי מהרגע ששמעתי אותם מפיך, לא חדלו להעסיק את מוחי בעבודה ואחריה, ביום ובלילה… בטוחני שתבין אותי ולא אעלים ממך, שעשו עלי רושם קשה. קשה מאוד להתחיל עכשיו להטות את המחשבות ואת המעשים בכיוון אחר. מכיר אתה היטב את השקפותיי על חיי משפחה טהורים, את ישרותי ואת שאיפתי להגשמה, בלי כיוון כלשהו וללא חת. בשיחותינו הארוכות, לא פעם נגענו גם בשאלה הזאת וכרגיל גם כאן נפגשנו שנינו בכוונותינו, בזנו לאלה אשר נוהגים לא כשורה…

וכהיום כשאנו עומדים על מפתן חיינו המשותפים, ערב התקדשותנו, עלינו להחליט מראש, שלא יוכל להיות הכל כפי שאנו חושבים והיינו רוצים…

ילדי היקר, מחמדי! הרגשתי את דמעותיך העצובות ואת המלחמה אשר קדמה לזה, אני מתארת לי, שלא לילה אחד עבר עליך בלי שינה, הרהורים ופרפורים רבים קדמו לזה ומי יבין אותך כמוני, כי מי מכיר אותך כמוני? קשה ומתוך הכרח אכנע הפעם לגורל האכזרי ובהכרה מלאה אשא בעול החדש הנוסף על שכמי… כי הרבה יותר קל לי לקיים עבודות ותפקידים רבים וקשים, מאשר לא לקיים, או באיחור לקיים, את התפקיד הנעלה של האישה היהודית בעלת הכרה ואחראית, אך בצעדי הראשון ידעתי שעלי להיות מוכנה לוויתורים וקשיים לאין שיעור ותשובתי כעת, אחרי שחשבתי ושקלתי את הכל, זה הקורבן הגדול ביותר, אשר אוכל לשים על מזבח המולדת והאנושיות הדוויה ובתוך כל המערבולת השוררת כעת, ויהי רצון שיהיה גם האחרון ולא יידרש ממני יותר, כי מה עוד אוכל לתת? – ואעפ"י אני מוכנה עוד…

דברי אלה אולי יכבידו עליך, אבל כתמיד, גם כעת אינני יכולה אחרת, רק להגיד את כל מה שאני מרגישה, אבל טוב שיכולנו לדבר והכנת אותי לכך, כי במפתיע זה היה כואב עוד יותר.

ובכן נישא בשקט את יעודנו הגדול בתוך אושרנו הצנוע, המחכה לנו ונכנס לתוך משכננו, על אף הכל, טהורים ומזוקקים באהבתנו הגדולה, אשר תקל את סבלנו ותשריין אותנו עד שנגיע להגשמת חלומנו. אני מאמינה בעתידנו, בכוחה.

שלך בשמחה ובסבל, בנאמנות, באהבה וגעגועים. הדסה.

פ.ס. הבעיה מה הייתה השאלה: אם אני מתגייסת ומה כוונתה.

ברנדי תישאר עד יום שלישי בבוקר ניסע יחד ואחזור ביום ראשון, ד"ש מברנדי. נשיקות. הדסה.

ב"ה

תל אביב. ז' בשבט תש"ג

שלום לך יקירי!

הנני באה למסור לך דין וחשבון על הקניות והסידורים, שהספקתי עד כה. את העיקר כבר סידרתי ובימים אשר עוד לפני, אעזור לברנדי ואנוח.

נסיעתנו מהבית ביום שני בצהריים, זה לא היה כה פשוט, עד שגמרתי את המשא ומתן עם נתן וחביבה, אחד שלח אותי לשני, למרות הכל נסעתי. שושנה ב. הייתה חביבה ועבדה במקומי לפנות ערב. שלמה נסע לעלומים. שמחתי שהקדמנו לבוא, כי הרווחנו בזה הרבה זמן. למחרת בבוקר התחלנו לסדר את הקניות. (עכשיו אדבר בטון של גברת תל אביבית) התעניינו קודם במחירי השמיכות כאן, התברר שהשמיכה אשר ברנדי ראתה, במחיר 2.5 לא"י, היא קטנה בשביל ילדים וגדולה זולה ביותר, עולה 4 לא"י, אך כזאת לא מצאה חן בעני, מצאנו אחת לפי טעמי, ביקשו 5.400 לא"י, אחר כך ירדו ל-5.40 לא"י. לא יכולתי להחליט להוציא כה הרבה כסף, חשבתי על זה, אבל סוף סוף קונים רק פעם אחת דבר כזה ולסמרטוטים קשה לי להתרגל. אחרי שיקולים רבים קניתי אותה למחרת. בד לפיז'מה, מצאנו די יפה, עולה 90 גרוש. פיז'מה קנתה ברנדי גם ליואל והספקתי כבר לתפור את שתיהן, חוץ מזה, קניתי גם בד לחולצה, כי החולצה שלי באמת מטולאת מאוד, הבד די יפה ולא יקר ביותר 60 גרוש וכמה דברים קטנים. לפי כל זה אתה רואה, שהכסף לא הספיק לי. השאלתי מברנדי 2.5 לא"י. שערתי מראש שאצטרך סכום כזה.

חוץ מזה, שלומי טוב, אני קצת עובדת, קצת מתבטלת. ברנדי מפנקת אותי, מבשלת לי מאכלים שאהבתי בבית, יש להם באמת טעם בית, היא ממש מפטמת אותי. היום היינו ברמת גן, אצל בן דוד אחד, טיילנו בגנים, היה יפה מאוד. לקרוא אין לי סבלנות, אשאר כאן עד יום ראשון אחרי הצהרים, אתחיל לעבוד ביום שני. נדברנו עם עקיבא שהוא יבוא ביום שישי וניסע ביחד הביתה, הוא היה בימים האחרונים מדוכא מאוד, בהשפעת מותו של הבחור הזה, הצטער מאוד שלא מסרו לו את זה השכם בבוקר, היה נוסע להלוויה, היה זה בחור מהגרעין, הונגרי, בריא, חסון ונחמד מאוד, היה לו קשה לעקיבא.

וכעת עוד שאלת הדירה, אמנם זה לא בממדים תל אביביים וגם לא כה מכריע, אבל הייתי רוצה שתביע את דעתך. מנחם רוט אמר לי, שאנו יכולים לבחור בין האוהל של יעקב א., לאוהל של נפתלי ויחזקאל (מול המטבח, ע"י הצריף הלבן) וזה שיעקב ק. הביא ומעמידים אותו במקום שגרתי פעם (מול האוהלים של י. א. מרוחק ושקט. השני מאוד במרכז, אבל יש יתרון, אפשר להכניס חשמל, כי שלמה ק. הכניס בזה שעל ידו והשלישי הוא טוב מבחינת המקום ושהשכנים רק עדיין לא יודעים מה מצבו. אני יודעת את תשובתך מראש, שלא תחשוב איפה האוהל יעמוד, רק איך נחיה בו, אך בכל זאת, נקבע ביחד את מקום משכננו…

הימים עוברים, כל רגע מקרבת אותנו לשעתנו הגדולה. טוב שאני כאן קצת, אני מרגישה כמו בבית, זה נחוץ לי כל כך. אני חושבת הרבה מאוד על היקרים, מי יודע מה גורלם כעת? לא פעם אני משתוממת על תמימותה של ברנדי, אבל למרות הכל אני מאמינה, שאזכה לראותם, הלוואי שאמונתי זאת לא תכזיב אותי.

כבר מאוחר ועלי לגמור, מהבית שוב אכתוב לך. ד"ש מברנדי ויואל.

באהבה וכמיהה. שלך הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם י"ב שבט תש"ג

יקירי!

סלח לי שלא אענה על מכתבך היפה, זה מאוחר ואני עייפה, גם התשובה ניתנה אמש, כי דיברנו בינתיים, רק בקשה אחת לי אליך, אל תחשוב אותי לגיבורה ולנושאת הסבל היחידה, הרי אתה שותף לעניין ובמידה שווה נושא את הכל ולמה ליחס רק לי טובה, כדי לשנינו מגיע באופן שווה ורגיל עם הנימה העצובה שבדבריך, כי רק לסבול נוצרת? לא ולא! גם לך חיי אושר נועדים! גם השמש במשך חייך תזרח! יחד נסבול ונהיה מאושרים, אך לא תמיד בסבל. אחרי שנעבור את כור ההיתוך באהבתנו המזוקקת, נהיה יחד ובשלווה, אמנם לא שלימה, אשר גובלת באדישות, אך שלווה נפשית, אשר היא פוריה באותה המידה, כמו הסבל. אמונתי חזקה שיגיע זמן כזה ואהבתי הגדולה כלפיך תעמוד לעזרתי לזכות בי. יחד תמיד – כן! באהבה, בסבל, נאמנות וגעגועים. במידה – שווה הכל! נתחלק חלוקה צודקת.

חבל שאין לי זמן לעמוד על כל נקודות אחדות, אך נקווה שבחופש הבא (בעוד 8 ימים!), סוף סוף נוכל לשוחח כאוות נפשנו, לא רק בערבים חטופים, אלא בימים ולילות!

יומנו הגדול ממשמש ובא!

בובילי! תאר לעצמך שהמזוודה נמצאה, אני שמחה יותר זה שמצאתי אותה, מאשר הצטערתי כשאיבדתיה. האנשים פשוט לא יכלו לתפוש איך הייתה לי סבלנות לעבוד במשך היום ואמרו כולן במחסן שהיו שואלות את עצמן אילו היה קורה להן דבר זה, הן חשבו שעליהן להצטער עלי, אך בנפשי אני הצטערתי עליהן, מסקנות: מה גדול בעיניהם ערך של שמלה ונעלים! הייתי ממש גיבורה בעיניהן. תאמין לי שבקלות אשר לא שערתי אצלי לפני זה, ויתרתי על הכל, לפני זמן קצר אולי הייתי מתייחסת לזה אחרת, אך היום – אין כל ערך לזה. אני גם מבינה אותן קצת. סוף סוף מה צריך הבן אדם שבקבוצתנו לעבור עד שמגיע לשמלה ונעליים? וכאן היא בקלות כזאת מוותרת על דברים כה יפים, זה רק מפני שהיה לה תמיד וגם להבא יש לה חופשות "לרכוש". אני שמחה עכשיו בלי כל ספק נוותר על הסכום שמקציבים לנו – לטובת יתר הזוגות, כי מצאתי שוב הרבה יותר ולא נצטרך להוציא כסף לחפצים אשר היו בפנים והיו נחוצים באמת.

שלום לך ליל מנוחה. שלום באהבה נצחית. הדסה.

ב"ה

כ"ח שבט תש"ג

יקירי

אחרי מכתבך אני רוצה להשתדל שגם אתה תקבל אגרת לשבת, אמנם עד כה נחמדה ומוצלחת כמו ששלחת לי, אבל גם בהעדר כישרון הציור והכתיבה תמלא את שליחותה – תגרום לך את השמחה כמו זאת שלך גרמה לי.

חבל שלא נהיה יחד – השבת הראשונה בלעדיך – אך אור הנרות וברכותי יגיעו אליך, בטוחני בכך כי אליך ישולחו ולא יחטיאו את מטרתם. כמה יפה פינתנו בשבת! יתן ד' שנזכה עוד הרבה ליהנות יחד מזיו השבוע. באותו הערב ממש הרגשתי שהשכינה הייתה שרויה על משכננו הצנוע, כה נעלה היה! וגם יוסיף עוד אהבה.

אחרי שליוויתי אותך חזרתי לעבודה, לשמחתי, לא קבלו אותי כפי שחששתי, דווקא להיפך, כולן היו במצב רוח טוב, שאלו אותי איזה מתנות קבלתי? אמרתי שיבקרו אותי ואראה להן, על זה כל המחסן קם על רגליו (אהובה, חביבה, שלומית, יהודית ועוד) ותיכף פלשו לאוהל, ממנו הלכו לשושנה להצגה, כל היום היה נחמד, האווירה בכלל לא הייתה "מחסנית", האנשים כאילו התקרבו אחד לשני, לפעמים בן אדם יכול ליצור אווירה אחרת לגמרי. שלומית נחמדה מאוד, אני מעריכה אותה מיום ליום יותר.

זה כבר סוף השבוע, הגשם בכלל לא הפסיק, היום קצת התבהר. עוד לא הספקתי לסדר שום דבר. שלומי טוב, אני ב"ה בריאה, מרוצה ומאושרת, בלילות אני ישנה כמו ברזל, בכלל לא שומעת את הגשם, זה פרוזאי מאוד, בלי אנחות, בלי דמעות, כמו שזה מתאים לאשת חייל, אשר מבינה את התקופה על כל קשייה ומסתגלת אליהם.

התחלתי בשיעורים באנגלית, אני חושבת שאוכל להתקדם, להיזכר בנשכח ולהוסיף לזה. עם עקיבא קבענו תכנית לימוד "ישעיהו" פעמיים בשבוע ופעם בשבוע קריאה בתורת הנביאים של בובר, עדיין לא התחלנו לבצעה, כי הוא חולה, הוא מרוצה ממני ומאושר, גם לי יש איזו פינה – בית. הזוכר אתה את אותו הערב, כשסיפרתי לך על הפרשה הזאת? אז סיימתי, ובאשרם גם אני אהיה מאושרת, כמה הגורל משחק! היום הדבר התגשם רק בחילוף הגופים, הוא מאושר באשרנו אנו. תפילתי המקווה, שבקרוב יגיע הזמן בו נשמח יחד כולנו ונראה מאושרים את שניהם. כה יפה לאהוב, כה טוב להיות מאושרת וגם לראות אושר מסביב. לכולן הייתי רוצה לחלק את האוצר הזה! עולם "משוגע", למה כה מרובים הדמעות בו? ולמה לא אושר במקום צער? הרי הכל בידי אנוש! כי האדם רק הוא הוא אשר מפיץ את הרשע, כי ה' רוצה רק אהבה ואחווה… ואנו נעשה את רצונו בלבב שלם.

אני לא לבד, כל ערב אנו יחד, עקיבא, עזריאל, שלמה, לאה, גם למנחם ורבקה אני נכנסת כל יום, מנחם דיבר עם הרב ש. והתעודה תסודר. הערב בילינו "ערב משוגע" אצל לאה, שלמה לא בבית ובכדי לא להשתעמם הזמינה אותנו לקפה. אני הבאתי ריבה, תאר לעצמך חברה ליצים: עקיבא, עזריאל, לאה, חנוך, (הוא אומר עכשיו YA GRECH), אפשר היה להתפקע שמה.

עזריאל הביא היום פמוטים יפים מאוד, אחרי שהודעתי לו על שאלתו על התקציב, שאין לנו צורך ביתר הדברים, השתוממו גם שלמה, אחר כך אמר: אם רק פמוטים, אז תקבלו באמת יפים ועמד בהבטחתו, חבל שלא תראה כשבפעם הראשונה אדליק בהם. אני יודעת שבערב זה יהיה לפני עיניך אוהלנו המואר, הוא כה נחמד ובעיקר בשבת! אם קשה יהיה לך, זכור את הימים והלילות שבילינו יחד ובהכרה בהמשכם יוקל לך… נכון לנו עוד הרבה קושי וגם שמחה כאחד, בראש מורם לקראת שניהם… כי מיד אחת שלוחים אלינו ברכה אליהם. ממחר אי"ה אהיה מוכנה לרגע הגדול, אחכה לך בסבלנות.

באהבה וכמיהה. שלך לנצח. הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם         י"ב אדר א' תש"ג

שאול יקירי

בטוחני שמכתב זה יפתיע אותך הן במועדו הן בתוכנו, אך אי אפשר לי לא לכתוב, ראשית הזמן הוא יותר מדי קצר ושנית רצוני למסור לך על מהלך והתפתחות העניינים בקשר עם התיישבותנו.

ערב ערב אספר. כל יום נדרשת ההכרעה, ואין כח ואין רצון להכריע, אך אתמול נעשה צעד חשוב מאוד ואולי מכריע ונוטה לדחייה, והנה על זה אספר:

אתמול היה שלום בת"א בישיבת המרכז החקלאי, בה נמסר: הננו לקבל ביום שני הזמנה טלפונית מוויץ [יוסף], שיבוא ירושלימה וייתן תשובה סופית בעניין כפר עציון. הוא אמר שדרושה באופן דחוף פלוגת כיבוש של 20 איש, אשר צריכה לעלות לכל המאוחר ביום ב' בשבוע הבא. אם עד יום ה' זה, לא יקבל תשובה, או יקבל תשובה שלילית, מוסר את המקום לתנועה אחרת. הוא מבטיח שהפלוגה אשר תעלה, אינה מחויבת להתיישב שמה, היא דרושה לחודש ימים ובמקרה שבמשך הזמן הזה יתברר, שאין רצון לעלות לשמה, משחררים אותנו מכל העסק הזה. (קרא בעמידה).

כמו בהתחלת השיחה הראה שלמה עצבנות, מה שאין להתפלא. ובכן רצו להעמיד להצבעה, אם להחליט הערב סופית, מתוך ידיעה על המתרחש אצלנו ותוצאות ההצבעה אשר הגיע דרך צינורות מיוחדים אליהם נסע תיכף חזני ליבנה להתייעץ עם דוד א. [אינטליגרטור]. אחרי התייעצות נסעו שלשתם (חזני, רודי, דוד) ל"אמונים" [קב' הכשרה אחרת של הקיבוץ הדתי], לשאול אותם אם הם מוכנים להעלות פלוגה במקרה שקב' אברהם לא תסכים לכך. הם כמובן לא יכלו תיכף לענות, הרי זה היה פתאומי בשבילם, ענו שיעוררו את השאלה ובמקרה שיסכימו לכך הם מבקשים עזרה מקבוצה אחרת, כי בלתי אפשרי להוציא להם כה הרבה אנשים במצבם הנוכחי. בכל אופן, אנו נדרשנו לתת תשובה למחרת.

מובן מאליו התחיל קודם ויכוח בעד ונגד הפלוגה. שושנה ק. הייתה הראשונה בין הדוברים: "אסור לנו לעשות את זה, אסור וכו'. אחרי זה התווכחו אם להצבעה הזו נחוץ 2/3 או רוב רגיל, אתה בוודאי רואה לפניך את כל התמונה הזאת.

העיקר שהחליטו ב-36 קולות נגד 23 שלא שולחים פלוגה והתחילו להתווכח על התנאים. בהמשך האסיפה כבר לא הייתי כי הלכתי לישון, הייתי מסודרת לשמירה… כרגע שמעתי שרוצים שהקיבוץ הדתי ישלח פלוגה מקובצת ואנו נשתתף בה. היו גם אנשים שבמשך הוויכוח אמרו, ש"אמונים" תשלח את הפלוגה, אנו אולי נעזור להם ואם זה יהיה טוב, אנו נעלה. (זה טיפוסי לאנשינו).

אני כלל וכלל לא מבינה את האנשים: ניתנת כאן האפשרות להכיר את המקום, שירות של חודש ימים עד להחלטה הסופית וכך בעצמם רוצים לדחות את זה, כי אומרים שכעת לא מסוגלים להכריע… ושוב לא מסכימים ובמצב כזה שנביא אליו לידי זה, העניין נראה כמעט מחוסל בשבילנו.

אני מצטערת מאוד על כך, אך לא זה מה שרציתי בעצם, כשהיה מדובר על שליחת הפלוגה מחשבתי הראשונה הייתה להשתתף בה וגם כעת כשאנו רוצים לתת רק מספר אנשים, אני רוצה להיות ביניהם.

אתה יודע היטב מה זה בשבילי, אבל בכל זאת אני רוצה את הסכמתך. אני יודעת את תשובתך מראש ואת עמדתך כרגיל, אבל אבקשך מאוד: תענה לי ומה שהיית רוצה.

אני מצטערת שלא אוכל לעמוד יותר על הדבר, כי עלי ללכת להעיר את האנשים, אבל אתה מבין אותי מבלי להאריך בדברים. ובכן כתוב מהר!

בנשיקות ואהבה אין קץ. שלך לתמיד. הדסה

ב"ה

כ' אדר א' תש"ג

שאול יקירי, שלום לך!

אני אמנם עייפה מאוד ומתכוננת לישון, אך אי אפשר לי מבלי לדבר אליך אם כי על גבי הנייר.

ברגע שנסעת מכאן נדמה היה לי שעניין כפר עציון כבר ירד מהפרק והתחלתי להתייחס אליו כאל דבר שעבר זמנו, אך אתמול שוב התחדשה שאלת יציאת הפלוגה, מחכים עוד לידיעה טלפונית מחר וייתכן שהפלוגה תצא ביום ראשון. את האנשים עוד לא קובעים, כל זמן שלא יודעים בוודאות אם הפלוגה יוצאת.

שניים הם הטעמים לכתיבתי כעת: ראשית, שלא תופתע במקרה שאצא כי כמוני גם אתה היית משוכנע שהעניין חוסל, שנית, אני מתחננת לפניך, תענה לי ברורות! כי ראיתי שלא היית נלהב אעפ"י שהסכמת להליכתי, אף מזה כשאני חושבת הרבה, אני משלימה עם אלה אשר אומרים לי לא לצאת, בעיקר בערבים כשאני נמצאת לבדי ונכספת בגעגועים אליך, לוחש לי משהו: טיפשה, על המעט הזמן הזה שהוא נמצא על ידך ממש (כי הרי אתה על ידי תמיד…) את רוצה לוותר מרצונך החופשי… ומאידך זה מושך אותי.

ובכן מה לעשות?

ענה לי יקירי רק מילה אחת ורצונך יעשה לרצוני…

אני משוכנעת שלא תראה בזה חולשה, אך קשה לי הפעם להחליט לבד.

ענה לי!

ביום שנסעת הלכתי לעבודה ב"יכין", עבדנו בבירור ח"ג, כמעט שנרדמתי בעבודה, נוסף לזה גם צמתי, היה גשם חזק, חזרנו הביתה, לאחר שטעינו בפרדסים, מאוחר מאוד ורטובים עד העור. למחרת שכבתי במיטה, כי היה גשם חזק והיה מי שיחליף אותי בעבודה (הייתי מסודרת לחדר האוכל), היום עבדתי במתפרה, נדמה לי שעד סוף השבוע אשאר שמה.

השבוע לדאבוני לא למדתי הרבה. עקיבא עצבני מאוד, מסכן, הוא סובל נורא. אתמול גילה לי שקיווה וחיכה כל הזמן האחרון, שרחל תבוא עם העלייה הזאת, מהונגריה, והיות והיא לא באה, הוא לא מוצא את מקומו. אני מובן משתדלת לדבר על לבו ולהרגיעו, אבל קשה לי מאוד ברואי את סבלו ואת התלבטויותיו, איזה תהום! כמה הגורל משחק! אך אני תקווה שבמשך הזמן הוא בכל זאת יתנער שוב.

אני גומרת, כי עיני נסגרות.

בגעגועים עזים ונשיקות אין קץ. שלך הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם. י"א בתמוז. תש"ג

שאול יקירי, שלום לך!

זה כמה ימים אני כבר מתכוננת לכתוב לך ועדיין לא הצלחתי לבצע את חפצי, אעפ"י שלא הגיע ממך עוד מכתב, לא אדחה אותו, גם אם לא תשובה, אבל יש מה שנגיד כעת איש לאחיו וננצל את האפשרות היחידה שניתנת לנו לקשר המוחש.

לא פעם מחשבה רודפת מחשבה ואילו היו תופסים את הרגע, יכולים היו לכתוב דפים על גבי דפים ויש שאני מתיישבת לכתוב ופתאום הכל מתרוקן וכעין שיתוק במחשבה מתגבר עלי ואי אפשר.

באחרונה דווקא עברתי על כה הרבה דברים, ימים עשירים במאורעות וקובעים בהרבה את גורלי, משנים בהרבה את עמדתי, להרבה תופעות החיים, אם אתפנה רק קצת, אשתדל את הכל לרשום ביומני ובשובך הביתה תמצא שחור על גבי לבן את כל לבטי ואת כל קורותי בימים אלו. למענך ולמעני אכריח את עצמי לכתוב ולא להזניח את היומן, כי רק מעל הדפים נספיק אחד לשני למסור את הכל, יהיה לנו כה הרבה, שלא נוכל לחשוב ולכן אכין עד כמה שאוכל.

אני הוגה באחרונה הרבה על גורלנו ועל הקשיים שתמיד מחדש מופיעים וכל פעם מוגברים, אנו נמצאים ללא הרף בכור ההיתוך של הייסורים והסבל ופגעי האושר הדלויים מתוכו, כלפידי אש, מאירים את חיינו ונותנים כח להמשיך ואמונה ותוכן שבחיים, כי האושר הנקנה בקלות, איננו בר קיימא לעומת זה שנקנה בייסורים…

שעה גדולה ומזהירה הייתה שעת הפרידה בתחנת הרכבת, היינו כה מאושרות שפגשנו אתכם עוד, זה היה מקרה מוצלח, שהספקנו אתכם ולא החמצנו את ההזדמנות הזאת. כמה זה נתן לנו וגם לכם בוודאי! כשזזה הרכבת ושירת התקווה על שפתכם – הלב חרד, לבי חרד לא רק לך, בעלי היקר, אבל הרגשתי וחרדתי פי אלף, בבת אחת חיו בי אלף אימהות ואלף חברות. לכולכם אחי היקרים לבי היה נתון ותפילה אחת לי לד', שתתגשמנה במהרה המילים ששרתם בפיכם "לשוב לארץ אבותינו".

התכונה והריצה הזכירו לי את הליווי ברכבת בימי העלייה. הרכבת זזה ושרים ה"התקווה", המטפחות מתנופפות "להתראות", אך הרגש של אלה הנשארים וגם אלה שנוסעים, הוא שונה מאז, אחרי ההתרגשות, רגש של התקוממות כלפי השונא ורצון ללחום עד הסוף נגד אויבנו.

כאן, על הגבעה, לא השתנה כלום. עובדים, נוספו כמה בנות, בוגרות הגימנסיה, לגיוס. הגרעין עבר לכפר עציון. גומרים בקרוב את הוצאת תפוחי האדמה, היבול יפה. הילדים מתפתחים יפה מאוד, יחיאל הקטן נחמד, מתפתח, מקבל יפה על המשקל. אני לא עבדתי כמה ימים, כפי שאמרתי לך. אני מקווה בקרוב לצאת מהמחסן. מנחם יסע לשבת לת"א, סידרתי בשביל ברוניה כמה דברים, מנחם ייקח אתו לת"א תרנגולת וירקות, אשתדל במשלוחים להקל על מצוקתה.

ברנדי נמצאת אצלי לכמה ימים, קרוב לוודאי אסע אח"כ יחד אתה אליה לכמה ימים. עקיבא רצה לבוא לשבת, אבל בינתיים עברו לכפר עציון.

השבת הייתי בפעם הראשונה בלי "אגרת" ואתה כה רחוק, חשבתי עליך הרבה ולא ידעתי לאיזה מסגרת להכניס אותך: במדבר, בחולות, או בין עצים רעננים? דפדפתי בין המכתבים, במקרה הוצאתי אחד כחול בהיר, על נייר דק, שבצבץ מבין היתר וקראתי, כי התרגלתי מאוד לקריאת "אגרת שבת" בשעת דמדומים, אחרי הדלקת הנרות והמכתב כה במקומו היה, כאילו כתבת אותו היום, כמדומני היה מלפני החגים, כשלא קיבלת חופש ולא יכולת לבקרני. כמה יפה כתבת על ייסורים, סליחה – וויתורים. דבריך "את הסליחה מלכתחילה נטעתי בלב, לא אוכל להתלונן", נגעו עד עומק לבי… כן מעטים האנשים שיכולים לדבר ככה ואם גם מסכימים להלכה, לפעמים בכל זאת פורצת תלונה מעל שפתם ורק אנשים כמוך, בשקט נושאים את העולם.

והמשפט : "עוד מעט לתפקיד אצא…". כאן נבואה, כל זה כתוב כמעט לפני שנה וכאילו היום נכתב הכל. קראתי את המכתב כולו, כאילו רק עכשיו היה מגיע ממך ובאמת בזמן הקריאה היה לי רושם כזה ובכן בכל זאת לא הייתי מחוסרת "אגרת" ואקווה שלשבת הבאה תהיה "אמתית". באחד הימים בחודש זה חל יום הולדתך, ייתכן שמכתבי זה יגיע כבר אחריו, בכל אופן, קבל את ברכותי הלבביות ותשורה ענווה. דרישת שלום מהבית, את הפרחים שמסביב אוהלנו. באחרונה הזנחתי אותם קצת, אך אקווה שיתוקן גם זה. יתן ד' שביום הולדתך הבא, נשב יחד כל המשפחה וישרור שלום בעולם כולו.

אסיים כי מאוחר כבר ואני עייפה, בפעם הבאה אשתדל לכתוב יותר. אני כבר מחכה למכתבך.

שלך באהבה הדסה.

ד"ש לדוב, שמואל ויצחק וליתר חברך גם מכולם.

ב"ה

תל אביב. כ"ה בתמוז תש"ג.

שאול יקירי, שלום לך!

כבר במכתבי הקודם הודעתי לך על נסיעתי לת"א ובכן אני נמצאת כאן כבר שבוע שני, מכיוון שלא הרגשתי עצמי טוב ולא יכולתי לעבוד, קיבלתי שבועיים חופש, ברנדי, אחרי יומיים שהייתה אצלי, חזרה ולקחה אותי גם. בימים הראשונים עוד הייתי חלשה וגם רגלי כאבה, עכשיו אני מרגישה ב"ה הרבה יותר טוב, אינני יכולה לתאר לך במילים כמה היא טיפלה בי, בכמה אהבה ורוך, יש לי כאן חלק וזה חשוב מאוד בשבילי, אחרי הימים האחרונים שביליתי בקבוצה בזמן מחלתי, כי בקבוצה קשה להיות ולא לעבוד, את זה אתה יודע וכאן אני יכולה לנוח ולחיות כרצוני, בלי עיניים בוחנות וחשדניות סביבי. ברנדי לא נותנת לי לעשות כלום, אפילו אמא לא יכולה לשמור יותר על בתה. כמה אני מאושרת שיש לי מקום בו אני מרגישה בבית וגם יואל, כל כך נחמד, שניהם השתדלו לתת לי את היפה והטוב ביותר מה שביכולתם. יואל עכשיו שבוע ימים לא עבד, כעת הוא בפתח תקווה בעבודה חדשה, הם עומדים לקבל עבודה במושב זקנים והוא נסע עכשיו לניסיון, לשבת הוא יחזור.

היום, אחרי שבועות של סחרחורת וחולשה תמידית, אני מרגישה הרבה יותר טוב, מוחי צלול, התחזקתי במידת מה וכמובן גם המצב הנפשי, שופר בהרבה. ביום א' יצאנו עם ברנדי לטיול יפה מאוד, שטנו בסירת מוטור על הירקון, לשבע טחנות, הנוף הפראי הזכיר לי בהרבה את שפת הלבורץ שבעיר מולדתי, כמובן זה עורר בי מחשבות רבות על ימי ילדותי, על בית הורי וכל היקרים לי.

אצל ברוניה וישראל עדיין לא הייתי, לא רציתי לגרום, בעיקר לברוניה, דאגה מיותרת, היא הרי מפריזה, רציתי ללכת היום, אבל עקיבא ביקר אצלי, שמחתי מאוד לביקורו, הוא לא נראה טוב ביותר, עובד הרבה, מתאונן על חוסר ריכוז בכפר עציון, עכשיו שולטת שם אווירה פרו-חינוכית, אנשים מסכנים! אף פעם לא יחפשו בעצמם את סיבת הכישלונות ורוצים תמיד שמישהו יעשה עבורם את הכל. על המקום הוא מדבר בהתלהבות.

על הקבוצה אינני יכולה לכתוב לך כלום, אעפ"י שכתבתי כבר פעמיים, לא קבלתי תשובה. מנחם שלח לי את מכתבך מבלי להוסיף מילה, זה פגע בי במקצת, אבל כבר למדתי לא לחכות מאנשים, אפילו מאלה שחושבים אותם לקרובים. מעניין שאני חושבת כעת מעט על הגבעה וכמעט שקשה לי לראות את עצמי שמה, בין כל החברה, כה טוב ונעים לי כאן, אבל כשאחזור ואתחיל שוב לעבוד – אתרגל.

הימים חולפים מהר, למרות שאני מתבטלת כל הזמן ובכל זאת, נדמה לי שכבר כה הרבה זמן שנסעת, אני מחכה כל כך למכתביך ורוצה שמהר יעבור הזמן עד החופש, הפעם ננצל אותו כהוגן! אגמור כי כאן חם מאוד ואי אפשר לפתוח, כי אנחנו בעיר. באהבה שלך הדסה.

ד"ש לדוב, יצחק ושמואל. סלח לי על הקיצור, בפעם הבאה יותר.

 

בע"ה

שאול! שלום עליך!

אני נצא ימים מספר בחופשה, אני נמצא בת"א ומקווה לשבת אחזור לכפר עציון. אני מצטער שלא נזדמנתי לפגשך בחיפה, נקווה שבעוד חודשים מספר תבקר אצלנו. אלכסנדר היה אצלנו השבוע, כעת נמצאים במקום כ-70 איש. עובדים בהובלת זבל ונגשנו גם להכשיר קרקע לנטיעות החורף – לפי התכנית נצטרך לטעת כ-100 דונם מטעים וכרם. תקציב הנקודה יאושר בימים הקרובים, הסיכומים הם בינוניים ביחס לתקציבי נקודות אחרות, תקציבנו הוא טוב מאוד, אבל כאמור רק "בייחס". הגרעין עבר אלינו לפני שבועיים, נכנסו בעבודה והם מנושאי העבודה העיקריים בנקודה. אצלי אין חדשות, תכתוב, מנחם ביקר אצלנו לפני שבועיים. ד"ש לבבית. עקיבא. ד"ש לדוב, יצחק ושמואל.

יקירי

כפי שאתה רואה, ביקרתי כבר אצל ברוניה, כמובן שבלי דמעות זה לא עבר אצלה – כתוב להם! אהיה אצלם בשבת לצהריים, עלי לבקר עוד אצל ישראל.

שלומי מצוין, כעת אני מנצלת את היתרונות של העיר, סינמה, תיאטרון וטיולים, אתמול ראיתי ב"הבימה" מחזה נחמד מאוד "ילדי השדה", מרענן וקל, אבל טוב, חבל שאינני יכולה יותר ללכת, כי אין לי עם מי ולבד זה לא נעים. היום נלך שוב לסינמה "חלום ליל קיץ" ביום א' וטיול לרמת גן. אני משתוממת שהימים חולפים כה מהר בבטלה, אהיה כאן עד יום שני ואחזור, עדיין לא כתבו לי, גם ממך לא בא מכתב, אני מחכה!

רב ברכות ונשיקות. הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם. ד' באב תש"ג.

שאול יקירי!

אינני יודעת איך ובמה להתחיל במכתבי זה, ראשית אבקש את סליחתך בעד כתיבתי המעטה, נכלמתי למראה שפע המכתבים שמנחם מסר אתמול, בהגיעו לקבוצה, לידי. אחד מהם אבד בדרכו לתל אביב. אבקשך גם להבא, להתמיד ואבטיח הפעם גם ללכת בדרכך, כי היום אדע את הערך הרב שבהתכתבותנו.

הפעם אמנם קשה לי הרבה יותר התפקיד והחובה הזאת. מתוך מכתבך הנני רואה ברור את עמדתך לגורלנו ואת נכונותך לסבול ואולי בגלל זה תמיד עוד נוסיף! קשה לחקור את דרכי ההשגחה, יש רק לקבל את הכל ולהאמין באמונה שלמה, כמו שגם אתה מרגיש, שכל זה יעבור למען עתיד יפה יותר ובאושר המקווה והשלם, שעתידים אנו עוד ליהנות ממנו.

כן יקירי! אינני רוצה להעלים לפניך כלום, אבקשך לקבל את הדברים כמו שהם ולהתגבר על הכל, גם אני אעשה את זאת, אף כי לא קל הוא העניין, רק שליטה ולא להגזים בתיאורים נוראים! הנך חסון מספיק, כדי לקבל על שכמך משא נוסף ולא לכרוע תחתיו חו"ש ובכן בלי עקיפין והקדמות נוספות, נדבר פנים אל פנים, כמו שאנו רגילים, איש עם אחיו, בגלוי ובלי רתיעה מפני האמת המעציבה והפעם לאושרנו.

לפי מצב העניינים, לא האכזרית ביותר, הנני חולה.

בטוחני שהמילים האלה תזעזנה אותך, בדמיוני אני רואה את השפעתן ועלי רק להדגיש: התגבר יקירי!

ועכשיו אתאר את מצב העניינים. כפי שידוע לך, לא הרגשתי טוב בשבועות האחרונים, למחרת, אחרי נסיעתך הלכתי לרופא להיבדק, מכיוון שלא היה לי חום, בדק אחרי כמה ימים את הדם, הייתה לי שקיעה נמוכה מאוד, הוא חשש לריאות ושלח אותי לשיקוף רנטגן, לחדרה, אחרי שלא מצאו כלום, לא ידע לקבוע את מחלתי, נתן לי תרופה, באמונה שזה יעזור.

מצבי בקבוצה היה מאוד לא נוח, לא עבדתי, כמובן שזה לא נעים, חוץ מזה, תפסתי סביב לא פעם מבטים חשדניים, כל זה וכל האווירה סביב, לא הבטיחו הבראה מהירה, כי בלי כל ספק, הגורמים הנפשיים פעולתם גדולה במצב בריאותו של הבן אדם.

באחד הימים באה ברנדי, התכוונה להיות כאן שבוע ימים, אך בראותה את מצבי, תיכף דרשה ממני בתוקף, שאסע אתה, גם לאה דיברה על לבי, שעלי לקחת חופש ולהתרחק מהקבוצה, אחרת לא אוכל להבריא. בהשפעתן פניתי לוועדת חברים ותיכף קבלתי חופש לשבועיים, חשבתי שאחזור עוד לפני הזמן שהם הקציבו לי.

אצל ברנדי קיבלתי טיפול יוצא מהכלל טוב, אך בראותי, שאני למרות הכל, לא מבריאה, בקרתי שוב אצל הרופאה. היא בדקה אותי בקפדנות, לקחה בדיקת דם ואחרי זה שוב הזמינה תור לרנטגן.

ביום א' עשו את הצילומים, כמה ימים לפני זה, הרגשתי טוב מאוד וחשבתי שאני כבר בריאה, בכל זאת, התור היה מוזמן והלכתי. התכוונו רק לשקף קודם את הריאות, אבל כנראה ראו משהו ועשו לי תיכף 3 צילומים. כשבאתי אחרי כמה ימים, להיוודע על התוצאות, מסרה לי הרופאה, שמצאו אצלי מחלת ריאות טרייה לגמרי. היא העבירה אותי לד"ר מייאר, המומחה הראשון במקצוע זה, בן אדם נפלא, אמר לי שלאושרי ולשמחתו מצבי טוב מאוד, הצליחו לתפוס את המחלה לגמרי בתחילתה, זה קורה לעיתים רחוקות מאוד, יש להם כעת שיטת ריפוי, שמצליחים בה ובמקרה שלי, הוא מבטיח הבראה במאה אחוז. את הטיפול הראשוני מקבלים בבה"ח בלינסון וההמשך בבית הבראה בירושלים או בצפת. הוא ישתדל בהקדם האפשרי לקבל מקום עבורי, מכיוון שהמחלה באה ע"י הדבקה, ביקש שתיבדק ויעשו לך צילום רנטגן על הריאות, אני מקווה שאצלך זה בסדר ויש כאן מקרה של הדבקה ממקום לא ידוע. בכל אופן, אבקשך לעשות זאת בהקדם האפשרי לטובתנו ולטובת אלה שיבואו אחרינו, כי הרופא גמר במילים : "אין לך מה לחשוש, אחרי כמה חודשים תהיי בריאה לגמרי, נרפאו מזה הרבה אשר היו במצב יותר קשה, צעירות וקשישות ממך וילדו ילדים בריאים". אל תדאג!

אתמול חזרתי לקבוצה, אני גרה בחדרה של לאה והיא מטפלת בי טוב מאוד, כעת הנני מרגישה טוב מאוד, כעת אינני מרגישה רע, כאבים אין לי, ייתכן שביום א' אסע לבית החולים, כמובן שאכתוב לך משם.

כרגע קבלתי את מכתבך מכ"ח תמוז, המכתבים מגיעים בסדר, כל יומיים, כמו שאתה כותב אותם, כל אחד גורם לי שמחה ואני מעריצתך כל פעם יותר בעד חריצותך, שמביישת אותי. אעפ"י שמחשבותי הן אצלך, אינני אוזרת כח להתמיד בכתיבה כמוך, סלח לי על כך, זה גם היה לי לא קל באחרונה, אם כי היה לי זמן, אבקשך רק דבר אחד, אל תעשה זאת על חשבון בריאותך! תנוח כשהזמן לכך ומוטב שתקצר במכתב, מאשר בשינה, עשה זאת למעני! שמור על בריאותך!

ושוב הולך ומתקרב היום אשר כה חשוב בחייך, יום הזיכרון של אמך היקרה ז"ל והפעם אנו הרבה יותר מרוחקים מאשר לפני שנה ואין ביכולתי להפליא לך אחרת, רק על גבי הנייר את השתתפותי ואת הבטחתי, שאשתדל תמיד לעמוד לימינך ותמיד תוכל באמון לפנות אלי, כמו לפנים לפנות אליה. כמה גדולה אהבתך אליה ואני מרגישה, שכל הרגשות אשר טיפחת בקרבך, כאילו עברו אלי וכל פעם כשאתה מראה את זאת, אני נרגשת משפע רגשותיך, כי את משלו בי את הכל וזה מאשיר ומעשיר אותי.

תקוותי עזה ואמונתי בד', שאזכה להיות לא רק האם המדומה, אבל אם ילדינו אשר יוולדו לנו באהבה ובשלום.                 שלך לנצח. באהבה הדסה.

ב"ה

פתח תקווה. ט' באב תש"ג

שאול יקירי, שלום רב!

את מכתבי הקודם ודאי קבלת ועליך להשלים עם המציאות ולקוות כמוני שהכל ישוב למקומו.

הנני בבית חולים, נכנסתי לעולם חדש עבורי ועדיין אינני בו למעשה. עלי לשהות כאן 3 ימים ולקבל את הטיפול הראשוני, ביום חמישי יסדרו אותי באחד מבתי ההבראה. אני מקבלת כאן זריקות, נשיפת אוויר ע"י מחט (פנוי) לזה, אחר עצם המעשה לא נעים ביותר, אבל אחר כך זה עובר.

מנחם ליווה אותי לכאן, יש לציין, שהפעם עשה את שלו והשתדל בכל להיות לעזר. תאר לעצמך, שביום שישי היה מצונן וקם מהמיטה והלך לטלפן, כי היה צורך בכך.

תיכף אחרי בואי הנה, הרופא בדק אותי בקפדנות רבה והסיכום היה "יהיה טוב", זאת היא דעת כל הרופאים, כי המקרה שלי הוא מיוחד בעיניו הטריות והם עשו את כל הדרוש, כדי להגיע לריפוי מלא.

אני שוכבת בחדר עם עוד שתי נשים, אחת מבוגרת ואחת צעירה, היא בעיקר מייללת כל היום ומתאוננת. אני חושבת את עצמי לבריאה ביניהן וגם להם אני בוודאי נראית כזאת.

יש אנשים שאינם מסוגלים לסבול בשקט ואולי סבלי הוא לא די גדול, כדי להבין לרוחם? – יתכן –

היום ט' באב, אינני צמה, זה מוזר עבורי. אני קוראת בספר קטן, מהסדרה "מן המוקד", "האיכה" של ימינו.

כמה סבל, דם ויגע! זאת רק טיפה מהים הגדול, ששמו "זכות ישראל". עד היום בכו על חורבן ירושלים בתפוצות הגולה, היום ירושלים מבכה את בניה בניכר, אך לדאבוננו השבר הוא לא אמיתי, יותר נכון, לא שלם, יש בו פרצים כהיום והזעקה לא יוצאת בבהירות, הקול נבלע ונעשה מטושטש, בתוך הערב הרב של אדישות והוללות וקול דממה דקה נבלע בתוך הרעש הזה.

לפני בואי הנה, הייתי כמה ימים בקבוצה, ניתן לי הפעם להכיר את מסירותה וטיבה של לאה, טוב שיש עוד חברות טובות.

יקירי! אל תדאג הרבה ותאמין יחד אתי, שעוד יהיה לנו טוב. עשה את הצילום בהקדם האפשרי, נחו. מאוד, כדי להתפטר מהדאגה לבריאותך, אמנם אני מקווה, שהכל בסדר, רק צריך להיווכח.

רב ברכות ונשיקות. באהבה ובאמונה. הדסה.

ד"ש לדוב, יצחק ושמואל.

ב"ה

קבוצת אברהם. י"א מנחם אב תש"ד

שאול יקירי!

הפעם כך בקיצור כמה מילים על מכתביך היקרים, כמובן שלא אוכל להגיב ולענות ככה, על רגל אחת. הגבתי היחידה – שמחתי הגדולה שאתה גורם לי ואשתדל בקרוב גם לשלם לך כגמולך. תאר לעצמך מה גדולה הייתה ההפתעה והשמחה, כשלאה באה לבקר אותי בבית החולים, מסרה לידי 4 מכתבים, אחרי 3 ימים שלא הייתי בקבוצה והיום בחזרי שוב מכתבך מב' באב.

ובכן יקירי, קבלת פנים נאה אתה עורך לי גם בהעדרך. נכונים מאוד דבריך, שלמרות המרחק שבינינו הננו ביחד תמיד, כי איש את אחיו נושא בתוכו ולכן לא קיימת פרידה, כי הלבבות מאוחדים תמיד.

היום חזרתי מבית החולים, הייתי שמה 4 ימים, כשעזבתי הבטיח לי הרופא, הבראה שלימה בהמשך הטיפול כמובן, שאלתיו אם גם אוכל לעבוד כמו פעם? ענה לי שאשכח שהייתי חולה ואוכל לעשות את הכל כמו קודם.

הייתי שוב בת"א אצל ד"ר מייאר. לע"ע אין מקום בבית הבראה, אבל ישתדל בהקדם האפשרי לסדר אותי, ייתכן שביום א' אוכל לנסוע, עד אז אני בקבוצה.

אני מרגישה טוב, רוחי טובה עלי ואני מאמינה באמונה שלמה, שאבריא לגמרי ורואה לפני את עתידנו היפה אשר בו יבואו. אל תדאג לי הרבה יקירי!

אני מתארת לעצמי, שמרחוק זה משפיע מאוד וכל העניין הקדיר את רוחך ובכן אבקשך, אל תפריז בתיאורים! אני מקווה, שגם הפעם, כמו תמיד, תוכל לעמוד איתן. ואין צורך לדאגה מיוחדת, אין בכוונתי להסתיר ממך משהו ובגלל זה כתבתי לך את כל האמת ולכן האמת הזאת תאמץ אותך – לא האמת המעציבה, שהנני חולה כעת (קשה לי עדיין להשלים בזה, כי כעת אינני מרגישה רע וגם מראה פני שופר בהרבה ואחרי שהייתי בבית חולים, עם חולים ממש), אלא האמת המעודדת, שאתרפא ואחזור לאיתני.

היום נזדמן לי לנסוע יחד עם שושנה ולשוחח קצת, היא כרגיל שבחה את אומץ רוחי על שכתבתי לך את הכל. כן יקירי, יש לי שוב אומץ רוח, אני איתנה בדעתי, שוב התחדש בי הכח הנפשי, שרבים היו רואים בי ובאחרונה נתרופף. אני שוב כזאת, כמו שאהבת אותי תמיד וכשתבוא לחופש, אי"ה, (אני כבר סופרת את הימים, כעת יש לי זמן, אבל גם סבלנות (וזה הרי שוב טבעי), תמצא אותי במצב רוח יותר טוב משעזבת (סליחה בעד הביטוי).

שלום באהבה ובאמונה. הדסה.

ב"ה

תל אביב. י"ד מנחם אב תש"ג

שאול יקירי שלום לך !

אכתוב בעיפרון, כי הציפורן נשברה לי ואינני רוצה לדחות את כתיבתי זו. הנני בתל אביב. כרגע באתי מהרופא, קיבלתי זריקה ומילוי, הרופא אמר לי "אני מאושר בראותי איך הריפוי אצלך מתקדם – זו הזריקה הרביעית שקבלתי… 3 הראשונות היו בבית חולים.

לע"ע אין מקום בבית הבראה, עלי להיות פעמים בשבוע כאן, בכדי לקבל את הטיפול, כמובן שמתעייפים קצת בנסיעות, אבל אני מוכרחה לחזור, כי תמיד יש משהו לשדר ע"י המשרד בכרכור ובכן נעשיתי לנוסע תמידי כמעט, אבל גם זה יעבור, אקווה שיסתדר עם המקום ואז יהיה יותר קל.

את מכתבך מב' באב קיבלתי, אני שמחה שזה מסתדר טוב אשתדל גם לכתוב תכופות, כמובן שאתך בשום אופן לא אוכל לעמוד בתחרות, אני מודה לך.

השבת ביקר עזריאל בקבוצה והוא נוסע עם וקס [מדריך המטעים] לסיור במשקי הצפון. העניינים בכפר עציון מתפתחים לאט, הוויכוח על התקציב עדיין לא נגמר, על זה בוודאי תקבל אינפורמציה מהפרוטוקול. אני עכשיו התרחקתי קצת מכל זה, כי זה כבר די זמן, שאינני נמצאת בתוך העניינים.

שלומי די טוב, אל תדאג לי, אילו היית כאן והיית מדבר עם הרופאים כמוני, גם לא היית חושש. אל דאגה! יהיה שוב הכל טוב.

אני אשתדל בפעם הבאה לכתוב מכתב יותר הגון, הכתיבה הזאת היא רק אגב ובעיקר למסור לך את דברי ד"ר מיאר מטריותם.

בברכות אין קץ. שלך הדסה.

ד"ש ממנחם, רבקה, משפ' לכוביצקי, עזריאל, שלמה, לאה, שושנה וכו'.

ד"ש לבבי לדוב ויצחק.

ב"ה

קבוצת אברהם. ט"ז מנחם אב תש"ג

שאול יקירי!

אני רוצה לקיים את הבטחתי ולכן אשב ואכתוב.

בעצם עוד אתמול רציתי לעשות את זאת, כי ביומך זה הייתי כולי שרויה במחשבות עליך, אך היום עבר מבלי לבצע את זאת.

השבוע עוד לא קבלתי מכתב ממך, אבל אני מניחה, שיגיעו כמה בבת אחת, כמו שזה קרה כבר, כי אינני מתארת לי, שאינך כותב, אעפ"י שלא היה מגיע לי עדיין.

ועכשיו אני רוצה לגעת בכמה נקודות שבמכתביך. קשה לי אמנם להחליט במה להתחיל, כי מכתביך מרובים הם והרבה מהם קראתי במרוכז, אבל אוציא בראשונה דברים אשר באופן מיוחד בלטו "עם הקריאה הראשונה".

ראשית הגבתך על איחולי ליום הולדתך, לא פקפקתי אף רגע בכתבי, שדברי לא יתקבלו כמו שהם מכוונים. הנך יודע טוב מאוד, שלא לשם "פולחן יום הולדת" זכרתי את היום הזה, כי רחוקה אני ממנו. דומני שהייתה לי כבר הזדמנות לשוחח אתך על נושא זה, אשר השתרש גם בחוגנו ומראה על ריקנות ידועה… הפעם הזכרתי לך את זאת, רק בכדי להדגיש את הכמיה לעתיד יותר בהיר ושליוו ובכן דעותינו השתוו.

בינתיים הגיע גם מכתבך מז' באב, על כמה ממשאלותיך כבר קבלת בוודאי תשובה במשך הזמן. כאן הכל הולך בדרך הרגילה, האנשים אף פעם לא מתעוררים, כדי לעשות את חשבונם, שוקעים בקטנטנות עד להפליא, קיוויתי תמיד, שעם עלייתנו לכפר עציון ישתנו במקצת… אך לדאבוננו הרב, לא הושג זה. שוחחתי על כך ארוכות עם עזריאל ואמר לי, שלא רק כאן על הגבעה במובן זה לא התקדמנו, אך מר מאוד, גם אלה הנמצאים שמה, לא רואים בהימצאותם את הסגולה וממשיכים עם כל הישן, הרקוב, את חייהם במקום החדש. לפעמים וכעת לעיתים די קרובות, אני מהרהרת בזה ומנסה ליצור לי תמונה על העתיד במסגרת הזאת ואודה בכך, שעדיין לא הצלחתי לצייר לפני תמונה ברורה, בעיקר קשה עלי בחירת העבודה וקביעת מקום עבורי, בו אוכל לפעול במלוא המרץ ולמצוא סיפוק, ייתכן שכל זה נובע מתוך זה, שאני נדונה כעת לזמן מסוים לחיות בלי עבודה בהחלט וזה מעורר בי חששות מסוימים בשטח זה. מעניין הדבר, שבהיותי בתל אביב, טרם נקבעה מחלתי, כתבתי לך, נדמה לי, שאינני יכולה לתאר לעצמי, איך אהיה שוב בקבוצה ואעבוד, הרגשתי איזה מן פחד סתום בפני העבודה, אני, שכל כך יכולתי לשקוע בה ואהבתיה מתוך הכרה, כנראה הרגשתי מראש, תחת סף ההכרה, שלא אוכל לה… אבל אני מאמינה, שיבוא שוב הזמן, בו אוכל שוב לעבוד כמו פעם וגם אמצא לי שדה פעולה מתאים עבורי.

ואשר לניצחונה של — במטבח. אינני יודעת אם שלום חשב את זה כמו שאתה תפסת, נדמה לי שאצלו ניתן יותר ביטוי להצלחתו להחזיר אותה לכאן לעבוד עד שהמחנה ייגמר. יש שמוצאים בזה "גדולות", אך טבעי מאוד הדבר, שחבר צריך לעשות את חובתו, בזמן שנדרש לכך – וכאן לא היה פתרון אחר, כי אני הפסקתי לעבוד ועבודה כזאת אי אפשר להטיל סתם על מישהו. לאה תיכנס למחסן אחרי גמר המחנה, כעת היא עובדת במטבח. עובדים כעת קשה, המחנה דורש מאמץ מכל אחד וגם ויתורים במידת מה, כבר כולם מחכים לגומרו.

אתמול היה כאן וקס [מדריך המטעים], הייתה ישיבה בנוכחותו של הרב שטרנברג [רבה של כפר פינס], דובר על שאלת הכלאיים, כמובן שהשאלה הזאת היא קשה מאוד. עזריאל לא יודע אם להזמין שתילים או לא, כי הוא בטוח שהשאלה לא תיפתר כה מהר וכל זה מעכב את העבודה במטע, הוא יצא יחד עם וקס לסיור למשקי הצפון, גם כאן אנו עומדים שוב לבדנו, המוסדות שלנו מתייחסים באדישות והרבנות כמובן תפסוק רק לשלילה וקשה לצאת מן המייצר, כמובן שגם אצלנו יש דעות שונות. בשאלה הזאת עוד נתלבט ונתחבט לא מעט ומה יהיה הסוף? מי יגיד את הנכון? קשה לחכות עד שנשמע בכלל משהו.

אני גרה בחדרה של לאה, עדיין הנני "לפני הנסיעה", בינתיים עלי לנסוע פעמיים בשבוע לת"א, מחר אני שוב נוסעת. באוהלי גרה כעת —, הכנסתי את הכל לארון וסגרתי, כמובן שהכל מוזנח ויהיה בוודאי עוד יותר, כי אחרי שהיא תעבור לכפר עציון, כל היבוא יכנס, כואב מאוד, כשרואים שנהרסת הפינה הנחמדה, שבה חיינו את הרגעים היפים ביותר בחיינו, אבל זה לא משפיע עלי עד כדי דיכאון, כעת שכל כך הרבה הולך לאיבוד, לא נעמוד על זה, הרי זה לא כלום ולא ראוי אפילו לציון, לעומת זה מה שנעשה וכשאחזור שוב, אי"ה, נתחיל מחדש, נקומם את ביתנו! הלוואי ויוכלו שוב להקים מחדש את ההריסות החורבן בגולה.

כל כך הייתי רוצה לדבר אתך, כשנפרדנו לא פיללתי שכה הרבה יעבור עלי, אבל היום אני שוב איתנה וחסונה נגד הכל, את המשבר, חושבני עברתי ואני מתקרבת להחלמה, טוב שהנני שוב שולטת בכח הנפשי אשר לי ולא אתמוטט בקלות.

ברנדי ויואל חזרו כבר לת"א. הם לא קבלו את העבודה, כי זה היה קשה בשביל ברנדי בעיקר. ביום א' עוד היו בפתח תקווה, אינני יודעת אם יואל מצא כבר עבודה? אראה מחר.

אני שמחה ששלומך טוב ואני מקווה שהצלחת גם הפעם לעמוד בפני הכל ולא להתבלבל, תישאר לי בכל המקרים כמו שהנך! האם עשו לך כבר צילום? אני מקווה שזה אפשרי אצלכם. ד"ש מכל החברים הטובים, מנם, רבקה ויחיאל.

רוב ברכות ואהבה. שלך הדסה.

ב"ה

תל אביב. י"ז מנחם אב. תש"ג

שלום לך שאול!

הפעם לא תוכל להתאונן עלי, רק בבוקר שלחתי לך מכתב, אבל מכיוון שאני באה עכשיו מהרופא, אני רוצה תיכף להודיע לך על הנעשה.

קיבלתי שוב זריקה, הרופא מרוצה מאוד ממהלך הריפוי, עלי לבוא שוב ביום ג' הבא, יעשו לי שיקוף, בכדי לראות אם הכיוון הוא נכון ואחרי זה אקבל שוב זריקה עם מילוי, יחד עם זה, הודיע לי שיש סיכויים לקבל בקרוב מקום עבורי בצפת, ייתכן שבשבוע הבא אוכל לנסוע. ובכן הנך רואה שהכל מתקדם ב"ה כשורה ואצא מזה בשלום בעז"ה. אני מרגישה טוב מאוד, היום בכלל לא כאב לי, גם פני השתפרו בהרבה, בכלל לא ניכר עלי כלום, אני נראית טוב מאוד, משמינה מיום ליום, עד שתבוא, בוודאי לא תכיר אותי, אני לא עובדת ורק נחה ואוכלת, עכשיו אני גם קוראת קצת, הייתי רוצה לעבד לי תכנית לימודים, בכדי לנצל את הזמן עד כמה שאפשר, אתמול הוצאתי מהספריה את "מלחמה ושלום".

אני עכשיו אצל ברנדי, אחר הצהרים אחזור. את המכתב מסרתי. יואל עובד, אבל אין לו עדיין עבודה קבועה.

חוץ מזה אין כאן חדשות במיוחד, מאברהם בא מכתב, שלא יוכל לבוא לחופש, כי העבירו אותם למקום אחר, אנו מצטערים מאוד, כבר כל כך הרבה חיכינו להם ושמחנו לבואם. בעין שמר היה חבר לחופשה, אשר אמר, שפגש את אברהם, מנחם ושושנה היו בשבת אצלו, בשבילי זה היה קצת יותר מדי ללכת, כי היה חם מאוד, אני שכחתי את המספר שלו, מנחם בוודאי יכתוב לך. בימים אלה חם כאן מאוד, האנשים מזיעים מאוד בעבודה.

שלום החברה טוב, הילדים מתפתחים יפה ונחמדים מאוד. מינה מודה בעד האיחולים ואמרה שתכתוב לך, בעצם אתה היית צריך לכתוב לה. גם משפ' לכוביצקי מתכוננת לכתוב לך.

נדמה לי שכבר מספיק פטפטתי ובכן אגמור.

ברכות לבביות, שלך באהבה ורעות נצחית. הדסה.

ב"ה

שאול יקירי שלום לך!

מחמת השעה המאוחרת, לא אוכל לתת תשובה למכתביך, אשר הגיעו אלי יום אחרי יום. (אני שמחה מאוד שאתה מרבה לכתוב) ולכן רק כמה מילים בחטיפה (תגמול עני מאוד בעד חריצותך), עלי רק לציין, כי הייתי מרוצה מאוד ממכתבך מאתמול ולזה של היום. אני יכולה להרגיע אותך, שהימים הקשים עברו, הצלחתי להתגבר על כל זה, שהעיק עלי כל כך ושוב אוכל להתחיל בחיים הנורמאליים וליהנות מזה מה שניתן. אל דאגה, אמצא את הדרך הנכונה, אהיה די חזקה לכך ואם יש לי נוסף לזה, עוד משען בך, יש לי הערבות שהוא די חזק ואמונתי שלא אשבר, כי אם חושבים רק קצת, למרות שהרבה הרבה נשלל מאתנו, בזמן הנוכחי עוד ניתן לנו הרבה. היום אין להעריך את זה שיכולים כמעט יום יום לקרוא מכתב ומהאושר בצפייה לפגישה הקרובה, אני סופרת כבר את הימים, יש לנו כל כך הרבה לדבר.

אני גומרת, כפי שאתה רואה, השאלתי לי עיפרון לכמה קטעים, חוץ מזה, אני צריכה לקום מוקדם מאוד, לעבודה בגן.

הרבה ברכות ונשיקות, להתראות הדסה.

ב"ה

שאול יקר, שלום רב לך!

חן חן לך חביבי עבור מכתבך למשפ' לכוביצקי, יש במכתבך מנה לא מבוטלת של ידידות גלויה, מסותרת וקל לחיות בעולם זה, כשיודעים שיש לך ידידים, נו בקיצור, נתראה ונשוחח. ראיתי את הדסה כותבת ואמרתי לצרף מילה, שתיים ובכן שלום לך, כי השעה כבר אחרי חצות.

שלך יהודה. ד"ש משולמית

ב"ה

קבוצת אברהם. י"ח מנחם אב תש"ג.

שאול יקירי, שלום לך!

כנראה שתפקידנו התחלפו, עכשיו אני כותבת ואינני מקבלת. השבוע קיבלתי רק מכתב אחד וזה הרביעי שאני כותבת, אבל אין לי כל זכות להתמרמר ואני מקווה שמחר בוודאי לא אחכה לשווא.

כמובן שבמשך הזמן לא התרחש משהו מיוחד הראוי לציון ובשביל לעמוד על הבעיות המעסיקות אותי כעת ולכתוב עליהן בפרוטרוט, התנאים לא נתונים ביותר, זה כבר די מאוחר ובחדר חם מאוד והמנורה עוד מוסיפה, בכלל עכשיו ימים חמים מאוד, כמו במדבר.

אלכסנדר נמצא כעת כאן, הוא כרגיל אמר שיכתוב לך. היום הייתה שוב הצבעה לוועדת עבודה, מנחם ויהודה גומרים את תורם, הייתה צריכה להיכנס — עם יעקב א., אבל כנהוג אצל הבחורות שלנו, בבוא תורה להיכנס, היא מסרבת. כן, קל בהרבה יותר לבקר, מאשר לעשות משהו, יפה מאוד לדבר במליצות על "מועמדות" ועל "צורך השעה", אלה הן דרישות כלפי הזולת, אבל כלפי הזולת – מוטב להשתמט.

החודש עוד לא קבלנו את המשכורת, הכסף נמצא במשרד הדואר, אבל את הטופס לא קיבלנו, כבר כתבנו גם לירושלים, אבל עדיין אין תשובה ודווקא עכשיו חסר לי הכסף. אני אמנם מקבלת לנסיעות, אבל תמיד מוציאים על אי אלו דברים קטנים. אני עכשיו מהרהרת הרבה בשאלת "אשת חייל", מה קשה גורלה של אשה כזאת בודדת בעיר, אם היא אינה יכולה לעבוד, כמוני, למשל, עכשיו והיא זקוקה להזנה יותר טובה, אם היא אפילו מקבלת דמי כלכלה, הסכום הזה בוודאי אינו מספיק ומה היא תתחיל במשכורתה הזעומה? תשלום שכר דירה ומיסים אחרים? והיכן עוד תלבושת ותרבות? ושאר דברים קטנים אחרים? מה היא תתחיל עם כל זה? מר, מר גורלה ואם היא עומדת עוד גלמודה?

כן יקירי, הפעם למדתי מאוד להעריך את האהבה האמיתית ואת הידידות, אצל ברנדי מצאתי אז מקלט טוב והיא טיפלה בי כמו אמא ממש וכאן לאה דואגת לי כמו אחות טובה, גם מנחם שם את עינו עלי, טוב אם יש קרובים וידידים, בזמן רגיל מקבלים את זה כאילו מובן מאליו וגם לא מעריכים כל כך, אך יש ומגיעים לפעמים לרגע בו האהבה והרעות מתגלים באורם המזהיר ואשרי מי שמכיר בהם, הפעם זכיתי לכך וטוב לי. ד"ש לדוב ויצחק.

רוב ברכות לבביות. שלך הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם. כ"א מנחם אב תש"ג.

רק היום קיבלתי את מכתביך מ-ט', י', באב, בינתיים בטח כבר הגיעו אליך מכתבי הכתובים באחרונה בסדר. ידעתי שלא נכון הדבר אשר נהגתי כלפיך בכתיבה מעטה, אך היום תבין כבר שהייתי במקצת הלומה מכל זה מה שקרה, אף כי מצבי כל הזמן, מבחינה רפואית, טוב מאוד וכל הרופאים מתפעלים במקרה יוצא מן הכלל וסיכויים לריפוי הם מבטיחים מאה אחוז ובחזרה שלמה למצבי הקודם. היה זה בשבילי לא קל, עצם ההכרה, שהנני חולה ושזמן ממושך לא אוכל לעבוד, הכבידה עלי. והשאלות לא פסקו אצלי, הייתכן? איך זה קרה? ומאין זה בא אלי?

אך אל תחשוב שהייתי מיואשת, אף רגע לא.

מעומק לבי הודיתי לד' שהצלחתי להקדים רפואה למכה וגם כעת, בהמשך הטיפול ובתוצאותיו רק שבח לו בפי על זה, כי בתוך האסון יש כאן מידה רבה של מזל – שונות רק דרכי ההשגחה.

אני מקווה שבמשך הזמן כבר השלמת עם העובדה הזאת, כי בהתחלה זה היה בוודאי קשה עבורך, אני מאמינה לך…

אחרי המכתב המבשר על מחלתי, כבר כתבתי לך בסדר ואני מקווה שגם קבלת אותם, בהם את מוצא את מהלך מחשבותי ומצב רוחי. אני היום שלווה ובוטחת בגמר טוב של כל הפרק הזה, בע"ה אצא מהכל כאילו לא היה, כמו שהרופאים מבטיחים.

כמובן שהמכה שהוכנו בה תדרוש מאתנו ויתורים נוספים בחיינו בעתיד הקרוב, כמה השתוקקנו להגיע לרגע גדול אשר החלטנו עליו – וכאן שוב מכשול ענקי אשר מראש לא יכולנו לשערו, כי מי פילל לזה? ושוב יעבור זמן רב עד אז…

אך למה להצטער, אם כי גם יש על מה – יש יסוד עמוק לדבר, אבל אל נשכח, שיש במידה גדולה גם מקום לשמחה – שמחה אמיתית על שכך הדבר כמו שהוא – כי יכול היה להיות יותר גרוע.

תאר לעצמך, שמחלה כזאת יכלה להתפתח ולהגיע למצב קשה עד שתופסים אותה… ואני ניצלתי מזה בע"ה.

שלומי טוב, אל תדאג לי הרבה, אני מתהלכת, נחה, קוראת, אמנם לא הרבה, כי השינה תופסת אצלי הרבה זמן גם ביום. הפעם חשבתי, אילו לא הייתי עובדת, הייתי קוראת המון, אבל אינני מצליחה בזה כל כך.

מחר אסע שוב לת"א לרופא, ביום ג' יש לי שיקוף וזריקה עם מילוי נוסף, כמובן שכרגיל, אכתוב לך תיכף אחרי הביקור. בכלל אני חושבת שכעת אני ממלאת את חובת הכתיבה כראוי. יתכן שעוד במשך השבוע אסע לצפת, כי הרופא הבטיח לי מקום בביקורי האחרון אצלו, ביום ג' בוודאי אדע כבר.

מרחל אינני מקבלת כל ידיעה, חוץ ממכתב שקיבלתי מהסבא בהונגריה וחתום בו גם שמה. סיכויים לעלייה אינם מרובים לדאבוננו, כבר כל כך הייתי רוצה לראות אותה כאן!

עקיבא כדרכו אינו כותב, הוא עכשיו עסוק מאוד, הקורס עוד לא נגמר. (לרגע שכחתי שהייתי נוזפת במישהו, אילו הייתי שומעת משפט כזה מפיו).

את מכתבך לקבוצה קראתי, מבחינת הכמות אני מרוצה ושמחה, שאתה זוכר את דברי, אך יש בו הרבה קפיצות פתאומיות מעניין לעניין, אך זה נובע דווקא מתוך רצון לקצר (אף כי אני מבקרת, הנני מלמדת זכות עליך ומשתדלת להיות אובייקטיבית).

מסרתי אותו לשלום, גם מצבי ב. בא היום מכתב, אולי נודע לך כבר, שגם הם יצאו, הם במעבר בינינו לבינכם, אברהם ודוד לדאבוננו לא יבואו כבר, כי העבירו אותם שוב למקום אחר וביטלו את חופשתם.

מתי יהיה לכם חופש? האם יש סיכויים שתקבלוהו בזמן שהבטיחו לכם? אני כבר כל כך מחכה לך, קרוב לוודאי שלא תמצא אותי כאן ועצוב יהיה לך על הגבעה בלעדי ומוזר בלי בית, בלי הפינה הנחמדה שלנו, אך תבוא למקום בו אשהה ושם נדבר ארוכות… מה הייתי רוצה בזה כבר! האם בקרוב נזכה לכך?

כאן לא נשתנה הרבה, אתמול הייתה שיחה בדבר אישור התקציב, את הפרטים בוודאי יכתוב לכם שלום , חוץ מזה לא משתנים החיים על הגבעה. הילדים נחמדים ומתפתחים יפה, עוזי מעשיר יום יום את מילונו ומפתיע בביטויים חדשים, עומד בלול וצועק אחרי כל אחד בשמו, כמובן בלשונו. רחל נמצאת בכפר עציון, נשלחה לחודש ימים בתור מחסנאית מכולת.

נדמה לי שיספיק כבר להיום, כי די מאוחר.

בברכות לבביות ובאהבה. שלך בלב ונפש. הדסה.

ד"ש ממנחם ורבקה ויחיאל, לאה ושלמה, יהודה ושולמית, נתן והינדה ושושנה.

ברכות לדוב ויצחק.

ב"ה

תל אביב. כ"ג מנחם אב. תש"ג.

שאול יקירי שלום רב לך!

כרגיל אחרי ביקורי אצל הרופא, אני ממהרת למסור לך על תוצאותיו.

היום היה לי גם שיקוף רנטגן, הכל הולך ב"ה בסדר גמור, הריפוי מתקדם יפה מאוד, במשך הזמן הכל יחזור למקומו.

אני מרגישה טוב מאוד ומחכה כבר לתשובה על מכתבי הראשון, בו הודעתי לך על הכל. אני מחכה לתורי בבית הבראה, יתכן שעוד השבוע אוכל לנסוע, או רק בשבוע הבא, אי אפשר לדעת במדויק, בכל אופן, כבר לא זמן רב עלי לחכות.

חוץ מזה אין כל חדש. אני ממהרת, כי עוד מעט עלי לנסוע ולכן אקצר. כעת אני אצל ברנדי, באתי עוד אתמול, כי היום הצטרכתי להיות מוקדם כאן. סידרתי כמה קניות קטנות, כעת אני מתחילה לסבול מחוסר כסף, כי עדיין לא קבלנו את התשלום, כבר כתבנו גם לירושלים ואין קול ואין עונה, אני אמנם מקבלת כל פעם משהו, אבל אני מוציאה יותר, כבר לקחתי לי גם הלוואה אצל עזריאל, 1$, אבל אין דבר, הכל יסתדר.

ברנדי ויואל מרגישים טוב. היום התחיל יואל שוב לעבוד במקומו הישן, עד עכשיו עבד בעבודה שחורה. מעקיבא אינני מקבלת בכלל מכתבים, אני מכירה אצלו טוב מאוד את הצד הזה ולכן אינני מחכה גם. אליעזר מ. היה עכשיו בחופש בקבוצה, הוא ואלכסי היחידים שנמצאים כאן.

הרבה ברכות לבביות, גם מיואל וברנדי. שלך באהבה הדסה.

ד"ש לדוב, יצחק ושמואל.

ב"ה

קבוצת אברהם. כ"ה מנחם אב תש"ג.

שאול יקירי שלום לך!

עד כמה שאכתוב כעת תכופות (3-4 פעמים בשבוע) לא אוכל להתחרות אתך כפי הנראה. שלשום קיבלתי את מכתבך מי"ג וי"ד באב והיום שלושה (ט"ו, ט"ז, י"ט). אודה כי תגובתך הפתיעה אותי במידת מה ובקול המחריד שנשמע בתוכה, אם כי מובן הדבר וטבעי בהחלט אצל בני אדם, התפלאתי למצוא את הנוסח הזה אצלך, אמנם יש להבין את זאת, כי מרחוק הכל נראה יותר קשה ואני לא ניסיתי בכלל להעלים מפניך כל פרט קטן והעמדתיך בפני עובדה זו, בלי כל אשליה והראיתי לפניך תמונה ברורה, בחשבי שכך נכון ובריא ביותר. מה תמימה הייתי שחששותיי להגזמות מועטות היו, אמנם יכולתי לשער שלבך, לב בעל אוהב ודואג, לא ישקוט, אך לא חשבתי כי כה חזקה תהייה המכה, אמנם מחלתי מטבעה רצינית היא והשפעה רבה לה על גורלות בני אדם, אך לאושרנו נתפסה אצלי במצב כזה, שלא תשאיר את עקבותיה בי. אי"ה, הכל יעבור בשלום ואחרי תקופה מסוימת אשוב לאיתני ולמרות שהרגשתי את כל זה בכנות, השלילה שבכל השפיעה את השפעתה העצומה וכמעט שכסתה את כל האור והמנוחה שבהודעתי זאת.

בסיפוק רב אני מלווה בהמשך מכתביך את שיבתך לתוך עצמך ולטבעם. כן יקירי! לא מרי ותלונות, אלא נכונות לשאת את מכות הגורל ולעמוד בפניהם, לא להישבר! לראות את הטוב ואת היתרון שבדבר ולהודות לד' על כך. נהיה חזקים, כי עוד הרבה נכון לנו! רבה הדרך עדיין לאושרנו המקווה, אך אם נעבור בלי פגע את כור ההיתוך של הייסורים, מה טוב יהיה לנו! מה מאושרים נהיה! ואני מאמינה בזה ואמונתי זו, כי יש שילומים, יש גמול, לא נתערער! ואקווה שלא תכזיב.

אני יכולה להבין את צפייתך לקראת הביקור אצל הרופא ואת תשוקתך העזה להוכחה ברורה, כי הרבה תלוי בזה, עתידנו ויצירת דור נקבעים ע"י זה, חרדה אנוכי לו ורוצה לקוות, שאתה בריא, כמו שהרגשת תמיד ויש כאן מקרה של הדבקה ממקום לא ידוע והכל יסתדר בהבראתי, אך אם חו"ש לא כן יהיה ועלינו עוד להתנסות בניסיונות מרים ולשלים עם העובדה מעציבה כזאת, בקשתי היחידה אליך: אל ייאוש!

גם אז עוד לא אמרתי נואש, עם כל הטרגדיות שבדבר, עם כל הכאב והאכזב, עם כל הסבל והוויתורים, לא נתייאש! הן צעירים אנחנו ויש כהיום בידי הרפואה לרפא את זאת, יהיה דיננו מה שיהיה, זאת אוכל להגיד לך, שאני מוכנה לכל… נהיה מוכנים שנינו ונתחזק באמונה, שיחד נעבור על הכל והפעם סוף סוף נשיג את מבוקשנו…

כפי שאני רואה במכתבך , אתה חושב אותי לחולה מסוכנת, אשר פעולה כמו כתיבת מכתב דורש ממנה מאמצים מרובים. הרגע יקירי!!! אילו היית רואה אותי כלל וכלל לא היית חושב אותי לחולה, מראה פני מעיד על כך, נכון שנחלשתי ואסור לי לעבוד, אם כי יש ימים שאני מרגישה טוב מאוד, אבל זה שייך לריפוי. יש אמנם ימים בהם אני עייפה מאוד, בעיקר אחרי שאני חוזרת מהנסיעה, אבל גם זה יעבור כשאמצא בית הבראה והדבר היחידי הלא נעים, תהיה חצי שעה אחרי קבלת הזריקה והמילוי פעם בשבוע. כמובן עלי לנוח הרבה, לשכב, אין הכרח במיטה, אני נמצאת כמה שעות ביום תחת העץ בכיסא נוח (שעל הדשא), היחס מצד הקבוצה הוא יפה, אני מקבלת הוספות מכל טוב וגם צבי נוהג כג'נטלמן בהוצאות לעת נסיעתי. אני משתוממת מאוד לשאלתך: האם יש שמחים לדבר? אינני רוצה לחשוד שימצאו בין חברנו גם כאלה, כה עמוק לא שקענו!, אף כי יש אחת, שאינני יכולה להביט בעיניה הבטה ישירה, מאז שמסרו לי מפיה דברי חשד (מדובר על — , אשר בימים הראשונים של מחלתי, שבתה יום אחד וכשסדרני עבודה הוכיחו אותה על כך, אמרה: "למה ניתנה הרשות לאחרים כן לשבות?".

כמובן שאני בהתנהגותי ובעמידתי לא "מעוררת רחמנות", כמו שהיו מתארים להם אחדים במקרה כזה. הנני שומרת על המנוחה הנפשית ועל שיווי המשקל שבי, אני עומדת על הרמה ורבים מביעים את השתוממותם (יש אומרים את הוקרתם) על כך ובכן יקירי, אין לך מה לדאוג. הריפוי מתקדם ב"ה בסדר ויש לקוות שהכל במהרה יחזור למקומו. אני מתוחה ומחכה בקוצר רוח למכתביך, אשר יבשר לי על שלומך הטוב.

בעניין הכסף, קיבלנו השבוע תשובה מירושלים, בה מודיעים לנו, שאחרי הברור עם משרד הדואר, ישלחו לנו טפסים חדשים, כדי שנוכל לקבל את התשלום ובכן גם שאלת הכסף תיפתר ואל עליך לדאוג. אין לי כל צורך בכך שתשלח לי משם, הנך רואה שיש לי חברים טובים, שבכל עת מוכנים לעזור לי.

לאה נסעה הבוקר לכפר עציון, תהיה שמה עד יום א', אח"כ תכנס כנראה למחסן, למרות שהמחנה יהיה כאן עוד כחודש ימים, — לא רוצה להמשיך ובשבוע הבא תיסע. לאה מסכנה, תישאר לבדה עם כל הקושי וחוסר עובדות מתאימות. היא התאוננה לי, שרואה בשיטה הזאת, שנכנסה בה וביחס לעובדות, ירידה מוסרית (דבר שאני לא רציתי להסכים לו ועמדתי על המשמר, שלא אשקע לתוכו) ועל הכל אין לה תמיכה מצד —, הוא רואה בכל העניין רק מילוי חובה, שכל חבר מחויב לו וכשהיא מנסה להביא לפניו את קשייה, אינו רוצה לשמוע ובכלל אין להיכנס אתו בדברים על כך. וזה כמובן כואב לה מאוד, כי לפחות להקשבה היא משתוקקת מצדו, אם לא לעזור והוא כרגיל אדיש בהתנהגותו כתמיד, זה טבעו?

לפחות השבת תרגיש טוב, תאר לעצמך, כולם יהיו יחד, לאה ושלמה, עקיבא, עזריאל ופרוצוש (היא גם נסעה ביום ה'), כל החבורה כמו בחורף, רק אני אחסר ביניהם.

אגמור כי נעשה מאוחר, אולי אמשיך במוצאי שבת שוב. שלך באהבה ובאמונה בעתיד יפה. הדסה.

ב"ה

חדרה. ערב ר"ח אלול. תש"ג.

שאול יקירי שלום לך!

הרעש אמנם גדול מסביב, אבל אנסה בכל זאת להתרכז, בכדי לכתוב לך כמה מילים. אני יושבת בתחנת חדרה, חזרתי מת"א תיכף אחרי ביקורי אצל הרופא. את ברנדי לא פגשתי, כי הייתי אצלה רק רגעים מספר והיא לא הייתה בבית.

כמו כל פעם, כן גם היום, עלי למסור לך פרטים על ביקורי אצל הרופא. הריפוי מתקדם ב"ה בסדר, לע"ע אין כל סיכויים לסדר אותי בצפת או במקור חיים, לכן הציע לי הרופא סידור במעברים. זה מוסד קו"ח עבור חולים קלים, אשר נמצאים בהבראה. הוא אומר שזה בשבילם לא כל כך טוב, כי אלה שנמצאים שמה, גם עובדים במידת מה ואני לא אעבוד, אבל בשבילי זה טוב מאוד, כי לא אצטרך כל פעם לנסוע והנסיעות מעייפות מאוד, כמובן אם במשך הזמן יראו את הצורך והאפשרות לשלוח אותי לצפת, יעשו את זאת, כי הם בעצמם מעוניינים בכך, ובכן הסכמתי לנסוע לשמה, הנסיעה תסתדר בקרוב, אחרי שיסודרו הדברים הפורמליים, לשם כך אני מחכה כאן עד שיפתחו את משרד קופ"ח. (בעוד 1/2 שעה).

כמובן שאכתוב לך תיכף משם.

על הקבוצה אין לכתוב חדשות מיוחדות, לאה עוד לא חזרה מכפר עציון, חוץ מזה הכל כרגיל.

מצבי ב. נתקבל מכתב, גם עוד אחד כתב לשלום ובחורתו תבוא לקבוצה והוא חושב בקרוב להתחתן אתה. שלום הכניס גם את המכתב הזה לתיק.

חושבני, כי להיום זה יספיק, אין לי סבלנות, כל הזבובים מסתובבים סביבי.

ברכות לבביות. מהדסה.

ד"ש ממנחם, רבקה ושאר החברה, אני מקווה למצוא מכתבים בבית, כבר לא קיבלתי מיום ה'. הייה בריא ואל תדאג לי הרבה.

ב"ה

קבוצת אברהם                   ר"ח אלול תש"ג

שאול יקירי!

היום קיבלתי את מכתבך מיום 21, אף כי מאוחר, מאז אני מרגישה את הצורך להביע לך את השתתפותי הלאה בשמחתך – שמחתנו, אם כי היו ספקות וחששות מרובים, לחמתי כל הזמן נגדם וקיוותי שהכל יגמר בכי טוב. כמה חיכיתי לבשורה המשמחת הזו! [מקבל שחרור מוקדם מהבריגדה, בגלל מחלת אשתו] העובדה שהנך בריא, תחזק אותי ברצוני להבריא ובתקוה לעתידנו היפה המקווה.

כתבתי את המכתב לד"ר מאיר והנני תקווה שהוא יסדר בהקדם האפשרי את מה שמוטל עליו.

אני מרגישה טוב ומחכה לסידור בבית הבראה. לאה חזרה אתמול מכפר עציון והביאה איתה קופסא גדולה (אולי 10 ק"ג) ענבים טובים מאוד, מתנה לעזריאל. כמה הוא נחמד ודואג לי. עקיבא יצא בקרוב להשתלמות ובדרכו חושב לבקר אותי. המקום שאהיה בו הוא בשיכון ליד רמתיים, בכל אופן לא רחוק. בעוד כמה ימים, אחרי שיסודרו העניינים הפורמליים אוכל לנסוע.

אני מתארת לי את החרדה ואת המתיחות בהם היית בימים האחרונים, אבל עכשיו, כשפחות או יותר, הסתדר העניין לטובה, אבקשך לשמור על עצמך ולנוח יותר, לבלוע פחות ספרים, כי גם התאמצות רוחנית, מעייפת במידת מה, לשכוח את הכל לכמה ימים ולהתמסר למנוחה גמורה, גם אם תכתוב פחות, לא אכעס, אף כי אני שמחה מאוד לשקידתך זאת ומצפה בקוצר רוח, יום יום, לדואר. לא ארצה בכיוון זה לדרוש ולהשפיע, עשה כרצונך! בחר בעצמך בתכיפות הכתיבה ואני אסכים לכל התנאים בביטחון מלא, שלא אהיה מקופחת.

בשמחה, בגיל וברכות אין קץ. שלך לעולם. הדסה.

קבוצת אברהם. ב' אלול. תש"ג

שאול יקירי, שלום לך!

הפעם רק אוסיף כמה מילים, כי פטפטתי הרבה מאוד בהיותי אצל מנחם ובינתיים מאוחר מאוד.

את מכתביך מ-כ"א, כ"ג,, קיבלתי, ה"אגרת" הגיעה בזמן, מחר אוכל שוב לקרוא אותה, בזמן הנועד ל"אגרות". כמה עליך לעבור! אני יכולה רק להרגיעך, שאעפ"י אותי נוגע יותר הדבר (כי אצלי ישנו הביטחון, אם כי לפעמים המציאות המרה תנעם לנו יותר מהספקות הנוראות!) לא התרגשתי כל כך. ידעתי שקשה יהיה לעבור לך כל זה ובכל זאת לא רציתי להכחיש, חשתי במלואו את הכל מה שמתרחש בך, כי ידעתי את נפשך הרגישה והנוטה תמיד לצד העצוב שבחיים, אך יחד עם זה הכרתי היטב את הגרעין הבריא שבך, את כח ההסתגלות ואת כח ההתגברות, שאמר תמיד – ואף על פי כן, וממשיך בלב עצוב, אמנם, אך בחיוך על השפתיים. ידעתי שאגרום לך לצער ותסלח לי על כך, אבל היום אינני מצטערת על כך, אני שמחה שעברת על המשבר והיום נוכל להגיע יחד, כי טוב לנו!

אינני יכולה להמשיך בתגובה שהתחלתי, כרגע השפיע עלי מאוד מה ששמעתי, נכנסנו לשלב חדש בהתיישבותנו. יחד עם כל הדברים שמעסיקים אותנו כעת והם עומדים במרכז ההתעניינות, כמו שאלת הכלאיים, כתיבה בשבת בתחנת הנוטרים (על אלה יכתוב לך מנחם, אמר לי) אשר הן שאלות גורליות, מתחילה פרשה חדשה, שהיא פרשת העזיבות, אבל לדאבוננו אצלנו זה מתחיל מצד לגמרי אחר מאשר יכולנו לשער, ופוגע בנו קשה מפני שדווקא כאלה עוזבים, שהיו קרובים אלינו, כברק מהשמיים הבהירים השפיעה עלי השמועה ששמעתיה כרגע מפי לאה ושולמית, אשר פרצו לחדר בסנסציה "שושנה ושלמה ש. עוזבים את הקבוצה", זה הפתיע אותי מאו, כי לא שמעתי כל דבר שיקדים לזה, באחרונה רק אמרו שהיא מתמרמרת מאוד בגלל העבודה במטבח ואינה חיה טוב עם — , שנשלחה שמה בתור מחסנאית ואני מתארת לי שהיא בטבעה במקרים הראשונים של התנגשות, הוציאה מסקנות, אבל אין כאן המקום לגשש למה הם החליטו כך, על זה בוודאי אשמע עוד, רק עצם העובדה מדאיבה מאוד. לעצם ההעברה, שכאן לא רק משהוא, אבל הרבה לא בסדר, מביאה לחששות שונות וחוץ מזה ההרגשה שהחבורה מתפרקת, מעציבה מאוד, חוץ מזה עוזבים עוד 5 בחורים מהגרעין, ביניהם אתה מכיר כמדומני את משולם ושמואל גליק, אלה הם אמנם גם כן אבידה, אבל יותר מבחינה מספרית ומבחינת פחות עבודה, אך גם כן ניכר שחסרה בכפר עציון יד מרכזת, שהכל נעשה שמה בלי כח מכריע ועל הכל מה מאוד, שהכל אנשים הנמצאים במקום וכה קשה לנו, לאלה שחיים על הגבעה ונכספים אחרי המקום הזה וכל בקשתנו לזכות בקרוב להעפיל ההרה וכאן הולכים ומפנים עורף לו וכאן הוא מקום התורפה, כי אילו היו עוזבים כאלה אשר כל הזמן מתוך הכרה התנגדו להתיישבות זו, אפשר היה להבין בנקל, אבל ברור שבמקרה זה, לא זה הקובע, כי שניהם רצו במקום ובהתלהבות הלכו לשמה והיו מאושרים שזכו להיות בין הראשונים. אני רואה שהם הקורבנות של "המצב החברתי" וקשה היה להם לעמוד בפרץ וזה מה שמבהיל, שגם שם לא גמרו עם הקטנטנות ולא חדלו למרר את חיי הזולת ולא רק שלא גמרו, אבל התחילו במלוא המרץ. הייתכן ככה לגשת לבניין? הנגיע פעם לידי משהו? הרי בחרנו בדרך כה קשה וידענו את זאת מלכתחילה ובמקום לתת שכם איש לאחיו ולשאת יחד את כל הקושי והטרדות, מתעוררים ומשתלטים היצרים הרעים ואיש משתדל רק להכשיל את אחיו. איך אנשים לא מבינים את כובד הזמן? איך אפשר לשכוח את צו השעה, בימים שאנו בלי הפוגות מבכים את חורבן היהדות ומתייחדים בכל הוויתיינו עם אחינו היקרים הנענקים בגולה? במקום לאהוב ולהתקשר יותר עם אחה הנמצאים כאן, הולכים והורסים את חייהם!!

עד מתי? האם אף פעם לא יעשה חשבון הנפש?

מר, מר מאוד יהיה אם יוסיפו ללכת בעקבות בהם התחילו.

בוודאי קשה יהיה לך יקירי לתפוס שדווקא ברגע כשאתה נמשך כל כך לכפר עציון, ברגעים הקשים ביותר בחייך, לכפר עציון זה, שרק ראית אותו פעם בעיניך, אבל נדבקת בו והנך קשור בו קשר עז – קשר שהוא כתוצאה של הצטברות רגשות וכמיה במשך שנים רבות, כי כל האהבה שאהבת את הארץ עד כה, כל הכח שחשבת להשקיע בבניינה, כל זה התגשם והתרכז סביב כפר עציון המקווה! ובו ברגע שאתה סובל כאב רב, כאב פיזי ממש, על שאין באפשרותך להתנפל בכל חום נעוריך לבניין ולהתחדשות, כי תפקידים אחרים מחזיקים אותך רחוק רחוק מהמקום עוקרים ממנו אנשים אשר כבר הספיקו לנשום בו את האוויר להכות את הסלע במקוש ובטוחני שגם הם כואבים על כך. שלומי ב"ה טוב, אני מקווה שבהתחלת שבוע הבא אוכל לנסוע, אל תדאג לי הרבה ושמור על בריאותך, אל תקלקל לך את העיניים עם כל כך הרבה קריאה. אני מקווה שעכשיו שוב תוכל בשקט להתמסר לקריאה ולימודים, אבל אבקשך לשמור על המידה וגם לנוח. אני לדאבוני אינני קוראת הרבה, כי רוב הזמן, אפילו ביום, אני ישנה, קצת מסתובבת וימי הנסיעות והיום שאחריהן, בכלל "ימים אבודים", אבל עכשיו אין לי מטרה אחרת, אלא להבריא ובגלל זה הרבה דברים מתגשמים אחרת.

רוב ברכות שלך הדסה.

ב"ה

תל אביב ז' באלול תש"ג

שאול יקירי, שלום רב!

כרגיל גם הפעם בבואי מהרופא, אמסור לך דו"ח על ביקורי.

הריפוי מתקדם יפה מאוד והוא מרוצה, דברתי אתו על המכתב בשביל הרופא שלך והוא אמר שזה מיותר, אם עברת בדיקה וצילום, אז הכל זה בסדר ואין מקום לחששות. בכל אופן נתן לי אישור ואם אתה רוצה, אתה יכול להראות לרופא. חביבה הייתה היום בת"א וגם היא דיברה אתו על מצבי (ועדת בריאות) וגם לה נתן תשובה מספקת מאוד ובכן חביבי אל דאגה!

מחר אי"ה אני נוסעת ל"מעברים", הכל כבר סודר, אני מקווה שזה יהיה טוב בשבילי ואוכל להבריא שמה.

אתמול ביקר אצלי עקיבא, קיבל חופש של 24 שעות ובא אלי, כמובן שהיה עייף, אחרי שמירה ולפניה, אבל שלומו טוב, רצה לכתוב לך, אך לא הספיק. דעותיו על החברה וכל הדברים לא נשתנו, אבל מהעבודה שנעשתה בכפר עציון הוא מתלהב מאוד, מספר שהשטחים בהם סדרו את הטרסות, נשתנו לגמרי וגם וקס היה באחד הימים ושמח מאוד על העבודה.

אני שמחה מאוד שבכל זאת מתקדמים במשהו ויש לקוות, שנקים יישוב ראוי לשמו, רק חבל שלא הייתי שמה בהתחלה.

את ברנדי עוד לא ראיתי, אני מחכה לה כאן בדירתה, אבל כנראה הלכה לים ולא נתראה, כי עלי עוד מעט לנסוע. את הכתובת המדויקת אשלח לך משמה ותוכל ישר לכתוב.

ברכות אין קץ. שלך הדסה.

ד"ש לבבית מעקיבא, לאה, מנחם, רבקה. יהודה ושולמית כתבו לך השבוע. כבר מזמן (5 ימים) לא קבלתי ממך מכתב.

ט"ו אלול תש"ג 15.10.1943

לשאול!

היום יום הולדתי ה-27. יום זה לא חג הוא עבורי כמו שנהוג אצל הרבה אנשים, רחוקה אני מלחוג אותו ומתנגדת מטבעי "קולט" הזה שפה נכנס בארצנו גם בחוגים שלנו, אך ביום זה תמיד נהגתי לעשות את הדין וחשבון על חיי שעברו.

יום זה בדרך כלל נכלל בימים של חשבון הנפש של העם היהודי. החל בראש חודש אלול כבר מתחילים הימים המלאים קדושה וחרדה, לדאבוננו כהיום לא ניכר כל כך הרטט הזה, אך עדיין הנני ספוגה רוח הבית שבימים אלו. זכורני היטב את מחשבותיי אחרי סגרי את הדלת כשהורי היקרים יצאו ל"סליחות", חושך היה וקר בחוץ, לעיתים גשם ירד, כמה אהבה שררה בבית… יותר מאשר בכל השנה. השתדלנו להיות ילדים טובים ולא להרגיז בעיקר את אימא היקרה, כי את האבא אף פעם לא הרגזנו, יותר מדי כיבדנוהו.

כל פעם נוהגת אני לעבור על כל חיי, עד לפני שנה תמיד היה כמעט אותו הדבר ויכולתי לגמור את הדין וחשבון בסיפוק, ברצון להמשיך בדרך זו ומהודיה לה' בעד גורלי הטוב. הייתי ילדה טובה להורי שאהבוני לפעמים יותר מייתר ילדיהם. בקטנותי מצבנו היה טוב וקבלנו חינוך הוגן לבעל חנות טובה, יהודי יקר במידותיו, ישר בהתנהגותו כלפי כל האנשים, אוהב ותומך בעניים. אמי היקרה אישה פיקחית, יפה, בעלת בית למופת ומנוסה גם בצרכי מסחר, את הילדים לא פינקה ולפעמים גם חמורה כלפיהם, אך אינני זוכרת שהייתה נוזפת בי אי-פעם. היחס בין ההורים היה תמיד יפה, ראינו אצל הורינו ה"ייקים" אהבה רבה וכבוד הדדי, אבא היה מתייעץ עם אימא בעסקי המסחר, היה מזמין אותה תמיד לחנות בימים שבאו הסוכנים ונעשו ההזמנות הגדולות לקראת העונות, כשאבא היה חוזר מנסיעותיו ומביקוריו בתערוכות כל פעם היה מביא דברים יפים לאימא ולנו לילדים רק בדבר אחד לא הייתה השפעה לאימא על אבא, זאת הייתה עסקנותו. במשך שנים רבות הייתה מתלוננת שמוסר היה יותר מדי מזמנו לקהל, היה חבר בוועד הקהילה, גזבר של חברה קדישא ועוד נתחלפו כמה פעמים כל מיני משרות כאלה, שגוזלים הרבה זמן ומרץ מבן אדם בלי כל תועלת מוחשית. אימא הייתה יותר מטריאליסטית, אך אבא היה אידאליסט ללא תיקון והתמסר לכלל בלי שום חשבון, עד שבשנים האחרונות בזמן שהתרושש נוכח שמעטים כמוהו ישנם וכשפעם ניסה לקבל משרה בתשלום, בזמן שהיה זה צורך חיוני, ומסרו את המשרה לאחר, באמתלה נמוכה "שבתו מרוויחה מספיק", במרירות עזב את הכל.

בשנות המשבר הכלכלי באו ימים קשים גם למשפחה, כל הסחורות שבחנות נמכרו במכירה פומבית, שורת חנויות נסגרה אז בעירנו ומשרד המיסים הוריק אותם, אך רוב הבעלים הצליחו להתאושש בגלל שהצליחו להטמין את רוב סחורותיהם, או אחרים קיבלו תמיכות מקרוביהם העשירים, אך לנו באו שנים קשות אחרי זה, אם כי הצטמצמנו מאוד בצרכינו החיוניים, כלפי חוץ צריך היה לשאת את הצורה הקודמת, יותר מדי גאווה הייתה בנו ולא רצינו לעורר רחמים. היה זה מאבק קשה מאוד, אך יצאנו ממנו בניצחון. בעת ההיא עבדתי הרבה וכל משכורתי הייתה נועדת לצרכי המשפחה, אימא ואבא עמלו הרבה מאוד, אך למרות כל השתכרותם לא הצליחו להרוויח את הלחם היום-יומי, אחרי שנים של חיים טובים ומסודרים התחילו במקצוע של דלת העם. מתוך חנות שהייתה בגדלה ובטעמה הטוב – במקום הראשון בעיר, יצאו לאוהל דל, למכור סחורה זולה לאיכרים, לסוג סוחרים אלה היו משתייכים על פי רוב אנשים גסים ובדרך כלל רמאים, הורי שהיו רגילים תמיד לנהוג ביושר, לא היו להם רווחים גדולים אף-על-פי שהיה להם חוג לקוחות אשר העריכו אותם מאוד.

אני נזכרת בלילות קרים וגשומים באו להעיר אותם משנתם על מנת להתכונן לדרך, כי נסעו גם לירידים בסביבה, עיתים נטלטלו בעגלה ולפעמים באוטו משא, אני הייתי סוגרת אחריהם את הדלת. הרבה פעמים לא יכולתי להירדם ובכיתי מרות על גורלם הקשה. הייתי עובדת יום ולילה, לא פעם עד 2-3, ובמקרים כשאבא היה קם מוקדם ללכת למקווה, כבר מצא אותי יושבת על יד המכונה ותופרת, על שאלתי: "למה כה מוקדם?", הייתי עונה: "רק עכשיו התחלתי", לא פעם כבר ישבתי שעה ושעתיים. ברצון ובאהבה בעצם, עבודתי נתנה לי סיפוק רב ומילאה אותי אושר, הלוואי ויכולתי לעשות עוד יותר, אבל ניכר היה על אבי שנושא זה קשה, ולא יכול היה להתרגל למחשבה שאוכל את לחם בתו, אם כי התרוצץ הרבה מאוד על מנת להוציא בעצמו. ימים אלה השאירו בי זיכרונות עצובים, אבל גם יפים יחד, כי למרות כל הקושי שבחיים והמלחמה האכזרית בעד הקיום, הקן המשפחתי נשאר בשלמותו ושררה בו אהבה ושלום כמו בזמנים הטובים, חוץ מזה השאירו בי הכרה של מילוי חובה. לא פעם הייתה לי מלחמה פנימית בין אחריות לביתי ואחריות לתנועה, אבל הבית ניצח ולפני עליתי שמחתי מאוד שתמיד שמעתי לקול המשפחה, כי היא לעולם לא אכזבה אותי כמו שהתאכזבתי בתנועה, אבל על הפרשה העצובה הזאת אולי במקום אחר.

כשנסעתי מהבית מצבנו היה כבר שוב טוב, אבא הצליח לקבל משרה בתור מנהל חנות של חברו, (אגב הצליח להציל חלק גדול מהונו בזכייה), אשר הכניסה כבר לצרכים העיקריים של המשפחה. בית המלאכה שנשאר אחרי ומרים אחותי המשיכה לנהל אותו הכניס יפה מאוד.

בזמן הראשון הייתי מקבלת מכתבים כל שבוע, אחרי הצטרפותה של הונגריה למלחמה הגיעו רק מכתבים של הצלב האדום, קצרים, אבל מניחים את הדעת. ובחורף ביום גשום נסעתי מסג'רה לחיפה להיפגש עם שאול . בתחנה פגשתי את שושנה, מסרה לי שהורי וכל בני משפחתי נשלחו לפולניה ורק רחל נשארה במקום. בשמעי את ההודעה הזאת התאפקתי בקושי מבכי וחשבתי שאני מתעלפת במקום. הסתובבתי לפני תחנת הרכבת, המקום המדובר לפגישתנו, וחיכיתי לך יקירי, השמים בכו יחד איתי, היה קר והסתובבתי בלי לעמוד אף רגע, כשהגעת נבהלת מפני. קשה היה לי להתרגל למחשבה שנהרס הקן היקר, מקום האושר והאהבה, אך התנחמתי עוד במחשבה שכולם יחד, כפי שמסרה לי רחל. הייתה עוד קבלת מכתבים מהם.

והיום הכל עטוף בענן, לא שומעים עליהם ולא יודעים, יום ולילה אני איתם במחשבותיי, כמה הייתי נותנת בעד סימן חיים מהם, מה רבה תשוקתי אליהם, אני מתפללת בעדם שאזכה לראותם, הייתי עובדת יומם ולילה שוב, הייתי נותנת הכל כדי להיות שוב איתם.

אני נזכרת היום במילים של גבי גולדברג, אמא של חברתנו, אישה טובה מאוד ויראת שמים: "את תהיי פעם מאושרת מאוד בעד כל זה שעשית להוריך ומשפחתך".

ב"ה "מעברים"              ביתן 205

שאול יקירי. שלום לך!

אינני יודעת עד כמה שאני רשאית להצטדק ולכן כלל וכלל לא אנסה לעשות זאת, אבל עלי להודות שמצפוני אינו נקי – יהי זה העונש.

אתמול מסר לי עזריאל את מכתבך, את הראשון בכלל לא קבלתי, כנראה הכתובת לא הייתה נכונה.

אינני יודעת עד כמה שאצליח לתאר את חיי כאן ולמסור את רשמי והרהורי עליהם, לספר הייתי יכולה הרבה יותר.

בדרך כלל אני מרגישה טוב, מאוד נחוץ לרגעים כשחושבים ומגיעים למסקנה שהעובד כאן בעצם נחשב בתור בן אדם נחות דרגה, ואת הרגש הזה הרגשתי בפעם הראשונה בחיי, ביום הראשון בעבודתי, אולם כפי שאני רואה ליתר העובדות זה כלל וכלל לא עולה על דעתן, הן מתוך זה שהתרגלו, הן מתוך מעמדן הטבעי, אבל הצלחתי להתגבר על זה ובשעות אחרי העבודה ולפניה, אני כולי שלי ונהנית מאוד מכל מה שניתן – הטבע, הסביבה, הבטלה הנעימה לפעמים מאוד, הסידורים הקטנים והספר.

עצם העבודה היא לא קשה. עובדות 10 בחורות, 4 מבשלות והיתר בניקיון ובכן במשך 8-9 שעות, שטיפת כלים, צחצוח סירים ובמקרה הטוב גם קילופים, אע"פ שאני עושה את זה לפעמים ברצון, יש שזה נמאס עלי מאוד מאוד, סוף סוף כמעט חצי שנה עשיתי את זה כבר בקבוצה, אבל אין דבר, גם זה יעבור.

השיכון עדיין לא קבוע ועברתי כבר כל מיני צורות. כשבאתי גרתי בחדר הגדול עם עוד חמש בחורות, הסתדרתי תיכף, אך לא נהניתי הרבה תמיד. כעת ואחרי העבודה אני הולכת תיכף לישון (ב-9.30), או "משתגעות", ומקום שקט לקרוא לא מצאתי – בחדר האוכל, או שיעור, או החניכים רועשים. לפני הצהרים קמתי מאוחר, עפ"י רוב יש תמיד סידורים קטנים ולוקחים קצת זמן. הלכתי לשחות לבריכה (זה היה נהדר ונהניתי מאוד), ואח"כ קראתי, לפעמים היה כה יפה שאפילו לקרוא לא היה חשק, בזמן כזה אני סוגרת את הספר ורק יושבת ונהנית מהשלווה מסביב ומהיופי, ברגעים כאלה קשה להבין שיש מלחמה בעולם ובאותו הרגע אלפים נהרגים, ארצות נחרבות ודם נוזל בזרם, איזו קללה רובצת על העולם שלא יכול לשקוט? אילו יכול היה להיות כמו כאן, בפינה הנידחת הזאת, כמה מאושרים וטובים! והיה הכל אחרת מאשר זה עכשיו.

אחרי שרבקה פ. באה, לא היה מקום יותר ושתי בחורות צריכות היו לרדת לאכול, אני התנדבתי תיכף. ביום חמישי ירדנו לאוהל, במשך שעה סידרתי לי ארון טוב מאוד, מארגז יפה והאוהל היה מסודר יפה מאוד, הצלחתי ליצור פינה יפה ושקטה, באותו הערב נהניתי מאוד, זה רגש טוב כל כך, כשאתה רואה שמכלום יצרת באמצעים מועטים ובקצת מסירות ורצון, דבר נאה. חשבתי שיהיה מעכשיו נעים מאוד לבלות את הימים שעוד לפנינו.

ביום שישי נסעתי לתל אביב לברנדי, הרגשתי שמה טוב. ביום ראשון דברתי עם עקיבא , הוא נראה טוב מאוד, חזר נלהב מהטיול, אך הוא עצבני ושוב לא מוצא את מקומו. קיבל מכתב מרחל, כתוב ביולי, בו היא כותבת שכולם בריאים והכל בסדר, אך למרות הכל זה מדאיג אותי, כי הכתובת היא לא שלנו, אלא של גיסו של ע. וגם כתוב אחר ולחברה ב"מקווה ישראל" מגיעים מכתבים נוראים, אחד יותר מבהיל מהשני.

חזרתי ביום ב' בבוקר, נפגשתי עם עזריאל, מנחם ורבקה, הם נסעו לחתונה ירושלימה, כמובן שאחרי סערה כזאת מצאתי חורבן שלם כאן, לאוהל כבר לא היה אף זכר, בלילה עוד הסתדרו, כי שתי בחורות עבדו והיום נעבור שתינו לכפר-פינס, שכרו חדר, אני שמחה, אבל לא נהיה כבר כאן יותר משבוע ואחר כך נעבור לעמק. לכאן אל תכתוב כבר, ככה זה – בונים, נחכה ושוב מתחילים מחדש לבנות. מי יתן ונוכל כבר להתחיל שוב לבנות את ההריסות של היום. להקים בתים למיליונים של אחינו, שנשארו בלי שום מחסה ואת קורתנו אנו. יקירי לא חדלתי מלחשוב עליך בלילות סערה, עומד על המשמר ועושה את חובתו בנאמנות, אני גאה עליך וחרדה לך.

כרגע קראתי את המכתב הראשון. קשה לי קצת, אינני מרגישה בכלל בכל חשיבות תפקידי כמו שיכולת לראות בהתחלת המכתב, אני כאן רק "שיקסה" וזה לא מספיק, אבל אל תעציב אותך העובדה הזאת, אני כבר התגברתי, קרבני היחיד, שנטלה ממני האפשרות להתראות אתך תכופות, אין באפשרותי כעת להגיב על מכתבך, כי אני צריכה להיכנס לעבודה, סלח לי.

בהרבה ברכות. באהבה.           שלך הדסה.

כ' אלול תש"ג

לשאול!

הימים עוברים, אחד דומה לשני עם סדריו, רק לפעמים מורגשת התעוררות מיוחדת בקשר עם מאורע פוליטי חשוב.

חביבים עלי הטיולים הקטנים בערבים עם צילה ואסתר שכנותי. עתים אני קולטת, אגב שיחות, על דרגות שונות של מחלה איומה זו, האנשים האלה כבר רובם זמן ממושך נמצאים בטיפולים ובמקומות הבראה, ראו הרבה וגם עברו הרבה וביטויים מקצועיים תמיד על שפתיהם, בין החולים יש גם המכונים "פלסטיקאים", עוד בימים הראשונים שאלתי על משמעות הביטוי הזה, אך קודם הסתירו ממני, ובסוף נודע לי שזוהי אומנות מיוחדת, ניתוח הקשור בהוצאת הצואה, באמצעי זה משתמשים במקרה שהפינוי לא מצליח, כששמעתי את זה הבינותי לדברי ד"ר מייאר שאמר לי ,אחרי חזירתי מבית חולים: "אם קבלת את הפינוי הראשון בהצלחה, אני מאושר שזה הולך אצלך כל כך יפה".

מוזר לי לשמוע כשאומרים "אנחנו השחפנים", אני לגבי עצמי עוד אף פעם לא השתמשתי במילה זו וגם בהכרה אינני מסכימה לה, לא רחוקה אני מזה, ואמונתי חזקה שבעוד זמן מה לא יישאר בי שמץ של דבר נורא זה אשר ארה לי, ומכוח אמונה זו אני עומדת רחוק מלחשוב שאני שייכת לסוג זה של אנשים.

ברצוני היום לעמוד בכמה מילים על יומני זה, אינני יודעת מתוך איזה סיבות, אם מחוסר זמן, אבל בעיקר בוודאי מחוסר כשרון, אינני מצליחה לשקף בו את כל הגות ליבי בשלמותו. הוא לפי דעתי חד-גוני ויותר תיאורי, אמנם יש כאן כוונה מסוימת בדבר, לתת לך יקירי תמונה ברורה על מהלך חיי, לתימהוני אני רואה שרק החלק החיצוני מתואר וחיי הפנימיים עם נקודות זעירות נעזרים, כך למשל נזכרתי היום שעדיין עוד אף פעם לא נגעתי בדבר אשר מהווה את החלק הארי של חיי הפנימיים ואלה הם מכתביך, אמנם במכתבי אליך אני תמיד עומדת על זה , אבל לא במידה מספקת. למיותר לציין שכל מכתב עורר בי גל של שמחה בראותי אותו. אני מלווה בהתעניינות את חייך ואת תגובתך על הכל, אתך אני בסערתך ונסערתי מאוד בקראי את תיאוריך על הימים הקשים עבורך . בליבי הצטערתי, אבל בכל זאת הייתי שמחה שהמשבר עבר ויכולים (שוב) לדבר גלויות כמו תמיד, כי לא הייתי יכולה אחרת. אי אפשר לי להסתיר לפניך אפילו מה שלא נעים, אם זה גם קשה בסבל.

אתמול הגיע שוב מכתב, אתה כותב שאל לי להצטער על הדחיה שחלה במימוש חיינו, איך אפשר שזה לא ישפיע עלי? הרי יודע אתה כמה שהיינו שנינו ערוכים לתפקיד זה! כמה רצינו שנינו להגיע סוף סוף לרגע גורלי זה? אך כעת אני מוצאת בכל ההתפתחות יד ההשגחה. לא פעם אני מהרהרת מה היה היום אילו היה אחרת או אולי לא היינו שומרים חס ושלום על חוקי הטהרה בזמן נסיעתך? הייתי את הכאבים מיחסת לדבר מה אחר והייתי מתגברת ככל האפשר ומסתירה, ובכלל המחלה הייתה מתפתחת ומגיעה למצב יותר קשה, והיום כשהצליחו את הכל לתפוס בהתחלה אני מאושרת, מקווה לריפוי מהיר ומתחילה שוב לקוות לזמנים יבואו…

כ"א אלול תש"ג

לשאול!

היום גמרתי את כרך ב' של הספר "בחלל ריק" לקבק, למרות זה שיש לי כעת מספיק זמן לקריאה, אינני מסוגלת לעבור יותר מאשר על ספר אחד במשך שבוע חוץ לעיתונים וחוברות. אני כל פעם משתוממת על קריאתך המהירה, אינני יכולה לתפוס אף הקצב המהיר שבה. עד שלא היה לי פנאי חשבתי אולי בגלל זה, אבל היום כשאני קוראת בהתמדה עלי להשתומם יותר ויותר, אבל לפי דעתי תלוי הרבה בסוג הספר, אני מוצאת בו די קצב, אפילו תיאורי הטבע שבספרו "המשעול הצר" לוקחים את הלב, אינם מוצלחים כאן ביותר, או אולי ההבדל הוא בין הנוף הפולני לנוף המקסים של הגליל – ייתכן.

התיאור של חיי העיירה במזרח אירופה הוא אולי נאמן, אך חד-גוני, בני האדם חלשים, הדמות היחידה הסימפתית – זו זוסיה, אשר למרות צרותיו היה מאושר ובכלל טוב לבו והסתפקותו במועט. יוסל הוא אדם חלש למרות שכוונותיו הם תמיד טובות, אך הרבה כאלה ישנם. אפרים עושה רושם בטוב ליבו.

לפי דעתי כל התיאורים של החיים האלו הם חד-צדדיים, האם באמת רק צער, עוני וסבל הם מנת חלקם של היהודים הללו? האם רק נישואים לא מוצלחים או הבנה וחוסר התעניינות בשני הצדדים היו הדברים המקובלים בשכבות-עם אלו? ואיפה החיים השקטים מלאי אושר ואהבה אשר בלי ספק התקיימו גם בפינות הנידחות ובשכבות העניות ביותר, האם הסופר לא ידע עליהם? או כוונתו הייתה להראות רק את הצללים?

אני רוצה , אבל להקדים במשפט על היצירה זו שהיא פרי עטו של אחד הטובים בין סופרינו, אחכה לכרכים הבאים, אך זהו לעת עתה הרושם היחידי שבקריאה זו.

כמדומה הרעיון המרכזי שביצירה זו אשר כחוט עובר בדפיה, היא הצפייה לשחר שעתיד לעלות "ויאבק יעקב עד עלות השחר", יפות מאוד המילים האחרונות שבכרך הראשון, לא ייתכן מאבק בחושך בלי ביטחון שהשחר עתיד לעלות, והביטחון הזה מעודד ומתוק, כל זה מתאים מאוד לחיים שאנו חיים בתוכם ובכלל לגורלנו.

כ"ה אלול תש"ג         מוצש"ק פר' ניצבים-וילך.

לשאול!

שוב שבת עברה בין זרים, אין לי אמנם להתאונן על הסביבה הקרובה שלי, הבחורות בחדר מלוות ברצון את הכנותיי, כבר בליל חמישי מקשיבות ברדיו לזמן הדלקת הנרות, כדי שתוכלנה ביום שישי להגיד לי בדיוק, וכשנכנסים אחרי ארוחת ערב לחדר אומרת צילה חברת יגור, אשר התחנכה בסביבה זרה לגמרי לדת היהודית: "חבל, הנרות כבר כבו", בחיבה היא תמיד תופחת על שכמי ואומרת: "הרבצן שלנו".

בליל שבת זה נכזבתי קשה, כה הרבה מחשבות במוחי, חושך בחדר, כולנו במיטות כבר, דרך החלון נשמעת יפה המוזיקה, ברדיו מנגנים את יצירות באך, אני מקשיבה, ופתאום אני מרגישה דמעות מתגלגלות על פני, וברגע זה חושבת אני מה עצוב גורלי? כאן במרחק שוכבת לבדי, ואתה כה רחוק, כמה טוב היה אילו היית יכול רק את ראשי ללטף? מה עזים געגועי, לא לתאווה פשוטה, רק כיסופים, למישהו קרוב, לאהובי. מה הייתי נותנת בעד זה לו יכולת לשבת על ידי ורק להעביר את ידיך בקלות על ראשי, ככה, כמו שהייתי אוהבת תמיד, כי בנגיעה קלה זאת בעדינות שבה הייתי מרגישה את כל אהבתך אלי.

ובינתיים, אני רחוקה ממך ואולי עוד אף פעם לא הרגשתי כה עזובה וגלמודה, לבדי בין חולים וגם אני בעצמי חולה. "ריבונו של עולם, אל תרבה את סבלותיי, רפא אותי במהרה ושלח שלום לעולם והחזר לי את בעלי היקר, כי צעירה הנני ורוצה לחיות, כי עדיין לא חייתי ממש".

ובדמעות בעיני נרדמתי אותו לילה.

ב"ה

"מעברים"                         כ"ח אלול תש"ג

שאול יקירי!

אתמול קבלתי צרור מכתבים ממך, אשר שמחתי לי מאוד. מנחם היה כאן לבקר אותי. תאר לעצמך מה גדולה הייתה שמחתי, אחרי שלשה שבועות, סוף סוף בא משהו קרוב.

אינני רוצה להתלונן וגם לא מקשה עלי הבדידות, אבל לרגעים מתעוררים בבן אדם געגועים למישהו קרוב, בעיקר שרואים הרבה מבקרים אצל אחרים והמקום הוא לא מרוחק. אם מרחק גדול מבדיל ומפריע בעד הפגישה, אז גם העמדה היא אחרת ומשלימים מהר.

ביקורו היה קצר, אבל נעים מאוד, הביא לי חבילה עם כל טוב מלאה, היא באמת חושבת עלי ובכל מעשיה זה מתבטא. חוץ ממכתבים הביא לי מנחם גם מכתב מרחל, זה הראשון ממנה, שלומה טוב ומחכה להתראות ושמחתי הייתה שלימה בשמעי שהגיע מכתב גם מיצחק אחיך. מ. קרונה כותב על קבלת המכתב ומוסר שסודרה עבורו דרכיה, שהוא מבקש תמונה ומוסר ד"ש מאבא ומאחיותיך. כל זה הגיע בדיוק בזמן, כאילו ברכה לראש השנה. ייתן ד' שבקרוב נוכל לשמוח ולראות אותם ולא רק את מכתביהם.

גם עקיבא הפתיע אותי במכתב. קיבל עכשיו חופש לחודשיים ללמוד ערבית ואח"כ ייסע להשתלמות לירושלים פעמיים בשבוע. חושה לבקר אותי בקרוב. רוב ברכות ממנו וברכת כוח"ט, אך יותר מדי היה לי אתמול לשמוח, לדאבוני היום כולו לא עבר רק בהפתעות נעימות. הכינו לכל הישוב הפתעה ודאגו למרר את רוחנו. פסק הדין שהוצא על הנאשמים הדהים אותנו, שוב הוכחה ברורה לכוונות "טובות" כלפינו, נתחדש בזיכרוני הוויכוח הסוער בין דוב ור.ב. אז אמר המרצה "שהיסטוריה של אחדים לא במקומה" והנה מה עתה? האם גם כעת יעמוד בדעותיו? כמה עצוב הדבר וכמה משפיל ומרגיז ושוב להבליג.

אני מקווה שבינתיים קבלת את מכתבו של הרופא, פעמיים שכחתי להכניסו ורק במכתב השלישי נזכרתי. אם לא שלחת את הכסף, אל תשלח, לא חסר לי. עניין המשכורת כבר הסתדר ויש כסף אצלי. התשלום בעד בית הבראה מסודר מטעם קופת חולים וקרן נכות בעד שלשה חודשים, לקבוצה זה לא עולה. אני מקווה שאחרי הזמן הזה אוכל כבר בכלל לחזור.

אגמור, כי מאוד מאוחר. התמונה יפה, הילד באמת נחמד.

בקדושת החג ובנשיקות ברכה, כוח"ט. שלך לעד. הדסה

ב"ה

"מעברים"       ח' תשרי תש"ד

שאול יקירי!

השבת קיפחתי אותך במכתב אחד, אבל לא באשמתי, החום כה גדול, שקשה היה לנו למצוא מקום, בערבים היינו כה עייפים, שאי אפשר היה להתרכז, במשך כל השבוע שבתו חיי תרבות ולא קריאה ולא כתיבה, עכשיו סוף סוף החמסינים הגדולים חלפו ואפשר יהיה שוב להתחיל בחיים נורמליים במסגרת האפשרית. לעומת זאת שמחתי מאוד לקבל את מכתביך הרבים (ט"ו, י"ח, כ', כ"ה, אלול), אשר הגיעו אלי במשך יומיים, זה אחר זה, נדמה, המאוחרים לפני המוקדמים.

אני שמחה מאוד ששלומך טוב והשקט ומנוחה מרגיעים את כוחך וניתנת לך ההזדמנות להרהר בדממה ולארוג את חלום חיינו. אני נהנית מאוד ממכתביך היפים והמלאים תוכן ומחשבה, לא פעם נזדמן לנו כבר לדבר על הרבה שאלות שאתה מגולל אותן. אי אפשר לי בבת אחת לענות על כולם, אך בטוחני שאת תשובותי אתה יודע מראש, הרי לא פעם מצאנו כבר את הדמיון שבהלך מחשבותינו ובהרבה דברים גישתנו שווה.

אני מכירה היטב את ענוותך ואת לבך האציל, את הבנתך לרוח הזולת. תכונותיך אלה כבשו את לבי, כי יודעת אני להכיר בערכם המוסרי של בני האדם, אך דבריך במכתב "ראש השנה", נגעו עד לבי. למה זה תחשוב תמיד שלא עשית מספיק כדי למלא את חובתך? ולמה תרגיש את עצמך כאשם ומבקש סליחה? האם קיים בינינו יחס של אשם ומאשים? שנינו במידה שווה השתדלנו וממשיכים לתת את האפשרי ביותר איש לאחיו ואם אפשר לדבר על קיפוח, שנינו קופחנו באותה מידה ואי מילוי דרישותינו לא נגרמה ע"י אנוש – זה גורלנו הנוכחי ואני רואה בה יד ההשגחה… ועלינו לבקש יחד שאותה היד לא תסוב מעלינו להבא ותשמור עלינו בעתיד, בבוא השעה בא נפגש שוב, על מנת לא להיפרד יותר ולחתור יחד לקראת יעודנו הגדול.

אינני יודעת למה, אבל שורותיך אלה העלו בי את זה אותו ערב, כשפעם הראשונה (בחתונתם של לאה ושלמה) היית בחופש. עודני חשה את השקט מסביב, אשר שהה במושב בשעה כה מאוחרת, השקט הרווי קולות דקים של יצורי הטבע הקטנים, ליל ירח היה אז, כאחד הלילות הרבים שבילינו יחד בשיחות ארוכות על בעיות עולם שונות. זכורה לי היטב הסערה שהתחוללה בלבי, אחרי הצעתך לחזור מהבטחתי. עלבון וצער היו מעורבים עם רגשי אהבה עזים והוקרה על גודל הרגישות והנכונות להקריב את אהבתך, אשר למענה לחמת כה הרבה, אחרי שהשגת את מבוקשך, אחרי שימים רבים בקשת להיענות… וכשנענית היית מוכן לוותר על עתידך למעני, למען אושרי.

ידעתי אז היטב את הקושי שמחכה לי… ולא נרתעתי, הסכמתי בהכרה מלאה ובעצמי בחרתי בדרכי זו – דרך אשת חייל עברי הזרועה קשיים ומלחמה תמידית וגם היום כאז עמדתי לא נשתנתה, אם כי אלי לשאת יותר מאשר שערתי אז… ובכן אין לי מה לסלוח ואם צורך בסליחה, אזי תסלח גם אתה לי.

רשימותיך על השבט היהודי יפות, החלק השני עדיין אצלי, אשתדל להחזירו למנחם שישלח אותו למקום הנועד.

שלשום בבוקר ביקר אצלי שלום, סיפר לי שעומדים להעביר את המזכירות ועוד אנשים נוספים לכפר עציון. שאלת הכלאיים צריכה בימים אלה למצוא את פתרונה ויתחילו בנטיעות. מתכוננים לכינוס הסופרים הכפר עציון, אני מצטערת מאוד שאינני נמצאת שמה.

אתמול הייתי בתל אביב, עשו לי שיקוף. הריפוי מתקדם יפה מאוד, הכל בסדר. בקרתי כמובן אצל ברנדי, שלומה טוב, אמנם סובלת מחום ומחכה… יואל עובד בעבודתו. דורשים בשלומך ומאחלים לך שנה טובה.

כעת כבר קרוב מאוד ליום הכיפורים ואני כאן לבדי בין זרים. בחרדה רבה אני נזכרת בימים אלה בבית, בשעה לפני שהלכו ההורים לבית הכנסת ואבא ברך את כל הילדים. יקיריי! אייכם? אני אזכור אתכם ולא אחדל מלחשוב עליכם בשעת קודש זו וגם את הנפש היקרה שם במדבר, אשר כל מחשבתה לי אזכור באהבה ותפילתי תעלה לריבון העולמים, שבעתיד יזמן את כולנו יחד, מתוך שלום וצדק.

באהבה ותפילה בברכת גמר חתימה טובה. שלך הדסה.

"מעברים", ערב יום הכיפורים תש"ד

לשאול!

זה כמעט שבועיים שלא כתבתי, הגורם לכך לא היה חוסר פנאי וגם לא חוסר חומר, איזה עצבנות מיוחדת ששללה ממני את כל כושר פעולה כוחנית ואפילו גופנית השתררה עלי. המצב הזה בטוחני בא כתוצאה מעוצמת הימים האלה בכלל והמאורעות בימינו אלה כאן בארצנו. כנרדפת נדדתי ממקום למקום ולא מצאתי מנוח, בעיקר ביומיים לפני ראש השנה, לא הייתי מסוגלת לקחת אפילו עיתון ביד, שכניי הסתכלו עלי בתימהון ושאלו – מה קרה לי? מוזרה הייתה לי השאלה, האם האנשים האלה לא מסוגלים כבר להרגיש כל שינוי בימים אלה? האם עד כדי כך תפל בעיניהם הכל? – מסכנים, כה עמוק שקעו בחול, שאפילו פעם בשנה אינם מסוגלים להתרומם, אינם מסוגלים לחשוב אחרת מאשר כל הימים.

והפעם חוץ מהרגשות הרגילים התחוללה סערה בלב כל אחד למשמע פסק הדין של רייכלין וסירקין במשפט הנשק, [אריה סירקין ואברהם רייכלין, חברי ההגנה, נידונו, ע"י האנגלים, למאסר ארוך באשמת הברחת נשק – ויקפידיה, ש.ג.], הנה שוב הוכחה ברורה ליחסם של האנגלים "שלנו" אלינו, יש רצון לרוצץ, לזעוק ולצעוק על העוול שנעשה לנו, ושוב אנו מצווים להבליג, לחכות, עד מתי? עד מתי לא נוכל להגיד את דעתנו בארצנו אנו? עד מתי יוכל כל נבל ושפל להעליבנו ולהאשימנו במעשי פשע?

האם לא די שאחינו בגולה מובלים כצאן לטבח? האם גם אנו נידונים לפעולה זו במובן המוסרי? אנו שנותנים מדמנו ונפשנו למאמץ הגדול, מסייעים לניצחונה של האומה שמשעבדת אותנו. מה מר גורלנו שכדי למגר את האויב הגדול, עלינו לעמוד לימינו של אויבנו אשר נלחם בנו. האם זה מקרה או "צו הגורל"? בכל אופן קשה להשלים עם כל הנעשה.

עברה שוב שנה של ריצה בעולם ובעיקר רבו הקרבנות בקרב אחינו שבגולה, באמצעים אכזריים, למעלה מן המתואר, מעבירים אותם מעולם החי, למקום שממנו לא ישובו עוד, והעולם הגדול שותק ואין מציל. הרשע משתולל בלי שיעכבוהו, ובזעמו ממציא אמצעים שונים ומשונים, וכל יום חדש עולה בקרבנותיו מהקודם, כל שעה מרבה דם… תינוקות, זקנים, נשים וגברים – חלשים וחזקים – בכל ידו של הרוצח פוגעת ואין מושיע.

אך השנה, לא ככל השנים, העדר מתמרד, קמו אחינו כדי להחזיר לאויב מכה בעד מכה – הייתכן? כן – אצלנו הכל אפשרי, תחזקנה ידיכם מורדי הגטאות, ויהי רצון שבשנה החדשה נוכל לקבל אתכם יחד עם כל השרידים במולדתנו.

 

ערב יום הכיפורים בבית

עודני נושאת בליבי את התמונה הנעלה של יום קדוש זה וההכנות אליו בבית, לא כל כך בעצם ימי החג, אבל כבר במשך כל חודש אלול הייתה "חרדת קודש" ניכרת בכל הבית, השתדלנו כולנו להיטיב את דרכנו, לציית יותר להורים, לאהוב איש את אחיו ושיא של טוהר וקדושה היה ביום זה. לעולם לא אשכח את התמונה של החדר וכל החיים לפנות ערב, אחרי הסעודה, בזמן שהתכוננו לבית כנסת ללכת.

בבית הכל היה נקי ומצוחצח, מוכן לקבלת היום הקדוש, שקט בכל המקומות, אם כי כולם נמצאים בתוך הבית, אך כל אחד כובש את נשימתו אפילו, מתהלכים על קצות האצבעות, כדי לא להקים שאון, אפילו לא במקצת, לא להריע לדממה.

רושם מיוחד עושה האימא בזמן הדלקת נרות בימי החג, ובעיקר בין השמשות ביום זה, עוד הרבה זמן אחרי הברכה עומדת היא במקום וכתפיה רועדות, ידיה מכסות את עיניה, מתחננת בשקט וברעדה בעד אושר ילדיה, ודמעותיה נוצצות עוד הרבה זמן אחרי שמתרחקת מהנרות, וברק מיוחד אז לעיניה היפות.

לפני צאתם של ההורים לבית הכנסת ניגש כל ילד לאבא ואימא, מבקש סליחה ומבטיח התנהגות טובה בעתיד, נושק בידיהם וגם מקבל נשיקה.

והנה עומדים לפי הגיל ואבא היקר מברך את כולנו, הרגע הזה היה תמיד הנעלה מכל השנה. לפעמים חרדת הקודש הייתה בי כה חזקה, עד כי בקשתי להתחמק, אבל יחד עם זה הנגיעה בראשי , כאילו בידי מלאך ערבה לי, והשאירה את זכרה הנעים במשך כל ימות השנה, ובסוף נשקו אבא ואימא זה לזו לפני כל הילדים, בימים רגילים היה זה רק כאשר אבא נסע.

והיום בהיותי רחוקה מכולכם, יקירי, ובחרדה רבה לגורלכם, אזכור את כולכם ואמנה שוב אחד אחד על תכונותיכם, לפי הסדר.

רחל היקרה, אחותי הבכירה, אותך תמיד אהבתי ואהבה מיוחדת, לך הייתי תמיד מוכנה להקריב מכל מה שהיה לי. את אהבת נעורי, את חברי לחיים, לךמסרתי בראותי ששניכם אוהבים זה את זו. תמיד עבדתי ועמלתי יותר ממך, ולא פעם להנאתך, אבל בשכר היקר – אהבת הורינו זכיתי יותר ממך, ולא פעם סבלת מזה, יודעת אני, אבל אל תחשבי שאהבוך פחות מאשר אותי. ראיתי את דמעות אימא היקרה בעת נוסעך בפעם הראשונה מהבית להכשרה, ואת דאגותיה בזמן שמכתביך לא הגיעו בזמן, אך מטבעה של אמא היה תמיד לא להראות לנו את אהבתה, ולא פעם עטפה אותה בלבוש של אדישות או אפילו גערה, ונכון שלגערות אלה חלקך היה גדול משלי, אך, כמה הייתי נותנת היום בעד גערה מפי אימא! הייתי מתנפלת לרגליה ומבקשת שתוסיף עוד! אילו זכיתי לכך, הייתי מאושרת!

והיום הנך עדיין בדרך אמנם, אבל רחוקה מבחיר ליבך, אשר באורך רוח ובמסירות מחכה לך, ואל לך להצטער על הדבר. מצאתי חבר טוב לחיים, אדם יקר, אשר אוהב אותי בלי שעור, היום גם אני רחוקה ממנו ומתגעגעת כמוך. ייתן ה' שבעוד שנה ביום קדוש זה נהיה כולנו יחד.

מרים השנייה אחרי, בימי ילדותך היית פראית מאוד ולא פעם בכית בגלל השמלות היפות שאנו קבלנו ואת היית תמיד נדונה תמיד לבד פחות יפה, אבל חזק, אך במשך הזמן השתנית ונעשית לבחורה רצינית, חרוצה ושקולה, בעלת מראה בריא. בשיחותיך שהיו לנו באחרונה, כי בזמן שרחל לא הייתה בבית התקרבנו מאוד, הכרתי את אופייך הטוב והשקפותיך האצילות, שקטה תמיד, קצת ביישנית. רבים לא הכירו אותך, כי לא גילית את לבך האמיתי, אך אני ידעתיו.

לאה הערנית והפיקחית, את בת הכפר בו גדלת בילדותך, זריזה לכל עבודה שבטבע, גן, לול ורפת, היינו לא פעם מוכיחים אותך על דיבוריך הרב ושקרייך הקטנים. נטייתך למסחר על יד הכפריות עוררה בנו תמיהות. בעמידתך וביגיעתך בזמן הצרה, גם את לקחת חלק פעיל, למרות גילך הצעיר לא חסכת מעצמך עמל ויגיעה, כדי להשיג הכל לבית. יחד היינו צוברות את שכר עמלנו על מנת לאפשר לכל בני ביתנו את החיים עד כמה שאפשר בלי מחסור, ובזמן היותך בהכשרה הראית את כל כישרונותייך בענפי משק בית. בינינו היינו חושבים אותך ללא מסודרת, ולילדות שהיו תחת השגחתך יכולת להורות סדר וקפידה, רק אחד לא אוכל להבין אצלך, איך זה שנשארת שם ולא ניסית אפילו לחפש דרכים כדי להימלט מן התופת? כל כך הרבה אנשים עברו גבולות, ואת שהיית כולך כאילו נוצרת להרפתקאות, לא העזת לעשות כן. היתר היו תמיד שקטות ולא היה להם עוז, אבל את?

שרה הקטנה והחיוורת, עם ההומור העוקצני, מצאת תמיד את המילה הנכונה בכדי לעורר צחוק בינינו, חרוצה ואחראית, היית לי לעזרה בעבודתי, גם את היית זמן ממושך בשדי ההגשמה ולא זכית לעלות.

דבורה השמנמונת והזריזה, חרוצה למרות גילה הצעיר, עסוקה בחורף בסריגה, ובקיץ בטיפול בפרחים. תמיד אני רואה אותך לפני יושבת, וידיך המהירות רצות, כל פעם משהו חדש, כל פעם יותר יפה. במקום לשחק עם חברותיך , ישבת על העבודה וקישטת את כולנו. שמך הולם אותך, זוכרני את התמסרותך לעבודה בגינה, לבדך עמלת ויצרת, ממרחקים הובלת אדמה לעשיית ערוגות, שקידתך באיסוף הזרעים ושמחתך לכל פרח חדש,היו לאין שיעור, בכסף שחברותיך היו מבזבזות לממתקים , היית קונה זרעים. בפעולתך זו הייתה לך השפעה גם על חברותיך. באיזה עונג היית יכולה לעבוד כאן! במשך כל השנה פורחת כאן הגינה.

שמואל הבן הראשון אחרי ששת הבנות! מה גדולה הייתה השמחה בכל העיר כשנולדת! אך למרות ייחוסך לא פינקו אותך במידה שאפשר היה לשער במקרה כזה. היית ילד נבון, רציני, לא יפה, כתמי השמש שעל פניך היו מצערים אותך, אך אבא היקר ניחם אותך תמיד, שגם לו היו ואחר כך נעלמו, וכמה יפה היה אבא שלנו אז! כלפי האחיות היית לפעמים מתחצף, אך אלי היה לך יחס כבוד מיוחד. היית עוד צעיר, אבל יכולת להעריך את עמלי. תלמיד טוב בעיקר בלימודי יהדות. הרבי היה תמיד מתפאר בך. עדין רואה אותך עומד בתחנת הרכבת בהומנה מקום שנשלחת ללמוד בישיבה, ומלווה אותי במבט עצוב וארוך, היה זה לפני עליתי.

"שלמה יפנצ'יק" הקטן היינו קוראים לך, בגלל עיני השקד שלך. רועש, לא עומד במנוחה אף רגע, היית מתקן את הכל במטבח, ובאין תיקונים, היית סתם דופק בפטיש ומקים רעש. קצת פראי, אבל יחד עם זה – רגיש מאוד. היינו נהנות מצורתך היפה בבגדיך החדשים. בלימודים לא מצטיין, ניבאנו לך שתהייה בעל מלאכה טוב.

חנה היפיפייה והגנדרנית, קטנה אמנם, אבל ניכרים היו בך – שררה ואהבת נוחיות, אבל השתדלנו לטשטש את התכונות האלה ולהרגיל גם אותך לעבודה ולהכנעה, ובאמת היית כבר לעזר לאמא במטבח.

ושני הקטנים: בובי ותמי, תמיד יחד! זוג חמד, ילדים נחמדים טובים ויפים! כמה נהנינו מכם תמיד, מאהבתכם זה את זו ומחכמתכם,הייתם לשעשוע לנו,בגילכם הרך ניכרים היו בכם כבר סימנים של טוב לב, צניעות וחריצות. אזכור את הימים כשבובי בהיותו בן 4 למד בעצמו לכתוב, כמה נהנינו אז, ותמי בכישרונה הרב בתפירה: איזה דברים יצרה! וכמה עזרתם שניכם לאמא, מה נחמדים הייתם בשבתות ובחגים בבגדים היפים שמרים התקינה ברוב אהבה.

אמא ואבא היקרים! לא קלה הייתה דרככם לספק את הכל לחבריא הזאת. כמה דאגות, כמה עמל וכח השקעתם בנו, אבל עמלכם לא היה לשווא, היינו כולנו ילדים טובים והייתם מתגאים בנו – זרים לא פעם היו מתקנאים בכם, ואז ראיתי את שמחת לבכם, כי לא לשווא היה הכל.

ידעתי תמיד להעריך את החינוך המעשי שקבלתי, אבל בעיקר ראיתי לנכון את הכל כשהייתי מרוחקת מכם. כאן בארץ נהניתי מכל זה שהענקתם לי, וקל הרבה יותר היה לי להסתגל לחיים מאשר לאחרות, ועל זה הודיתי ואודה לכם תמיד.

והיום כשכולכם כה מרוחקים ממני ואינני יודעת מה גורלכם, איך אוכל לשקוט ולחוג בשמחה על הכל? ואינני מוצאת יותר את הטעם האמיתי שבחיים. השמחה לא מלאה, יותר החג לא שלם בלעדיכם, חסר תמיד כאילו משהו לשלמות.

אני מסתובבת בערב החג ולא מוצאת מנוחה לנפש, כאן בסביבה זרה באין קרוב, היום אינני נמצאת, אני כולי אצלכם ולא אוכל להאמין שיקרה אותם משהו. אני יודעת שהנכם נתונים ברעה, אבל מאמינה בכל ליבי ובאמונה שלמה, שתעברו על כל זה ונזכה לראותכם כאן במולדתנו ואז נקבל אתכם באהבה שנינו – כי נוסף לכם עוד בן ואח, זה שאול שלי, אשר גם הוא רחוק ממני כעת, במערכת ההגנה.

גמר חתימה טובה לכולכם יקירי ולכל עם ישראל.

ב"ה

"מעברים"           י"א תשרי תש"ד

שאול יקירי!

היום הקדוש עבר והחיים נמשכים שוב במסלולם הרגיל, הזמן הזה, יותר מאשר בכל הימים, מתעורר רגש הבדידות והגעגועים לחיים שעברו, לחוג המשפחה ולנפש קרובה. מתהלכים עמוסי זיכרונות ובזה לתת תוכן לדלות שקיימת סביבנו, אמנם עוצם הימים מספיק, כדי לתת תוכן וקדושת הימים אינה נפגעת במהותה, אך בכל זאת קשה לבלות את החג במקום שלא חוגגים, בראותך שאנשים אשר גם הם פעם התנהגו כמונו, היום כה רחוקים מזה, כאילו לא היו יהודים בכלל, בכל זאת בחלק קטן ניכר היה שעוד בהם ניצוץ.

הצום עבר טוב מאוד, הוכרחתי רק בצהריים להפסיק ולאכול 2 תפוחי עץ, לפי פקודת הרופאה. הייתי בבית הכנסת, מ-30 איש, היו 5 להתפלל. בית הכנסת במגדיאל היה מלא, אבל הוא גדול מאוד ויש מספיק אוויר. כל היום הרגשנו טוב. יהי רצון שתפילותינו תתקבלנה ונזכה לשנת שלום, גאולה ובריאות. לשיבה לקניינו ולהתראות עם יקירינו.

שלומי טוב, הריפוי מתקדם בסדר, אחרי השיקוף, אני מקבלת את הפנוי כבר פעם ב-10 ימים במקום כל שבוע, זה מראה על התפתחות רצויה, נקווה שגם להבא יהיה הכל בסדר. אני באמת משתדלת לשמור על עצמי ולנוח הרבה מה שהעיקר, ורצוני עז להבריא ולחזור שוב לחיים הקודמים. בסיפוק רב אני קובעת שלא נישתניתי במאומה בתפיסת חיי ואם כי אני נמצאת באווירת חולים זה בכלל לא משפיע עלי, עמדתי ותפיסתי נשארו כמקודם – בריאים ואני לא נחשבת בעיני כ"חולה" ואני שמחה לכך.

היום קבלתי מכתב ממנחם, לאה, צבי ומינה. מנחם ולאה כותבים כל שבוע, לאה מתכוננת לבקר אצלי אחרי החגים, אני כבר מחכה לה. אתמול שמעתי את שלמה לדבר ברדיו בתכנית "קול האדמה", אני מתארת לי איך ישבו בחדר אוכל על הגבעה כולם, כל הזמן חשבתי על זה, כמה היה טוב להיות כבר בכפר עציון יחד…

באהבה ובברכת גמר חתימה טובה. שלך הדסה.

ב"ה

"מעברים"           מוצש"ק פרשת האזינו, י"ב תשרי תש"ד 11.10.43

שנה טובה ומבורכת יקירי!

רק עבר החג ועבודתי הראשונה לכתוב לך ולברך אותך שוב. שלושת הימים האלו היו קשים מאוד, כמובן שכבר כל השבוע רק הייתי נתונה למחשבות על ימים אלה. כל הזמן חשבתי רק על היקרים לי ובערב החג השתלטה עלי אי מנוחה שניכר היה לכולם שמתחוללת בי סערה עזה, האנשים סביבי שאלו אותי מה קרה לי?

בליל החג הלכנו (עם עוד 4 בחורים) לבית כנסת קטן ברמתיים, חזרנו די מאוחר, קרוב לשעה 8, אבל למרות שתמיד אוכלים ב-6.30, חיכו לנו, בכדי שכולם יאכלו יחד.

למחרת הלכנו למגדיאל, יש כאן בית כנסת גדול, עדיין לא גמור, היו הרבה אנשים, מגדיאל היא מושבה דתית באופן יחסי, בזמן התפילה לא פעם נטשטשו האותיות והכל התמזג… חזרנו ב-8.30, היה חם מאוד, חמסין כה חזק, כאילו בכבשן, עברנו את הדרך הארוכה, במחנה האנשים כל הזמן שכבו בחדרים והשכנות שלי כבר דאגו לי. למחרת כבר לא יכולנו ללכת, כי כבר בבוקר היה כה חם, שאי אפשר היה לזוז ובכן התפללתי בבית, גם היום החמסין עוד לא פסק, החום כה גדול, שאי אפשר למצוא מקום, כל היום שוכבים בחדר, רק לארוחות יוצאים, אפילו ב-7 בערב עוד חם, כמובן שהחום הזה לא משפיע לטובה, אבל אני עוד נושאת את זה די קל והעיקר שבלילות אני יכולה לישון, כי הרבה גם בלילה סובלים ממנו, אין זה פלא, עכשיו ב-9 בערב 35 מעלות חום וביום 35 מעלות בצל.

אני חושבת הרבה עליך, איך שמה אצלכם? האם תמיד כל כך חם?

מה שלומך? איך ביליתם את החגים? אני כה מחכה למכתב ממך, עדיין לא קיבלתי את ברכותיך לחג על הנייר, אך אני חשה אותם מרחוק.

שלך באהבה ובברכת גמר חתימה טובה. הדסה

ב"ה

"מעברים"         א' דחול המועד סוכות תש"ד

שאול יקירי!

לאט לאט עונת החגים עוברת, אפילו החג שבימי ילדותי מילא אותי שמחה, עצוב כאן. כל פעם לפני החג תוקף אותי עצב בלתי מובן וגם הפעם ככה.

את מכתבך מג' תשרי קבלתי ושמחתי לו, הייתי ברצון עונה על שאלותיך, אך זה קשה, אם כי הכל הולך בסדר והריפוי מתקדם, בשורה קשה לקבוע בדיוק כמה זמן עלי להיות כאן, אני מקווה שלא יותר מאשר הרופאה קבעה, כמובן שגם אחרי 3 חודשים לא אוכל לחזור לעבודה במידה כזו שעבדתי, צריך בהדרגה להתרגל שוב ורק במשך הזמן הכל יחזור למקומו.

כן יקירי! צריך סבלנות ואורך רוח, בלי זה קשה להתקדם וזה יש לי יחד עם רצון כביר שוב להיות כקודם. מעניין שבמכתבי הקודם נפגעתי בזה – כאילו כתבתי לך תשובה עוד לפני שקבלתי את מכתבך.

באחרונה אני קוראת קצת פחות, בכל זאת עכשיו שוב התחלתי לחזור, קראתי השבוע את "הרעם הגדול", של בויר, סופר נורבגי, המתאר מלחמת אדם שבהשתדלותו ורצונו החזק עלה לגדולה ולעושר, מכיוון שלא האמין, תמיד חיפש מה שהיה חסר לו, במשך הזמן ע"י מקרה ירד מנכסיו, חי חיי עוני יחד עם אשתו, את ילדיו היה נאלץ לשלוח מפניו – גורל איוב – התיאורים הם יפים מאוד ומסתיים הספר במכתב, שהוא כותב לחברו… אחרי שעבר הרבה נשארה בו הנציחיות שאליה שאף תמיד… והכיר בה ברגע כשעשה מעשה – זרע בשנת בצורת את שדהו של אויבו , אשר רצח את ילדו – יש כאן לא פעם המלחמה והחיפוש שמוצאים כהיום אצל בני אדם, אשר מכחישים בהימצאותו של ריבון העולמים ובינתיים אינם יכולים להשתחרר מהאמונה, חיפוש אשר יצר כהיום את התנועה החוזרת לדת (דב שטוק).

ושוב בעצם ימי החג ניתנה מכה לספרות העברית, נלקח מאתנו עמוד התווך של קומץ סופרים החיים כאן, שאול צ'רניחובסקי איננו עוד, אם כי במהותו לא היה עברי, גדול היה ויצר ערכים בלי שיעור לספרותינו. אבדה גדולה שאין לה תחליף, אחד אחד הולכים מאתנו מבלי שנראה ברכה רבה בדור החדש. אני נאלצת לגמור, כי מאוחר.

הרבה ברכות. חג שמח. שלך הדסה

ב"ה

"מעברים"   ד' בחול המועד סוכות, י"ח תשרי תש"ד

שאול יקירי!

זה אתמול קיבלתי את מכתבך (מ-ד', ז', וח' בתשרי) וכמובן שמחתי להם מאוד, נוסף לזה עוד שלח לי מנחם מכתב אחד (מ-כ"ז אלול), כל כך הרבה בבת אחת, שקשה לי לענות, כבר לא פעם חשבתי על זה שאני כל כך מקצרת, אבל יש שלפעמים מתיישבים לכתוב וחסר כוח הביטוי ובאחרונה זה קורה אצלי לעיתים קרובות. החיים כאן כה מחוסרי מאורעות ובעיקר אין מה שייתן דחיפה, אמנם אני לא שקעתי בתוך תוכם, אני משתדלת לקרוא וחושבת על הכל, אני חיה את חיי ומגיבה על כל המאורעות, אבל בכל זאת, כה מצומצם כאן בקרב האנשים וזה במידת מה משפיע.

יפה מאוד עשית בהמשך הסדרה "ספר משהו" ושוב אני רואה כאן דבר מופלא, שהולך ונשנה אצלנו – שוב בדיוק באותו זמן, על אף המרחק שמפריד בינינו, מחשבותינו ומעשינו משתווים, כמעט ברגע אחד – באותם הימים אני רושמת לי מעל דפי יומני את זיכרונותי על הבית, על העבר היפה (שחלקו בוודאי), יש כאן שבר שעל שנינו השפיע באותה מידה. החגים והימים שאנו חוגגים בהם, ימים אלו תמיד מעוררים בבן אדם מחשבות וזיכרונות, על אחת כמה וכמה כיום, כשהמציאות היא כה דלה ומשוללת חמימות, כשאין אנו מפסיקים לחשוב על גורלם של היקרים לנו, אשר מקרבתם חיינו את האושר והיופי ובאין כל ידיעה, אנו חרדים, אבל לא מעיזים לחשוב על הרעה וגם לא ניתנת לנו אפשרות לחשוב לטוב, ההגיון והרגש לוחמים את מלחמתם התמידית ואנו מוטלים בספק תמידי. הלב מהסס, מפרפר בהבליו, אך מאמין כי יש עוד ניצוץ של צדק ויש שילומים, ומקווה…

עוד מעט החגים נגמרים, השנה לא קל לקיים את "והיית אך שמח", התנאים והסביבה מתכחשים לזה, אבל בכל זאת יש בכוחו של החג לעורר בנו רגשות מאחדים ולמרות הכל מתעוררים ומתרוממים על החולין. כל פעם כנראה זה ניכר גם במציאותו של בן אדם, לפעמים אני יושבת בחדר או בחוץ ושכנותי מעירות לי "את היום כה חגיגית, כולך קורנת", על זה אני תמיד עונה "הרי חג היום", או שבת. כן – אור הנרות לא פעם גם קורן ומקרין את נשמותיהן של אלה הרחוקות משמחת החג האמיתית ומהתעלות שבתית – והן מרוצות מזה.

אתמול היה לי יום יפה מאוד, תאר לעצמך, ארבעה מכתבים ושני מבקרים במשך יום! לפני הצהרים היה שלמה, שהיה כשעה. הייתי ממש מבולבלת מרוב שמחה ושאלתי שאלות מבלי להתחשב באפשרות התשובה. בקבוצה הכל כמו שהיה, עכשיו שוב הצבעות למזכירות, הוא עמוס עבודה. בכפר עציון עובדים ומתקדמים, אחר הצהרים היה עזריאל, הוא בחופש ובדרכו מירושלים לקבוצה סר אלי, הביא לי גם חבילה נחמדה, לא היה הרבה זמן , כי רצה להספיק לאוטו של כרכור, אבל שמחתי לו מאוד. סיפר לי על העבודות בכפר עציון, בהכנת קרקע מתקדמים יפה מאוד והעבודה היא למופת, מומחים שמבקרים מתפעלים. הכינוס שהיה צריך להתקיים, לא היה אצלנו, כי השלטונות לא הרשו והכל היה מוכן, אבל בכינוס "קול האדמה", שבו השתתף גם שלמה, דברו על כפר עציון ולא פעם נזכר ע"י מרצים רבים ושוחחתי אתו גם על בעיית הכלאים, הפתרון הוא עוד לא סופי, אבל יטעו בכל אופן. הרב שטרנברג [רבה של כפר פינס], שלח תזכיר לרב הרצוג [רבה הראשי של א"י], אשר קרוב לוודאי יאשר, אבל הפתרון הזה לא מוצא חן בעיני וגם בעיניו לא – הנטיעה ע"י זרים. באופן כזה נמנעים מנטיעת כלאים ומקיימים רק טיפול והנאה מהם. אתה מכיר את דעתי בעניין הזה, לא פעם שוחחנו בטיילנו בשדות, מתי כבר נגיע למצב שנפתור את הבעיות החקלאות מבלי להזקק לזרים ומבלי לעשות "דריי"? האם בלתי אפשרי בלי זה?

כפי שאתה רואה חברי הטובים זוכרים אותי. אני מחכה לביקורו של עקיבא שהבטיח לי. גם מנחם כותב בהתמדה כל שבוע ומסדר לי כל פעם את הזמנותי. שלמה הביא לי כבר את בגדי החורף, כי עוד מעט יהיה צורך בהם.

שלומי טוב, אני כבר אעבוד שעתיים ביום, אחת לפני ואחת אחר הצהריים. התמונות יפות מאוד, מה זה התחפשתם, או כך אתם באמת מלובשים? את הפתקאות לת"א שלחתי וכמובן הוספתי, מעניין שקודם לא ידעתי שכתוב בצד השני, רק במקרה ועוד בזמן גיליתי את זה.

כל טוב וחג שמח. שלך באהבה. הדסה

ד"ש ליצחק בן סירא

מוצאי חג שמיני עצרת תש"ד

לשאול!

גם חג הסוכות עבר, ומכיוון שכאן אני חוגגת רק בזיכרונות, שוב ארשום כמה מהם הקשורים בחג חביב זה שכולו שמחה היה בימים ההם.

מדי שנה היינו עוזרות, אני והבנות, לאבא, להקים את הסוכה. היינו תומכות בקירות וגם עוזרות להדביק את המסמרים. אחרי שהניחו את הסכך הירוק והרענן היינו מיישרות במספרים. בערבים עבדנו בהכנת הקישוטים מניר, בשנים המאוחרות יותר עברה העבודה הזאת ל"קטנים", אך בקישוט הסוכה השתתפנו כולנו, ובעיקר אמא הייתה המנצחת, ועל יד העבודה הרבה שהייתה לה במטבח, הספיקה לסדר את הכל גם בתוך הסוכה.

לפנות ערב כשהכל היה מוכן, מצוחצח ומקושט, היינו הולכות, בהיותנו ילדות, "לבקר" את כל הסוכות ברחוב, מדי שנה בשנה, בהסכמת כל ילדי הרחוב, הייתה הסוכה של הסבתא שלנו היפה ביותר, בעיקר כבשו את ליבנו הנשר הגדול והציפורים, ששמואל, הצעיר בדודינו, היה מכין באמנות רבה. התלהבתי גם מקישוטים יפים מאוד בצורת סלים מפנינים שנשמרו כל שנה.

בכל מקום אור שמחה ויופי, סעודות טעימות, והרבה עוגות, בגדי חג ונעליים חדשות, חביבים ביותר עלינו היו האספות בבית סבא. כל חג ושבת הייתה מתאספת כל המשפחה, הדודים והדודות עם הילדים אצל הסבתא, מה נעים היה בחדר הגדול, כמו אולם, סביב השולחן הארוך והערוך עם פמוטים גדולים וכלים נאים, בראש השולחן ישב סבא, זקן, בעל קומה נמוכה, אך זריז בתנועותיו, תמיד נקי ומצוחצח. זוכרני שבערב שבת, אפילו בזמנים שהייתה "שקסה", הייתי הולכת לצחצח את נעליו ולנקות את הפמוטים לסבתא.

סבא בן אדם פקח, עוד בהיותו ילד קראו לו בבית הספר "חכם" ולנו היו קוראים: הנכדים של "החוכמל", בן אדם קשה ואוהב לשלוט. כל זמן שהיו זמנים טובים, תכונתו זו לא הכבידה כל כך על הסביבה, אך בבוא זמנים קשים התעצבן מאוד וכל הנמצאים במחיצתו סבלו מזה.

סבתא היקרה, האשה הכי טובה בעולם, היינו אומרים עליה. בטוב ליבה, עדינותה ויופייה, הבנתה לכל אחד ותכונותיה היפות, הייתה לנו לדוגמא ולסמל של טוב ויופי. מעולם לא שמעו מפיה נזיפה או תלונה על מישהו. על כל בן אדם לימדה זכות, והבינה לכל לב. בעלת בית יוצאת מהכלל, אם כי אמא שלנו הכינה תמיד מאכלים טעימים מאוד, הלחם, החלה והדגים של סבתא היו תמיד טעימים עבורנו, ואין מה לדבר על העוגות שהיו אופים לפני החגים, או לפני חתונה. "לקח" כמו של סבתא שלנו לא היה עוד בכל העיר, ובשביל כל נכד ונכדה היה מוכן ה"פליציקל" שלו בצורה שונה מבצק ה"לקח". אצל סבתא היה תנור אפיה וביום חמישי לפנות ערב, או בקיץ, ביום שישי בבוקר, היינו רצות לקבל מידיה את ה"פלֵם-פלֶצֶל" ממולא הגבינה, או את "הציפורים" מבצק החלה.

באספות האלה היינו אנו הילדים עושים רעש גדול, אבל כשהתחילו לשיר זמירות השתתקנו כולנו, מקהלה יפה הייתה בבית סבא, בראש השולחן סבא עצמו בקולו הנעים, את הטון נתן תמיד הדוד יוסף (היה צובט בלחיים!) אשר היה לו קול יפה מאוד וגם מרדכי ושמואל שרו יפה. החתנים היו פחות זמרים מהבנים. שלב הזמירות היה יפה מאוד, לא פעם עמד תחת החלון קהל נאספים והקשיב לשירה היפה, מאז עוד לא שמעתי כה יפה לשיר זמירות, ביחד מצלצל באוזני עוד כהיום ה"יה ריבון עולם…", איזה הרכב יפה, איזה סלסולים נאים, איזה הרמוניה בקולות!

בחול המועד היו באים גם הבנים והבנות מחוץ לעירנו, הדודה מטיה הנחמדה עם ילדיה, והדוד פנחס מאוזהירוד עם הילדים, ולפעמים איזה בן דוד, או בת דודה. בחג שמיני עצרת היו בצהרים באים סבא וסבתא לבקר את כל הילדים. אחרי שיצאו מבית הכנסת היו הולכים כל החתנים אל בית סבא לקידוש, ואחרי זה היה מתחיל המעגל, לפי הדירות. היה זה באמת חג כשסבא וסבתא באו אלינו לקידוש. בתשומת לב מיוחדת היינו מסדרות את החדרים ועורכות את השולחן, לעיתים רחוקות היו באים שני הזקנים יחד, חוץ לחג, לילדים, הסבא בכלל ביקר מעט אצל ילדיו, הסבתא יותר, אך היו תמיד יחד, כי הילדים היו תמיד באים אליהם.

היו חיים בשלווה ובאהבה כולם, האהובה בין הנכדות הייתה על הסבתא – רחל, היא גם הייתה הרבה זמן אצלה, שנים הייתה לנה שמה, כשדירתנו הייתה צרה, והמשפחה גדלה.

למרות שמוחי מלא זיכרונות על ימים יפים אלה, קשה עלי הכתיבה, החומר הוא כה רב, עד שקשה לי לסדר אותו וגם באמצע תוקפים אותי עצב, שכל זה איננו כבר. על סבא וסבתא וכל המשפחה שמעתי עוד פחות מזמן גירושם, מאשר על אימא ואבא היקרים, והאם אפשר לכתוב על כל זה בלי זעזועים?

אינני יכולה להמשיך עוד…

ב"ה

"מעברים"             כ"ו תשרי תש"ד 25.10.43

שאול יקירי!

ברצוני לכתוב רק כמה מילים, כדי שלא תחול הפסקה גדולה בכתיבה, כרגע אין לי מה להודיע במיוחד ואינני נוטה לעמוד על אי אלה דברים.

את מכתבך הקצר (הקצר לא שלם, הערה, כי אם לשם קביעת תאריך, כי המפרעה כרגע לא על ידי), גם את התמונה שלי, היא לא מוצלחת ביותר, חיוורת, קשה לי לענות על שאלותיך. באחד ממכתבי עמדתי על זה, שאי אפשר לקבוע בדיוק מראש את זמן הריפוי, לא נעים לי גם כל פעם לשאול את הרופאה, אם לאה תבוא במקרה בזמן שהיא תהיה כאן, תוכל לשאול אותה, לעת עתה אני מסתפקת בזה ושמחה שגם הכל בסדר, אם גם יהיה צורך להישאר איזה שבועות נוספים, כפי שהיה משוער מראש (ברוב המקרים זה ככה), אין מקום לחשש, בעיקר בחורף כשהתנאים אצלנו רחוקים מלהיות אידאליים, אין זה נורא.

אל תחשוב שההסכמה מצידי גרמה לקשיים מיוחדים ואם לא, כן אפשר להוציא אולי עוד מסקנות אחרות, ואל ידאיג אותך כל זה. אני שוב רואה את הכל כמו שזה ואין אני רוצה להשלות את עצמי. במשך הזמן הספקתי ללמוד הרבה דברים מתוך שיחותיהם של החולים ומתוך עברם ולכן לא אתלונן, אלא להיפך, יש לשמוח שהכל בסדר ואין הפרעות. אני מקווה שתבין לרוחי וכל זה לא ישפיע עליך.

שלומי ב"ה טוב, אני עובדת במתפרה. כעת אני קוראת "למי צלצלו הפעמונים?", גם זה ספר שאין לו קצב, אבל יש בו קטעים מועטים טובים. מזג האוויר מתחיל להשתנות, נעשה קריר. קיבלתי השבוע את השבועון שנשלח אלי בלי צרוף כלשהו, היום זה בכלל לא משפיע עלי. ממנחם ולאה אני מקבלת כל שבוע מכתבים.

ברכות לבביות. שלך באהבה. הדסה

ב"ה

"מעברים"           כ"ט תשרי תש"ד

שאול יקירי!

הפעם עלי לענות על מכתבים מ-י"ד, ט"ז, י"ח וכ"א תשרי. שוב אינני יודעת אם אצליח בכך, כי רעש מסביב וקשה להתרכז.

הנקודה העיקרית בהם היא , ביאתך לחופש, תיכף מהרגע הראשון התחלתי לחשוב בדבר ושקלתי אותו היטב, חשבתי מקודם שלמרות רצוני העז לראות אותך, כדאי היה לחכות עד שובי לקבוצה, אך במשך הזמן שיניתי את דעתי, עדין לא הייתה לי ההזדמנות לשאול את הרופאה אם אוכל לחזור בזמן שהיא קבעה לי מראש, אבל היום אני רואה ברור, אחרי שהספקתי להכיר יותר את מהלך המחלה. למרות שמצבי טוב והכל הולך ב"ה כשורה, אני מניחה ומוכנה כבר שלא הכל ייסתיים בעוד חודש, אינני רוצה להיות תמימה וגם לא להשלות את עצמי, כל זמן שיש עוד צורך בטיפול, יותר רצוי לי להיות כאן, במקום שהתנאים הם טובים, בעיקר עד ששהותי כאן לא עולה בכסף לקבוצה, אחרי שהזכויות תפסקנה אתחיל לחשוב אחרת, כי לא יהיה לי נעים שישלמו בעדי, כפי שאתה רואה אני בשקט מחכה להודעה ומוכנה מראש להארכה. זה כלל וכלל לא יפגע בי ואינך צריך גם להיבהל או להצטער על כך, זה ידוע שצריך סבלנות ואורך רוח במחלה הזאת ואני רואה את הדברים כהוויתם, יש לחכות ולקוות להבראה ולשמוח שהכל הולך בסדר ואין כל תסבוכת.

אחרי מסקנה כזאת הייתי רוצה מאוד שתבוא לחופש, זה כבר כה הרבה זמן שלא ראיתיך ובינתיים קרה כל זה שקובע את גורלנו בעתיד ואם זה כבר ממילא לא יוכל להיות בית הייתי, רוצה מאוד שיקרה זה בהקדם האפשרי ובכן אעשה את הכל כדי לקבל חופש ולבוא.

הופתעתי אותי מאוד בדאגתך המחודשת (או יותר נכון – התמידית) למצב בריאותך, אחרי הבדיקה והצילום שהראו תוצאות משביעות את הרצון, חשבתי את העניין לגמור עבורך כמו שאמר לי גם הרופא ואין צורך מחששות נוספים. רבות כאן הנשים החולות שבעליהן בריאים לגמרי. קורה שמחלה תוקפת מבלי לדעת איפה, כעת אני רואה שהחשש הזה כרסם כל הזמן בקרבך וגרם לך לדאגות רבות ומי יודע אם גם לא הזיק לך. התאושש! שכח על זה ושמור על בריאותך! אני מודאגת קצת בגלל הדלקת בגרון, לפני זה לא השפיע עליך כל כך שינוי מזג האוויר. אני מקווה שמאז הכל בסדר, רק אל תעשה לך דאגות מיותרות ואל תעמוד תחת השפעה בלתי רצויה, התנהג כלפי עצמך כאילו לא קרה לי דבר – היה שקט ביחס אליך, כבר בגלל כל זה הייתי רוצה שתבוא ואוכל לדבר אתך, קשה ככה בכתב לסדר עניינים כאלה…

אתמול היה אצלי עקיבא, נראה לא טוב וגם מצב רוחו ובריאותו לא טובים ביותר, כה חבל שאין מי שישגיח עליו וזה נורא, מדוכא מאוד, דיבר על יחס לא הוגן מצד האנשים, על דברים כאובים בשטח הדתי ועל הקטנות אצל האנשים, כל הדברים שלא פעם כבר דברנו עליהם, היום הוא מרגיש אותם על עצמו ובשרו וכואב אותם, התכונן הרבה זמן לבוא אלי, אך לא קיבל חופש, מכל הנעשה בחברה הוא מוציא מסקנות מרחיקות לכת, אבל מחכה עוד… אם כי נתקבל בתור חבר, אבל את זה אמר לעת עתה רק לי. הייתי מתוחה מאוד ככשמעתי שהגיעה עליה מהונגריה, אבל לדאבוני רחל לא הייתה בין הבאים, אנו מקווים שבמשך החורף תבוא.

עם הקבוצה באופן רשמי כמעט שאין לי קשר, השבוע גם ממנחם לא קיבלתי מכתב, אבל בדרך כלל הוא כותב בסדר. אצל ברנדי לע"ע אין כל חדש, אני מחכה יום יום, הזמן עובר כאן די מהר, זה כבר עוד מעט חודשיים שאני כאן, בשבוע הבא אשאל את הרופאה כמה עלי להיות כאן. אני שוב מדגישה שאל ישפיע זה עליך אם אצטרך להיות יותר זמן מאשר חשבו בהתחלה, אני מרגישה טוב ואל תדאג לי, חזור למצבך הקודם, היה שקט ועליז כמו לפני זה, ראש למעלה!

את הרשימות אשלח למנחם, שהוא ישלח אותם למקום יעודם, הן יפות, אבקשך להמשיך לכתוב את מכתביך על הנייר שמקודם ולא על הגיליונות הקטנים שבאחרונה, כי אני אוספת אותם וגודל שונה לא מסתדר יפה.

ברכות לך מקרב לבי. שלך הדסה.

ד"ש לדוב.

ב"ה

ג' בחשון תש"ד

שאול יקירי. שלום רב לך!

בשבוע שעבר קיפחתי אותך במקצת והפעם אינני רוצה לחזור על זה ולכן אתנהג כדרכי.

במכתבי הקודם לא יכולתי כמובן לענות על הכל ולא נגעתי בפרק הזיכרונות שאתה מקפיד עליו. אל תחשוב יקירי שרק לשם להכביד עלי היה הכל. לא! הפעם היה זה כדי לעודדני, כי המציאות כה דלה ביותר… ובחוסר החג כאן כי יתר ניזונה מזה הימים שעברו, הרי תוכל להבין את זאת.

והנקודה שמעניינת אותך כל כך – הקשר עם הקבוצה, אולי תצטער, אבל לא אוכל להגיד לך שאין לי כמעט קשר באופן רשמי, זאת היא פרשה מעצבת מאוד אצלנו, החבר שמתרחק מהמקום, כאילו לא קיים יותר. פעם אחת קיבלתי שבועון וזה הכל, טוב שאינני זקוקה לתמיכה כספית, כי אז הייתי צריכה מאוד להשפיל את עצמי. אני משתדלת למצוא נחמה בזה, אבל למרות זה, זה כואב ומרגיז. אין לי צורך כמובן בפרוטות, אבל איך לא ישאלו פעם? איך לא יעשו דבר אפילו באופן סמלי? כמה מוזר הדבר ובוודאי אף אחד לא היה מאמין לי שהתבטאתי כבר בשאלה מה יהיה אם אצטרך להישאר יותר זמן כאן ועל הקבוצה יהיה לשלם בעדי? הייתכן שהקבוצה לא תתלבט בכגון זה? אבל מחשבות כאלה עולות בי היחס הזה, כתוצאה מזה גם התעניינתי מה הסכום שקרן נכות משלמת במקרה של מחלה זו. נודע לי שזה סכום של 70% בערך אשר מספיק להוצאה של בערך חצי שנה תשלום במוסד זה, ובכן אני ב"ה פטורה מהדאגה הזאת, בטוחני שזה ישפיע עליך לרעה, אבל למי אגיד את זה אם לא לך? אך אל תדאג לי, זה כבר לא פוגע בי, כי אני מוכנה מראש.

שלך באהבה. הדסה

ג' חשון 1.11.43

לשאול!

הימים עוברים בקצב רגיל, אחד דומה למשנהו, החיים כאן כמו בכפר קטן, רוב האנשים מוגבלים מאוד, לא פעם אני מסתכלת עליהם וחיוך על שפתי, בעיקר הבחורות, אין להן התעסקות מיוחדת, יש כאלה שאינן קוראות אפילו, רק מסתכלות אחת במעשיה של השנייה, בעיקר משמש נושא לשיחות: התנהגותה של האחות, וכשקורה למישהו דבר, תיכף מוסרת לשכנתה, וככה זה הולך במעגל, כמובן שחומר לפטפוטים לא חסר, ותלונות על גבי תלונות – המון. לא פעם קורה שיש למישהו תלונה או טענה מוצדקת, אבל לא מעז לומר את זה בדרך הרצויה, כשיש הזדמנות להביא את העניין לפני הרופאה, אז שותקים ואחרי זה ממשיכים להתלונן, כאלה הן הבחורות הנמצאות כאן.

שכנתי אסתר ואני נעשינו, אחרי נסיעתה של צילה, זוג בלתי נפרד, היא בחורה טובה, גם כן קצת "יִדֶנֶה", אבל אפשר לשאת עוד, במשך הזמן שהיא בארץ, זה ארבע וחצי שנים, היא עברה הרבה, במחלות שונות נתנסתה, ובלתה הרבה זמן בבתי חולים ובתי הבראה, הספיקה רק זמן קצר לעבוד, בת להורים עשירים בפולניה, בארץ נמצאת גם אחותה, חברת קיבוץ בכפר מנחם, כשאני מסתכלת בדרכיה של אחותה התומכת בה הרבה, (כי בזמן המלחמה נפסקו משלוחי הכסף מחוץ לארץ והמחלה מצריכה הרבה), אני מצטערת תמיד על היחס לחבר אצלנו בקבוצה, הרי הבחורה הזאת בתור אחות של חברה, מקבלת יותר מאשר אני חברת קבוצה הייתי מעזה לבקש, ועצוב מאוד שאין זה אצלנו ככה…

אינני רוצה כעת להאריך בדברים על נושא זה, עוד אשוב אליו בהזדמנות, כוונתי כעת לומר את רשמיי, משיחה אחת שהייתה לי אתה באחד הימים, באחד הטיולים שאנו יוצאות יחד לפנות ערב, כמעט יום יום. היה זה בשבת, השמש לפני שקיעתה שלחה אלינו את קרניה האחרונות, יצאנו מהמחנה והתחלפנו בשביל שעובר סביבו בין הפרדסים, שקט בכל הסביבה, במחנה בדרך כלל צר וסגור הכל לפנינו, כאן בחוץ יותר יפה, מרחב לפנינו, אם כי לא ממשי… מרחוק נראים ההרים בצבעם הכחול, על החורשה הצעירה עוד נראה משחק של קרני השמש המזדהבים. מתחילים לדבר על עניני דיומא ועוברים לאט, אחרי כמה שאלות, על עניני המחלה, אם כי דיברנו כרגיל, ולא על מקרים קשים וגם דברים ידועים לי לפני זה, הפעם זה היה לגמרי אחרת מאשר עד כה, נפתחה לפני המציאות, הערום של המחלה האיומה ונוראה, מהיום לא קיימת יותר אשליה, אני רואה את הכל בבירור, ולא רק את המצב כהיום, אבל לפני גם העתיד על כל צלליו. מה הם חייו של בן-אדם חולה? לשמור שמירה מעולה על כל צעד, לבחור בעבודות המתאימות, לא להתאמץ, לשמור על המנוחה, ולזכור תמיד: אסור כך או אחרת, הנך חולה! ועל הכל נשקפת הסכנה של שינון, המחלה היא אכזרית ואורבת לקורבנותיה, גם אחר שחושבים שנצחו אותה, ואסור לשכוח את זאת! אוי לך ומר גורלך אם תתקוף אותך שנית! אז לא בנקל תיפתר ממנה!

עדיין חשבתי תמיד, אשרי וטוב חלקי שהצליחו לתפוס אצלי את המחלה בהתהוותה, ולמנוע בעד התפתחות בלתי רצויה, והשתעשעתי בתקווה, ואחרי שאעבור את תקופת הריפוי אשכח על הכל, שוב יתחילו חיי עבודה והגשמת החלום – יצירת המשפחה.

וכעת תמונה עגומה לפני – אמנם לא יהיה צורך לוותר על הכל ובעיקר לא על היקר ביותר בשביל אישה – אמהות, אך צללים רבים כאן והגבלות.

הייתכן? האם אף פעם לא אוכל לעבוד עד כדי שפיכת כל עצמי? האם לא אוכל בלי להתמסר ליצירה אשר הייתה חלום חיי? בין כובשי נקודתנו בהרי ירושלים רציתי להיות, וכעת חלקי יהיה כה קטן, לא אוכל לעבוד בסיקול ולא לחפור באדמה ולהפרות אותה, כי לפני תמיד ההתראה: הישמרי לנפשך! האם אוכל את זאת? האם אוכל להיות בחברה יוצרת ויגיעה בלי לתת את ידי למפעל? האם אעצור כח?

רבים האנשים החושבים שקל לחולה בקיבוץ, הוא פטור מדאגות חומריות, אינו צריך לדאוג לפרנסתו ויכול לחיות לפי הוראות הרופא, מנוחה וכלכלה טובה.

האם יבינו כל אלה כמה לבטים ומלחמות נפשיות נכונים לחבר חולה בקבוצה? האם ידעו מה זה להסתכל בסידור עבודה ולראות את עצמו, בין רבים היוצאים לעבודה, רשום במשך חודשים בתור חולה? בטוחני שבקבוצה אצלנו קשה קשה מאוד יהיו החיים.

ב"ה

ה' בחשון תש"ד

שאול יקירי!

היום קבלתי את מכתבך מ-כ"ד תשרי. אני שמחה מאוד שתוכל לבוא, נקווה שלא יתהוו בינתיים עיכובים. את דעתי על בואך מסרתי לך במכתבי הקודם.

אתמול הייתי בשיקוף בת"א, הכל בסדר והריפוי מתקדם ב"ה כשורה, גם אצל ברנדי הייתי, לעת עתה אין כל חדש, אבל באלה הימים נזכה אי"ה לחדשות.

היום עברתי לחדר אחר, כי במקום שהייתי צריכה, באה בחורה יותר חולה, לפי זה אתה רואה שאני מתקדמת, שכנתי החדשה, בחורה צעירה מחיפה, לעת עתה אנו רק שתים בחדר, צריכות עוד לבוא.

אשמע בקולך ולא אתאמץ לענות על כל השאלות (לזה אני מוכנה מאוד) כשתבוא נדבר על הכל עד כמה שיספיק לנו הזמן….

שלומי טוב, אני כבר שמחה לבואך, זה כמובן מעודד אותי מאוד. הפעם לא אמשיך כי מאוחר כבר ואני עייפה אחרי ההעברה.

שלך בצפייה ובאהבה. הדסה

ב"ה

"מעברים"                     ט' חשון תש"ד

שאול יקירי!

רק כדי לתת סימן חיים אני כותבת כעת ולכן מכתבי יהיו קצרים.

אני כבר כמה ימים מחכה שתבוא ונוכל לשוחח, הרי כה הרבה זמן לא היינו יחד ויש מה להגיד.

היום דברתי עם הרופאה, אמרה שהשיקוף היה מצוין, גם שקיעת הדם השתפרה בהרבה, לבדיקת מיץ הקיבה אין עוד תשובה, אבל יש לקוות שגם זה יהיה בסדר ובכן הכל מתקדם, רק כמובן שזה יקח עוד זמן עד שאבריא לגמרי, למרות זה אני מרוצה, כי יש לי סיכויים טובים. היום נסעה מכאן בחורה מצפת, כי אחרי חודשיים שהייתה כאן, הורע מצבה.

שלומי טוב, כעת אינני קוראת הרבה, אני מקדישה יותר זמן ללימוד אנגלית. מחר אעבוד כבר חצי שעה נוספת, ז.א. 21/2 שעות ביום. הרופאה רוצה מאוד שאנהל את המתפרה, אבל אין לי חשק כעת להירתם בעול, אם כי זה לא כה קשה כמו בקבוצה. עד שאוכל עוד אשתדל לא לשאל את זאת.

קבלתי את מכתביך, כ"ח, והשני בלי תאריך. התמונה יפה, גם ממנחם קבלתי מכתב, כותב על השינויים שנעשו, בוודאי גם לך מסר את הכל."

מה שלומך? האם אתה יודע כבר פרטים על בואך? מתי בערך ואם "בקרוב"? הייתי רוצה לדעת את היום ולהתחיל לספור…

בכמיהה ובאהבה. הדסה

ב"ה

"מעברים"       י"א בחשון תש"ד

שאול יקירי שלום לך!

אני באה להודיעך בשורה משמחת, לברנדי נולדה בת למזל טוב, יואל כותב לי ששתיהן מרגישות טוב, הילדה מפותחת, שמה ייקרא ורדה, כפי הנראה אחרי אמו.

בזמן כזה נעים לשמוע על תוספת במשפחה, אני שמחה מאוד, רק מצטערת שלא אוכל לנסוע אליה. כל הזמן חשבתי על זה, שאחרי הלידה אוכל לעזור לה ולגמול לה בעד בעזרה שהייתה מגישה לנו בזמן שאמי היקרה הייתה אחרי לידות. רחל מטירת צבי תבוא אליה אחרי שתצא מבית החולים.

אתמול בקרה אצלי לאה, שמחתי לה מאוד, סיפרה לי על כל הנעשה בקבוצה, היא חושבת שמוטב שאשאר כאן כל החורף, כי בקבוצה אין תנאים ובכלל עכשיו הכל עם הראש למעלה [בכפר עציון]. אני כבר מחכה שתבואו ואוכל לדבר אתך על זה, בדרך כלל הייתה שבעת רצון ממני.

מה שלומך? האם ידוע לך כבר זמן החופש? השבוע עוד לא קיבלתי מכתב, אני מחכה לך.

בצפייה והאהבה רבה. שלך הדסה

ב"ה

"מעברים"           ז' בכסלו תש"ד

שאול יקירי!

רק לפני שבוע ימים היינו עוד יחד ואח"כ שחלף הזמן כה מהר, שוב עלינו לחזור לקשר היחידי הניתן בידינו – חליפת מכתבים.

היינו יחד כמה ימים, אם כי לא הייתה לנו האפשרות ליהנות הנאה מלאה בימים אלו, נתנו לנו הרבה ובמסגרת הנתונה ניצלנו אותם, כמה טוב היה אחרי הפסקה כה ארוכה ושוב להיות יחד, והפעם לא רק סתם פרידה הייתה זאת, לא רק המרחק הגאוגרפי הכביד עלינו, היו אלה שבועות וחודשים של התלבטות רבה, של מלחמה עם קשיי הגורל, ניסיון קשה בו עמדנו איתן וטוב שסוף סוף נזדמן לנו והעיקר לך, להיווכח ולהכיר את המצב לאמיתו ולהסיר ע"י כך הרבה חששות מיותרים… אך למעלה מהכל, ניתן לנו לשאוב כח חדש לימים הבאים… כי עוד לא עברנו כנראה את הכל ומי יודע מה צפוי לנו?

כעת יש לך תמונה ברורה על חיי כאן וידוע לך כל פרט ומעשי במשך היום. כאן לא השתנה דבר, חוץ מזה שאני עובדת כבר 3 שעות ביום. השבוע יש הרבה חולים שוכבים בחום, גם אני הייתי קצת מצוננת, אבל זה עבר מהר ובלי חום, רק עם נזלת קלה. מכיוון שהייתי עייפה השבוע, לא התחלתי עוד בכלל ללמוד, גם בשבוע לפני נדחה הלימוד, כי תקף אותי בולמוס של סריגה (לא מפני שנדבקתי, אבל אני כבר מתביישת) החלטתי לגמור את השרוולים ויהי מה.

את המכתבים למנחם שלחתי. על בואו של דוב עדיין לא שמעתי. את העיתון שבקשת שלחתי לך. מעקיבא לא קבלתי כלום.

אני כבר מחכה למכתבך הראשון בו תספר לי על הדרך ואני מקווה שקצב כתיבתך לא יפחת.

בברכות לבביות. שלך הדסה.

ד"ש לך מאסתר.

ז' כסלו

לשאול!

אחר שבועיים בה נכללו גם השבועיים בהם היינו יחד והיה לי עם מי לשוחח, שוב אני חוזרת לידידי הנאמן – יומני.

אם כי ביקשתני, יקירי, לכתוב פחות זיכרונות ולהעלות יותר את חיי הוויכוחים, אי אפשר לי הפעם לא לחזור שוב לעבר.

בימים אלה מלאו ארבע שנים לעלייתי, הרבה הרבה עבר מאז, ארבע שנים של דם ורצח, הרס בלתי פוסק. הקן שעזבתיו לא קיים יותר, יד אכזרית הרסה אותו.

נזכרת אני ברגע בו עמדתי על יד חלון קרון הרכבת ושלחתי את מבטי האחרון ליקירי, ובליבי רגש ביטחון, שבו תבוא השעה בה נתראה שוב, הייתכן שאטעה? קשה להאמין.

יצאתי לדרך אחרי מלחמה קשה בעד רישיון העלייה, אחרי אכזבות רבות מחברי לתנועה, היושבים ליד ההגה, אבל הצלחתי לעמוד על הגובה ולא נתפתיתי למעשה שפל שהציעו לי, מה גדולה הייתה העזתם, וכמה שלא הכירו אותי, איך תיארו לעצמם? שאחזר על פתחים, כדי להשיג את הסכום החסר לפי דעתם לדמי הנסיעה? נדהמתי מהצעתם, אך עמדתי על זכותי ובגאווה ויתרתי, ובסוף הכירו בצדקת טענתי, והודיעו לי על סידור העניין, ואני שמרתי על כבודם גם כשלא היו כללים לכך. איך אעזוב אותם עכשיו, כבר מזמן סלחתי להם את זאת, כי כאן נרפא הכל, והם מי יודע מה גורלם כיום?

כדאי לסכם את מה שעבר עלי במשך הזמן הזה.

חיי כל הזמן מסודרים, אבל לא מחוסרי בעיות.

שנתיים במוסד.

החיים היו עבור הרבה בנות לניסיון קשה, ולא פעם רצו לברוח, עבורי היה זה זמן השתרשות בקרקע, למדתי לאהוב את האדמה ולעבד אותה.

למרות חוסר אווירה מתאימה לי, הרגשתי טוב.

הטבע עצמו, העמק [יזרעאל, הייתה בנהלל] המהולל נתן לי הרבה ולא פעם הרגשתי שממנו זורם לי כוח, ובהנאה רבה נשמתי את אווירו, ובדמי היה חלק מן הנוף מסביב …

ב"ה

"מעברים".                   י' כסלו תש"ד

שאול יקירי!

אני ממשיכה במסורת, אעפ"י שעדיין לא קבלתי מכתב ממך, בכל זאת מסר לי חבר אחד ד"ש ממך ואת הנעלים, סימן שהגעת למקום, הנעלים בדיוק טובות עלי, אני מודה לך. מה מחירם?

השבוע קבלתי מכתב ממנחם, שבו הוא כותב שדוב, אברהם ודוד, נמצאים בקבוצה ומציין שכולם נראים טוב מאוד וסיבת מראה פניך הרעים היא רוב דאגות. הדבר מתקבל על הדעת ובכן אבקשך לשמור על עצמך, אחרי שנוכחת במצב הדברים ולהשתדל להבריא.

שלומי טוב, השבוע עשו לי שקיעת דם, התוצאות טובות, בהשוואה לקודמות אפילו מצוינות, הכל מתקדם בסדר. מצב רוחי כעת לא טוב ביותר, אני מצטערת מאוד על מותו של לוין ז"ל, היה מורי לגידול עופות, אדם יקר היה, במותו נגרמה אבדה לכל הישוב ובעיקר לחקלאות, בתור בן אדם הערצנו וחיבבנו אותו מאוד. אני נזכרת בביקורי האחרון אצלו, בהיותי בנהלל, אחרי שספרתי לו על ההתיישבות שלנו בכפר עציון, אמר לי בהיפרדנו: "כשתקימו בית הבראה, אני אהיה בין האורחים הראשונים", חבל שלא זכה לכך. בטוחני שכל אחד שהיה פעם במחיצתו – מתאבל על מותו. זכרו ילווני תמיד בעבודה.

הפעם אסיים כי קשה לי להמשיך.

שלך באהבה. הדסה

ב"ה י' כסלו תש"ד

עם מותו של אלימלך לוין ז"ל

[1884-1944, מדריך ראשי לעופות בביה"ס החקלאי בנהלל]

בכתיבת זיכרונותיי על נהלל הגיעה אלי הבשורה המעציבה על מותו של מורי היקר, לוין ז"ל, אחת הדמויות הסימפטיות ביותר במוסד.

לדאבוננו המורים שלנו לא היו אהובים עלינו ביותר, בגלל עמדתם וחוסר קשר אישי בינינו, אך הוא היה היחיד שהערצנוהו ואהבנוהו, הבין טוב מאוד לרוחנו ובמועצת המורים תמיד היה לנו לסניגור, בכל אסיפה או חגיגה השמיע את קולו, היה לו הומור נחמד, גישה מיוחדת לתלמידים, קשוב בכל נימי נפשו לעבודתו, מדריך נאמן ונמצא בכול מקום שעזרתו דרושה.

בכל שיחה הרצה לפנינו בהתלהבות בלתי פוסקת. כמה יופי ותענוג יכול היה לגלות בעבודה עם בעלי כנף, אלה שבעיני רוב האנשים והתלמידות נראים כיצורים טיפשיים וחסרי כל עניין, הוא ידע בכישרון רב לנתח את חיי העוף ועל ידי זה לנטוע אהבה לענף זה בלבבות התלמידות, ידע יפה להבדיל בין תלמידות חרוצות ובין בטלניות בעבודה, ורב היה בעיניו ערכן של המסורות.

בדרך כלל לא היה כל הימים בלול, גם חלש היה תקופה ממושכת, אך כשנכנס עינו הייתה בכל, כל מסמר תקוע באופן לא נכון העיר את תשומת ליבו, היה מתהלך עם סל כלי עבודה בידו ומתקן, מראה, מעיר ועוזר, ידיו ועיניו בכל.

בעיקר חביבים היו עלי השיעורים ביום חמישי לפני הצהריים, בימים אלו גמרנו את העבודה שעה קודם וסידרנו אתו את כל הלול, מלול אחד לשני היה הולך ואנו אחריו, בסקירה אחת היה רואה תיכף בפתחו את הדלת, בעמדו על הפתח, אם נכון כיוון הטיפול או לא. מה אורו עיניו החמות בראותו שהערתו פעלה על התלמידה והיא סידרה את הכל כרצונו, רוחו הייתה טובה עליו תמיד, לעיתים רחוקות התרגז בנגוד לייתר מנהלי הענף, במקרה כזה הייתה כבר סיבה רצינית.

חוץ ממדריך טוב ואדם מכובד בתוך המושב, חבר חשוב ב"ארגון מגדלי עופות", בכלל אחד משלושת הגדולים בארץ, היה אב למשפחה למופת. הנאה רבה נהניתי בהיותי אצלו, בהזדמנויות שונות, בראותי אותו בקרב ילדיו, אשתו מתה עליו בימים הראשונים לבואי לנהלל. את משק הבית ניהלה בתו עדינה, עדינה לא רק בשמה אלא בכל, הליכותיה, יחס כבוד כלפי אב, הפתיעה אותי אצל "גברים", אך ילדי לוין היו באמת לדוגמא לכל הכפר.

בגמר לימודנו היה עלינו למסור עבודה בכתב, אחרי שתיקן את כל העבודות קרא לכל אחת מאתנו והעיר את מה שהיה נחוץ, הייתה לי אתו אז שיחה ארוכה על המשק הדתי ושאלות בו.

בגמר אמר לי: "נתתי לך את הציון הטוב ביותר, את מוכשרת, תמשיכי ללמוד, לקרוא ולהשתלם בעבודה זו, ותהיה ממך פעם בעלת מקצוע חשוב.

זכרו יהי שמור איתי, אך צר לי שנבואתו זו לא תתקיים.

יום רביעי

לשאול שלום!

שוב אני בבית, הפעם נשארתי לישון. אם אומר את האמת, ברחתי כדי להיות קצת עם עצמי, אהיה כפוית טובה אם אגיד שחסר לי מה אצל רחל, אבל כמו שאומרים "זה לא זה".

באתי להשקות את הגינה, לו הייתי מאחרת גם יום אחרי זה, או הספיקו לי כשעתיים לכך, אבל כל כך רציתי להיות רק עם עצמי… אתך… וזה ניתן לי רק בבית.

בוודאי יהיה זה בנאלי אם אגיד שאני מתגעגעת אליך, אבל זהו. לרגעים משתלטת עלי החוסר מנוחה – אני רוצה להיות תמיד במקום שאינני נמצאת בו, וכשאני באה שמה – שוב צר לי. כשאני בעיר הייתי רוצה לחפש אותך, אם כי אני יודעת שאינך נמצא בין העוברים ושבים.

אחרי ההשקאה עדרתי קצת, וטוב היה לי. הצטערתי שמחשיך ועלי להפסיק, מזמן לא נהניתי כך מעבודה בגינה, כאילו ברכת שלום חרישית מסרה לי האדמה, הערוגות שאתה נוהג לטפל בהן כה קרובות לליבי.

אני מחכה למכתבך בכיליון עיניים. הדסה

ב"ה

"מעברים".             י"ח בכסלו תש"ד

שאול יקירי!

הפעם עלי לבקש סליחה בעד השתהותי הממושכת (אשר ארכה למעלה משבוע), אינני יודעת בעצמי מה גרם להפסקה כה ארוכה, אך נדמה לי שציפייתי התמידית לידיעות ממך היו הסיבה העיקרית לסבלותיי.

היום הגיעו שני המכתבים הראשונים, שמחתי להם מאד, אם כי ידעתי מראש ובדיוק מה יהיה תוכנם.

כאן לא השתנה דבר. דוב היה אצלי, באמת יפה היה מצדו, כבר בוודאי הספיק לספר לך. עקיבא לא כתב לי, אך דוב סיפר לי שבכפר עציון החליטו על ענינו בחיוב וגם הוא מוכן, אני מקווה שלפני שיוציא את החלטתו לפועל יבוא לבקרני.

אתמול הייתי בשיקוף, הכל בסדר, עכשיו אקבל כבר פינוי כל שבועיים, כמובן שבקרתי אצל ברנדי, שלומה טוב, אך לא חזרה עוד לגמרי לאיתנה, הילדה נחמדה מאוד ומתנהגת יפה. רחל נסעה בשבוע שעבר. יואל רק התחיל לעבוד, אחרי הפסקה של חודש ימים וגם לא כמו קודם, עם קיבתו זה עדיין לא בסדר, ממשיכים בבדיקות שונות, כמובן שכל זה משפיע על ברנדי, אך הילדה משכיחה את הכל.

הגשמים כבר התחילו לרדת, כעת כל החיים מתרכזים בחדר ועל המרפסת. עדיין לא התחלתי להגשים את תכנית הלימודים, מתוך חוסר זמן, גם השרוולים עוד לא נגמרו ועל ידי זה אפילו הקריאה פחתה, הדבר היחידי שאני מספיקה, זה הכנת שיעורים וקריאת עיתון, בוודאי תשתומם על כך, אבל ככה זה, אי אפשר אחרת.

מה שלומך? האם הספקת לנוח אחרי יגיעה כה רבה? הצטערתי שלא הייתה לנו ההזדמנות לנוח אחרי כל זה שעבר עליך, אך כעת, אחרי שהפקפוקים חלפו, השתדל לשמור על עצמך. נקווה שאת החופש הבא נוכל לבלות כאוות נפשנו, במשכננו החדש.

שלך באהבה. הדסה

ד"ש לדוב, יצחק ושמואל, ולך מאסתר.

ב"ה

"מעברים". מוצש"ק פרשת וישב, כ"א כסלו תש"ד.

שאול יקירי!

אחזור לדייקנותי הקודמת ואשמור שוב על זמן כתיבתי הקבוע.

מצפוני כבר לא היה נקי לגבי כמה אנשים ולכן ביום שישי מלאתי חובתי וכתבתי למנחם ורבקה, שלומית, עקיבא וברנדי. עקיבא כתב לי על החלטתו לקבל את התפקיד, בתנאי שיתנו לו ששה שבועות להכנה ובמקרה שרחל תבוא העניין יידחה, הקבוצה מצידה נתנה את הסכמתה אם זה ייזקף על חשבון פעולה ציבורית, הוא עומד לבקרני בזמן הקרוב, הוא גם מציין שביאתה של לאה לכפר עציון, הפיגה במקצת את מצב רוחו, מה שמשמח אותי, בכל אופן יש מי שישים עין עליו, שולח לך ברכות.

אתמול הייתה לי שיחה עם הרופאה, שאלתי אותה על פורים, מסרה לי שמצבי משביע רצון בהחלט, הכל מתפתח בכיוון הנכון ובעוד חודשיים אוכל בלב שקט לעזוב את המצב, כמובן שזה אומר הרבה אם אפשר כבר לקבוע את זמן עזיבת המוסד, כי עדין הייתה תמיד אומרת שאי אפשר עוד לדעת.

קיבלתי את מכתבך מי"ב בכסלו, אני מתביישת לענות לך בשפה כה פרוזאית על מכתבים כאלה, אבל גם כאן רעש מסביב וקשה להתרכז. עם הלימודים לדאבוני עדיין לא התחלתי, גם הסיכויים קלושים מאוד, אחרי שני ימי גשם, אני רואה, שאפשרויות הלימוד כאן מתמעטות, נמצאות עפ"י רוב כולם בחדר ובמיטות, הרעש לא פוסק וגם מוכרחים להיות קצת חברותיים, מה שגוזל הרבה זמן. עכשיו כשגם סרגתי קצת (עדיין לא גמרתי), אפילו ספרי קריאה מקופחים. תאר לעצמך את ה"אידיות" עוד לא גמרתי. אולי קשה לך להבין, אבל בהיזכר בחשבון של הזמן שעשיתי לך פעם ותיווכח שקשה ככה.

ד"ש לך מכולם, בעיקר מאסתר ופרייר.

ברכות אין קץ. שלך. הדסה

ב"ה

"מעברים".             יום א' דחנוכה, כ"ה כסלו תש"ד

שאול יקירי!

לשמחתי הגדולה שוב החלו מכתביך לבוא בסדר ונשמעת מחדש שאלת האנשים: "מה הוא כותב כה הרבה?" ושוב מתחילה הקריאה.

נרות חנוכה הודלקו, כמו כל החגים, גם חג זה מחוסר חמימות וטעם כאן ואנו שוב מרוחקים… הפעם עוד יותר מאשר לפני שנה, אף פעם עוד לא ניתן לנו ליהנות מחמימות החג יחד, אך כמו תמיד אני משתדלת לשאוב כוחות ואמונה, שבפעם הבאה אולי יינתן לנו להיות יחד, יש למצוא אור גם באפילה ודווקא חג זה מלמד אותנו שבמלחמה נגד הרשע, סוף האמת לנצח וכמובן אין ניצחון בלי קרבנות וויתורים ומה ויתורינו בהשוואה עם כל מה שנעשה ? מאידך, תוקפים אותך לפעמים מחשבות, שלא קל לעמוד בפניהם, לא פעם עולה על לבך שאלה: למה אין לכולם חלק בסבל זה? גם כעת חיים הרבה מאוד אנשים – חיים קלים בלי חשבון הנפש, בלי התעמק בכל מה שסובב אותנו, עם כל הכרתינו במליאת החובה, מרגישים לא פעם שלא קל הדבר… ודרוש כח כדי לפחות את הפגישה הזאת – ולקבל את הדברים כאילו נכונים וטבעיים, אחרת צריך להתעצב ומכיוון שהתרגלתי כבר להסתכל כך בכל החיים האלה, אני מצליחה להחזיק שיווי משקל.

אני מודה לך בעד דברי העידוד לרגל מותו שלל לוין ז"ל. אני מצטערת שלא שלחתי מכתב למוסד, אבל הייתי שרויה במצב רוח כזה, שקשתה עלי הכתיבה, כמובן שהזמן עושה את פעולתו ובמקום ההרגשה המדהימה נשאר רגש של זיכרון.

שלומי טוב, אחרי סירובים רבים, קיבלתי סוף סוף את הנהלת המתפרה, לעת עתה הסידור עוד בידי, אבל אשתדל בהקדם האפשרי למסור את התפקיד הזה. כשהרופאה איחלה לי הצלחה בתפקיד החדש, עשיתי כנראה פנים חמוצים, כי היא צחקה והשתוממה, שאחרות מקבלות את זה בתור הכרת כבוד, אבל אני ברגע זה, חשבתי בלבי: שוב הייתי חלשה ולא הצלחתי בכל תוקף לדחות ממני את התפקיד וכי מה עלי לעשות, שאינני יכולה להתנגד בזמן שאני רואה שאין אחר והפעם דחיתי את זה במשך חודשיים ובסוף שוב קבלתי.

אני שמחה מאוד שנכנסת שוב למסלול הלימודים ויש לך הזדמנות להשתלם. לדאבוני עוד לא הגעתי אפילו להתחלה של מימוש תכניתנו, עדיין הסריגה מפריעה ואפילו אחרי זה לא יהיה קל, בכל אופן בשבוע הבא אנסה להתחיל, בכל אופן אל תקווה הרבה מזה, אני נאלצת לכתוב לך את זאת, אם כי בטוחני שזה יעציב אותך, אבל הנך יודע שאינני אוהבת להשלות את עצמי וגם מישהו אחר…

ממנחם אני מקבלת מכתבים בסדר, גם שבועון שולחים לי מכפר עציון. אתמול היתה בכפר עציון חתונתם של אליעזר ושושנה, בעצם רצוי לכתוב להם, אולי בימים אלה אעשה זאת, אחרי שגם צבי יתחתן בוודאי תעלה על הפרק שאלת "אשת חייל ומשכורתה" בכל חריפותה, נראה מה יטענו היום אלה שאז דברו גבוה, בעצם אני שמה מעט מאוד לב לכל הוויכוחים הקטנוניים שנהוגים בקבוצה ואני אפילו לא משתדלת לתאר ברוחי את כל הנעשה, לפני כעת מטרה אחת: להבריא ולחזור לחיי עבודה ואחרי חזירתי בוודאי הכל יתגלה לפני בצורה אחרת ולכן ראשי לא נתון לכל הדברים האלה.

שלך באהבה ובאור פנימי בחג האורות. הדסה

ב"ה

"מעברים". מוצש"ק חנוכה כ"ח כסלו תש"ד

שאול יקירי!

כבכל שבוע גם הפעם עבודתי הראשונה – הכתיבה אליך. לשמחתי הרבה שוב המכתבים באים אלי בסדר וכלל וכלל לא אתלונן על הקיצור שבהם, או על תכנם.

הפעם עלי לעמוד על אי אלה דברים במכתבך מט"ו ח. ז. הצעותיך ללימודים נשארים לע"ע לדאבוני בלי ניצול, אך אני מקווה שלמרות הכל אתחיל בקרוב במשהו.

כפי שאני רואה אתה נשאר ללא תיקון בהערכת דאגתך לגבי. למה האידיאליזציה הזאת? אי אפשר לי לא לחייך (אל יפגע זה בך!) על התיאור ועל הדיבור על שכמותיי העדינות.

הנך טועה: שכמותיי כעת כלל וכלל לא עדינות, אפילו לשם השוואה ביחס עם הנטל המונח עליהן. הנני מרגישה שוב ביטחון וכוח בי, יש רגעים שאני חושבת: למה לי בכלל עוד להיות במוסד? חבל רק שאי אפשר להסתער על ההרגשה הרגעית ועוד הרבה הרבה זמן צריך להיזהר ולהתנהג בהתחשבות עם הכל מה שעלול להתרחש. שלומי מצוין ואני בכלל לא מתעייפת בעבודה, רק מבחינת הזמן היה יותר טוב אילו הייתי עובדת פחות. מצבי גם משפיע עלי במידה כזאת שנעשיתי שובבה, לא היית מכיר אותי.

שלשום קיבלתי חבילה מלאה, שלחה לי עוגה ועוד ממתקים. נעים מאוד כשהנך מרגיש שיש אנשים שזוכרים אותך, גם מנחם כותב בסדר, השבוע קבלתי ממנו מכתב בו הוא משתומם שאינני כותבת ודואג לי, אבל אני כבר בינתיים תקנתי את המעוות. הערב שוב עלי לכתוב כמה מכתבים ולכן אגמור את זה, בעצם אינני מתנהגת כראוי שלעומת מכתביך היפים והמלאים תוכן, אני שולחת לך כמה שורות, שנראות בעיני כה דלות ונוסף לזה עוד קיפוח חדש, כעת אני כבר כותבת לא יותר מפעמיים בשבוע, אבל כאן כה חדגוני הכל, שגם אין לי על מה לכתוב ולמה לי רק סתם לקלקל נייר? אולי אם אתחיל ללמוד, אוסיף גם לכתוב.

שלך באהבה. הדסה

זה בדיוק כמה רגעים לפני ארוחה, אמנם כבר אחרי הצלצול ובכן אני אסתפק הפעם בדרישת שלום, אבל בכתב ידי. אסתר

ב"ה

"מעברים". י' בטבת תש"ד

שאול יקירי!

בקיצור אמסור לך על מאורעות היום, כי הפעם מעט מאוד זמן עומד לרשותי. את מכתביך קיבלתי ושמחתי להם מאוד, בהזדמנות הקרובה אשתדל לענות עליהם.

היום ביקר אצלי עקיבא, הביא תמונה של רחל, אחד החברים שלנו הגיע לפני שבועיים והביא אותה, מסר גם כמה פרטים על חייהם של כל האנשים. רחל נמצאת אצל בת דודה של עקיבא, יש סיכויים שבעליות הקרובות תגיע, בכל אופן היא בין האנשים בתור, כמובן שעקיבא התרגש מאוד, הוא החליט לדחות את היציאה. אתה יכול לתאר לעצמך כמה שמחתי לידיעה זו, אם הכל ילך כשורה ואם תהיינה עליות, אפילו רק עליות בודדות, העניין הוא שאלה של שבועות, כמה אשמח אם זה יתגשם!

השבוע ביקרה אותי גם רבקה, הייתה מרוצה מאוד ממני, דברנו על חזירתי, היא חושבת שאוכל להיות בכרכור ואסתדר טוב בעבודה. יחיאל מתפתח יפה מאוד וכבר מתחיל לעמוד.

עקיבא סיפר לי שמנחם עבר כבר לכפר עציון, לא היה יכול לסור אלי כי נסע ישר, אתמול היו החתונות בכפר עציון, היה שמח מאוד, בערב ביקרה קבוצת חיילים מהסביבה, חוץ מזה עוד בשורות משמחות, לדבורה נולדה בת וליהודית בן למזל טוב, החליטו על השתלמותה של שרה בתור גננת, היא עכשיו קצת נפצעה בתאונה. היום אולי יגיע כבר האוטו משא החדש. בכפר עציון עובדים בקצב, מתכונים לנטיעות ולבניין. ב"דבר", ביום א' היה מאמר יפה מאוד, אם אשיג את העיתון אשלח לך.

אל ההר, אל ההר

(רשמי סיור)

ההתיישבות היהודית פנתה אל שיאי ההרים; כאחת עם תקיעת יתדות בשממות הנגב, התחילה העפלה נועזה למרומי פסגות. אז כעתה עלינו למנארה בגליל העליון ורבים שמעו על כך, אך מועטים הם ששמעו על כיבוש הנקודה הגבוהה ביותר בארץ, אחת מפסגות הרי יהודה שבין ירושלים ובית לחם מצפון וחברון מדרום — הכוונה לעליה על קרקעות כפר עציון, שהתחילו בהכשרת ישובה ברעש הפרוספריטי ונעזבה לאחר מארעות תרצ"ו.

ברוכסי הרים אלה, שאין כמותם ליופי פראי, לנשימה סלעית-קוצית, שעוד מהדהדים בהם, בגיאיות העמוקים, הדי-קדומים של דורות ראשונים – עומדים להיגאל. עתה נעשתה ההתחלה בהתעצמות-עוז, מתוך החלטה תקיפה להיאחז ויהי מה, בצפרני-ידיים בחרוק-שניים, אחיזה חלוצית-קיבוצית שאין נסוגים ממנה עוד, התאחזות של גורל ישראל השולח יד ומאחד תקופות אחרונות ותקופות ראשונות.

אבטובוס ערבי מעוך ושחוק, שרפידתו פרומה ומושביו פרומים, הוליכני בדרכי למטרתי, מתוך נדנוד עצמות והיסוס שבנפש שלא ידעתי שחרו, חרחורים שהעפילו על העין, מנעוני מלראות אותם רחובות, שכונות ומקומות יישוב, שלאחר שערי יפו בירושלים, רק בצאתי לשדות פתוחים ננערתי מתרדמת הרהורי. רמות ההרים לאורך הכביש מכורבלות עצי זית, קרקעות עשויים דרגות-דרגות, השופעות מטעי-גפן הצמודים בפישוט ענפים אל האדמה הנוקשה, כמבקשים משען וחסות; פה ושם מסילות-דרכים צרות ועמוקות, הנמתחות לאורך גדרי אבן, כתעלות-מים. אנו עוברים בדרך פרשת המים הגדולה, שהייתה מפרנסת את ירושלים לפני פרוץ המאורעות האחרונים. אנו עוברים בדרך הזרועה שרידי מבצרים וחומות מימות הצלבנים. בכל הדרך הארוכה הזאת, עד לחברון וחברון בכלל, אין אף מושב יהודי אחד.

בריכת המים הענקית, היוצאת בק״מ ה-21 לצד הדרך, בישרתני כי הגעתי למחוז חפצי. בריכה זו – הרוסה למחצה וצינורותיה בולטים ביתמות קורעת לב, מאין מים מפכים בתוכם – הייתה מרכזת את המים ממעיין אל-ערוב להזרימם לירושלים העיר. מסביב לבריכה זו, ושנייה לה מעבר האחר של הדרך, קם ישוב יהודי-תימני, ושם תנ"כי לו "מגדל עדר", גם תחנת משטרת רוכבים נבנתה פה. ועתה כל שתישא עין – הריסות, יסודות מעורערים, בדלי קירות מבית שנגנב על חלונותיו, לבנותיו וחלקי-ברזלו, שארית של מקווה, שתימנים כשרים טבלו בו את גופם השחרחר הצנום, שוקת מים לסוסי השוטרים. הנקודה נעזבה עוד בראשית תרפ"ט, עם הנסיגה הראשונה. בבית אחד שנשאר לפליטה, סידרה אח"כ חברת "אל ההר", שריכזה בסביבה שטחים עצומים בסביבה להתיישבות אזרחית, כפרית ועירונית, וממייסדה הולצמאן בא השם "כפר עציון" – מרפאה מודרנית לכל דבר, שערבי הסביבה ופועלי המקום היהודים היו משתמשים בה – והנה גם היא נהרסה עד היסוד במאורעות תרצ״ו, עם הנסיגה השנייה מהמקום.

אין לך דבר צובט יותר את הלב מחיים שנעקרו, ממראה בתים שהיו עיי-מפולת ופתאום יתנצנץ ההרהור: אין להערים על המדבר. אתה גוזר מתוכו שטח במקום אחד והוא בא נוטל במקום אחר; נבנים ישובים – ונהרסים ישובים, אך מיד כבה ההרהור: סופו של מדבר ליכנע מפני רצונו של עם מלוכד, מפני רצונו של גורל-מולדת שאין להמירו.

אני עולה במעלה הנתיבה, עולה הרים ויורד גיאיות. ממולי באים ועוברים על פני נחישי קוצים, הנעים כאילו מאליהם, ורק משתסתכל היטב תראה ראש חמור מבין הערימה הרחבה והגבוהה שהועמסה על גבו וכיסתו כולו. אלה קוצי הקדר ("אשטראגאלוס") הצומח בשפע בהרי הסביבה. ערבים מתנודדים אותו נדנוד נצחים על גמליהם, זו התחבורה הרשמית במדבר ובהר. עוד שלושה ק״מ עלי לעשות ברגל עד שאגיע לנקודה, משאת-פני.

המילים: קבוצה, קיבוץ, תנועה, הגשמה, חלוציות – נזרקות מפיהם באותה פשטות-איתנה, כמו מפי חברי הקיבוץ המאוחד וחברי הקיבוץ הארצי. כולם "קיבוצניקים" ממש, עובדי כפיים, בוני משק. בידם האחת ברזל המחרשה ובידם האחרת קנה הרובה; מכשירים קרקעות, חורשים, חופרים בורות, נוטעים, מחשבים תקציבים ויושבים על מדוכת התרבות ועבודה, חיי צדק ותוכן גאולה שעלובים וכרוכים יחד – ללא צל בטלנות וללא שמץ פחדנות.

אלה חברי "הפועל המזרחי", חברי "קבוצת-אברהם", (על שם הרב ר׳ אברהם יצחק הכהן קוק ז״ל), שטיפסו ועלו על הפסגה השנייה בגובה בכל הרי הארץ, כ-965 מטרים מעל פני הים! עלו לכבוש הר-סלעים גבוה, שומם ונידח, ולפתוח דף חדש בספר ההתיישבות היהודית. המדובר הוא בחברי "קבוצת אברהם", שיצאו ממקום מושבם בכפר פינס שליד כרכור וזה מקרוב עשו מעשה ועלו על הקרקע בכפר-עציון; עלו ועשו – ואין לסגת עוד, בגופם ובנפשם עריבים הם שלא יסוגו, מה שלא העלו באי הישוב הישן, בטח שלא העלתה חברה מסחרית גדולה שניצני חזונה הצמיחו גידולי ספסרות, העלה ועלה הקיבוץ השיתופי, אשר כח הגשמה לו. נסיגה שלישית לא תהיה.

הבחורים כולם צעירים הם, פנים שחומים, שזופים, אכולי שמש ורוח הרים. לחייהם משופות, חריצי קמטים מחביאים סבל עבודה ועומס חזון. הבחורות רכות ועדינות, בנות ישראל חסודות מעיירות גאליציה, פולין וצ׳כיה, שהשליכו חייהן מנגד והלכו עם הבחורים לכבוש שכם בשכם חלקת קרקע וחלקת עתיד. כן, יש הבדל-מה. בהיכנסך לחדר-האוכל תראה והנה כל הבחורים המסובים לשולחנות – כובעיהם חמושים לראשיהם. כובעים שמחציתם או שמוטה לצד או מורמת למעלה, הנוטרים, מבני הקבוצה, עונדים בשעת עבודתם את מגבהותיהם הירוקות, הגבוהות, רחבות-השוליים ובשעת נופש – כיפות קטנטנות דבוקות לשיער ראשיהם בפריפה עשויה לשם כך, ושוב לא תסירנה רוח-הרים ולא תזיזנה בהלת-פתאום. המושלים בכיפה – כפי שציירם אריה נבון.

חדר-האוכל הוא בית-תפילה, או להיפך בית-תפילה הוא גם חדר-אוכל. ואין הדבר מוזר כלל; תשמישי הדת היהודית פשוטים הם: ארון-קודש, תיבה לשליח-ציבור ושולחן לקריאת-התורה. בידוע ליבראלית היא הדת היהודית ואינה מעמידה פנים חמורות. מורה דרכי – אחד מחברי הקבוצה, שנזדמן לי ראשונה – מסביר לי מתוך חיוך של בישנות, כי צר המקום עד מאוד. מתוך אונס נקבע בית-תפילה בבית-אכילתם, וכל החברים נושאים עיניהם לבית-כנסת מיוחד, שתשרה בו רוח של קדושה ואצילות. – אין בכך ולא כלום – עונה אני לו בקול תנחומין – בית-תפילה יהודי בית ממש הוא, בית לכל דבר, הרי הקלויז החסידי גם אכלו וגם לנו בו.

ואמנם הדוחק במקום-מגורים קשה הוא מנשוא. ששים חברים גרים בשני בתים, ששימשו לנזירים הגרמנים, שמידם נקנו יחד עם הקרקע – בית-הבראה. ארבעה וששה חברים סמוכים וצפופים בתא אחד, ד' על ד', אוהלים וצריפים אין המקום סובלם מחמת הרוחות הקשים והקור החודר עצמות. ועתה מתלבטים חברי הקבוצה בהקמת בנינים חדשים (שאלת התקציב הארורה!…) ולאו דווקא לרווח המקום לחברים היושבים, אלא בשביל קליטת הנפשות שנותרו בכרכור, האימהות והילדים, יחד ששים נפש, פירוד זה בין החברים ומשפחותיהם מכביד מאוד על הקבוצה מבחינות רבות, וביותר מורגש ניתוק זה, שבאונס בנוף השומם, על רמות-קרחות אלה, כשהחברים לחוצים בעיגול-הבדידות.

בידוד זה תלוי גם בכמות המים העומדים לרשות הקבוצה. הבריכה הבנויה בקרקע לקלוט את מי הגשמים הזורמים בשפוע, שהגרמנים ידעו לעשותה בדרך הנאותה ביותר, אין כוחה לספק את הצרכים המינימאליים של הקבוצה; אין היא מכילה אלא 1000 ממ״ע, ויש צורך ב-2000 ממ"ע נוספים, כדי שתית האדם והבהמה לבד. בעיית המים קשה היא, ויש מתכנים תכניות שונות כיצד לפתור בעיה זו ולהזרים מים בשפע על קרחות ההרים ולהצמיחם נטעי-ברכה. גם הדיוט בהתיישבות כמוני הציץ וראה, כי יש אפשרות לסתום את הואדי העמוק, אשר שלשת הרים נטויים עליו כחומות. לסתום אותו מצד המערב הפרוץ ולצבור כמויות כבירות של מים שיספיקו להשקאת עשרת אלפים דונמים.

בניין זה של שלושת החדרים, הפרוץ מצד אחד ממערב, פותח לפניך פנוראמה של נוף, שאין רבים כמותה ליופי בעולם הגדול. בעמדך בחצר המשק המוקפת חורשת עצים, אתה רואה דרך הפרצה המערבית המתרחבת והולכת, את הגבעות הנמוכות יותר ואת השפלה הנמתחת עד לים – מרחק רב ועצום, וגם את הים הגדול תראה, אשר עננים שטים סביבו ומטשטשים את מראהו. השמים הנטויים לרוחב עין, כוחל להם, כוחל סמיק-שפרירי, כוחל מלכותי. וכשהשמש שוקעת, מוקדי אש יורדים ונפוצים-נפיזים על לוח המים, ומתלקחת תגרה נהדרת של צבעי הקשת, והשמים נאפדים גלי צוהב, ארגמן ואודם רותח; והנה שוקעת גם השמש במהירות עצומה הימה, הנה טובלת לרביע, לשליש, למחצה – ותיעלם בתהום רבה. עוד יבואו אנשים עברים מכל הארץ לספוג את משחק-הצבעים הנהדר במקום, שאין כמותו להרחיב נפש ולהלהיב דמיון.

השטחים המתרכזים במקום בידי הקרן הקיימת לישראל הולכים וגדלים. לרשות הקבוצה הועמדו 1.500 דונם, אבל למעשה אין ראויים עתה להכשרה, אלא כ-300-400 דונם. אין אדם יודע הכשרת קרקע בסביבה זאת מהי. כל שעל ושעל מחייב מלחמה בסלעים, אבנים מפוזרות, קוצים ומטעי-בור. הקבוצה הצליחה עד עתה להכשיר 501 דונם קרקע, שנחרשה ונחפרה בורות וניטעה עצי-פרי. הכשרת קרקע-הרים סלעית, משמע גם בנין טראסות, מדרגות-מדרגות, שהאדמה לא תיסחף בסחף-הגשמים. יש להשוות רמה אחת שהוכשרה לרמה שנייה שלא הוכשרה עדיין, על מנת לראות כמה עמל, יגיע כפיים, התאמצות ושקידה הוכנסו בקומץ אדמה משוחרר, גם שטחי החצר, הנטושה מכבר, חוזרים ומתכשרים, כל זני הנטיעות: זיתים, שקדים ועצי פרי אחרים, אינם לרצון לחקלאי העברי, שידע לגדל שתילים משופרים יותר, והעתידים לטעון פרי נאה למכביר. הקבוצה, שקיבלה על עצמה תפקיד חלוצי, להיות דוגמה ומופת לאלה שיביאו אחר-כך, בונה את עתידה בעיקר על מטעי עצים: תפוחים, שזיפים. אפרסקים, דובדבנים, כרמים וזיתים. ויש להוסיף: גם אורנים. אורנים, בני ארבעים וחמישים שנה, נטועים זה מכבר ברמה, ועוד יש ליער וליער, והתכלית ברורה: אין במקום הזה, הנקודה אשר רק חלחול הערבית גבוהה ממנה בכל הארץ, מקום נוח יותר לבניין בית-הבראה גדול. האוויר, אוויר הרים, צח ושקוף, ואין כמותו לטוהר. כל היום מתנשבים רוחות, מהר ומים. גם בימות הקיץ הלוהטים, שאוף תשאף פה אוויר לרווחה, בית הבראה במקום כזה – אידיאל. ואמנם הקבוצה מטפלת בכך.

מלכתחילה באו רק עשרים אנשים להשתלט על המקום. ימים קשים עברו על החברים הראשונים מלבד בדידות וקשיחות, הרי גם סבלו בשקט סבל נפשי. המקום לא התפנה עדיין מבעליו הקודמים. יום-יום בקשרם את רצועות תפיליהם על זרועם, שמעו את נחרת החזירים, שהערבי, שומר המקום, כלאם בבית הסמוך, באולם הגדול, שהוא עתה בית-תפילה וחדר-אוכל כאחד, עוד התנוססו צלבים. את החזירים סוף-סוף הוציאו, הצלבים הוסרו בידי אנשי קודש נוצריים, שהוזמנו מירושלים לשם כך. אנשי דת מכבדים אלה את אלה, הצלבים הוסרו בזהירות יתרה והועלו ירושלימה. עתה משתלטת על המקום דת ישראל. כשנכנסתי למסדרון הבית הראשון – יום ו' היה היום הזה – שמעתי מכמה תאים קול העברת סדרת-השבוע וקריאת ההפטורה. מדי שבת בשבתו באים מאנשי "המזרחי" בירושלים לענג את אנשי הקבוצה בעונג-שבת, וביותר לענג עצמם ביפי המקום. אורח מצוי הוא ר' בנימין, זה היהודי הטוב, שתמצאנו בכל מקום שסיכון-מה, חלוציות והשראה מעורבים יחד.

נחזיק טובה לבחורים ולבחורות אלה, ההולכים לפנינו לכבוש לנו את הרי ישראל, ונעשה הכל לאזן תקציבם שלא ילבינו שערותיהם בטרם עת: מאין יוקחו האמצעים לכל הדברים הראשונים הנחוצים. נעזור להם לבנות את בתיהם שיוכלו להביא את משפחותיהם, כי בזכותם ובזכות כל החלוצים המתיישבים אנו חיים בארץ זו.

ש. קרמר                                 פורסם בעיתון "דבר", 2.1.1944 , ו' שבט תש"ד

 

מה נשמע אצלכם? האם דוב כבר הגיע? ומה שלומך אתה?

אני מרגישה מצוין, היום נשלחה הבדיקה לת"א, אני מקווה שהכל יהיה בסדר. קרוב לוודאי, אסע בשבוע הבא לשיקוף, כמובן תיכף אחריו אודיע לך.

שלך באהבה. הדסה

אני שולחת לך את התמונה שבקשת, אני מקווה שבינתיים פניך השתפרו

ב"ה

"מעברים". מוצש"ק פרשת ויחי, י"ג בטבת תש"ד

שאול יקירי!

במכתבי האחרון הבטחתי לך אמנם למסור דברים אחדים אשר מעסיקים אותי כעת, אך אינני יודעת אם זה יעלה בידי, מאז ועד היום אין כל חדש.

כמובן שבראש מחשבותיי – בואה של רחל, אני מצפה לה בשמחה ובחרדה, הנני שמחה שתגיע, שאוכל לראות לפחות אחת מכל היקרים לי וחוששת ששוב לא יקומו מכשולים בלתי צפויים, אשר יעכבוה בדרכה, אך כרגיל לא אחזה שחורות ומקווה להגשמת עלייתה. עקיבא בהיותו כאן היה עצבני ונרגש, הוא עומד לפני בעיות חדשות של סידור, אמרתי לו שאל ידאג, העיקר שהיא תגיע ואחרי שנראה את עמדתה, לכל יש זמן. הוא מיהר מאוד לחזור, כי יצחק (הבחור שבא) חיכה לו, אך הספקנו לדבר קצת.

כעת גם אני חושבת על חזירתי לקבוצה, היה לי יותר נעים לבוא לכפר עציון ולהיות בין ידידי הטובים, אך לעת עתה החלטתי לבוא לכרכור ולהיות שמה עד גמר החורף. אני חושבת שאמצא עבודה עבורי שבה אוכל להיות ולהואיל, גם מבחינת החברה לא נורא, לעת עתה נשארת עוד הינדה, גם שולמית תהיה עד ההעברה.

אני מרגישה טוב מאוד, יש ימים שונים, מזג האוויר מתחלף, השבוע היה גשם חזק ויש גם ימים יפים מאוד, אך גם כשדולף הגשם והכל אפור מסביב, לי טוב וקל, בפנים הכל בהיר ויפה, אני שמחה שהבראתי ומברכת עליה.

לדאבוני הרב עדיין לא התחלתי (אגב בשני מקומות כתבת: "עדיין", בלי לא, איפה שהיה דרוש, "עדיין", פירושו "עד עכשיו" ואין זה אומר שצריך להחסיר את השלילה במקום הדרוש) ללמוד, כנראה שכבר לא יצא לי, לעומת זאת, באנגלית אני מתקדמת די יפה. בעבודה אני מסתדרת טוב מאוד. אני שמחה להתמדתך בלימודים, יודעת אני שלא תבזבז את הזמן לריק, הלוואי ויכולתי לעשות כמוך.

מה עם דוב? האם הוא כבר חזר? אני תקווה שאת מכתבי קיבלת בינתיים בסדר.

שלך באהבה. הדסה

ב"ה

"מעברים". ט"ו בטבת תש"ד

שאול יקירי!

כהיום אנהג לפי המימרה "אחרון, אחרון חביב", אחרי כתיבה של מכתבים, אגמור במכתבי אליך. תאר לעצמך, ביום אחד כמה שכתבתי, נדמה לי שאוכל לעמוד בהתחרות אפילו אתך.

והנה הרשימה: ברנדי, עקיבא, לאה, מנחם, רבקה (עכשיו כבר לחוד), למשפחת מרחביה, ברדך, לדבורה וליהודית, לרחל הקטנה ולקבוצה.

את מכתבך מה' טבת קיבלתי, באחד ממכתבי האחרונים תמצא תשובה על שאלותיך, מה כעת יחסי לטבע ולהבראה, ייתכן ששוב באותו הרגע כתבנו את אותם הדברים, שוב הדמיון המובהק במחשבה! ומה שנוגע לאידיאליזציה, אין לי ברירה אחרת מאשר להגיד: עשה כאוות נפשך, בכיוון זה אינך ניתן לתיקון.

שלומי ב"ה טוב מאוד. לדאבוני לא נסעתי היום לת"א, כנראה הרופאה שכחה לספק פתקה עבורי, בוודאי אסע בעוד שבוע או שבועיים. אתמול בערב עשינו טיול נהדר לאור הירח עם אסתר ופרייר, בעברינו במגדיאל (טיילנו שעה שלימה) נזדמן לנו לראות את התימנים שנמצאים במושבה, היו הרבה מרוכזים בחדר גדול, בו גם גרו ולאור נר שרו ורקדו, קולם המסתלסל נשמע למרחקים, חשבתי הרבה עליך בזמן שהנך נפגש עם הילדים במרחקים ומתעסק בהם, גם על אלה מכירים את הסבל הרב שהיה בחלקם. התנאים שהם נמצאים בהם כעת רחוקים מלהיות אנושיים, אבל הם שמחים ועליזים, יש בהם אמונה לעתיד יפה.

לא אכתוב היום יותר, כי אחרי כה הרבה מכתבים, ראשי נתרוקן וגם ליד מגיע לנוח. עוד מעט יש לנו עם פייר קריאת אנגלית.

ברכות לבביות. הדסה

ב"ה

"מעברים" מוצ"ק פ'

שאול יקירי!

רק הופיעו הכוכבים הראשונים, סימן למוצאי שבת ועבודתי הראשונה, המכתב אליך. שבוע אחרי שבוע עובר כאן במהירות גדולה, אך יש לציין בסיפוק רב, שכל פרק זמן העובר משאיר את אותותיו בגופי לטובה. אני מרגישה מיום ליום ב"ה יותר חזקה. מצטבר בי שוב מרץ, בעיקר נעים מאוד בימים היפים לנסות שוב לצאת לחיק הטבע, כנגוע במטה קסם, הנך מגלה בך שוב כוחות אבודים, מתעורר בך החשק לחיים חדשים וליצירה, ומה גדולה השמחה כשבחזרי אחרי טיול של שעה בסביבה הקרובה, אני מרגישה רעננה, כמו בימים לפני המחלה, בשובי אני נהנית מזה במלא ההכרה ומודה לד' בעד הטוב שגמל לי, מה נפלא להיברא מחדש, לחזור ולהתחיל שוב לחשוב על חיים מחודשים, אם כי הרגשתי זו מתבטאת לע"ע רק במצב רוח טוב ובשובבות שהייתה עדיין ממני והלאה, מקווה שאחרי זמן מה אחזור לפעילות בשטחים יעילים יותר.

אתמול בקבלי פינוי, אמרה לי הרופאה, שאחרי בדיקה נוספת של מיץ קיבה לתרבית, אוכל לעזוב את המוסד, תוצאות הבדיקה יגיעו בעוד 6-8 שבועות.

כמובן שעובדה זו מעוררת בי מחשבות על חיי אחרי חזירתי לקבוצה ולאור מצב רוחי הטוב והרגשתי העצמית, שוב הנני רואה את הכל לגמרי אחרת, הרבה יותר יפה ומעודד, מאשר לפני חודשים אחדים. אני יכולה להרגיעך שקשר עם הקבוצה, באחרונה, הוטב בהרבה, את השבועונים אני מקבלת כסדר, הפעם שלום הגדיל לעשות וצירף מכתב בעל שני עמודים, בו הוא כותב לי על דברים אחדים, אם כי כל זה פשוט ומובן מאליו, עשתה עצם העובדה של כתיבת מכתב חברי, רושם גדול עלי וקירב אותי בהרבה. אני יודעת בעצמי שמידה רבה של תמימות בדבר, אך אם נראים לי סימני התקרבות, אני בעצמי מגדילה אותם, כדי לעבור מהר יותר את המרחק הגדול שביני לבין הקבוצה, רצוני לשכוח את המכאיב שהיה ובתקווה ואמונה לחזור ולהתחיל לחפש רק את הטוב והיפה, כמובן בלי אשליות ולא ייתכן, אבל ודאי הוא שעצם הדבר הזה הוא לא אחרת, בלתי אם אשליה אחת גדולה, אך הנני מאמינה עוד בגרעין של טוב ויופי באנשים בוני מולדת ושואפים לקראת חיים מתוקנים…

השבוע היה לי ביקור נעם, אלכסי היה אצלי, בילה כשעה ושוחחנו הרבה, הוא בא מכפר עציון ונסע לכרכור ובדרכו סר אלי, השאיר לי 3 גיליונות של "נתיבה", בין היתר הדברים קראתי בעניין רב את פרשת עלייתו של ארגון "ירושלים", על אדמת חאדף שבגליל, בוודאי הגיעה אליכם ה"נתיבה" וגם קראת בה.

נרות דולקים בארץ דן

א.

חצי יום ולילה היה נטוי אוהל יחיד על אדמת חאצאץ של אנשי תורה ועבודה. לאחר תפילת שחרית ופת-שחרית ראשית עבודתם הייתה לתקוע יחידות בתוך בטן האדמה ולפרוש עליהם יריעות של בד. בשעות בוקר מוקדמות כבר שיחקו ברוחות-הרים סתוויים שלושה אהלים, על פני הערבה המגודלת סידריות, עצי סרק ומבותרת פלגים המפכפכים ועולים, כמפי פך מלא על כל גדותיו. תוך כדי עבודה הייתה שעתם פנויה להציץ במרחבים המקיפים אותם מארבע רוחות הארץ. האוויר היה צלול, שקוי זהב החמה ותכול הרקיע, עד שנדמה היה לעושה תוך עיגולו, שיוכל בידו ללטף את מצחו חרוש-הקמטים של הגולן ולהכניס את אצבעותיו לתוך בלוריית הכסף הקרה של החרמון. בימי סגולה נדירים אלו, ימי ראשית הסתיו בגליל העליון, נופלת המחיצה בין אדם לבין המקום, והוא מסתכל מאחורי הפרגוד של היצירה האלוקית. האנשים גמעו את נוף הגליל, שבא כשיקוי מבריא לתוך עצמותיהם. משורר ה"תהילים" הקדמון, ארג בנפשו את קשת הצבעים הפלאית. לכן המה לבו מהצפון הרחוק לעבר עיר-אלוקים – ״על כן אזכרך מארץ ירח וחרמונים׳׳, אבל אף אדם מצוי, מגיע כאן לידי דבקות במי שאמר והיה העולם. הוא מאזין לקוי השם באפיקי מים, במלמול העשב, בזריחות ושקיעות מפוארות, בתלתלי-הכסף המכסים קדקוד הר-השלג וגולשים על ערפו, ברון הציפורים, בפריחה הכמוסה של מיליונית הצמחים – בכל ההוד המפוזר כאן בשפע עצום, הוד הבריאה.

הם ראו דבשות-הרים מרובות-מרובות ולרגליהם עמקים שקערוריים, משורטטים בקוביות צבעוניות כטבלת שחמט: חלקות ירקות, צהובות ואפורות; הם ראו שדות זרועים תבואות-חורף הנושמים נשימות חיים עמוקות, ושדות-שלף הרובצים כפגרים מתים; והם ראו מרחוק, לעבר הדרום, את החולה הרובצת בביצותיה ופניה מכורכמים, כפני מוכה-שחין. שטחי-אדמה ענקיים, פצועים ומעוותים מרוב מכאוב, המבקשים מזור ומתפללים להחלמה. ובראי הביצות מחלחל צחוק יבש, עוקצני, צחוק זדים וצבועים: שם מחזיקים אתכם בקרונות-חנק, שורפים אתכם בכבשנים, קוברים חיים את אבותיכם וילדיכם – אף כאן, באזור עולם-הטוב, כביכול, מעדיפים להשאיר רבבות דונמים בשוממות, בניוולם, מלהפכם מניבי תנובה למיליונות אנשים רעבים, מוכים ומיורקים.

על עץ סמוך נתייצבה חסידה לבנה וחרטומה הארוך מופנה כלפי צבא הכובשים, היצור החי היחיד שהתקרב אליהם בשעות שהותם במקום. לא באו בני היישובים הסמוכים ועל אחת כמה לא דיירי היישובים הרחוקים, – באה חסידה, שחסד שופע מנוצותיה החמות, מרגליה הארוכות-הזקופות. מישהו מזכיר את מאמרם: ״למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסד עם חברותיה״. היא מחלקת את מזונותיה אף לזולת. הן, חסידה, כדאי להם, לאנשי היישובים הקרובים, הדוגלים בשם צדק חברותי ושוויון כלכלי, ללמוד ממך אורחות-חיים. שלי שלי, ושלך שלי – סדר זה רחוק במקצת מרעיון השיתוף וחלוקה צודקת של נכסי עולם. צדק אותו מנהיג-פועלים נועז, שהגדיר צדק חברותי זה בשם "אגואיזם קיפוצי". אמנם הם ביטלו את הקניין הפרטי, תיקנו קופה משותפת, סועדים ומתלבשים במידה שווה, אבל היצר הבלתי חברותי לא נעקר לגמרי מהלבבות: הוא מופיע במסווה, מתלבש בגלימה לבנה, בעוד שבאמת נשאר כמו שהוא. האנוכיות יצאה מרשות היחיד ונתגלגלה לרשות ב', הקיבוץ. כל ישראל יש להם חלק באדמה הזאת. היא אינה שייכת לאנשי קיבוץ פלוני בלבד. אף לנו בה חלק ונחלה, יהודים שווים אליכם במסירות הנפש על בניין הארץ בדעת חקלאות להלכה ולמעשה, בכושר להקים כאז יישוב גדול לתפארת. כלום תמשיכו בהתנכרותכם אלינו כל הימים ?

ב

ביום השני לעלייה נתקבל אולטימטום מוועד הגוש של הגליל העליון, שאם עד מחר בבוקר, יום שישי,

י"ד במר-חשוון, לא יפנו את המקום, הרי יורדו ממנו העולים. כך, בכל הפשטות: בכוח הזרוע. אולם חלוצים וותיקים בארץ-ישראל, אינם נבהלים אף מכוח יותר גדול משל אנשי הקיבוצים השכנים. חלילה להרים יד על יהודי; אבל אתה מצווה להגן על עצמך, עתידך, אדמתך, אף מפני יהודים הרודפים אותך, אלא לשם ביטחון וודאי פנו לעזרת אחים ביזרעאל ובגליל התחתון, בככר הירדן ובעמק בית שאן, בשומרון ובעמק-חפר. כוחות שווים – התנגשותם היא נדירה ביותר.

באותו ליל סהר גלילי נפלא, הובילו ארבעה גלגלים, שלושה אנשי המרכז החקלאי של הפועל המזרחי ליישובי תורה ועבודה – ודרשו מהם להמציא אנשים, אספקה וציוד, עד אור הבוקר לחברים בארץ דן: ראית קילומטרים עברו בכל שעות הלילה, עלו הרים וירדו עמקים ובכל מקום בואם נתקבלה מיד תשובה אחת: הרינו מוכנים! בעקבות המכונית יצאו מכוניות-משא, טעונות לוחות-צריפים, שפורקו בן לילה וחומרי בניין, ממנחמייה שבעמק-הירדן, יצא טנדר מסג׳רה שבגליל התחתון ובו כלי עבודה בשפע רב; משורים ופטישים, טוריות ומהקצעים; יצאה מכונית משא מסרג׳וני השוכנת על פסגת-הרובה: מצרכי אוכל מרובים, כלי בישול ומחרשה לטרקטור. יצאה מכונית משא ענקית מטירת-צבי ושדה אליהו, שבעמק בית-שאן ובה טרקטור, כלי עבודה ואספקה לכל העולים. יצאה מכונית-משא משדה-יעקב, שבעמק-יזרעאל ואף בה טרקטור וחומרים וציוד רב. אל החומרים נצטרפו כמובן, עשרות עשרות חברים מכל היישובים, החל מאנשי-אדמה הוותיקים בשדה-יעקב וגומר בנערים של עליית הנוער בשדה-אליהו, מהם הרבה בעלי מקצוע בענפי חקלאות ובענפי בניין; מכל העברים הם התקדמו על פני דרכי הגליל, המוצפות אור ירח, לעבר ה״מצודות״, נסעו שעות מרובות, כשבראשם עוברת מכונית קטנה, שבה יושב חבר עם ספר תורה בזרועותיו, תרומת ביתנייה, ובאשמורת הבוקר הגיעה השיירה אל הנקודה החדשה בארץ דן.

לאחר תפילת שחרית בציבור הסתערו עשרות אנשים, עם כלי עבודה, על הערבה הפראית – הללו עוקרים שיחי בר והללו תוקעים עמודי ברזל, הללו מתירים גלילי תיל ומותחים אותם מעמוד לעמוד והללו מתקינים לוחות-עץ להקמת צריפים; כל יד ורגל בתנועה זריזה בלתי פוסקת, כאילו מישהו מכה על קדקדיהם ומזרזם להפיק מקסימום תוצרת במינימום של זמן. בשעות בוקר הראשונית כבר הספיקו לחרות סימנים מובהקים של יישוב במקום הזה. עמדו כמה אהלים, עמד צריף גדול, חוטי תיל, הטרקטורים הגאים, שפלטו נשיפות הקיפו את המחנה ובמרחקים התנהלו עמוקות וחתרו בסכיניהם לעמקי האדמה העזובה , העלו רגבים רעננים, מבושמים, שמילאו את האוויר בריחות-אדמה חריפים, בצריף זמזמו מכונות-בישול אחדות. חברים בישלו בשר, קלפו תפוחי-אדמה, כבשו זיתים ומלפפונים, הכינו אוכל ושתייה לעובדים לערב שבת וליום השבת. לאחר כמה שעות עבודה הסבו עשרות היהודים במעגל, התקינו שולחנות מארגזים הפוכים והחלו בסעודתם. שיבחו אנשי טירת צבי את הלחם משדות שדה-יעקב. נהנו בני היישוב האחרון מתפוחי-אדמה והירקות של אדמת עמק בית-שאן. הוציאו אף אנשי הגליל את תוצאתם המשובחת. סיפרו אנשי המרכז החקלאי ממסע-ההרפתקאות בכל שעות הלילה: כיצד הנשים והילדים במנחמייה, משפחות העולים הטעינו לוחות צריפים על המכוניות, שלחו ברכות-עידוד לבעליהן והוריהם, ואיך צעירי שדה-אליהו וסג'רה התחרו ביניהם על הנסיעה לדן. אלמלא הצרכים המשקיים, היו רוב החברים מסייעים בעליית אנשי אירגון ״ירושלים״. כיצד בני שדה-יעקב, חקלאים וותיקים, מראשוני המתיישבים ביזרעאל, נדלקו בגבורת חלוצים ראשונה, דוגמת הימים שייבשו את ביצות הואריקאני, ובלא אומר ודברים התיישבו על מכונית ונסעו למרחקים; ואיך טירת-צבי, סרג׳וני וסג'רה וביתנייה העמידו מיד לרשות העניין אנשים, מכשירים וציוד-אספקה רב; כיצד תוך כדי הנסיעות, באו בקשרים עם המוסדות המיישבים ומשם נשלחה הוראה לשכנים – לא להפריע לעלייה, הוראה בצורת אזהרה, ואיך הצליחו לארגן, בלילה אחד, את העזרה הגדולה, את ריכוז הידיים והמכונות, המומחיות והזריזות החומרים הדרושים והרשימות להעברתם — הם הצליחו להוציא-לפועל בפרק-זמן קצר, משמונה עד אחת בלילה, עבודת ארגון מצוינת, מפני שבמעמקי התנועה חיה אחוות-חברים העמוקה, ערבות הדדית, נכונות להגיש עזרה גופנית, חומרית ומוסרית בלא גבול. מדות-נפש גדולות, עיקריות, שבאות לידי גילוי נהדר בשעות-מפנה בתנועה, כגון עליות וכיבושים חדשים. אכן, באותו ליל נתגלה כוחה המוסרי של תנועת תורה ועבודה. היא עמדה במבחן. חישפה את סגולותיה הגנוזות.

ריקוד ״הורה״ סוער, כבימים הרחוקים והנלהבים ההם, בלוויית שיר-אבירים "מי יבנה הגליל" — סיים את סעודת החברים לאחר שעות עבודה, כשמסביב רקדו הרים כאילים וגבעות כבני צאן, צפרים צבעוניות חגו-נעו באוויר, צפרדעים ערכו קונצרט בביצות, הטרקטורים טרטרו את טרטורם ואחד החברים החל לדרוש, כעין חומר, את הליכתו של שבט דן במדבר, בראשו צועד הנשיא ועל חזהו אבן-לשם וצבע מפתו דומה לספיר, צועד השבט וענני כבוד מעל לראשו, הארון מקדים לפניו ושני ניצוצות יוצאים מבדיו ושורפים לפניהם חיות טורפות והורגים שונאיהם של ישראל. אף ציבור החלוצים, ככובש שממות ומפיח בהן חיים ופריחה, הוא מפנה את הדרך מכל המכשולים, בשביל שארית ישראל שעתידה לעלות לארץ. לכן צריך הוא, לפחות, להיות משוחרר מצרות-עין, מאנוכיות, מהרצון לדחוק רגלי אחרים. הוא צריך לכבוש לא בשבילו, אלא בשביל כלל ישראל. מדוע אתם מתנכלים לנו, אנשי דפנה וקיבוץ דן? היכן הזיקה לכלל ציבור הכובשים, לכלל ישראל?

ג

בינתיים הלכה ונתקרבה שבת קודש בפסיעות ממשיות, היא עוד עמדה על פסגות-הרים ושלחה שליחים להודיע על בואה: צפרירים ענוגים, מבושמים, עטופים בגדי שיראים קלים, שגלשו במרומים ומילאו את המחנה באווירה של ערב שבת. העובדים המריצו את עצמם. קבוצה אחת התקינה עירוב עד הנחל, ממנו שואבים מים — חוטים משני העברים הנמתחים על עמודי-עץ. קבוצה שנייה כיבדה את הצריף, העמידה ארון-הקודש בו ספר-התורה, קבעה סדר היום ותורנות לליל שבת וליום השבת שלמחרתו; קבוצה שלישית עסקה בענייני מטבח והכינה מזונות לשלוש סעודות; כל המחנה עשה את ההכנות הדרושות להקביל פני שבת-המלכה בארץ דן, לאחר שגלתה ממנה עם שומריה לפני אלפים שנים.

היום הגיע למצב גסיסה וזהב השקיעה נשתפך מלפני איתני הטבע בגליל. דומה, שבשום מקום בואה של שבת, אינו מוחשי כל כך כבאזור ארץ זה. גלימת השבת הלבנה, פרושה על שמים וארץ, הרים ובקעות, עצים ונחלים — היקום מופיע בנשמתו הפנימית, הנשמה היתירה, ורועף דממת המנוחה ביצירה. לא במקרה צמחו כנפים בין הרי הגליל לאנשי רזים ולא במקרה היו עורכים כאן תהלוכות מסתוריות להקביל פני שבת קודש. מתוך אש השקיעה ונשימת שבת גואלת, הגד מלכות וצימאון ופדות, נסערה נפשו של ר׳ שלמה אלקבץ ומעל מרומי אחד ההרים הללו הוא גלגל לתפוצות את הימנון-השבת האדיר: "לכה, דודי, לקראת כלה, פני שבת נקבלה״.

הרבה דורות לא ראתה הארץ עדת יהודים מקבלים שבת בעליית נשמה, כעדת מניחי היסודות ליישוב תורה ועבודה במקום. לאחר עבודה בוערת, עבודת מצווה, הם נכנסו לשבת במשנה התלהבות. נרות-שבת היו דולקים בצריף החליפו מבטים עם הכוכבים התקועים בשמים — עדיין לא הספיקו לכסות את הצריף בגג — שהתקשטו אף הם לכבוד ליל התקדש שבת והיו נימית, הנשמה היתירה, ורועף דממה. על הפתח הייתה מודבקת מודעה: בשעה זו וזו קבלת שבת, תפילת שחרית ומנחה, הסעודית, שמות התורנים והשומרים, – שבת נכנסה כבר למעונה החדש, ודבקה מזוהרה בעשרות האנשים הללו. לפני ארון-הקודש סילסל שליח ציבור את הפסוקים העתיקים, הנצחיים, ובערבה רעדו עשרות קולות של אנשי-עבודה מפורכים, בוני יישובי-תפארה בארץ ישראל, שהמירו את המגופות ממעיינות לבבותיהם ושרו מתוך מעמקיהם ״התנערי מעפר, קומי, לבשי בגדי תפארתך, עמי״; מההרים השיבו הדים מרובים, השיבו ר' שלמה אלקבץ ותלמידיו ותלמדי תלמידיו — "התעוררי, התעוררי כי בא אורך, קומי, אורי, אורי, אורי״; וכולם ביחד הגיעו לידי שיא המתיחות, עת מפיותיהם רעמה הקריאה: "ימין ושמאל תפרוצי ואת השם תעריצי", — זרועות נשלחו לארבע רוחות הערבה, כאילו ביקשו לאסוף את רבבות הדונמים היקרים לצריף ולשמרם בשביל יהודים הבורחים מפני רוצחיהם.

אחר התפלה שרה העדה בכיליון-נפש ובהרגשה עמוקה ״שלום-עליכם, מלאכי השרת. שלום עליכם, מלאכי עליון״ — זאת הייתה בקשת שלום למתנחלים מפני קשיי טבע ופגעים שונים, בקשת שלום בעמק, בין כל היישובים העבריים. השכנים לא שמעו את משאלתם של האנשים. הם לא באו לבקרם, להשתתף אתם בתפילת קבלת-שבת ובסעודת-שבת, אבל במזמור המרומם הזה ביטאו העולים את רצונם המוחלט. הרצון לשלום-אחים.

קידשו על היין ואכלו בתיאבון את הלחם הטעים משדה יעקב וסרג׳וני, את העגבניות והזיתים ותפוחי-האדמה מטירת צבי ושדה אליהו; אף הכינו מאכלי בשר וקינחו בתפוחי-עץ ובאשכוליות וביינות ומשקאות אחרים. שולחן מגוון מהתוצרת של משקי תורה ועבודה בארץ. בין ארוחה לארוחה שרו זמירות-שבת, השמיעו אימרות על פרשת-השבוע וברכו ברכת-המזון מתוך התעוררות ושמחה. כן, יום גדול היה להם היום. הם עזרו להניח יסודות לעוד יישוב יהודי בארץ ישראל.

לאור הסהר המצוחצח, סהר-שבת בפרוכת גלילית, ערכו את סעודתם ועל פני התלמים החרושים, המבושמים בבושם האדמה, פרשו יריעות ארוכות והלכו לישון שנת-ישרים של אנשי עבודה. לשם זהירות משחו בערב שבת את פניהם וידיהם במשחה אנטי-מאלארית, אבל בליל-שבת נחים אף היתושים, הם לא פגעו לרעה בישנים תחת כיפת-השמים.

למחרת בבוקר, לאחר התפילה, באו בפעם הראשונה שליחי יישובים שכנים לברך את העולים, לא אנשי דפנה ולא וועד הגוש — המוסד המרכזי המוסמך בסביבה — הם ממשיכים עד היום במצב מלחמה פאסיבית — אלא בני המושבים מהחלק המזרחי-צפוני של העמק: בית-הלל ושאר-יישוב. מבלי להיכנס לעצם הסכסוך, הריהם כשכנים, שמחים לייסוד עוד יישוב עברי במקום ורואים לחובתם אף להושיט עזרה בשטח מסוים, שטח חיוני. האחריות היהודית ציוותה עליהם לומר: אי-אפשר להשאיר יהודים בשדה ללא ביטחון ממשי, תהיה דעת וועד הגוש מה שיהיה — הוא חייב להעמיד שומרי ישראל, כך הביעו את דעתם אנשי עבודה ישרים, בלתי נגועים באגואיזם קיבוצי, שרואים את העניין מתוך ראייה אובייקטיבית, וייאמר לשבחם של אנשי שאר-ישוב, מושב עובדים של הציונים הכלליים, שהדגישו את קורת רוחם מיסודו של יישוב דתי בשכנותם, הם מעוניינים בקישור קשרים כלכליים, חברותיים ורוחניים. בהשפעה הדדית, בהחזקת שוחט והקמת בית-כנסת ובית-ספר באמצעים משותפים. הם מבקשים את שכינת-ישראל אף במושבם.

ביקורם של חלק מהשכנים נתקבל בשמחה. ניכר, שלא כולם מצייתים בעיוורון להוראות המרכז החקלאי של "ההסתדרות". ההרגשה האנושית, היהודית, חזקה מפקידות בלתי אחראיות. וכשלאחר פת צהרים שמעו שיעור מפי חבר אחד בפרשת השבוע, פרשת וירא, עמדו באופן מיוחד על מידת הכנסת אורחים של אברהם אבינו. הוא לא שאל וחקר ובדק את שלושת האנשים, שיעמדו לפניו, בחום היום רץ לקראתם והתחנן מפניהם: ״יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ״. אף בזכות מידה גדולה זו, מידה ישראלית מובהקת, זכה לברכת אבינו שבשמים: ״והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים ויירש זרעך את שער אויביו".

ד

מוצאי-שבת. הטרקטורים מוצאים לחרישה, האנשים גמרו לבנות את הצריף הראשון והחלו להקים צריף שני. באמצע הלילה הגיעה מכונית-משא משדה יעקב ובה בעלי מקצוע נוספים: מכונאים, נגרים, חקלאים. באו אנשים עם ציוד מכפר הרואה, אף אנשי בית-הלל ושאר-ישוב עזרו בעצה ותושייה. למחרת שוב "טיילו" בשדות טרקטורים גאים, רעשניים, שהכשירו את הקרקע לגידולי תבואות-חורף בהקדם האפשרי. האנשים בנו צריף שלישי, אורווה לבהמות-עבודה וסככה לכלים שונים, המקום כבר קיבל צורת יישוב, חתימה ראשונה ובולטת של נקודה התיישבותית, ובו בזמן לא הוזנחה הפעולה ה"מדינית": אנשי המרכז החקלאי של הפועל המזרחי, שעשו במקום, עמדו בקשרי טלפון עם המוסדות הלאומיים, אף ביקרו בכמה וכמה מהיישובים הסמוכים, בעמיר ונעמה, חוליות וכפר שילר, בית-הלל ושאר-ישוב, ומסרו למזכירויות אינפורמציה מלאה על השתלשלות ההתיישבות, כדי להוציא מהלבבות את השמועה, שהפיצו השכנים הנרגזים, שכאילו עלו אנשי תורה ועבודה שלא ברשות על אדמתם.

במשך הזמן אף השכנים ומוסדותיהם לא נחו, תחילה הודיעו לכל הגופים ההתיישבותיים בסביבה לא להושיט כל עזרה לעולי תורה ועבודה בעמק, אבל משעלו הללו בעזרת חבריהם, מכמה וכמה משקים קרובים ורחוקים, הרי חמומי-המוח שביניהם, ביקשו להשתמש באמת בכוח הזרוע, רצו להוציא-לפועל את איומם, אלא ברגע האחרון גברה היראה הדעה של אנשי האחריות שביניהם, שאסרו על חבריהם כל שימוש באמצעים נפסדים — אין מורידים יהודים מעל האדמה בכל התנאים והמסיבות! והם מסתפקים בהחרמת היישוב החדש: אסרו על היישובים המאורגנים בגוש לברך את העולים, אינם מספקים להם אספקה, רישיונות למזונות, שמירה, וכדומה.

בסכסוך בא לידי התנגשות בין המרות הלאומית של מוסדות התנועה הציונית, לבין האינטרסים המדומים של משקים ומוסדותיהם העליונים. המוסדות הלאומיים גילו במקרה זה עמדה תקיפה, רבת כבוד, אובייקטיבית. ואילו הצד שכנגד, התובע במקרים הרצויים לו, משמעת לאומית-יישובית, רוצה במקרה זה, שאינו לטובתו, לפרוק את עולה של מרות ההנהגה הציונית. זהו המוסר למופת של האנשים הנכבדים העומדים בראשו, אבל ייאמר להם ברורות: כולנו כפופים להחלטות המוסדות הנבחרים של התנועה הציונית. אם אתם טורחים "לנצח" בסכסוך הזה ולדחוק את רגליו של אירגון תורה- ועבודה ב"מצודות", לעקרו משם באמצעי חרם, בניגוד לדעת הסוכנות, הרי להווי ידוע להם, שב"ניצחון" מסוג זה עלולים לגרום תקלות רציניות למפעל ההתיישבותי בכללו. בלא מרות המחייבת את כולם, בלא סמכות של מוסד עליון, אובייקטיבי, העומד מעל לגופים במפלגתכם, יגרמו לזעזועים בגוּלת הכותרת של המפעל הציוני: בהתיישבות הלאומית. הפועל המזרחי לא ייכנע ללחץ של תקיפים, או החושבים את עצמם לתקיפים, לא יוותר על חלקו באזור החקלאי של החוּלה, ב״מצודות אוסישקין״, חבריו יסבלו אולי מהחרם, ישתבשו בקשיים נוספים, מחוץ לקשיים הכרוכים בכל מעשה-כיבוש חלוצי, אבל הם לא יעזבו את המקום. במוקדם או במאוחר יקום מושב-עובדים של הפועל המזרחי בארץ דן.

ואם קשה יהיה לשכנע את הפוליטיקאים הפועלים לפי גורמים פוליטיים מפלגתיים, הרי אנשי אדמה בדפנה ודן, חלוצים וכובשי השממה, יבינו סוף סוף, שאסור לנהוג בייחס של בני-קֶדָר כלפי חלוצים וכובשי שממה אחרים, שעם כל ההבדלים בתפיסת-עולם, הרי כולם קודחים, סובלים, בונים וזורעים לשם מטרה משוטפת תחיית ארץ דן העברית.

דונש

 

קשה הרושם שמתקבל אחרי קריאת מאמר כזה וגם מתעוררת גאווה – גאווה על כושר הביצוע של אנשינו בשעת הצורך, כי בלי ספק היה זה כיבוש רב ערך ורב תלאות ואנשינו ניצחו במערכה ועמדו איתן! לעומת זה מגונה מאוד ההתנהגות של אנשי דן ופנה, האם החומר החלוצי הזה, שבלי ספק אין לזלזל במסירותו למען בניין המולדת, הפך לאנשים רודפי בצע? האם חלוצי האומה הגיעו כבר לשפל מדרגה כזה? שישללו כיבוש הארץ מאחיהם? אם כי יש הבדלי השקפות, אסור בזמן כזה לחפש אותם ולהדגיש אותם, הרי לנו הזכות כמו להם, בני אדם כמונו כמוהם ומגיע לנו גם חלקנו, אך לצערנו הרב אין כן עניין של צימאון לקרקע ותשוקה ליצירה (מה שיכול היה להיות במקרה ששני גופים, מתחרים, רוצים לעלות על קרקע ולכבשה), אלא פשוט הרצון להתעשר ולהטיב את המצב החומרי… זה מעורר בי זיכרונות על מקרים שבחו"ל, כששני אחים, בני איכרים, רבו בגלל ירושת אביהם ולא פעם הגיע לשפיכת דם אחים מלידה… ולא בגלל אהבתם את האדמה, אך למען שיפור חלקם, אז חשבתי שרק גוים מסוגלים לכך, אם זה יתפתח בכיוון זה– רע מאוד.

השבוע לא קיבלתי מכתב ממנחם, אם הגיעו אליכם שמועות על ההתנגשות של טנדר עם אוטו בירושלים, אל תיבהלו, לאנשים לא כלום, יצאו בפציעות קלות.

ביום שלישי תהיינה בכפר עציון 3 חתונות, צבי ב. עם שרה, יצחק נ. עם יפה מהגרעין ויצחק משה שכטר עם יעל, תהיינה למזל טוב. אני שמחה על בריאותך ועל התמדתך בלימודים הלוואי ויכולת כמוך לנצל את זמני ללימודים וללמוד יחד, לזה מצפים שנינו.

שלך באהבה. הדסה

ב"ה

"מעברים". כ"א בטבת תש"ד.

שאול יקירי!

עלי לבקש סליחה על האיחור שחל הפעם, במוצאי שבת הייתה אסיפה ואתמול היו הרבה אנשים בחדר, כך שלא יכולתי לכתוב.

זה כמה ימים שלא קיבלתי מכתב ממך, אין זה אמנם איחור רב, אבל אתה כל כך מפנק אותי, שהפסקה של כמה ימים נראית ארוכה בעיני.

כעת כבר מאוחר, עוד מעט עלינו לכבות את החשמל ולכן אסתפק רק בכמה תשובות על שאלותיך המעשיות, שעדיין עברתי עליהן.

שמה של ילדתה של ברנדי "ורדה", אני מקווה שבעוד שבוע אהיה שוב אצלם ואוכל לבקר, כבר בוודאי השתנתה הקטנה. מברנדי אינני מקבלת מכתבים, כי היא בדרך כלל לא כותבת ועכשיו בוודאי מחכה לי ובזה היא פטורה.

את המכנסים לא קניתי, כי אינני יכולה להחליט ללכת בהם.לגובהי ומשקלי אני זה כלל וכלל לא מתאים, אבל אני מתלבשת חם בבגדים שעדיין הלכתי בהם, כעת אחרי כמה ימי גשם גדושים, שוב זורחת השמש ואנו שמחים להתחמם בזוהרה השכם בבוקר, אבל מרגישים שחורף.

ממנחם קיבלתי היום מכתב, אין בו דבר מיוחד, הוא עובד בהכנת בורות ובנגריה, לא קיבל ממך מכתב.

אני מרגישה ב"ה טוב וממשיכה בעבודה וחושבת הרבה עליך, שוב כבר עבר די הרבה זמן מאז שהיית כאן ועוד הרבה עלינו לחכות עד שנתראה.

מרחל לא קבלתי באחרונה כל ידיעה, בשבוע שעבר שוב הגיעה עלייה, שוב היא עדיין לא בינם, שוב יש רק להזדיין בסבלנות… ולזה אני רגילה.

רוב ברכות, שלך באהבה. הדסה.

ד"ש ליצחק, מה עם דוב? ברכה מאסתר ופרייר.

ב"ה

"מעברים". כ"ד בטבת תש"ד

שאול יקירי!

אחרי הפסקה של שבוע ימים קיבלתי סוף סוף את מכתביך מי"ג, י"ד טבת וגם את התמונות ששלחת, נהניתי הנאה רבה ממכתב השני, הסגנון הוא יפה מאוד.

אני מצטערת שאין ביכולתי לשגר לך מכתבים שמבחינת סגנונם ותוכנם עומדים על הגובה ואיך אפשר ברעש שמקימים עשרים איש לשבת ולכתוב כל כך יפה,כשאני בחדר והבחורות מפטפטות?אינני מסוגלת כלל וכלל לרכז את מחשבותי ועכשיו קר לשבת במתפרה בערבים, לכן מכתבי כה דלים ועפ"י רוב אני מסתפקת רק בידיעות.

היום קבלתי מכתב מלאה ואתמול ממנחם. ביום שישי שעבר הגיעו שלושת הפרות הראשונות לעציון, כעת גשמים חזקים שמה. עקיבא שוב לא כותב, לאה כתבה לי אחרי שלא קיבלתי את הצעתו של משה הציעו לו שוב איזה עבודה חדשה במסגרית הקיבוץ, בימים אלה נפגש עם דוד א. אינני יודעת מה היא העבודה, אך לאה כתבה לי שהוא בוודאי יכתוב לי, מזה אני מוציאה מסקנה, שקרוב לוודאי יבקר אותי, כי במקרים כאלה הוא תמיד מתייעץ איתי. מרחל לע"ע אין כל ידיעה. לאה מוסרת לך ד"ש לבבית ומבקשת אותך בכל לשון של בקשה, שתשתדל להיפגש עם לולוש ולתהות על קנקנו.

כאן אין חדשות מיוחדות, פרייר עזב ביום ראשון, כנראה הקריאה באנגלית שלנו תסבול מזה, היה לנו בכל יום שיעור בקריאה יפה איתו, הוא בחור טוב מאוד, כולם אוהבים אותו כאן, היום היה אתי בתחנת המשטרה, הייתי צריכה למלאת איזה טופס לשם זיהוי בגלל המשכורת. הכסף מגיע בסדר.

טוב שאתה מנצל את הזמן יפה ללימודים. באחרונה אני מספיקה קצת לקרוא, השבוע קיבלתי ספר יפה "עלה נידף ברוח" והספקתי לגמור את החלק הראשון של "אגדה לבית פורסייט".

אבקשך לשמור על עצמך ולא להתעייף יותר מדי. שלך באהבה. הדסה.

ב"ה

"מעברים"           כ"ו בטבת, מוצש"ק פרשת וארא. תש"ד

שאול יקירי!

אנהג שוב כדרכי תמיד ואחרי הופעת הכוכבים אליך אדברה.

אתמול קיבלתי את מכתבך מי"ז טבת, מהשורות המועטות על נוף הארץ הנני מבינה יפה את געגועיך למולדת ואין זה פלא, קשה הפרידה ממנה ואחרי שהיינו בה שבעתיים קשה לעזבה, אך ההכרה שלמענה יצאנו אותה, צריכה להקל על סבל הפרידה, אמנם יציאתכם כעת לא הייתה הכרחית, אף אין אנו ברשות עצמנו ולכן רק לציית צווה עלינו.

החורף עדיין בכל תוקפו, אם כי ברכנו היום על חודש האביב, גשמים ורוחות חזקים במשך ימים אחדים וכשהשמש מופיעה אחרי הפסקה ארוכה, הננו נהנים הנאה רבה מזהרה. בסביבות אלה אין עדיין כלניות, אבל קבל בתור פריסת שלום את הנקיסים מהסביבה ואת האמנון ותמר מהערוגות של "מעברים".

שלומי ב"ה טוב, אם הרופאה שוב לא תשכח למלאות לי את הטופס, אסע ביון ג' לת"א, אחרי השיקוף שוב נדבר, הבדיקה לע"ע טובה וממשיכים עוד הלאה, אני מקווה שתהיה בסדר, כמובן שאני חושבת על העבודה אחרי שובי לקבוצה, קרוב לוודאי שאעבוד במתפרה.

אמש לא גמרתי את המכתב, כי פרייר ואסתר קראו לי לטייל והיות ופרייר נוסע היום, לא יכולתי לסרב ובכן אתך הסליחה, בפעם הבאה אכתוב יותר, כי כבר מצלצלים לארוחת בוקר. אני שולחת לך את שני השבועונים האחרונים, יותר אין ערך לשלוח.

שלך באהבה. הדסה

 

הנני רוצה להיפרד ממך, שאול, כי מחר אי"ה אעזוב את המוסד ואפנה ירושלימה. אני מאחל לך לחזור בקרוב משליחותך הקדושה ולהימצא בבית עם הדסה בריאה ושלימה,אני גם מקווה לראות אתכם בכפר עציון.

בברכת חברים. שלום וברכה. שלמה פרייר.

ב"ה

"מעברים". כ"ח בטבת תש"ד

שאול יקירי!

גם הפעם אין לי מה לכתוב במיוחד, אך בראותי את התעניינותך לגבי כל נעשה כאן, אמסור לך על אי אלה שינויים שחלו במחנה.

האנשים מתחלפים "דור הולך ודור בא ומעברים עומדת על תילה". שוהמי כבר מזמן עזב, חזר לעבודתו, גם עקיבא (הפקיד) ואף רבקה עזבההיא אמנם לא הספיקה להבריא, אבל לא יכלה להיות כאן, כי אי אפשר להתפנק. במקומם באו חדשים. כעת מגדילים את המוסד, לתוך צריף שמקימים תעבור האחות, המשרד ויסודר חדר קריאה. שני חדרים שיתפנו יהיו למבריאים נוספים, לדאבוננו לא חסרים כאלה.

אחרי שקבלתי את האחריות במתפרה, התפטרתי מהסידור, רוב האנשים טענו אמנם כי חבל למסור את הסידור בידי אחר, כי אין תקיף כמוני ובכלל הצלחתי מאוד, שני הצדדים היו מרוצים, אבל לא רציתי לרכז הכל בידי ובכלל יותר נוח בלי זה. נבחר חבר אחד מהחדשים, כעת אני עוד מכניסה אותו לעבודה.

בזמן האחרון אני מרגישה ב"ה מצוין, עקב הכוחות העולים ומצטברים בי, יש לי מצב רוח מצוין ולא פעם אני משתובבת, בעיקר משעשע אותי עשית "קונצים" על חשבון האחות. באחד הימים הצלחתי לעורר צחוק רב, עד שהיא נגשה אלי ואמרה לי בחיוך: "ביזט שוין אין גאנצן קַליֶה געחארען" [את כבר לגמרי שובבה]. המבריאים נהנים מאוד מהעזתי וכולם אומרים שאני "חברמאן". מה תגיד לזה? והאחות נגדי בלי אונים ולמרות הכל היא אוהבת ומכבדת אותי, כנראה אין לה ברירה, היה לי אתה מקרה שכמובן שוב יצאתי מנצחת.

בחנוכההחלטנו לא לעבוד לפנות ערב במתפרה, היא הרגישה בזה רק ביום ראשון, כששאלה אותי על פשר הדבר, אמרתי שחנוכה ואני רוצה שלפחות בזה ירגישו בחג וזה נעשה בהסכם של מנהלת המתפרה עם סדרנית העבודה (הייתי אז שתיהן בגוף אחד), היא החווירה והאדימה ואמרה "אבל איך אפשר בלי לשאול את הרופאה?" עניתי: "עשיתי על דעת עצמי ובכלל לא נוהגים לעבוד". היא שאלה אחרת: "אם זה דין לא יכלו להגיד לה בדיוק?" למחרת סידרתי את העבודה אצל הרופאה והיא אמרה בקולה המתוק (שאני לא סובלת אותו), "אבל את יודעת דרי איטלסון אצלנו לא עובדים בחנוכה לפנות ערב במתפרה". היא חיכתה בוודאי למנה עבורי מהרופאה והשתוממות על מעשי הנועזים, אך הרופאה חייכה ואמרה: "טוב טוב, זה רקפעם בשנה חנוכה", ובכן שוב "התחרבנה", כמו שאומרים הצברים.

אני כותבת לך רק שטויות ודברים קטנוניים כאלה, שבפעם אחרת הייתי מתביישת בהם, אבל מה יש לחכות משובבה כמוני? גם עליך לראות ש"התקלקלתי" ומה תגיד לזה? אולי לא היית מכיר את הדסה הרצינית שלך, שאומרים עליה "חשבתי בהתחלה שלא יודעת לחייך".

אל תחשוב אמנם שחדלתי לגמרי לחשוב גם ברצינות, היום למשל האירה את תשומת לבי הודעה קצרה "חיילים יהודים מתפללים לניצחון יוון", כמה מילים אלה עוררו בי הרהורים רבים. מעניין שבעצם ימי החנוכה מופיעה מודעה כזאת, גלגל ההיסטוריה מסתובב באורח פלאי, היהודים מתפללים שניצחונה של יוון, וזה בחגם שחוגגים עקב ניצחון במלחמה בהם, זה מראה על הסתגלותנו לזמן, בלי לחשוב ולעשות חשבונות של עבר, אבל היום לא קיימת יותר האימפריה היוונית המשעבדת, היום עומדים אנו נגד אויב משותף, אותו האויב של האנושות כולה ומי יתן ונחוג בקרוב את הניצחון עליו.

אני נאלצת לגמור, כי כל הזמן התחרות ביני לבין הבחורות בחדר, הן רוצות להכריח אותי בצחוק ובשירה להפסיק בכתיבה ואני בעקשנות רבה ממשיכה, אך בינתיים מאוחר ומוכרחים לחבות את האור.

שלך בתפילה לניצחון מהיר. הדסה

 

שלום רב לך שאול! עמוע"ש

פעם לפחות אני רוצה להודות לך בעד דרישות השלום שהדסה תמיד מוסרת לי בשמך. ותדע שהן באמת משמחות אותי. בעתיד הקרוב אני מקוה לעשות את הכרתך היותר קרובה בינתיים אני אסתפק במה שאני יכול למצוא ממך בעתוני קב' אברהם.

בברכת שלום. שלמה פרייר.

ב"ה

"מעברים" ח' בשבט תש"ד

שאול יקירי, שלום רב לך!

עלי להצטדק על שהאשמתיך בהפסקה ארוכה בכתיבתך, השבוע קיבלתי את מכתביך אשר כנראה התעכבו בדרך ואתך הסליחה.

בינתיים קבלת בוודאי את מכתבי בו התאוננתי במקצת, אני יכולה להרגיעך שכל זה עבר ושוב מצאתי את שיווי המשקל, הנני באחרונה קוראת ולומדת בהתמדה, אנו לומדים עכשיו דברי ימי אנגליה באנגלית, השיעורים טובים ומעניינים, דורשים הכנה וזה מעסיק אותי. חוץ מזה אני לומדת עם בחור אחד מהנוער תנ"ך, אנו עוברים את ספר יהושע, הפעם אני רוצה לעבור באופן יסודי ושוב ההכנה לוקחת זמן ובכן הנך רואה שהתעוררתי והתגברתי.

באחד המכתבים הנך מזכיר את יום השנה לחתונתנו, גם אני חושבת הרבה על זה ולא פעם עושה את החשבון של שנה, כמובן שמתעוררים געגועים רבים, אבל יחד עם זה אינני נשברת.

ביום א' ביקר אצלי אליעזר מ. שמחתי לו מאוד, כעת הנני שמחה לכל אדם שבא לבקרני, ממנו שמעתי גם על התמיכה הנוספת, דעתי כמו מקודם, שבשום אופן אין לוותר עליה, הוא סיפר לי שהסתדרו יפה.

זה כמה פעמים שאלת על הפצועות ותמיד שכחתי ששלומן טוב.

מה שלומך? הנני מקווה שאחרי בואו של דוב, אתה יכול לנוח. אני מחכה לשמואל, לשמוע מפיו עליך, לפי חשבוני כבר היה צריך להגיע. מתי יבוא יצחק? הייתי רוצה ששוב יגיע תורך לחופש, לפחות אם לא ניתן לכם לחזור לגמרי. על רחל אין לע"ע שומעים, אני מחכה יום יום.

שלך באהבה. הדסה.

ד"ש לדוב ויצחק. ברכות מאסתר ושכנותי.

ב"ה

קבוצת אברהם. ט' בשבט תש"ד

שאול יקירי!

הנני כבר בקבוצה, הגעתי קצת יותר מוקדם מהזמן שקבעו ולכן הייתה זאת הפתעה בשביל כולם, כמובן ששמחו.

לא ארבה היום בדברים, כי אין לי סבלנות, היום אני נכנסת לחדר. יצחק הגיע כבר, אני לא פגשתיו, כי נסע באותו יום לעציון, אבל עוד יחזור. כאן הכל אחרת, שינויים גדולים בכל המקומות, פרקו הרבה ועוד ממשיכים, הילדים גדלו והתפתחו יפה, תענוג לראות אותם. גם במשפחה נוסף יעוד, הניה ילדה בת למזל טוב. מה דעתך על ורדה הקטנה? נחמדה, נכון?

סלח לי על הקיצור הרב, אבל אני רוצה שהמכתב עוד יגיע לדואר ולכן אני ממהרת לגמור.

שלך באהבה. הדסה.

 

שאול! שלום עליך!

אמש הגעתי לכאן, מצאתי את הדסה במקום, שלומה טוב, והיחס מצד אנשי הקבוצה טוב מאוד. אצלנו בכפר עציון גמרנו את הנטיעות, נטענו 95 דונם, עצי פרי וכרם ו-50 דונם יער, נקווה "לעשות ענבים" ולא "באושים", לע"ע אין מספיק מים, אבותינו היו מתפללים לגשם, אבל לבנו "כפתחו של מחט".

אצלי לא השתנה הרבה, אני מחכה ומקווה. הייה שלום. עקיבא

ב"ה

"מעברים", י' בשבט תש"ד מוצ"ק פרשת בא

שאול יקירי!

בשעה זו עת הכוכבים מבשרים את הסתלקות השבת וטרם נכנסנו לחול, בוודאי גם אתה עורך אגרת אלי.

סוף סוף אחרי הפסקה של למעלה משבוע ימים, קיבלתי את מכתביך ואתך הסליחה, אני מתארת לי שמכתבי האחרון יפתיע אותך בקובלנה שבו, אך מובטחני שתבין לרוחי. יש רגעים שאין האדם יכול לשלוט ברוחו ופורץ בהתמרמרות והפעם נצטברו כמה גורמים אשר גרמו למצב רוח זה.

כהיום הוקל לי שוב, בעיקר אחרי השיחה שהייתה לי עם הרופאה אתמול. אחרי השיקוף שאלתי אותה על תוצאותיו, היא ענתה לי שהריפוי אצלי מתקדם בצורה רצויה, אפשר להגיד שאידיאלית. בקשר עם זמן שהותי כאן, קבעה לפחות חודש ימים או ששה שבועות ואז אפשר לדבר על חזירה בתנאים מסוימים, כמובן שתשובתה עודדה אותי בהרבה, אחרי הכל שנזדמן לי לראות את מהלך המחלה והופעות של הפרעות שונות אצל אנשים רבים, עלי רק להודות לד' בעד חסדו שגמל לי, אין כל מקום לתלונות ולהשתפכויות הנפש אם גם רגעיות, אך האדם הוא חלש וברגע שעליו לסבול שוכח את מידת סבלם של אחרים, כמובן שרבים הם שגורלם יותר קל מגורלנו אנו, אך עלינו להביט ולראות מה שנעשה אצל אלה, אשר גורלם יותר אכזרי משלנו. האם ההבראה כאן היא לא מתנת חסד רבה? האם אין קרן אור הבוקעת ומזהירה גם דרך חשכת האסון?

כך אני מתעצבת ומתנחמת כאחד… ולכן סתירות רבות בדברי, אין אלה אמנם סתירות יסודיות, יש כאן מלחמה פנימית רבה בה מתנצחים לסירוגין התוגה והנחמה והנני חושבת שהרשות בידי גם להתמרמר פעם, כי סוף סוף קשה לכבוש את הרגשות המתדפקות לעיתים על לבנו… אך לרוב הנחמה המנצחת והנני יוצאת שוב למלחמה בהכרה מלאה ובאמונה לעתיד טוב ויפה ויהי רצון שהרגשתי זו תתגשם.

אתמול בקרני מנחם ביקור חטוף אמנם, אבל הספיק להבריח את רגש הבדידות שהיה בלבי, הביא לי ספר מתנת הקבוצה, "ארשת", ספר השנה של איגוד הסופרים הדתיים, עם כתובת בראש, "להדסה עם התחלת הנטיעות", כמובן שזה נעים. הוא מיהר מאוד, כי רצה להשיג את האוטו, חבל שכה מעט זמן עמד לרשותו. הוא חזר לכרכור לגמור כמה עבודות וישהה שמה כמה שבועות. בעציון העבודות מתקדמות, השבוע היה שלג, כשהגיע לכאן, אמר שאצלנו קיץ ממש. השבוע באה פרוזוש לקבוצה, הלוואי ויצליח הדבר עם עזריאל.

חבל שלא הגיע מכתבך לפני בואו, הייתי מתייעצת על דבר ההוספה למשכורת, אינני יודעת מה המקורות ובזה תלויה קבלת העזרה, אם זה ממקום כזה שעל ידי זה ניזוקים אחרים, שיותר זקוקים לכך, אין לפי דעתי לדרוש את הכסף, אך אם זה מוסד שמתפקידו לתת סעד, בכל מקרה כזה, מבלי לקפח את השני, כמו מוסד ממשלתי, כמובן שאין בשום אופן לוותר על כך, כי עוד יעבור הרבה זמן עד שאוכל לעבוד יום שלם וגם הכלכלה צריכה להיות יותר טובה וסוף סוף מצב הקבוצה כעת לא טוב בהחלט מבחינה כלכלית ובכן דעתי היא ברורה לך.

בנוגע למשכורת [ששאול קיבל מהבריגדה] כבר גם חשבתי הרבה, כמובן שעמדתי הייתה אחרת לולי חליתי והייתי מרוחקת כה הרבה זמן מהקבוצה. תאר לך שבמשך כל הזמן אף פעם לא התעניינו אצלי, אם יש לי צורך בכסף ובוודאי ששמחתי שאינני נאלצת לפנות בבקשה לגזבר, מה שהיה בלתי נמנע, אילו הייתי מוסרת את הכסף, מה שיש לי עכשיו בוודאי יהיה צורך להוציא בבואה של רחל, ברכישת דברים הנחוצים לה, חוץ מזה אל תשכח שעל חשבון זה לא רצינו לקבל דברים לקישוט החדר, מה שזוגות אחרים מזמן קיבלו ואנו עדיין חסרים כל זה.

למרות הכל מצאתי פתרון לעתיד, אם יעוררו את השאלה ויחליטו על משהו, כמובן שזה יחייב אותי כמו את כולן, אך במקרה שזה יהיה כמו לפני זה, אני מוכנה ורוצה למסור חלק מסוים לקופה לעזרת קרובים, תמורת ימי עבודה, או עבודות אחרות שנעשות בהתנדבות, כי כעת כל מאמץ גופני עלול להזיק לבריאותי. לפי השבועון אתה רואה את ההצעות שהוגשו ע"י הוועדה, אם הן תתגשמנה, בוודאי לא יכול מצפוני להיות נקי, אם גם אני לא אשתתף בדבר. הייתי רוצה שתביע את עמדתך להצעה זו.

אתה כותב על יציאתו של שמואל לחופש, מכתבי זה בוודאי לא ישיג אותו במקום. אם תהיה לך הזדמנות שלח לי זוג נעלים, יפות, חומות חלקות, עם סוליות עבות של גומי. אלה שקבלתי טובות הן ובוודאי שוות את הכסף, אבל צורתן לא נאה ביותר, הן טובות לשימוש יום יומי וגם היה לי צורך בהן, כעת הייתי רוצה יפות מאוד, מספר 36.

כאן אין חדשות במיוחד, בינתיים שוב מתחיל גשם כרגע ממש סערה מתחוללת בחוץ, אנשים עוזבים ובאים חדשים במקומם. שאלת כמה פעמים על ארליך, לדאבוננו חלה במצבו החמרה, וקרוב לוודאי יצטרכו לנתח אותו, הוא שוכב כבר כמה ימים בחום, אחרי שהחום יעבור יסע לירושלים לצילום ואחרי זה יקבעו מה לעשות.

אחרי שפרייר נסע, אני יכולה להעריך מה זה ידיד טוב במקום הזה, היינו הרבה יחד והוא היה תמיד מוכן לטיולים, או ללמוד, או קריאה באנגלית, לפי מצב רוחי, ועלי להודות שבנוכחותו לא הרגשתי את עצמי בודדה כמו כעת, אין לי כמעט עם מי להתהלך או לדבר, אסתר, היא קצת קשת תנועה ובחורף היא מאוד שומרת על עצמה וכמעט שלא יוצאת מהחדר, אין אמנם מה להתפלא על זהירותה המופרזת, כי עברה כבר מספיק בחייה, למרות הכל אני מקווה שאעבור בשלום את הזמן שעלי להיות כאן, כי הזמן עובר מהר אם מנצלים אותו לטובה ומבלים בנעימים, אם גם לפעמים לא תופסים אותו כמו שצריך.

אני מקווה שהפעם תהיה מרוצה מהיקף המכתב, עלי עוד לכתוב למנחם, כי הבטחתי לו למסור את תוצאות השיחה עם הרופאה וגם ללאה ועקיבא אני חייבת תשובה.

שלך באהבה רבה. הדסה

ב"ה

"מעברים". מוצש"ק פרשת בשלח, י"א בשבט תש"ד.

שאול יקירי!

גם היום כמו כל מוצאי שבת, עבודתי הראשונה בכתיבה אליך.

ערב נאה כעת אחרי יום מלא שמש ואורה! הנני חושבת עכשיו על ההבדל בין יום יפה זה ובין הימים הקרים ביותר שבחוץ לארץ, "שבת שירה", בו נוהגים היינו להאכיל את הציפורים שלא תמותנה מרעב בקור הגדול, גם מקרה מבדח קרה אצלנו ושנה שנה היה אבא היקר מזכיר את "הפשטידה השלישית שסחבוה", זיכרונות שונים עולים כל פעם ומעוררים דאגה וגעגועים ליקרים.

כאן ימים יפים כעת ימי אביב מלאי שמש וירק, מה יפה היה לטייל יחד בשדות, מתי שוב נגיע לזה?

ביום ה' היה אצלי שלמה, כמובן ששמחתי לו מאוד, היה שעתיים והספקנו לשוחח על כל מיני דברים, הוא אומר שהמצב בקבוצה משביע רצון מכל הבחינות, אנשים עובדים במסירות ו"המצב החברתי" הרבה יותר מניח את הדעת מכפי ששיערו קודם, דיברתי על חזירתי, גם הוא חושב שעלי להיות קודם בכרכור וכשיהיה יפה בעציון – לעבור, כולם כבר מחכים לי, על דבר ההענקה הנוספת, דעתו כדעתי, שיש בכל אופן לנצל את זאת מכל הבחינות, אם לטובת הקבוצה זה או לטובתי אני, אין לדעת מתי שזקוקים לזה, הראה את התוכנית הסופית של המחנה.

על רחל, לע"ע אין שומעים, השבוע זכינו לעליה, שחיכינו לה הרבה זמן ומי ייתן ותהיינה עוד הרבה כאלה. עיני זולגות דמעות כשקראתי על בואם של העולים הפליטים, ניצולי התופת, האם נזכה פעם לקבל גם את פני אלה אשר כה יקרים לנו? הלוואי ונזכה בקרוב.

אני מחכה למכתביך, אשר כמה ימים נעצרים. שמואל עדיין לא היה והנני חוששת שכבר לא יספיק לבוא.

ד"ש לדוב ויצחק ולך מכולם ביחוד מאסתר.               שלך באהבה רבה. הדסה.

ב"ה

"מעברים". ט"ז בשבט תש"ד

שאול יקירי!

רק שורות אחדות אכתוב, כי אין לי סבלנות כרגע ואני רוצה שהמכתב ילך. אתמול קיבלתי שני מכתבים ממך, הנני רואה את המאמץ התמידי, שהנך נתון בו, הזהר ושמור על בריאותך למרות הכל.

אתמול הייתה בקבוצה החגיגה, רציתי מאוד לנסוע, אבל שלמה אמר לי שלא כדאי, כי ההבדל במזג האוויר גדול מאוד ולכן ויתרתי, אך בזמן שחשבתי שכעת מתכוננים בעציון, תקפו אותי געגועים וכתבתי מכתב לחברה', זה היה הראשון בו התרגשתי קצת, כי קשה היה לי להבליג וגם חשבתי שאין צורך להסתיר את רגשותי האמיתיים.

השבוע ביקר אצלי שמואל, היה זה ביקור חטוף, אבל נעים היה לקבל דרישת שלום אישית ממך, כעת יקר לי כל הד המגיע ממרחקים אלי.

היום התחלתי לעבוד בהגשה, שמחתי להיווכח שעייפתי הרבה פחות ממה ששערתי, החברה' אמנם מתנגדים שהוציאו אותי מהמתפרה ורוצים לבקש את הרופאה שתחזיר אותי. אני רוצה ללמוד כריכה ואולי את זאת.

במכתבך הנך שוב שואל בדבר התמיכה הנוספת, בוודאי קבלת בינתיים את מכתבי בהם אני מחייבת את העניין ודעתי זו לא נשתנתה.

סביב כבר רעש גדול ולכן אני נאלצת לגמור.

ברכות רבות ונשיקות. שלך באהבה. הדסה.

ב"ה

"מעברים". מוצש"ק פרשת יתרו, י"ט בשבט תש"ד

שאול יקירי, שבוע טוב ומבורך!

כרגיל גם הפעם עבודתי הראשונה בשעה שמופיעים הכוכבים, האיגרת אליך, ערב נעים, ספוג רוך האביב, כולם יושבים על המרפסת, בכיסאות נוח ואני בשקט הסתלקתי, כעת כשכולם בחוץ אוכל להתרכז קצת.

זה שבועות אחדים הנני חושבת כבר על יום שקרב לבוא – יום מלאת שנה לחתונתנו. ארוכה הדרך אשר עברנו בה ושנה קשה הייתה זו לשנינו, אם כי היינו מוכנים לקשיים רבים הקשורים בחיי משפחת חייל וידענו את הפרוד, לא צפינו מראש שהפרידה תלך ותגדל במשך הזמן, שימי החופשה ילכו ויצטמצמו והמרחק יגדל שבעתיים, לא פיללנו שמבטיחיי הבטחות לא יקימום… וגם לזה הסכמנו בדלית ברירה וחיפשנו להתנחם, אך יד הגורל קשתה בנו, לא דייה הפרידה והבדידות, אשר נשאתים בגאון ללא תלונות, תקפה אותי בו בזמן מחלה… ולא סתם מחלה, אלא אחת מאלה שרק הזכרת שמן גופא, מטילה אימה על השומעים עליה והדבר קרה לי, אשר בימי חיי לא ידעתי על מחלה ותלאות הגוף. קשה להבין, קשה לשאת.

לולי חסדי ה' היה הדבר רע מאוד, אך מה נפלאות דרכי ההשגחה? מצד אחד הגורל מתאכזר ומאידך מראה גם את פניו השוחקות, הדרגה בה נתפסה המחלה, מבטיחה הצלה ונעשים תיכף צעדים לכך.

כהיום, כשאני מבריאה יפה, וחושבת על חזירה לקבוצה, הכל שר בי ואומר הלל לד' על הצלה זו, כי כאן בין החולים, אשר עברו כבר הרבה, הנני רואה הרבה יותר בבירור מה עלול היה לקרות אילו היה אחרת.

ובעשיית הסיכום הנני יכולה לקבוע: רבות הפסדנו – עבר עלינו הרבה, אך גם קיבלנו – קיבלתי את האוצר היקר לי מכל – הבריאות הולכת וחוזרת אלי! ולאור ההתפתחות הזאת הנני עומדת על סף השנה השנייה בתקווה רבה, ביודעי שלפנינו עוד ניסיונות רבים ואילו קשים מאלה שעברנו.

הנני חרדה, אבל מלאת אמונה בטוב ובצדק, תפילתי שנחוג את יום השנה הבאה לחתונה, בשלום ובשלווה, יחד בבתינו, אשר יהיה צורך להקימו מחדש.

ובעזרת ד' קום נקימו!

שלומי ב"ה טוב, אני עובדת כבר בהגשה ומרגישה מצוין. העבודה הזאת היא אבן בוחן לכוחות השבים והנני קובעת בשמחה, שאני עומדת בה טוב מאוד.

מזג האוויר כאן יפה מאוד, מורגש האביב, טוב לשבת ולהתחמם בקרני השמש מפיצות בשפע את זוהרן, מתעוררים געגועים רבים לנפש אוהבת וגם תקווה שסוף סוף יגמר הכל. אני מודה לך בעד העידוד ששלחת לי, בתשובה למכתבי מלא ההתמרמרות ומרד. מהמכתבים המאוחרים הנך יכול לראות שעברתי על המשבר ושוב הנני שקטה ובוטחת.

פרג הבר פורח יפה בסביבה, הנני שולחת לך דוגמה.

באיחולים רבים ותקווה בעתיד. של הדסה.

ב"ה

"מעברים". כ' בשבט תש"ד.

שאול יקירי!

היום הייתי בת"א ומכיוון שנתבשרתי בשורה טובה, הנני ממהרת למסור לך. הרופאה אמרה לי, שעוד שלושה שבועות אסע מכאן. ז.א. שלפורים אהיה כבר בבית. הנך יכול לתאר לעצמך מה גדולה הייתה שמחתי.

היום שנה להיותנו יחד (הביטוי – יחד – הוא בעצם לא הולם את המציאות), אינני יודעת למה אתה כותב כ"ד, הנך טועה בתאריך.

הנני מקווה שביום זה ובשורה זאת, נפתחת תקופה חדשה, יותר יפה.

הייתי אצל ברנדי, הילדה מתפתחת יפה ונחמדה מאוד, אני שולחת לך תמונה.

אתמול הייתי בקיבוץ העוגן בכפר סבא, דיברתי עם בחורה בת עירי, אשר הגיעה לפני זמן קצר ארצה, מסרה לי דרישת שלום מרחל, היא דברה איתה לפני נסיעתה מבודפסט, היא מחכה עם יתר האנשים לתורה.

אני כולי מחשבות על החזירה, טוב כבר סוף סוף לעזוב את המוסד, לא מפני שלא טוב כאן, אבל בעיקר מפני שזה צעד גדול בהתקדמות הריפוי. הכל ב"ה בסדר, רק שיהיה גם הלאה כך.

המכתב הזה כולו מבולבל ובלי צורה, אבל אינני יכולה להתרכז, חוץ מזה, תיכף מצלצלים ועלי לגמור.

פרייר היה לבקר אותנו ביום א', אין לו עדיין עבודה, הוא מרגיש טוב, היה בט"ו בשבט בעציון, אבל החגיגה לא נתקימה, הוא התרשם טוב.

היום קיבלתי 3 מכתבים ממך, כולם קינאו בי, כנראה זה כבר שוב בסדר, אבל אל תתאמץ יותר מדי בכתיבה. עכשיו עבר מצב הרוח הרע ושוב טוב.

הרבה ברכות. באהבה ושמחה. שלך הדסה.

ב"ה

"מעברים". כ"ו בשבט תש"ד

שאול יקירי!

הפעם לא מלאתי את חובתי כמו כל מוצאי שבת ואתך הסליחה.

בדרך כלל אני נוהגת להקדיש את השעה אחרי השבת לכתיבת המכתב אליך, כי יפה היא מכל הבחינות ובעיקר ההכרה ששנינו עוסקים באותה שעה באותו העניין, מוסיפה טעם מיוחד לרגעים אלו, אך השבוע זה לא יצא לפועל, בגלל סיבות שתלויות במקום.

קבלתי את מכתביך מט"ו וכ' בשבט, הנני מבינה יפה לרגשות אשר בלבך, אין יהודי אשר לא ידאב על אבדון היהדות ולא יתאבל מעומק לבו, לפעמים קשה לתפוס איך אנו יכולים לחיות את חיינו בשקט, כאילו לא קרה כלום… ובעיקר לנו, אשר הבראתנו תלויה במצב הנפשי, עלינו להשתדל לשכוח, לא לחשוב בכלל, האם אפשר? תמיד קיווינו וחשבנו… הכל מופרז ואי אפשר להאמין שאכזריות כזו קיימת והנה באים ואומרים אין אשליות, אין תקוות, המציאות היא הרבה יותר גרועה מן המשוער!

וכי אפשר שלא נחשב בעיני עצמנו כעלובים, באין בידינו הכח לנקמה?

מר לנו שלא ניתן לנו לחשוב על קיום רצונם האחרון של אחינו הנטבחים. כל מה שנפל בחלקי, זה חלק זעום ממה שצריך היה להיות ותפקיד סביל בהחלט. זו היא החרדה לגורלם של אלה אשר הקדישו את חייהם על מזבח המולדת, החרדה לאלה אשר יקרים לנו ביותר, אחינו ההולכים לאש על מנת לנקום ולאלה אשר יינצלו מן התופת ויזכו עוד להגיע.

כאן אין חדשות מיוחדים ובכלל אין חשיבות מיוחדת למאורעות הקטנים, אשר מתרחשים סביבנו, מה גדולה הטרחה והקרבנות עד שמצליחים להציל בן אדם אחד ושם מליונים נטבחים באכזריות, לא נשמעת עד כה, בלי ניד ובלי נוע, הכל מחושב ומתוכנן מראש בשיטתיות. מתי יהיו שילומים?

שלך יחד בכאב ודמע. הדסה.

ב"ה

"מעברים" כ"ח שבט תש"ד

שאול יקירי!

למרות שכבר שבוע ימים לא קבלתי ממך מכתב, אדייק, גם הפעם, רק כעת אחרי כה הרבה זמן אני תופסת את משמעותו של הקשר התדיר בינינו, ואת הצפייה למכתבים, אינני מתכוונת כלל וכלל לנזוף בך על האטת הקצב, אני יכולה להבין שהנך עמוס מעל המידה בעבודות שונות ואולי זה בכלל לא אשמתך, יתכן שיש עיכובים בדרך וסוף סוף שבוע ימים זה לא הרבה זמן ואין צורך לקבול, בעיקר לי זה לא נאה, אבל אינני יודעת, אם זה נובע מתוך העדר מכתבים, או מתוך זה שהזמן לא עומד ועברו כבר ימים רבים מאז שלא ראיתיך, אבל באחרונה גברו מאוד געגועי אליך ולכן כל הד אשר מגיע ממך יקר לי לאין שיעור. הייתי מבקשת ממך לחזור ולהתמיד בכתיבה כמו קודם, אם אפילו המכתבים יהיו יותר קצוצים בתוכנם.

אולי תחייך על כך ותיזכר בזמנים שבקשתיך לא להתאמץ כה הרבה בכתיבה והסתפקתי בפחות, אבל בוודאי תבין גם בעצמך שיש תקופות שונות ולפעמים פושטים את המסווה של קרירות ואדישות ומציצים עמוק עמוק ומקשיבים לסערה המתחוללת בתוכנו. עמידה איתנה, סבלנות, הכל יפה וטוב, אבל בגבולות הזמן והיכולת, יש שצועק משהו בפנים וקורא די! עד מתי? נלאתי מנשוא!, אבל כלפי חוץ הכל בסדר ונאה… כאילו לא הייתי מעלה על דעתי שאפשר גם אחרת, אפשר גם לנו היות יחד כמו לכולם סביבנו.

כן, כעת יש לי רגעי מרדות כאלה ובינתיים אני חיה הלאה לבדי חיים שקטים ב"מעברים". באחרונה אני מחכה למישהו שיבוא לבקר אותי ויום יום יש לי הרגשה שמישהו צריך לבוא… אבל היום עובר ושוב לא נראה איש… ושוב היום עובר…

שלומי ב"ה טוב, אתמול הייתי בשיקוף, הכל בסדר, ביקרתי אצל ברנדי, ורדה הקטנה נחמדה מאוד, מתפתחת יפה, השכנות אומרות שדומה לי, ברנדי לא מרגישה טוב ביותר, עוד לא חזרה לאיתנה, יש לה משהו עם המרה, יואל כבר הבריא ועובד.

היום קיבלתי מכתב מהקבוצה, את השבועון אני מעבירה לך. שלום כותב לי ששמחים כולם לשובי ואל לי לדאוג בגלל העבודה. כעת מעונינים מאוד לקלוט אצלנו את העליה ההונגרית המבוגרת.

כפי שאתה רואה בשבועון, מתכוננים לחגיגה בט"ו בשבט. יתכן שאקבל רשות מהרופאה ואסע אם יהיה מזג אויר יפה. קיבלתי מכתב גם מעקיבא, הוא כולו צפייה לרחל, אני מבינה אותו יפה.

מה שלומך? במה אתה מתעסק? האם דוב כבר חזר?

כאן כעת יפה מאוד כשאין גשם, ימים מלאים זוהר השמש.

פרייר נסע ביום ראשון, חסר לנו בעיקר בשיעורים לאנגלית, כעת נוסעות עוד כמה בחורות.

אני נאלצת לגמור את המכתב, כי יש כאן בחדר כמה אנשים ופשוט מפריעים לי בכתיבה.

אל תתעצב בגלל מצב רוחי, הרי זה מובן שלפעמים זה תוקף.

שלך באהבה ובגעגועים. הדסה

ד"ש ליצחק

ב"ה

"מעברים". כ"ט בשבט תש"ד

שאול יקירי!

הפעם אני כותבת במיטה, כי קר מאוד לשבת ליד השולחן ואינני יודעת אם זה יצא, כי אינני רגילה לכך.

מכתביך באים עכשיו בסדר והנני מקווה שגם שלי מגיעים אליך, אם כי לא כל כך תכופות, אולי בבואי הביתה אתמיד יותר.

אני כל הזמן חושבת על חזירתי, עכשיו כבר פחות משבועיים עלי לשהות במוסד, כשתענה על מכתב זה, כבר הכתובת לא תהיה לכאן. אני רוצה לציין שהציור הוא מוצלח מאוד, שאלתי את שכנותי, הם תיכף הכירו, אתה באמת זוכר טוב את המקום.

אני רוצה לעמוד על דבר התוספת. לפי דעתי ההתייעצות תיקח הרבה זמן ולכן אני יכולה למסור לך את הסכום ההכרחי להוצאות הקשורות במצבי כעת, חוץ מאי היכולת של עבודה שלמה ותוספת להזנה, אשר אינני יודעת אם יש לקחת בחשבון, אם כי זה מוצדק בהחלט, יש צורך בנסיעה כל 10 ימים (3 פעמים בחודש), אשר כל אחת מהן באופן ממוצע (עם שיקופים), עולה כ-1$, לזה יש להוסיף בית הבראה לחודש ימים, לפחות פעם בשנה (כ-20$), אם נחלק את זה לשיעור חדשי כ-1.75$, יצא יחד סכום של 4.75$ רק לצרכים רפואיים בלבד, כי אחרי ניצול כל הזכויות, הכל מה שקשור במחלה זו, מוכרחים לשלם במלואו ואילו הייתי כעת בודדת, הייתי צריכה כמובן הרבה יותר נוסף עוד לקיום. אני חושבת שבכל אופן צריך לקבל את הסכום ההכרחי הזה לפחות, כי קשה יהיה לקבוצה, במצבה כעת, לשאת בהוצאות כאלה, אם אפשר עוד לקבל תוספת להזנה, גם את זה יש לדרוש. אתה יכול להבין שבמקרה זה, יהיה הרבה יותר קל לשאת את המצב בו אהיה נתונה עוד הרבה זמן והסידור יאפשר לי הבראה יותר מהירה, כי לא תהיה לי הרגשה, כאילו אני מכבידה על הכלל…

שלומי טוב, אני עובדת בכריכיה, העבודה הולכת טוב מאוד ואני מקווה שבמשך הימים המועטים אוכל לרכוש לי מקצוע נוסף. מהיום בעוד שבועיים אי"ה, אכתוב לך כבר מהבית. אתמול קבלתי מכתב מעקיבא ומלאה, הוא אולי יבקר אותי. על רחל לא שומעים שום ידיעות.

שלך באהבה. הדסה.

ב"ה

"מעברים". מוצש"ק פרשת תרומה, ג' אדר א' תש"ד.

שאול יקירי!

זה מכתבי האחרון מכאן, סוף סוף זכינו לכך, אני עוזבת את המוסד שבוע לפני שהרופאה אמרה מקודם, כי נתברר שזכויותי נגמרו, היות ואין כל צורך שאשאר עוד, אני נוסעת ביום שלישי 29.2, אי"ה, הודעתי כמובן תיכף לעציון ולכרכור, אך אינני יודעת אם זה יגיע, כי רק אתמול אמרו לי.

אתה יכול לתאר לעצמך את שמחתי, כולם כאן שמחים יחד אתי ומזהירים אותי לשמור על עצמי, אני מקווה שהפעם לא אזלזל יותר בדבר יקר זה, אשר בריאות שמו ואמשיך להקפיד גם להבא, כדי לשמור על ההישגים ולשפר גם להבא את מצבי, אם כי שוב בוודאי צפיפות במחנה בכרכור, אינני עושה לי דאגות מיוחדות, אני מקווה שיבינו לצרכי וישתדלו למלאות לפי עצת הרופאה.

אני מרגישה טוב מאוד. בשבועיים האחרונים מצאנו מדריך חדש בקריאה אנגלית, יום יום קראנו עם ארליך, כעת הוא מרגיש כבר יותר טוב, המורה וגם הוא, אומרים לי שאוכל בהחלט להמשיך בעצמי באנגלית, כי אוכל לבדי לקרוא ספר. כאן אין כל חדש, באים ונוסעים.

אני חושבת הרבה על עציון, בשבוע זה, אחרי הנטיעות, כל העיתונים פרסמו הודעות ומאמרים, גם ב"גלגל" הייתה רפורטז'ה, הפרסום הוא גדול, בוודאי יגיע גם השבועון אליכם, ההקדמה כתובה בידי שלום, ניכר בה עוד הרושם החזק של חג הנטיעה וכנראה הוא הד לכול הדברים שנאמרו. שלום כנראה ממשיך להתרגש, אבל אודה, באמת שגם עלי זה משפיע ויש שכל פקפוקי מתבטלים ואני בהכרה מלאה של קשיים רבים מקווה להתפתחות רצויה ולעתיד מבוסס פחות או יותר, אבל לחיים בעלי תוכן.

שלך באהבה והבראה. הדסה

ב"ה

קבוצת אברהם. י"א אדר תש"ד

שאול יקירי!

אבקש את סליחתך למפרע בעד הקיצור שבמכתבי, זה כבר די מאוחר ועלי לקום מחר השכם, כי אני נוסעת לת"א לקבל פינוי, אתמול לא יכולתי לכתוב, כי עקיבא היה כאן ושוחחנו כל הערב, הוא מדוכא, כי העלייה שוב נפסקה, אולי עוד הרב הרצוג סידר משהו שיוכלו להגיע ואם לא – המצב הוא רציני, כי השתלשלות המאורעות מראה על הפסקה מחודשת בעלייה לזמן ארוך, כמובן שזה משפיע על מצב רוחי.

אני מרגישה ב"ה טוב, אחרי שקבלתי חדר כאן (אני גרה לבד באחד החדרים שבצריף הטוב). אני יכולה לנוח, אחרי שאסדר את הכל, אוכל להתחיל לעבוד קצת, את כל שאר הסידורים אני עושה במסגרת של זמן העבודה ב"מעברים", כך למשל יוצא סידור הארון לכמה ימים. היום התחלתי ואחרי זה אמשיך. היחס מצד החברה הוא יפה מאוד, למעלה מן המשוער. רחל ס. מתנהגת יפה מאוד, ערב שבת למשל הפתיעה אותי בתשומת לבה הרבה, הביאה זר שושנים יפה, עוגה ודברים טובים, גם האוכל שאני אוכלת הוא טוב.

קיבלתי את מכתבך מכ"ז, כ"ח בשבט. את יצחק עדיין לא ראיתי, הוא נסע לטייל ואני בינתיים באתי הנה, בוודאי עוד יחזור, עוד לא הספקתי לדבר עם מנחם אודות הוספה למשכורת.

אני יכולה למסור לך את התאריכים שבקשת (25.11.1918 – תאריך לידה, ב-16.7.1943 – חליתי, ב – 1.8 – עשו לי צילום ואחרי זה גילו את המחלה (TUBERCULOSIS), 3 שבועות אחרי זה נסעתי לבית הבראה ב"מעברים" (על חשבון קופת חולים וקרן נכות), הזכויות שלי נגמרו ב-29.11.44 ומאז יצאתי את המוסד, דמי כלכלה וריפוי עולים במוסד 17$ בערך וזהו הסכום הדרוש בערך גם כעת, מחמת אי היכולת לעבוד ולהשתכר למחיה, יחד עם ההוצאות האחרות (חוץ להלבשה), זה מצטבר לסכום של 20$. אני חושבת שלפי הקווים האלה הנך יכול לסדר את הכל. במכתבי הקודם פרטתי לך את ההוצאות החדשות הנוגעות רק בריפוי.

ובכן הפעם עליך להסתפק רק בזה, מחר אשתדל לקנות לך את המילון, עוד לא הספקתי להתחיל בלימוד, כי עוד פה מוזר לי הכל כאן, אבל לאט אני מסתגלת ומוצאת את עצמי, אני כבר מחכה לזמן שתבואו.

ד"ש ממנחם. שלך באהבה הדסה.

יש לי מצפון לא נקי, ל"מעברים" עוד לא כתבתי, הערב כתבתי לישראל וברוניה.

ב"ה

קבוצת אברהם. י"ב אדר תש"ד

שאול יקירי!

אני רוצה שגם אתה תרגיש שהשבוע הוא יותר מכלום – השבוע הראשון בבית ולכן אוסיף עוד מכתב, לשנות הרגלים.

אתמול הייתי בת"א, הכל בסדר, ביקרתי גם אצל ברנדי, ורדה הקטנה נחמדה מאוד, אך ברנדי עצבנית ולא מרגישה טוב ביותר. יואל נכנס אתמול לעבודה חדשה, לניסיון, אם הוא יצליח תהיה לו עבודה קבועה. אגב, שמעתי גם על עלייה מהונגריה, שהגיעה אתמול, יש ביניהם כמה מכירים, לדאבוני לא הצלחתי לעלות למשה קרונה, אך כל הסימנים מעידים על כך, כי רחל לא נמצאת בין הבאים, זאת היא אכזבה גדולה ואני מתארת לי את ייאושו של עקיבא. דווקא הגיעו כאלה שהיו אתה יחד. דיברתי אתו בשבת הרבה, הוא כה רצוץ, עודדתי אותו עד כמה שהיה ביכולתי, נוצרו שמה כמה סיבוכים, אשר כנראה יעכבו בעד עלייתה של רחל, כנראה שהדפו את מקומה בתור ואין כהיום אף אחד שמה מי שיגן עליה. כעת אין עצה אחרת, רק שוב לחכות בסבלנות. הייתי רוצה לדבר עם דוב ויס (מאלה שהגיעו, נדמה לי שכבר שמעת את שמו).

פגשתי אתמול את יצחק עם חיימקה, הייתה זו פגישה חטופה, כי אני מיהרתי לאוטובוס, נדברנו להיפגש בתחנה, אבל אני בינתיים נסעתי, יצחק עוד יבקר אצלנו ואז איכל לשוחח אתו. הנעליים יפות, אך קצת קטנות, אך מרדכי אמר לי, שאפשר למתוח אותן. אתמול היה כאן אלכסי, ישב אצלי אולי שעה ושוחחנו, נכנסו גם שולמית ומינה. בדרך כלל אני מרגישה טוב, אני נחה הרבה, עוד לא יצא לי להתחיל בלימודים ובקריאות, קניתי אתמול מילון עבורך, הוא אולי גדול מדי בשבילכם שמה, אבל הקטנים, אין להם הרבה ערך, זה אחד המילונים הטובים ביותר, קשה היה גם להשיגו, כי אזל מהשוק.

היום קיבלתי את מכתבך מל' שבט, אני מודה לך בעד דאגתך עבורי, המעיל יהיה באמת דבר מועיל בשבילי בכפר עציון, הייתי רוצה להיות כבר שמה. היום יצאתי קצת לטייל לפנות ערב, היה נעים מאוד, קטפתי רקפות וכלניות, אשלח לך כשיתייבשו. הערב אנו הולכים להרצאתו של אליעזר בכפר פינס.

שלך באהבה ואושר בגבעה. הדסה.

ב"ה

קב' אברהם     י"ט אדר תש"ד

שאול יקירי!

חשבתי שבמכתבי זה אוכל כבר לבשר לך בשירה ושמחה על בואה של רחל, אך עדיין אין יודעים דבר. עקיבא נסע אתמול לחיפה ובערב מסר לי שהטרנספורט עדיין לא הגיע, מחכה לבואם כל יום, אולי מחר נוכל לשמוע משהו ודאי.

קיבלתי את מכתבך מיום י"ב באדר, על התמונה שבו, בזה אני מאשרת גם את קבלת יתר התמונות. תמיד הנני שוכחת על זה. יפה שהנך יכול להתעלות על הכל ולשמוח את שמחת הפורים, דרוש לזה כח ואמונה רבה. אני השנה לא יכולתי בשום אופן להגיע למדרגה זו, בו ביום גם הביאו העיתונים את הבשורה באיומה על השמדת כל היהודים בפלך וולין וגליציה ואיך לא מתקדרים הלבבות החשוכים בלאו הכי? סביבה שהמתה מצפיפות האוכלוסין היהודית, היום ריקה מיהודים. לא פעם חשבתי במשך החודש: "משנכנס אדר מרבין בשמחה", אוי לנו כי אדר זה הפך לאב, לחודש החורבן והרס…

מנחם נוסע מחר לכפר עציון, עבד קשה בזמן האחרון וגם בעציון שוב יתחיל, אין להכחיש כי יחסר לי, אבל אני כבר אסתדר גם ככה. ביום א' התחלתי לעבוד, זה הולך לי טוב מאוד, אני עובדת מאחרי ארוחת בוקר (8.30) עד 11.00 בערך ואחרי העבודה תיכף אני נחה, בדרך כלל אני מרגישה טוב מאוד, נחה הרבה ושומרת על עצמי, לע"ע זה הרבה יותר קל ממה שחשבתי.

היום קבלתי מפרייר מכתב ארוך, הוא נמצא בשדה אליהו אצל אחיו, לא עובד, אבל לפי דעתי מתרוצץ יותר מדי, חבל לי עליו, אין מי שישמור עליו והוא כה לרוחי במובן זה, אני כל פעם מטיפה לו ומבקשת ממנו להיות יותר זהיר, הוא כמובן מבטיח ובעת מעשה שוכח על זה, הוא דורש בשלומך. כתבתי כבר ל"מעברים", אבל לא קבלתי עדיין תשובה, כמעט שכחתי שהייתי שמה. האנשים שהתקשרתי אתם ישארו לי אמנם חברים טובים, אבל לעיתים לגמרי כאילו לא היה כל הדבר במציאות וטוב שזה ככה.

אני רואה שהנך שוב עסוק בסידורים ובהכנות, תבוא ברכה על מעשיך. הנני מאחלת לך הצלחה רבה.

שאול יקירי! כעת אני ממהר ואין זמן. אני נוסע בבוקר לעציון ומשם אודיעך חדשות. שלום לך מרבקה ויחיאל. ממני מנחם.

ב"ה

קבוצת אברהם.             כ"א אדר תש"ד

כפי שהנך רואה, חזרתי בי ושוב אני כותבת שלוש פעמים בשבוע, אני מקווה שתהיה מרוצה מזה וגם אשתדל להמשיך בכך.

אני כעת כולי דרוכה לקראת בואה של רחל. עקיבא נסע עוד ביום ב' לחיפה, אבל הטרנספורט עדיין לא הגיע, מחכים להם יום יום ולכן הוא לא חזר. היום מסר לי יוסף ש. שאולי יבוא לשבת, אם העולים מגיעים הערב, יוכלו עוד שניהם להיות כאן, כה הייתי רוצה בזה.

מחר אני נוסעת לת"א, כמובן שאבקר גם אצל ברנדי, גם היא בוודאי מחכה יום יום.

השבוע קראתי את ספרו של רמרק "בחזרה", ספר ממצה ומילה אחת מזעזעת, בפעם הבאה אשתדל לנתח אותו, כעת אני ממהרת, כי שרה באה לקרוא אנגלית ואינני רוצה שתחכה הרבה זמן, סלח לי על הקיצור, בתור פיצויים אתה מקבל את המכתבים משולמית, מינה ושרה.

אני מרגישה ב"ה טוב מאוד, גם בעבודה זה מצוין, המטבח למעלה מן המשוער, אני מרוצה.

שמענו שהגיע הבחור מרמת-השומרון [שם ההכשרה של קיבוץ "בארות יצחק"] והוא יהיה בשבת כאן, שוב נוכל לשמוע קצת עליכם. מה נשמע אצלכם? איך אתה מתקדם בהכנות לפסח? השנה לא נהיה יחד, אני עוד לא החלטתי איפה בחג? אם בכפר עציון או כאן? בכל אופן, אם רחל תהיה כאן, נסדר שנהיה לכל הפחות יחד אתה. מנחם נסע השבוע, מחר בוודאי יבוא מכתב ממנו, שם בעציון מתעסקים יותר מדי בשטויות, הוא בוודאי יכתוב לך על כך.

אני מבקשת ממך סליחה בעד הצורה והקיצור הרב. שלך באהבה הדסה

ד"ש מרבקה וחילי.

ב"ה

"קבוצת אברהם".       מוצש"ק פרשת ויקהל פקודי. כ"ג אדר א' תש"ד

שאול יקירי!

כרגע הננו באים מכפר פינס, שם נפגשנו עם הבחור מרמת-השומרון, מפיו נודע לנו על אי אלו תזוזות ששמע עליהן בהיותו בעיר, כמובן שלאור הידיעות האלה הכל משתנה כעת ומתחילים שוב להתבונן בכל בעיניים אחרות, עד כמה שנהיה מוכנים לכל, בשעת מעשה, ברגע שהסכנה היא גדלה קשה להתגבר על היסוסים, הלב חרד ליקר לו ביותר.

קיבלתי את הפרווה, אני מודה לך בעדה, האיכות היא באחת – מצוינת, רק חבל שאין שרוולים בה, אם יש באפשרותך להוסיף עוד פרווה בשביל שרוולים, עשה את זאת, אמנם מוזר הדבר שאני כרגע חושבת על דבר כה קטן, אבל אסור לאבד את הראש.

הייתי אתמול בת"א, "הכל" בסדר, הרופאה אמרה לי שנהנית ממני, "רק החזיקי מעמד בכל המובנים ובכל המקרים", גם לך הנני מבטיחה את זאת.

ביקרתי אצל ברנדי, ורדה נחמדה מאוד ומתפתחת יפה, אבל ברנדי לדאבוננו עדין לא בסדר, היא חלשה מאוד, אני מצטערת שבזמן שהיא זקוקה לעזרה אין באפשרותי להגיש לה את זאת. אכתוב עכשיו לרחל לטירת צבי שתסע אליה, לפחות תקל עליה קצת.

רחל עדיין לא הגיעה, עקיבא לא היה לשבת, הוא נשאר בחיפה, יתכן שבאו אתמול, בכל אופן מחכים להם כל יום לפחות קצת שמחה, בים של זרות ויגון.

בקבוצה אין כל חדש, מחר יתחילו בעציון לבנות את חדר האוכל ובית המכונות, מנחם בוודאי יכתוב לך פרטים על הנעשה שמה ואין ערך לידיעותי המעטות. אני מחכה לידיעות ממך, כי רק בהתחלת השבוע קיבלתי מכתב, כנראה שיש איזה עיכוב בדרך.

הצליחו בשליחותכם, ד' ישמרכם..

שלך האוהבת והנאמנה. הדסה.

ד"ש ממנחם, רבקה וכל החברה.

ב"ה

קבוצת אברהם. שושן פורים. ט"ו באדר ב' תש"ד

שאול יקירי!

עוד אתמול רציתי לכתוב לך, אך בינתיים נכנסו מנחם ורבקה והכתיבה נדחתה, אתמול היה פורים, כמובן שחוץ לארוחה לא היה ניכר שום דבר מיוחד, כה מוזר היה לי הפעם, לא הרגשתי בכלל שיום זה יש לו משמעות מיוחדת… כה לא אקטואלי היום, בזמן שלפני שנה הייתי מלאה זיכרונות על החג בבית, הפעם אפילו לזכור היה קשה. הימים האלה כה רחוקים מאתנו, המציאות היא כה אכזרית שגם הזכר כואב.

אתמול קיבלתי 3 מכתבים ממך, מנחם מתפלא על התרגשותך הרבה, אני ראיתי את המכתב, לא כתוב בו שום דבר ודאי. הבחור כותב שיצחק ליווה אותו עד הגבול, הוא ביקש שיבוא גם הוא, אך יצחק חזר, אין להוציא מסקנות ברורות מהמכתב הזה, הוא לא מעודד כמובן, אך יש לקוות עד לרגע האחרון, הבחור אולי יגיע בקרוב ואז נוכל לשוחח אתו, עד אז הרגע יקירי וקווה! זהו הדבר היחידי שיש באפשרותנו לעשות.

היינו שלשום בהרצאתו של אליעזר, הוא לא סיפר הרבה, הרי מהעיתונות ידוע לנו הכל מה שהביא אתו, דבריו היו מכוונים לאפשרויות ההצלה ולאנשים שיתרמו, הוא היה באותו יום בחיפה וקיבל את פני העולים שבאו, סיפר למנחם שישאל אותו שרחל לא באה מפני שלא היה סרטיפיקט בשביל בחורה. מחכים כעת לנוער והיא צריכה לבוא אתם בתור מלווה, אני חרדה מאוד, הדבר הוא כעת שאלה של חיים ואם החזית תפתח שוב הדרך חסומה לפניהם.

יצחק היה אתמול כאן, לא סיפר כמעט שום דבר, הוא מתלהב מאוד מבית הכנסת ומהסידורים שנעשו, נהנה מהלימודים, קשה לו מאוד לחזור, אמר שלא פילל את זאת.

הנעלים יקרות מאוד 4.20$, אילו הייתי יודעת שעולות כה הרבה, לא הייתי מבקשת, אך גם לא יכולתי להגיד לי זאת, אם אתה מזמין את המעיל, שיהיה איכות טובה וארוך לגמרי, זה יהיה דבר מצוין בעציון. המידה: האורך 120 ס"מ, שרוולים 61 ס"מ, היקף המותניים 120 ס"מ, מזה 110 ס"מ המידה היא מבפנים, חוץ לחלק שעובר אחד על השני. אני מקווה שתבין למספרים אלה.

אני שולחת לך פרחים שקטפתי בטיולי הראשון, הייבוש לא הצליח ביותר.

שבת שלום. שלך באהב הדסה.

ד"ש ממנחם רבקה וכולם.

ב"ה

קבוצת אברהם. מוצש"ק פרשת כי תשא, ט"ז באדר ב' תש"ד.

שאול יקירי!

הבטחתי לך אמנם הפעם לכתוב הרבה, אבל זה שוב לא יצא. עקיבא נמצא כאן ועוד מעט יכנס ולכן אני רוצה לגמור מהר.

בעצם ימי האבל והזוועה, יש עוד קרן אור שמבצבצת מתוך החשכה הגדולה, הגיעה אלנו בשורה על אפשרות עלייתה של רחל, בואה קרוב ואנו מחכים לה כל יום, אני כולי נתונה כעת לדבר הזה, אתה יחד צריך לבוא גם הבחור ה—, מפיו ידוע לנו על גורלם של היקרים שמה… עד אז צריך להזדיין בסבלנות, כי ממכתבו קשה להוציא מסקנות.

קיבלנו את מכתבך מיום ט' באדר, אני שמחה שהגיעה אליך כבר הבשורה על בואי. שלומי ב"ה טוב, מחר אני חושבת להתחיל לעבוד, אני אעבוד כמו שמה, לא יותר משעתיים במרוכז, בינתיים הספקתי יפה לנוח ולסדר את הדברים, לפעמים כשאני מתיישבת בחדרי והכל מסביב בסדר, מרגישה אני מאוד את העדרך, כמה טוב היה להיות יחד! אך לעת עתה זה רק חלום, אשר להגשמתו צריך לחכות הרבה הרבה זמן…

עדיין לא נכנסתי למסלול של לימוד, אפילו של קריאה. נכנסים אלי תכופות וגם אני לא מסתגרת וכך הימים חולפים.

שלך בצפייה ואהבה. הדסה.

 

דרישת שלום, בפעם הבאה נכתוב, אני ורחל. עקיבא.

ב"ה

קבוצת אברהם. מוצש"ק פרשת "שמיני", כ"ב באדר ב' תש"ד

שאול יקירי!

שוב אקצר, כי חם מאוד בחדר והכתיבה בו היא לא מן הדברים הלים, אני רוצה רק לגמול לך בעד חריצותך הרבה ולכן אשתדל להתגבר.

בעצם רציתי לענות על המכתב את המחשבות על ספר "בחזית", אך לזה דרושים תנאים יותר נוחים. באחרונה אני קוראת מעט מאוד ובכלל לא לומדת, אין זה מתוך חוסר זמן או רשלנות, פשוט מזג האוויר גורם לכך. החום הוא גדול מאוד, חמסינים חזקים, עוד בשעת המנוחה לפני הצהריים אני נרדמת בקריאה של הדף הראשון, השינה אחה"צ היא כבר פגומה, כי בחדר נעשה חם מאוד, לפנות ערב נעים לשבת על המרפסת, אך שוב הקריאה בלתי אפשרית, כי מתאספות שם כל הנשים עם ילדיהן וכך אין פלא שהימים חולפים בלי שינצלו אותם. אנו מתקרבים לזמן הנכסף, זמן ההעברה לכפר עציון, האנשים מחכים כאן ליום זה בכיליון עיניים, כעת הצפיפות שם תגדל עוד יותר, מחמת בואם של העולים החדשים אליהם, מנחם בוודאי כתב לך בפרוטרוט, אך אין דבר, הלוואי ויבואו הרבה, נהיה מוכנים להצטופף עוד יותר.

אני מניחה שחזרת כבר מהעיר, האם גם אצלכם כה חם? האם העבודה קשה כעת? ומה שלומך? אני יודעת שההתרגשות הרבה בימים האחרונים לא השפיעה טוב עליך, השתדל עד כמה שאפשר פחות לחשוב על הדבר ולחכות בסבלנות לסידורו, ייפול הדבר איך שייפול, אסור לנו להתמוטט במקרה של אי הצלחה, אנו מצווים לשמור על בריאותנו ועל כוחותינו הנפשיים, כי יש לנו צורך בהם.

עקיבא באחרונה לא כותב, כנראה ששוב חזר לאדישותו הישנה, אין כבר דבר אשר יוציא אותו מקפאונו, הוא כולו הרוס מבפנים, אין להתפלא, היה זה זעזוע קשה מאוד, מכה אנושה ברגע שחשב את עצמו כה קרוב למטרה, חבל מאוד, עדיין לא שומעים דבר על הנעשה שמה ואין כל קשר אתם, כעת מחכים לעלייה נוספת, גדולה, מרומניה, הלוואי ויצליחו להציל לפחות את השרידים האלה, כה הרבה אבד לנו!

אגמור כי השעה מתקרבת ל-10, ד"ש לך מרבקה וחילי, שולמית, שרה ושושנה.

שלך באהבה רבה. הדסה

ד"ש לדוב ויצחק

ב"ה

כ"ט באדר תש"ד

שאול יקירי!

תחת הרושם המזעזע של המאורעות האחרונים, הנני כותבת את השורות האלה, גם בכתבי את מכתבי במוצאי שבת לא קל היה לי, כי במשך שעות מספר, עבר עלי הרבה, אך כל זה לא כלום, כי אלה היו צרות כפרט… אך כעת בקרות האסון הגדול ביותר לעמנו בימים אלה, בהיסתם הגולל על שארית הפליטה, בהסגר הסדק האחרון של הצלה, בכיבוש השטח היחיד שממנו הייתה הדרך לארץ, בידי הפולש האכזרי צורר עמנו, הלב נקרע לגזרים ורועדת היד בכתיבה.

אני רוצה באופן כרונולוגי לתאר לך כמה ימים שמספרם לא מגיע אפילו לשבוע, ימים רוויים כאב, מלאים מלחמות וכבישת הדמע, ימים שבהם ניחמתי בעת אני עצמי הייתי זקוקה לנחמה, שתלתי תקוות בליבות, כדי שגם בליבי אני התקווה תקלט, עמדתי איתן לתימהונם של כל אלה שסובבוני ואולי גם לתימהוני עצמי.

וכרגע פתקה קטנה, מילים ספורות, הכתובות בכתב ידו של עקיבא, מילים הקורעות את הלב, גרמו לכך שעיני זולגות דמעות, בראותי לפני את גודל האסון, את היתמות הרבה הסובבת אותנו ואני נזכרת במילים שכתבת בהתחלות הימים, בהגיע אלינו בשורות האיוב "אוי לנו כי נתייתמנו", רק כעת ברגע מר זה, הנני תופסת את משמעותם המלאה של המילים האלו. אתם במרחקים, חושבים יותר פתוחים משלנו החיים בטרדת היום סביבנו, בדאגותינו הקטנות, היום יומיות, בשאיפתנו להבריא ומתוך השאיפה הזאת, אנו משתדלים לא לראות, לא להרגיש ולא לתת לרגש לשלוט עלינו.

ובכן – ביום שישי בשבוע העבר, בהיותי אצל הרופאה, סרתי לברנדי, בהיכנסי אליה נדהמתי, ראיתי שהיא חולה מאוד, סובלת מזעזוע עצבים… זקוקה להבראה לפי הוראת הרופא, מכיוון שאין איפה להשאיר את הילדה, בקשה אותי שיסדרו אותה אצלנו בקבוצה, בהכירי את התנאים שלנו, לא יכולתי להבטיח לה, אך בראותי את מצבה ובשמעי את תחנונה, הבטחתי לה, אך בלבי הייתי משוכנת שזה בלתי אפשרי. לכן עברה עלי שבת מלאה התלבטויות, אם בכלל לפנות בעניין זה ומלחמה שעלי לעשות את הדבר הקיצוני ביותר כדי להצילה.

במוצאי שבת דיברנו עם החייל שמסר לנו את הבשורה עליכם. עלי לצין, כי הדבר הפתיע אותי במהירות הביצוע, אך הייתי מוכנה לו זה מזמן ולכן לא הייתה זאת מכה עבורי, הנך יכול לראות את זה ממכתבי שכתבתי תיכף אחרי שבאנו משם, להיפך, אני הייתי המעודדת, כל הדרך דברתי עם שושנה ועודדתי אותה…

ביום א' בבוקר חזר עקיבא מחיפה, אחרי היותו שבוע ימים שמה, בילה ימים של חרדה, כי בראותם שלא באו, חששו לאסון שקרה בדרך, אך בהגיע סוף סוף העולים, מסרו לו שרחל לא באה אתם ותבוא רק אם תהיה עלייה גדולה. הנך יכול לתאר לעצמך את מצבו המיואש… ושוב היה צורך בעידוד ואני עשיתי את זאת, אולי גם בהצלחה… כעת אני רואה שזה היה רק לרגע.

בערב החלטתי ברגע האחרון לפנות בגלל קבלתה של ורדה הקטנה, שלום היה במקרה כאן, עשיתי ניסיון, ותאר לך את אושר – הצלחתי! אני מעריכה מאוד את הדבר, זה מאמץ גדול מצד הקבוצה, בעיקר מצד הטיפול ואהיה לתמיד אסירת תודה בעד זה. אני הראשונה בקבוצה שקבלה את זה, עדיין תמיד דחו מקרים כאלה, בינתיים הביאו כבר את ורדה וברנדי נסעה להבראה ל"הר שלום", נקווה שבעוד זמן תחזור לאיתנה ושוב יהיה אתה בסדר, לעת עתה שמחתי שיכולתי במקצת לגמול לה בעד כל זה שעשתה לי לא מזמן והייתי שקטה יותר.

ביום שלישי ניתכה מהלומה קשה על ראשינו, בראותי שצבא גרמני כבש את הונגריה, לא יכולתי להירגע, חייתי בכל נפשי את הצרה הגדולה שקרתה לכל עמנו בעצם. בכאב הכללי על צרת ישראל לא זכרתי במיוחד, שאחות לי יחידה במדינה זאת, אחות אחת מבין עשר, שאין לי כל ידיעה עליהם. אחות, שרק לפני ימים מספר חשבתי שבעוד שעות מספר אראה אותה, שאוכל בתוך האבל הגדול גם לשמוח, לשמוח לאושרם של נפשות אהובות, אראה גמול לאהבה גדולה, אראה מאוחדים את אלה שהיו נפרדים במשך זמן כה רב ובכח האהבה באו על שכרם והנה המילים המועטות הוכיחו לי את המציאות האכזרית ולמרות הכל, הכל מתמרד בי ואומר: לא ייתכן!

לא קל לי כעת לנחם את עקיבא ועדיין לא כתבתי לו, כי מה אוכל להגיד כדי לנחמו? אך אני מוכרחה לעשות את זאת, אולי גם אבקר אצלו, הוא מבקש אותי לכתוב לו תכופות והרבה, כי הוא מבודד ורק אני נשארתי לו. כתוב לו גם אתה, שיראה שיש עוד נפש קרובה לו…

אני רוצה לקוות, שאם יהיו עוד מועטים שינצלו מן התופת, גם רחל תהיה ביניהם, אבל במה נתנחם בצרתנו האיומה? ומה נעשה בשברנו הגדול?

אני שוב חוזרת: "אוי לנו כי נתייתמנו!".

מבחינה גופנית הנני ב"ה בסדר, אני עובדת במתפרה, הספקתי השבוע לתפור כמה חלוקים, אני עושה אחד ליום.

אני מצליחה גם "להחזיק מעמד", כולם משתוממים עלי ומביעים את הוקרתם לעמידתי האיתנה ועושים לי ממש מחמאות "הנך בריאה ברוח", שומעת אני לא פעם מפי הבחורות. תודה לד' בעד זה, אחרת קל היה מאוד לצאת מהדעת תחת הנטל הכבד של צרות וכאב.

מה שלומך? ואיך אתה מתקדם בהכנות לפסח, חג חרות, זה יהיה לנו שוב לחג סמלי, לזמנים טובים שעברו ואולי ישובו שוב לעמנו? האם תזרח לנו עוד שמש האביב?

ריבונו של עולם, תבהיר כבר את שמיך הקודרים, תוריד גם אתה את דמעותיך ויגרו המים, הגשם המחיה, ותזרח השמש לפחות לשארית הפליטה שבארצך, כי הננו צמאים למים לשמש!

שלך בכאב ותפילה. הדסה.

ד"ש מרבקה, שושנה, עקיבא והיתר.

ב"ה

קבוצת אברהם. ב' בניסן תש"ד.

שאול יקירי!

בוודאי הפתיע אותך הנימה הכאובה, כמעט מלאה ייאוש שבמכתבי האחרון, בינתיים הספקתי קצת להירגע, אני משתדלת לדלות עד כמה שאפשר ממעיין האמונה ולקוות עד קצה הגבול, כי אין מוצא אחר.

היום קיבלתי את שני מכתבים מט"ו, כ"ז באר, באחד מהם יש כמה מילים קולעות למצבי כעת, מצאתי בהן קצת מן הנחמה. מעניין שלפעמים הדברים מגיעים בזמן הנכון, כאילו חוט חשאי נטווה בינינו ומקשר את המחשבות…

היום לא ארבה בכתיבה, כי זה די מאוחר ועלי לקום מוקדם, כי אני נוסעת מחר, אני חושבת לבקר גם אצל ברנדי, ורדה הקטנה נחמדה מאוד, היא מתנהגת יפה וכולם אוהבים אותה, היא נמצאת בחדר עם הילדים היותר גדולים במקום יצחק, כשהביאו אותה אמר יאיר: "יש לנו תינוקת בחדר, כשהיא קצת תגדל נוכל להרביץ לה". הוא עכשיו נחמד מאוד, יום יום הוא מחכה לשמעון, כשחוזר מהעבודה ורוכב על הסוס, כבר יושב יפה בעצמו.

גם חילי הקטן הוא נחמד מאוד ומתפתח יפה, בכלל כל הילדים הם כה נחמדים, יש למצוא בהם הרבה מאוד.

הנך שומע על היחסים עם שושנה, אני יכולה להגיד לך שאני עם כולן ביחסים טובים, בעיקר אצל שולמית אני מבלה גם רגעים נעימים. שושנה באחרונה מתקרבת אלי ואני מקבלת את זה כמו רגיל, היא לפעמים מפליגה יותר מדי בשבחי וזה לא נעים לי בכלל, נלאיתי כבר משמוע את ההלל על "התנהגותי למופת", שבפי כל.

השבוע לא קראתי כמעט, היה לי הרבה עבודה עם החלוקים ועבדתי עליהם גם אחרי הצהריים, כמובן שבכיסא נוח. אני עוברת עכשיו על הספרים שבארון, קריאה קלה ומענינת מכניסה לאמנות העממית. את היומן הפסקתי כמעט לרשום, כי אין לי פנאי ולפעמים חסר מצב רוח.

ובכן מלאתי בכל זאת את העמוד ומצפוני נקי. רב ברכות. שלך באהבה. הדסה.

ב"ה קבוצת אברהם. מוצש"ק פרשת צו, מוצאי שבת הגדול, ח' בניסן תש"ד.

שאול יקירי!

למרות רצוני הטוב להוסיף עוד מכתב לשניים הרגילים במשך השבוע, זה מסתדר רק לעיתים רחוקות, תמיד נמצא תירוץ מוצדק, או פחות מוצדק, כדי לדחות את הכתיבה. בזמן האחרון אני באמת מתרשלת וחייבת לכמה אנשים תשובה, בעיקר לאסתר ולפריד, אני אשתדל כבר הערב למלאות את חובתי זאת, לעומת זאת יש שאני מתמידה בכתיבה, בעיקר לאלה שאני יודעת שכהיום מכתבי מוסיף להם הרבה ואלה הם: עקיבא וברנדי, אצלם אני באמת מקפידה ומצפוני לא נותן לי לזלזל בדבר וכלפיך אני נוהגת כרגיל – משתדלת לדייק, אך לא מפנקת אותך, אם כי פינוק ממין זה מוסיף לשנינו.

חג הפסח מתקרב, קשה להבין אפילו מה רחוק מאיתנו רגש השמחה לקראת החג יפה זה, חג האביב והגאולה, חג השלמות ואיחוד המשפחה, גם בזיכרונות שבשנים הראשונות של ריחוק מהבית היו כה חביבים עלי, מקבלים כעת צורה אחרת, זיכרונות ימים רחוקים מלאים שמחה ואושר, ימים שעברו ולא ישובו עוד… כי נעדר היסוד לכל אשליה והלב מלא כאב על החורבן הגדול וקשה מאוד להתעלות על הכל.

הימים הולכים מהר למרות הכל, הכל במסלולו הולך וצו החיים הוא להתגבר ויצר החיים פועל בנו במידה רבה ונוסף לכל, הסבל והאבל הגדול ששורר בלבנו על כל הנעשה בגולה. מצב העניינים בארץ חמור מאוד, מעשי הפשע של יחידים בלתי אחראיים מתנקמים בכל היישוב וקל מאוד להעניש את כל האומה על פשעי מורדים והריגת כמה שוטרים מזעזעת את העולם ואת עמו, יותר משפיכת דמם של מיליוני יהודים ומפני שבמקרה הרוצחים שייכים לאותו העם, לא כדאי לעזור. לא חשוב שכל יהודי הגון מגנה את מעשי הבריונים, לא חשוב שהישוב עם כל מוסדותיו הציבוריים, חילוניים כמו דתיים, לוחם נגד התופעה הזאת ומוקיע את האחראים למעשים אלה, הוא נענש והוא סובל, סובל מבחינה כלכלית, נזקים עצומים נגרמים לו, חייו משותקים למחצה ועל הכל חרד לחיי היקרים לו, שנתונים בגיא ההריגה ואין מציל וחרד לעתידו. את העבר קברו השטנים, ההווה הוא מר ומלא מלחמות והעתיד מתקדר טרם שמשו זרחה, אך לא היינו יהודים, אילו היינו מתייאשים לגמרי ומפסיקים את מלחמתנו, גלגל ההיסטוריה מסתובב, הנה כבר היום נאמר "עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' ביד חזקה", התגברנו על האויב בכל הזמנים שרצו לכלותינו ואמונתנו הזכה שגם כעת, אל יצליח הצורר להשתלט עלינו לחלוטין, אם כי פצע בנו מאוד.

ואמונה זו מסייעת לנו וזורעת תקוה לקראת חג הגאולה, אגב, כדאי לספר את החכמה החדשה של אורה… שולמית סיפרה לילדים על החג ואת כל הכרוך בו, אחרי זה שאלו את אורה: "איפה עכשיו א.? והיא ענתה בלי שהיה, איפה שהיו פעם כל היהודים".

כאן עיקר השיחות והחיים מרוכזים סביב הדבר העיקרי – ההעברה. המזכירות מעוניינת מאוד להעביר את כולם עד שבועות, מאידך יש בעציון אנשים שמתנגדים לכך ורוצים את ההעברה להוציא לפועל רק בגמר בנין הבתים, הקטנות היא כה רבה, שאנשים חוששים שמא יצטרכו לוותר מנוחיותם למען הבאים, מאידך הפירוד במשפחות הוא גורם לסבל רב ואנשים לא מוכנים לסבול בזמן שאין צורך בכך.

בשבילי משונה הדבר שמעמידים את הסבל שבפרוד המשפחות כה גבוה, אם כי אני מבינה אותם, אבל לפי דעתי יש בעיות יותר חמורות מזה, אבל ככה זה כל אחד מרגיש רק מה שכואב לו. הערב צריכה להיות שיחה כללית בעציון, מנחם בוודאי ימסור לך עליה. שלומי טוב, אני עובדת במחסן ונחה הרבה, איך עכשיו אצלכם? האם עוד רבה העבודה? לפני החג בוודאי תוציא את חלקך, אבל עם כל זה, השתדל לשמור על עצמך! אני מחכה למכתביך, כתוב גם לעקיבא, הוא כבר נרגע קצת, אבל רואים שהוא סובל, הוא כותב לי עכשיו תכופות, לא מסתיר ממני דבר ומגלה את כל כאבו, הנני מרוצה שפונה אלי במצבו הקשה ולא מסתגר, כך לפחות קל לו קצת, אשתדל לבקר אותו, הוא ביקש ממני את זאת.

שלך באהבה וברכת החג. הדסה.

 

בהזדמנות אצרף כמה מילים, זה כבר מאוחר ואני עכשיו לפני פסח, עסוקה מאוד ולזה גם מסדרת הדירות, כך שהזמן מוגבל, תקבל את סליחתי, בפעם אחרת אאריך בכתיבה. מנחם יבוא לסדר לקבוצה, ד"ש לך מיחיאל, בפסח ימלא 1 שנה. ד"ש לדוב יצחק ושמואל, אבקש שתכתוב תכופות, יותר מאשר אני כותבת… להתראות וחג שמח, שלום. רבקה.

ב"ה

קבוצת אברהם. י' בניסן תש"ד.

שאול יקירי!

מכתבך מכ"ח אדר גרם לי הרבה מחשבות, עוד אתמול רציתי לענות לך, אך חיכיתי למכתב שלפניו, בו מדובר על עצם העניין בזה, רק כעין המשך לו. לדאבוני הרב לא קיבלתיו גם היום, אני רק משערת דברים מבלי שאוכל להסיק מסקנות ברורות, מה היא הכוונה, האם שתחזור בכלל, או רק חזירה לארץ?

קשה לי לנקוט עמדה [האם לקבל שחרור מוקדם מהבריגדה, בגלל מחלת אשתו] לא רק מפני שאינני יודעת ברורות, אלא בכלל הדבר הוא לא פשוט והמחשבה חדשה מאוד בשבילי, מאידך אני יודעת שהרבה תלוי בי וליחסי לעניין, הדבר הוא כה לא אחראי, שאינני מעיזה לקחת עלי את עול ההכרעה. כתבתי זאת למנחם ועקיבא, שייעצו לי, אני כאן לגמרי לבדי ואלה שקרובים אלי ויכולים להשפיע, כה מנותקים ממני. אני מתארת לי שכל בן אדם בעל היגיון יחייב את המעשה ויחשוב אותו למוצדק באיזה צורה שהיא, אם ניתן לביצוע, אבל אני אף פעם לא חשבתי על נסיגה והייתי מוכנה לשאת עד הסוף.

זהו אולי שיגעון פשוט או נטייה מיוחדת לסבל, או רגש האחריות מופרז, אינני יכולה לכנות את הדבר בשמו הנכון, רק עובדה היא שפעם בת"א אמרה לי בחורה אחת על ההקלה האפשרית בצורה זו, כי במקרה שלי זה בהחלט מוצדק, אז אני הסתכלתי בה כעל אדם לא ישר, אבל לא פעם חזרתי על דבריה ושאלתי את עצמי "אולי באמת כדאי?", אך טשטשתי את המחשבה הזאת שניסתה כל פעם לנקר במוחי.

אחת אוכל להגיד לך, אני מצטערת על שברגעי חולשה כתבתי אליך, אני התגברתי מזמן והרושם אצלך עדיין כה חזק ולמה להוסיף עוד סבל לאלה אשר סובלים בלאוו הכי? במובן זה יכול להשתמע לשני מובנים, בעד ונגד העניין, כמו שמכתבי כולו רופף ואין בו שום דבר ודאי, חסר ביטחון כמו אני עצמי ברגע זה, אבל מה אוכל לענות לך? אין דברים כאלה נפתרים בין רגע ובעיקר הכל מעורפל לפני עוד וכה חדשים. אני מחכה בכיליון עיניים למכתביך הבאים, אולי יוסיפו יותר בהירות.

שלומי ב"ה טוב, אני מחכה לאורחים לפסח. ברנדי תבלה כאן את כל החג, סידרה את זה כבר ואני שמחה לכך. את יואל הזמנתי ליום א' של חג, כך נהיה לפחות קצת יחד, זה יוסיף לי הרבה, חילי וורדה נחמדים מאוד. ד"ש מכולם. חג שמח.

שלך באהבה וצפייה לבאות. הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם. י"א בניסן תש"ד.

שאול יקירי!

רק כמה מילים אכתוב, כי אני ממהרת לישון, השעה כבר מאוחרת. היום קיבלתי 3 מכתבים מכ"ז באדר, א' וב' בניסן, חבל שהראשון איחר כל כך. אחרי שחשבתי על כל הדבר החלטתי לחייבו, סוף סוף הצדק אתך, אין כל ערך שנתייחס בקלות דעת לחיינו אנו ולא צריך להפריז בהקרבה, נהיה הפעם יותר מציאותיים, כי גורלי הדבר, ננסה הפעם לקחת את גורלנו בידינו.

לעת עתה לא יכולתי לפעול בדבר, כי לא הייתה לי כל כתובת וגם לבדי הייתי חדלת עצה. אחרי שקראתי את כל המכתבים החלטתי לנסוע לעציון, שם לעבד עם מנחם ועקיבא תכנית פעולה שהדבר יבוצע בהקדם האפשרי ושיתחילו תיכף לפעול בכל הכיוונים, בדרך אסדר גם את התעודה הרפואית.

אחרי שיסודר משהו ממשי אודיע לך תיכף. אנ נוסעת מחר בבוקר וחושבת לחזור ביום ה', לולי הייתה ברנדי באה, הייתי כבר נשארת לפסח.

בכל אופן, אני חושבת, כי נוכל לסדר משהו אצלי לפסח, רבקה סידרה ניקיון יסודי על חשבון העבודה במחסן, אני מרוצה שזה יצא ככה.

כאן אין כל חדש, רבקה כעת עסוקה במחסן וייתר הדברים כמו לפני פסח בכל מקום. עד ההנה מגיע אלי ריבה של רחל עם שמעון (סידור עבודה), אתמול באו חברים חדשים – משפחה שהיו פעם ברמת-השומרון, עם ילדה.

אני מקווה שהחלטתי תרגיע אותך, הפעם אהיה מציאותית והגיונית, כי הנך צודק בקבעך שהעקשנות במקרה זה יכולה להתנקם בנו יותר מאוחר.

ובכן, אנסה ואעשה את כל המוטל עלי, היי שקט ואל תהרוס את העצבים. אני רואה ממכתביך האחרונים, שהנך סובל הרבה מהעניין, לא קל היה לך להחליט וזה גם מובן [אם להשתחרר מהבריגדה מוקדם, בגין מחלת אשתו]. היה בריא וחזק! חג שמח.

שלך באהבה ובחרדה. הדסה.

ד"ש מרבקה, שולמית, מינה ושושנה, ממני לדוב ויצחק.

ב"ה

קבוצת אברהם י"ג ניסן תש"ד

שאול יקירי!

שוב רק בקיצור אודיע לך על כל הנעשה במשך היומיים האחרונים. כידוע לך נסעתי לכפר עציון, כדי

להתייעץ עם מנחם ועקיבא.

התרשמתי טוב מאוד, המקום הוא נהדר ונעשתה כבר עבודה רבה, על כל זה אכתוב יותר פרטים בהזדמנות קרובה.

בענינינו החדש נעשו לידינו הצעדים הראשונים, היום כתבתי לקצין המקשר בקווים כלליים את מצבי ובקשתיו פגישה לשם בירור האפשרות להקלה, כעת יש לי לחכות לתשובה ולצפות להתפתחות הענינים לצד הטוב.

אבקש את סליחתך על הקיצור היוצא כמעט מגדרי הנימוס, אבל אני עייפה מאוד אחרי הדרך ועיני נסגרות.

שלך באהבה ובאיחולים טובים לחג. הדסה.

ד"ש מעקיבא, לאה ושאר אנשי עציון והגבעה.

 

שאול יקירי שלום.

היום אנו בכרכור לרגלי החג. את מכתבך קבלתי וגם שלחתי כבר תשובה, מה שניתן לעשות אנו עושים והד' יעזור. יחיאל מרגיש טוב וגם רבקה.

חג כשר ושמח וגאולה שלימה. שלך בנאמנות. מנחם.

ב"ה

מוצש"ק א' דפסח. ט"ו ניסן תש"ד

שאול יקירי!

הפעם אני שוב נאלצת לכתב בקיצור נמרץ ואתך הסליחה. ברנדי ויואל נמצאים כאן ולא נעים לי להקדיש הרבה זמן למכתב.

גם ליל סדר עבר, הפעם היה די עלוב, האנשים לא התייחסו ברצינות וגם כאלה שלא היה להם מצב רוח בגלל המצב. אחד הרגעים הנחמדים ביותר היה שאלת הקושיות ע"י הילדים במקהלה, זה היה מוצלח מאוד. משפחת אימבר ערכה סדר פרטי.

אתמול הייתי נאלצת להפסיק את הכתיבה, כי נעשה מאוחר, בינתיים כבר הייתי בת"א לקבל פינוי, הכל הלך בסדר, הבדיקה האחרונה שלי טובה מאוד, בפעם הבאה יעשו שיקוף.

קיבלתי אתמול את מכתבך מג', ה' בניסן, אני מקווה שבינתיים קבלת את שלי. מה שהיה עלי לעשות עשיתי, עכשיו אני מחכה לתשובתו של הקצין המקשר. אני רואה שאתה מתוח יותר מדי וזה עלול להזיק לך, אל תתאמץ כל כך! שמור על בריאותך!

אני רואה שהמכתב הזה כבר ממילא יצא מקוצץ ולא יוצלח, קשה לי להתרכז, כי אני עייפה מאוד מהדרך. את התמונות האחרונות קבלתי, הן יפות מאוד.

ברנדי מרגישה ב"ה יותר טוב, אחרי החג היא תחזור הביתה עם הילדה ורחל, מטירת צבי, תבוא לשבועיים אליה.

כאן אין כל חדש, אליעזר היה לפסח, הביא מתנות יפות מאוד לשושנה, גם צבי היה, אלכסי היה לפסח בעציון, הוא יהיה שמה לעיתים קרובות, כי הועבר למקום אחר בדרך שנוסעים לירושלים עם האקספרס.

עכשיו אני רוצה לשמוע לבקשתך, לא להתאמץ בכתיבה רבה ולכן אגמור.

שלך באהבה ובצפייה. הדסה.

ד"ש וחג שמח לדוב ויצחק. ברכות משולמית, רבקה, חילי וברנדי עם ורדה

ב"ה

כ' בניסן תש"ד

שאול יקירי!

שוב אכתוב רק כמה מילים, כי זה מאוחר. כתבתי עכשיו לברנדי ולרחל לטירת צבי ומכיוון שבינתיים מאוחר אתה תהיה מקופח.

הייתי אתמול בת"א, הרופאה מאוד מרוצה ממני ושבחה את עמידתי האיתנה, אמרה לי ברגעים קשים אפשר להכיר את החוזק של הבן אדם. אני באמת משתדלת שמהלך העניינים לא ישפיע על המצב הבריאותי. פגשתי במקרה גם בחור מ"מעברים", הוא סיפר לי על הנעשה שמה ושמעתי הרבה מקרים מעציבים, אני באמת שמחה שכבר יצאתי משם, כי סוף סוף עד כמה שמשתדלים שמקרים כאלה לא ישפיעו, במקום הרושם תמיד חזק יותר.

בקרתי אצל ברנדי, שלומה הוטב במקצת, היא רק בודדה שמה, נקווה שאחרי פסח תוכל לחזור הביתה. ורדה הקטנה נחמדה מאוד ומתנהגת יפה, אוהבים אותה מאוד, בעיקר יאיר נהנה ממנה, היא כבר ילדה ערה ותופסת יפה את כל הנעשה מסביב, כל הילדים בכלל הם נחמדים מאוד ומתפתחים יפה.

כאן על הגבעה אין כל חדש, היום זה קצת "על הראש", כי בלילה הייתה סערה וכמובן יושבי האוהלים נשארו בלי דירה, אבל זה הסתדר מהר, כי בסך הכל יש רק שש בחורות שהיו באוהלים ומצאו מהר מקום עבורן.

בלהה עומדת השבוע לצאת לעפולה להשתלמות בטיפול תינוקות, מחר צריך לבא אלעזר לחופש, כמובן ששושנקה כבר מחכה לו, גם אני שמחה לראות שחיילים באים הביתה, אלכסי לע"ע נמצא כאן, הוא מבקר לעיתים קרובות.

שלום כולנו טוב, יהודה באחרונה בא כמה פעמים בשבוע, כי עסוק בקניית מכונות [לנגריה]. מנחם כותב תכופות מכ"ע, הוא מרוצה מעבודתו, בוודאי כתב לך פרטים על הנעשה שמה, מעקיבא לא קיבלתי כלום, אני כותבת לו תכופות, כי הנני מבינה את מצבו הקשה, הוא רגיש מאוד והאסון השפיע עליו מאוד. אחרי שחושבים להיות כה קרובים למטרה, קורה באופן פתאומי דבר נורא כזה. אני עוד החלטתי לחכות ימים מספר עד שאוציא מסקנה סופית, בינתיים אני מקווה עד קצה הגבול.

שלך באהבה. הדסה.

ד"ש מרבקה, שולמית, מינה ושושנה.

ב"ה

קבוצת אברהם. מוצש"ק חג הפסח, פרשת שמיני. כ"ב ניסן תש"ד

שאול יקירי!

בעצם מגיע לך כבר מכתב ארוך, אחרי הטלגרמות ששלחתי באחרונה, אבל אינני יודעת אם אהיה מסוגלת לכך, אם כי זה אחרי החג ונחתי, אני מרגישה קצת עייפה, כי היום היה חם מאוד.

אינני יודעת מה היא הסיבה שמכתבי לא הגיעו, אני כותבת כל הזמן בקביעות, כרגיל. אני מקווה שבינתיים כבר הגיעו אליך ותדע את מצב הענינים.

עדיין לא קבלתי תשובה על מכתבי לקצין המקשר, אני בצפייה תמידית, גם החג כבר עבר, אצלנו כמעט שלא היו אורחים, חוץ לבחורים מכפר עציון, לעומת זה בעציון לא פסקו הביקורים כל ימי החג.

ברנדי בלתה כאן את כל החג והרגישה טוב מאוד, היא אומרת שזה הועיל לה יותר מבית ההבראה ב"הר שלום", אני שמחה מאוד, שיכולתי לעזור לה, היא נוסעת ביום ב' יחד עם ורדה, גם אני אסע אתן.

אני מרגישה ב"ה טוב, בשבוע שעבר שכבתי כמה ימים, היה לי קצת חום, זה היה אחרי הנסיעה לכפר עציון ולת"א, אני חושבת שזה היה מההתאמצות והטלטולים בנסיעות, העיקר שזה עבר בשלום, זה ילמד אותי לשמור יותר על עצמי ולא לשכוח אף לרגע את מצבי. מחר אי"ה שוב אתחיל לעבוד.

כאן אין דברים מיוחדים, הכל במסלולו הולך, כעת מצפים להעברה, ייתכן שלשבועות כבר נהיה בעציון. אני חושבת שמבחינת המנוחה וחיים מסודרים היה לי יותר קל כאן, שם הרעש קצת גדול מדי והצפיפות רבה מדי, לעומת זאת תנאי האקלים אידאליים, כאן כבר התרגלתי ואני חיה באמת כמו ב"מעברים", יש לי כל התנאים לכך, היחס מצד החברה הוא טוב מאוד, למעלה מן המשוער, סוף סוף אנשים כבר התבגרו בשטחים מסוימים. אני מקווה שגם בעציון אוכל ליצור לי תנאים ואוכל לעמוד על השמירה נגד הכל.

שלך באהבה ותקווה. הדסה.

ד"ש מרבקה וחילי ברנדי ורדה והיתר.

ב"ה

קבוצת אברהם. כ"ו בניסן תש"ד.

שאול יקירי!

כמטר רצוי המביא את ברכה מהשמיים, ניתכו עלי בבת אחת ארבעה מכתבים (מי"ג, י"ז, י"ח בניסן), הנני מתביישת בעד הרשלנות שבזמן האחרון חלה אצלי, אך אין זה לגמרי באשמתי, בהיות ברנדי כאן, רציתי להתמסר לה ולא יכולתי הרבה זמן להקדיש למכתבי, ביום ב' נסענו יחד אתה, היא חזרה הביתה במצב המניח את הדעת, כאן נחה הרבה ואני שמחה לכך, שיכולתי להחזיר לה במידת מה את המגיע לה ממני, נקווה שבמשך הזמן תחזור לאיתנה אי"ה.

הייתי אתמול בשיקוף, הכל בסדר גמור, הנחתי על דבר החום הייתה נכונה, גם הרופא אמרה שזה היה התאמצות, כעת כבר עבר הכל ואני אדע להבא לשמור, אל תדאג לי, אני מרגישה כבר מצוין.

וכעת בדבר שעומד במרכז מחשבותיך, היינו אתמול עם מנחם אצל הקצין המקשר, דברנו והסברנו את המצב, הוא לוקח את הכל במעשיות רבה, אמר שהוא יעשה את שלו, אבל לא מבטיח את סידור העניין, בין יתר נימוקיו לשלילה, הייתה טענתו שמצב האישה בקיבוץ, יותר קל מאישה זאת שבעיר, ואם יש שני מקרים שווים, הרי האישה העירונית, הבודדת, אפשרויותיה בהצלחה בעניין זה יותר גדולות [להביא לשחרור מוקדם של בעלה]. הסברתי לו שדווקא בקיבוץ ובעיקר בנקודה חדשה, המצב הוא קשה בהרבה יותר, כי הבן אדם ניתן לביקורת. הוא עשה רושם טוב מאוד, אדיב, מדבר יפה, אבל איש צבא, תקיף ומעשי, ובכך אתה רואה שאנו עושים את הניתן לנו, אם הדבר יצליח יהיה טוב ובוודאי שזה יעזור לנו בהרבה, אך אם ח"ו לא, אל לנו להתייאש, אלא לעמוד בפרץ עד הסוף… אני רואה ממכתביך שהדבר משפיע עליך מאוד וממש הורס אותך, אבקשך מאוד: התגבר! אל תיתן לכוחות ההרס מקום לשליטה בך! הנך עובר מקיצוניות אחת לשנייה, כמו כאלה לא מסתדרים פה מהר ובכלל לא טוב לבטוח בסידורם, אם כי זכותנו המלאה לכך, נעשתה כאן שגיאה יסודית, הדבר נעשה מאוחר מאוד, כי בינתיים אחרים, אולי פחות ראויים לכך, הצליחו והצלחתם זו יוצרת את ההגבלות וקשיים לאלה אשר מגיע להם. בבקשה ממך, בל יהיה לך מוסר כליות, שלא עשית את חובתך כלפי, הנך צודק שעשית את הכל לפי יכולתך והבנתך, אילו הייתי דורשת ממך את הדבר ולא היית מקיימו, אז החרטה במקום, אך אף פעם לא דרשתי ולא חשבתי על הדבר, כמו שגם אתה לא עשית את זאת ולא מתוך חוסר הבנה כלפי, אלא מתוך הכרה, שלא נאה לך לעשות כך. צודק מנחם באומרו ששנינו תמימים מאוד במובן זה ולא רואים את מנהג העולם סביבנו, אלא חותרים ישר לקראת המטרה הנעלה "לאנשים כמוכם צריך שהעולם סביבכם יהיה טוב יותר, אשר בו כל אחד ממלא את חובתו כמוכם", הוא טוען שאני, במקום להגן על עצמי, עוד מסייעת לך בקיצוניותך וברחיפה לעולם עליון, אין אנו מעשיים והאמון שאנו נותנים בסביבתנו, אינו במקום, כי אין אנו חיים במציאות.

אולי הוא צודק, שהננו תמימים מדי ובזכות תכונתי זאת ניצלתי במידה רבה, אך יש נקודה בה אנו שנינו מתאחדים, אתה המרחף בעולם הנעלה ואני העומדת מוצק על הקרקע, טוהר המחשבה והגשמתה בחיים, והנקודה הזאת מביאה אותנו לידי מעשים שאנשים בעלי הגיון ישתוממו עליהם. הקושי שבחיינו גרם לכך שהתרגלנו אליו במידה כזאת שהננו משתוממים: "האפשר?", האם זה לא יפגע בטהרת המעשה? לכך אנו משרכים את דרכנו, מבלי לעשות את חשבוננו אנו… את חשבון חיינו המשותפים, בו בזמן שאחרים נוקטים אמצעים שונים להקל על עצמם, אם גם הקשיים שונים בהרבה בחינות.

אל לך לייסר את עצמך ולקחת את כל האשמה עליך, במקרה זה שנינו אשמים במידה שווה ואם הפעם לא נצליח להקל על עצמנו, לא בך צריך לפגוע הדבר. התחזק עד קבלת הידיעות הוודאיות! אני מרגישה ב"ה טוב, מצאתי שוב את שיווי המשקל, התגברתי במידת מה על הכאב הצורב. על רחל אין לע"ע כל ידיעה, עדיין לא הצליחו להתקשר, הסיכויים הם קטנים מאוד.

כאן אין כל חדש, החיים הולכים במסלולם הרגיל, חילי הקטן נחמד מאוד, נעשה שובב, היום כבר עמד בעצמו. רבקה עסוקה במחסן. את החבילה עדיין לא קבלתי, את התמונה קיבלתי, אינך נראה טוב ביותר, שערתי את זאת. שמור על עצמך, כי הרגשה שהנך נהרס, תזיק לי יותר מכל הכישלונות שבסידור העניין. אני נאלצת לגמור, כי מאוחר. בקרוב אשתדל לעזור על יתר הדברים.

שלך באהבה ובאמונה. הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם. כ"ג בניסן תש"ד.

שאול יקירי!

אינני רוצה להתחרות אתך, כי אף פעם לא אוכל להשיג אותך בחריצותך. אני רוצה רק במידת מה לתקן את מה שהחסרתי בימים האחרונים, שוב לא תהיה זאת תשובה ישירה על מכתביך האחרונים, כי על אחדים עניתי בינתיים ועל אחרים עלי לעמוד במיוחד, ברצוני למסור לך על נסיעתי לעציון.

הרעיון לנסיעה זו צץ בי באופן פתאומי, כתגובה על מכתבך. ברצוני היה תיכף להתחיל לעשות צעדים מעשיים לסידור העניין, מכיוון שרבקה הזמינה את מנחם רק לימים האחרונים של החג, מצאתי לנחוץ להיפגש אתו יותר מוקדם, היה לי צורך להתייעץ ולדבר אתם ולכן החלטתי לנסוע ויהי מה.

בעומדי בתור בת"א, עמדה על ידי אישה די צעירה, פניה היו רעים והיא הייתה עצובה מאוד, לעיתים התיישבה וניכר היה בה שהיא חלשה, נאנחה ובכתה כל הזמן. מתוך שיחה עם שכנתה שעמדה על ידה, נתברר לי, שהיא חלתה בריאות והיא נוסעת למקור חיים להבראה. כשראיתי אותה לפני, כה אומללה, התעורר בי החשק לנחמה. נזכרתי בעצמי לפני כמה חודשים במצבה היא, אולי הרגשתי גם קצת גאווה על גבורתי אז – אני לא בכיתי ושכני, שעמדו סביבי, לא יכלו אפילו לשער מה נעשה בי, כלפי חוץ הייתי שווה עם כולם.

נגשתי בלי היסוסים לאשה, לא התחשבתי שעומדים מסביב, שומעים את דברי, והתחלתי לנחמה "תסתכלי בי, לפני תשעה חודשים הייתי חולה כמוך, כעת אחרי היותי בבית הבראה, חצי שנה, הבראתי. (לא אמרתי לה שזה עוד ייקח הרבה זמן), רק אל תתייאשי ושמרי על מצב רוחך, זה יועיל יותר מכל הרפואות". האישה הסתכלה בי בתימהון ולא האמינה בהתחלה. אחרי שדברתי אתה זמן מה, הפסיקה לבכות ונרגעה. בהכנסה לאוטו הבטיחה להחזיק מעמד והודתה לי מאוד. היה לי נעים לזרוע נחמה לתקווה, לתוך לב מיואש ולמה לא לעשות את זאת? הייתי ממש מאושרת בראותי את השפעת דברי עליה.

הדרך לעציון יפה מאוד. מירושלים נסעתי יחד עם יוסף אורגלר, פגשתיו במשרד ההובלה ["בידרמן הובלות", ברחוב חבצלת, משם יצאו האנשים ובתקופת המצור גם השיירות, לכפר עציון], סביבה אחרת לגמרי, הרים וסלעים, אך במקומות רואים גם שטחים מעובדים יפה לדוגמא. בעוברנו בבית לחם, על יד קבר רחל אמנו, היה לי חשק לסור פנימה, והחלטתי שאם תבוא, נלך שמה יחד. נהדר הוא המראה על בריכות שלמה, מה חבל שאין זה יותר קרוב ליישובנו.

הדרך מהכביש לנקודה יפה מאוד, על יד הכביש פרקו החברים בית. קרוב לו ישנם שטחים שמעובדים על ידינו, נזרעו שם תבואות חורף, אך לא הצליחו. כבר מרחוק הכרתי את המחנה, לפי התיאורים והתמונות. המראה הוא יפה מאוד, עושה כבר רושם של יישוב, סביב המטע מעובד יפה, העצים מסוידים והירק מתבלט מרחוק. בהתקרבי ראיתי לתימהוני הרב, שחדר האוכל עומד ומתחילים כבר לסדר את הגג. החברה שמחו לי מאוד וקבלוני בחביבות רבה. המחנה באותו יום עשה רושם של עיירה יהודית. הסידורים לפסח נעשו בקדחתנות רבה, בעיקר הבחורות שמה מתחרות בקישוטים לחדרים, אחת רוצה לעלות על השנייה ועל ידי זה נוצרת שמה אווירה של רדיפה אחרי, לא אגיד מותרות, אבל בעל-בתיות מופרזת.

עם עקיבא סיירתי במטע וביער, אפשר להתלהב בהחלט, נעשתה עבודה ענקית ורואים שהושקע הרבה, השתילים בלבלוב והעצים פורחים, אחוז הקליטה הוא יפה מאוד, הסביבה היא נהדרת, ראוי המקום לאהבה ולהקרבה. ייתן ד' שהאחזותינו בו תביא לברכה.

אינני רוצה לאבד מילים על יופי המקום, הרי הוא מוכר לך, אני התרשמתי טוב מאוד הכל מה שמסביב, אולם הצפיפות הרבה והרעש, מכניסים ספיקות ללבי ומעוררות השאלה: האם אוכל לחיות במנוחה בקן הומה זה? עדיין לא הרגשתי את אורח חיי המיוחדים, לא בבית הבראה ולא בכרכור, המחנה הוא קטן ושקט, אך שמה ברעש ובעבודה הקדחתנית, אוכל להחזיק מעמד? למרות התנאים האובייקטיבים, האוויר הטוב ומעלת המקום מבחינת האקלים, החיים עבורי יהיו בוודאי יותר קשים. אצטער הרבה על אי היכולת ליצור ולעבוד יחד עם כולם, אך אקווה שבעז"ה אתגבר גם על הקושי הזה, אמנם הרבה מרץ יהיה דרוש לכך ורוח התגברות עצום, אבל רצוני לעמוד שוב ללא רתיעה ולהחזיק מעמד עד בוא הזמן, בו פעם גם אני אוכל לעמוד עם כולם שווה. קשה ורחוקה היא הדרך בה ללכת אני מצווה, אך החלטתי להתקדם ויהי מה ולהגיע למטרה הנכספת.

שלומי ב"ה טוב. אני מקווה שקבלת בינתיים את מכתבי. אני שמחה שיש לך הזדמנות קצת לנוח. האם חזרת כבר ? מה מצב רוחך כעת? האם המתיחות עוד כה גדולה? היה שקט אם גם לא יתקיים כל המבוקש. בעז"ה נתגבר על הכל.

שלך באהבה ומנוחה. הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם. ג' באייר תש"ד.

שאול יקירי!

זה כמה ימים שאני מתכוננת לכתוב, אך תמיד הנני נאלצת לדחות, כי החום בחדר הוא כזה גדול, שפשוט אי אפשר לשבת בו, בורחים החוצה לשאוף קצת אוויר אחרי החום הלוהט השורר ביום.

בוודאי קבלת את מכתבי בקשר עם צעדנו שנעשו לסידור העניין. ביומיים האחרונים נוכחתי שהקצין עורך את חקירתו, התעניינו אצל ד"ר גולדשטיין וגם אצלי בקרו. ד"ר גולדשטיין מסר פרטים על המצב שהיה ועל נסיעתי לבית הבראה ועל מצבי היום ומפנה אותם לרופא המטפל בי. כמובן שעל ידי החקירה הזאת רק מתבררת אמינות הפרטים שמסרתי במכתבי לקצין.

יש כאן אבל קושי עיקרי, שאני בצדקת עניני וכלל וכלל לא התחשבתי בו – הסירוב של אישור בכתב וזה כמובן יכול להיות הגורם המכריע.

אני כמובן אנסה עוד פעם לשכנע אותו בנחיצות הדבר, אחרת זה יכול להביא למסקנות לא רצויות, כמו עזיבת הקבוצה, במקרה של קושי רב באורח חיי המיוחדים, בו דרושים כוחות עצומים להתגברות ובמקרה של עזיבת הקבוצה, הוא רציני יותר והגורם הנפשי בו לא רוצים להתחשב כעת עלול להפך לגורם כלכלי ופירוש הדבר ידוע לכל.

ובכן הנך רואה את מצב הדברים כהווייתו, אם יש לך אפשרות שמה, להשיג את המבוקש, עשה את הצעדים הדרושים לכך, אולי יש לך גם אנשים היכולים להשפיע, כי אם הסירוב לא ישבר, אפשר כאן רק לקבוע את המצב העובדתי של מציאת המחלה וזה לפי דבריו של הקצין לא יספיק.

אגמור, כי העט לא בסדר. אבקשך לא לבזבז את לילותיך לכתיבת מכתבים, מוטב שתנוח, אני אסתפק בפחות מכתבים. שלומי ב"ה טוב, כמובן שבחיים, האיום הזה זה יותר קשה, אבל מה לעשות? החבילה נתקבלה, שילמתי הרבה מאוד מכס (70 גרם), התיק מוצא חן בעיני רבקה וכולם. כמה עלה?

שלך בברכות לבביות. הדסה.

ד"ש מעקיבא, רבקה, שולמית, מינה, שרה ועוד.

ב"ה

קבוצת אברהם. מוצש"ק ו' באייר תש"ד

שאול יקירי!

בדעתי לכתוב רק כמה מילים, כדי שלא תיווצר הפסקה גדולה.

בחדר חם מאוד ואני גם רוצה להקדים בשינה, כי מחר אני נוסעת ועלי לקום מוקדם.

אחרי מכתבך מיום י"ט בניסן לא קבלתי יותר, אמנם ישנם עוד כמה מכתבים שעליהם לא עניתי עדיין, אבל כדי לעשות את זאת דרושים תנאים שאינם כעת, סבלנות וזמן, עליך לסלוח לי על כך, כשמזג האוויר ישתנה לטובה והחום יחזור להות נורמאלי, אשתדל למלא את חובתי זו, זה למעלה משבוע ימים חמסינים חזקים מאוד והחום הוא ללא נשוא, ממש מוציא את הכוחות וגוזל מרצון החיים, לפנות ערב, כשמתקרר קצת, אני יוצאת לטייל, על פי רוב עם שולמית ושושנקה ומינה, זהו כמעט הדבר היחידי שנהנים ממנו במקצת – מעט אוויר ותנועה, אך לפעמים גם זה בלתי אפשרי, כי החום מחליש מאוד וכל צעד מכביד, כמובן שגם קריאה לא באה בחשבון והימים עוברים ללא תועלת.

במכתבי האחרון כתבתי לך על מהלך העניינים, בינתיים לא נתחדש כל דבר, מנחם בוודאי כתב לך על הצעתו הוא. מה דעתך עליה? אני מצידי לא מוכנה לתמוך בה. הוא אומר אמנם שאני תמימה מאוד, אבל זה נגד הכרתי.

אתמול קיבלתי מכתב מאסתר, היא כותבת לי על כמה מקרים שקרו באחרונה במוסד, לא משמחים ביותר… גם מטובה קבלתי מכתב, כבר מזמן לא כתבתי לה, אך תמיד כשפגשה את החברה, שאלה עלי, אחרי כמה תשובות בעקיפין, נודע לה שלא הייתי זמן רב בבית ושהנני חולה, כמובן שדאגה לי, שתיהן שואלות עליך ודורשות בשלומך.

כאן במחנה אין כל חדש, רק השבוע הביאו את האפרוחים. חשבתי הרבה על הימים שלפני שנה, כמה הייתי שקועה בעבודה איתם! כלום אתה זוכר? התפוחי אדמה בגן יפים מאוד ומבטיחים יבול טוב, כמובן ששושנה נהנית מפרי עמלה, היא עובדת באמת הרבה מאוד ומתמסרת מאוד, לפעמים אני מקנא בה, הייתי רוצה שוב לעבוד ככה, האם ישובו פעם ימים כאלה?

שלך באהבה ומסירות. הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם. י' אייר תש"ד

שאול יקירי!

כפי שהנך רואה אני שומעת בקולך ולא מתאמצת יותר מדי בכתיבה. היום זה אמנם כבר המכתב הרביעי, אבל כעת יהיה לפחות מצפוני נקי כלפי כולם, כבר כתבתי היום לאסתר, לטובה, ולרחל לטירת צבי.

הייתי ביום א' בת"א, אצלי הכל בסדר, הזריקות הולכות כשורה. דיברתי ארוכות עם ד"ר מ. לפי דבריו אין כל סיכויים שהדבר יעבור, הוא סיפר לי שכל מקרה בא לדיון במרכז קופ"ח ומנה לי גם שני מקרים חמורים מאוד, שדנו עליהם בשלילה.

ובכן, חושבני שאין לי כבר מה לסדר כאן, עשיתי את הכל מה שבידי לעשות, אם אפשר לפעול מצד אחר, עשה את זאת. הוא אומר שגם הוא מסכים לכך שעניינינו צודק, אבל יותר מדי אנשים הקדימוני וזה כמובן מכביד מאוד. גם אצל ברנדי בקרתי, היא שוב לא מרגישה טוב ביותר, אבל ורדה הקטנה נחמדה מאוד. כאן מדברים הרבה מאוד על ההעברה, יש סיכויים שעוד לחג השבועות נוכל כולנו לעבור, כמובן שכולנו שמחים לכך. מינה הייתה השבוע לבקר בכפר עציון, מתלהבת מאוד מהסביבה ומכל הנעשה, הספיקה לדבר עם יתר הבחורות, מעניינת תפיסתם על "אנחנו" ו"אתן", הן כאילו הגיבורות, סבלו, ואנו בכרכור, חיים חיים קלים, להן הכל מגיע והדגישו שאפילו רכילות אין להן זמן לדבר, כה שקועות הן בעבודה… ובינתיים מידיינים על כל שטות ימים שלמים… כמה אחרים הם הבחורים, בשקט ובהכרת חובה, עושים את מלאכתם מבלי לדבר הרבה ומבלי להתפאר, כנראה שהבחורות (כמובן רק אורח סובל מזה, אבל זה יוצר אווירה) קלטו מה מעמדם, הן כותבות על כך את הפרזות המסולסלות ביותר, שלפי דעת כל אדם, בעל הכרה, נחשבות כמחוסרי ערך וכעת הן דשות בהן, כמה חוסר בגרות? עדיין לא הגענו למצב הרצוי, חצי שנה של המצאות במקום, אפילו אם באופן מקרי, עושה מפרח – בית (כמובן רק בעיניהם), אנשים בעלי זכויות, המרשים לזלזל באנשים בעלי ותק להתמסרות, אשר שנים שוקדים על גורל הקבוצה. נדמה לי שיעברו חודשים עד שבמובן זה יסתדרו העניינים, לעת עתה מחכים להעברה ומוכנים על ויתורים… אחר כך נראה.

שלך באהבה ותקווה. הדסה.

ב"ה

מוצש"ק י"ג אייר תש"ד

שאול יקירי!

את מכתביך מכ"ב, כ"ד, כ"ו, כ"ז, קבלתי בבת אחת, כרגיל בזמן שמצטבר הרבה חומר, קשה לי לענות על הכל ולכן אנהג כמנהגי תמיד.

הנני שמחה מאוד ששוב תוכל למצוא לך זמן לקריאה ולכתיבה ושהנך מוצא סיפוק בשיחותיך עם עקיבא, זה בוודאי מזכיר לך ימים שעברו לבלי שוב, אך נדמה לי, שאתה בכל זאת קצת מגזים בהתמסרות! אמנם אי אפשר לדון על זה, כי גם אני הייתי עושה ככה. האם עוד הרבה זמן תישאר בעיר או תחזור למקומך? על החופש לא אעיז לשאול בכלל…

גם אני חזרתי קצת לקריאה, כי מזג האוויר נעשה יותר נוח, אני קוראת את "נילי" ובאנגלית נובלה של שטינבק THE MOON IS DOWN, איך אתה מתקדם באנגלית? אני בזמן האחרון לא כ"כ חרוצה.

כאן הכל בסימן העלייה, לא מדברים על דבר אחר ומתכוננים גם למעשה, הבחורות מסורות וכובסות בלי הפסקה, אני עושה סידורים מיוחדים, מה שנחוץ לי, אני מוסרת למכבסה, לפני שבוע סידרתי בעצמי את החדר, כמובן שבאותו יום לא עבדתי, עשיתי את הכל לפי הקצב הדרוש, בסוף בעבודה גם נהניתי.

אני תופרת כעת בשביל הילדים, ראיתי את ההגדה ששלחת עבורם, זה די מוצלח, לפי דעתי כמעט מתאימה רק עבור אורה, הילדים הם כולם נחמדים מאוד ומתפתחים יפה, עוד מעט יהיה אי"ה מחזור חדש, שולמית מרגישה טוב מאוד, נראית טוב ועובדת כל הזמן אצל הילדים ואני נהנית ממנה, בערבים אנו יוצאות כמעט כל יום לטייל יחד.

על הנעשה בעציון, בוודאי יכתוב לך מנחם, לעקיבא שוב מציעים להיכנס לפעולה, מנחם אמר לי שאולי יבקר אותי השבוע, אני רוצה להשפיע עליו, שבכל אופן יבקש משהו על עצמו, אחרת רק יתנוון שמה ויאבד עצמו לדעת, במובן נפשי. אגמור כי מאוחר, אשתדל בפעם הבאה להיות יותר הגונה.

שלך באהבה. הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם. ל"ג בעומר. י"ח באייר תש"ד.

שאול יקירי!

באחרונה מגיע אלי שפע מכתביך ואני לא מספיקה לענות על כולם. השבוע הגיעו מכתבים מא', ב', ד', ז', ח', באייר, חמישה לשבוע, אין להתלונן על כך כלל וכלל.

כבר די מאוחר ואני שוב אהיה נאלצת לקצר. כה הרבה הרהורים בראש וכשמתחילים לכתוב, קשה למצוא את המילה, לא תמיד מצליחים בשטף הנכון להעלות את הכל על הנייר, אולי מפני שידינו קצרה או שפתנו דלה? יתכן ששניהם יחד.

בכתבי אני כל פעם מפסיקה, ערב קיץ נאה בחוץ, השקט שמסביב הומה מרוב קולות של מקהלת השדה, התזכור את הערבים האלה? אני מעלה אותם על זכרוני ולכן מעיק עלי אווירו החם של החדר, מתעורר החשק שוב לשוטט בחוץ, בשבילים הידועים, לצד הרע היקר, לשוחח עד שעה מאוחרת על הסובב אותנו ועל הנעלם מעינינו, לבקר, לברר, ולתקן ולתכנן.

אשתדל לכן לענות רק על השאלות הנוקבות ואתך הסליחה, אקווה שבפעם הבאה אתקן את המעוות ואאריך יותר. ההעברה שוב תידחה כנראה, כי עדיין לא קבלנו את האוהלים, בכל אופן, על שבועות אין מה לדבר. הצד הכספי של נסיעותי, מסודר ע"י הקבוצה, אני מקבלת כל פעם מהתקציב של ועדת בריאות, זה היה מובן מאליו ובכלל לא נתעוררה כל שאלה על כך. עקיבא קרוב לוודאי ייצא. מרחל לע"ע לא שומעים כלום, אך כעת נוצרת שוב תקווה על אפשרות של עלייה מהונגריה.

כאן אין שום חדש, היום (הלילה) מעבירים את המכוורת לעציון, היו גם כמה טיפות גשם, כנראה זה כבר המלקוש, השמים מצד מזרח היו מעוננים ובעת השקיעה נתגלה מחזה נהדר, מצד אחד אור בקע והזהיב בזהרו את הכל, ההרים סביב, בתי הכפר השטופים בשמש, מצד שני קבוצות של עננים כהים, אשר צבעם מעניין מאוד ע"י ברק השמש, באמצע שדות רחבים, עם ממטרות מסתובבות, מחזה מרהיב את העין, ברגע זה נעשה לי יקר הנוף הזה, אשר היה לי קשה להתרגל אליו אחרי שהותי הרבה בעמק. ושוב אנו עוזבים את המקום שהתרגלנו אליו, כדי להשתקע בנוף אחר. כל פעם גדלה ההכרה של יופי ארצנו היקרה – הן בעמק, הן בשומרון והן ביהודה, הלוואי ונוכל הרבה לעשות למענה!

שלך באהבה. הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם. כ"א באייר תש"ד

שאול יקירי!

כנראה שוב רק בטלגרמה תזכה ממני, אינני אשמה בכך, הדברים מסתדרים כך, שאחרי כל החלטה לכתוב לך כבר מכתב הגון, בא משהו שמפריע בביצוע החלטתי, היום למשל באה ברוניה, היא שהתה כמה ימים בטבריה, כי היית זקוקה לרחיצה שמה, כמובן שהייתי צריכה לטפל בה קצת ומכיוון שכעת די מאוחר ועלי לנסוע מחר, הנני נאלצת לקצר.

היא תהיה כאן כמה ימים, כדי להתחזק קצת, אחרי עמל הרחיצה, הנך יכול לתאר לעצמך שאני במתיחות ידועה, בל ידוע לה משהו על דבר מחלתי, יהיה צורך בזהירות רבה, למזלנו רבקה גרה בכפר פינס ויש לה חדר נעים ובאופן כזה נוכל להחזיק אותה בריחוק מה מן המקום, שלא תרגיש באורח חיי המיוחדים ולא תראה אותי לנוח, בזמן שאחרים עובדים, חו"ש שיגיע לאוזניה אף שמץ של דבר, כי הנני בטוחה שהייתה מבכה אותי יומם ולילה… למה לי?

שלומי ב"ה טוב. כאן הכל בדרכו הולך, שוב מדברים על דחית ההעברה, כי לא יכולים לקבל אוהלים, אולם יתכן שבינתיים הכל ישתנה, יום יום עם תכניתו ושינויו. צבי היה כאן בשבת ואמר לי שבעציון רוצים שאני אעבור כבר לשבועות, כי שם יותר טוב בשבילי. כעת נתפנה חדרה של שרה ב. היא קיבלה חופש עד שצבי יחזור, כי לא מרגישה טוב ביותר וקשה לה בקבוצה לבד, היא תהיה אצל אחיה. כעת רוצים לסדר עבורי חדר, אני הסכמתי, מפני שמבחינה נפשית אצטרך להתגבר על העניין במוקדם או במאוחר ומבחינת הבריאות, הרבה יותר טוב בשבילי בעציון, כאן אין טיפת צל וכעת כשבחדר הקריאה סודר בית האימון, כמעט שאי אפשר לשבת על המרפסת ולהיות בחדר כל הזמן בלי אוויר, זה לא יתכן, נדברנו עם צבי שיודיע לי עוד השבוע אם הסתדר המקום, אז אי"ה אוכל לעבור, אולי יותר טוב לא עם כולם, כי הרעש הוא יותר קטן, בכל אופן אודיע לך עוד על כך. ד"ש מכולם.

שלך באהבה ותקווה. הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם. כ"ג באייר תש"ד

שאול יקירי!

בניגוד למנהג הנני מתיישבת לכתוב באמצע היום, בחוץ רוח קרירה ואפשר לשבת בחדר היום, לכן אנצל את זאת, כדי לא לקצר, כרגיל, בערבים כשאני כבר עייפה.

אני חייבת לענות לך על כל כך הרבה ממכתביך, שאינני יודעת במה להתחיל, אך טרם אעבור על זה, ברצוני לעמוד על מכתבה של רחל, שקבלתיו ביום א', הוא נכתב כמובן עוד לפני הכיבוש, זה מזמן ציפינו לו, כי האנשים שבאו בעלייה האחרונה עוד הביאו אותו, אבל הוא נעצר בדרך, כי היה במזוודה.

מתוך מכתבה ניכר שעברו עליה זעזועים קשים וכל תקוותה רק בעלייה. הנה קטעים אחדים: "תמיד קיוויתי שבשעת פגישתנו נוכל להעלות זיכרונות יפים מימים עברו… כיום אין לי יותר זיכרונות, גם היפים ביותר, נהפכו לכאב". "כתבו לי על עצמכם, כדי שאדע דבר על חיי שתי הנפשות היקרות שנשארו לי, כעת אני יודעת מה הם חיים בלי בית ובלי מולדת, חיי היום, התאמצות אחת גדולה לשכוח את האבדה הגדולה ואת הימים שהפכו משרשם את חיי. ארץ ישראל היא היום תקוותי היחידה, ממנה אני מחכה את הנס – את תחייתי, היום כבר לא אני החזקה, המסוגלת לחלק גם לאחרים מכוחה – אתם המאושרים, כי הגורל חס עליכם וניצלתם מהגרוע ביותר. כעת הייתי רוצה להיות אתכם למען תחזירו את אמונתי, כי הנני מקווה שנשארתם כמו שהייתם ותעזרו לי".

מתוך השורות האלה מבצבץ צער וסבל רב, אחותי היקרה! מה נורא היום בו גורשו כל היקרים לנו! הנני מאמינה לך, שעוד חודשים רבים אחרי זה היית נטולת חיים. עד כמה שניסיתי כבר לא פעם לתאר לעצמי את זאת, לא אוכל לתפוס את הכל במלוא אכזריותו וחומרתו, הנך צועקת שמהגרוע ביותר – הגורל הצילנו. מה ערך כל ההשערות לגבי מראה עיניים? הנני אשתדל לקוות יחד אתך, שעוד ביום מן הימים נזכה לראות את מישהו.

הנך יכול לתאר לעצמך את השפעת המכתב, בעיניים דומעות קראתיו וחזרתי לא פעם על הקריאה… תמיד יותר ויותר אוכל לחדור לעומק השואה האיומה. ותאר לעצמך שאחרי כה הרבה צרות ונדודים, כשנמצאים כה קרוב למטרה, שוב טרגדיה איומה סוגרת את הפתח היחיד של הצלה ושוב מחדש מתחילה הזוועה…

יש שמועות שאולי בקרוב תגיע עלייה משם יחד עם הרומנים, הלוואי שנזכה לראותה כבר.

רשימותיך האחרונות, מסדרת "ספר משהו", נוראות בתוכנן, מעולם לא שערתי שכה הרבה עבר עליך ולמה החרשת? אמנם אוכל להבין את זאת, כעת אבין את סירובך לבקשתי, היה זה תמיד ברגעים היקרים ביותר כשבקשתיך, ולא רצית להפריע את השקט שהיינו נתונים בו, כי סיפוריך על האימים היו, בלי ספק מקדירים את רגעי אושר המעטים שנפלו בחלקך – אם פעם אי"ה נוכל להיות יחד, ללא היפרד יותר, אשתדל בכל יכולתי לגמול לך בטוב את הסבל הרב שסבלת, כי מגיע אחרי כה הרבה רע גם טוב ובינתיים הנדודים נמשכים ומי יודע מה יביא הגורל? כעת אני מבינה בכל הבהירות את קריאתך המרה "די!!!", כי באמת די לך. ואשר לצורה ולסגנון של הרשימות, הנני משווה אותן לסדרת סיפוריו של אפטושי "בנפול פולין", שמופיע עכשיו בתוספת שבת של עיתון "הצופה" ודעתי היא, שלא נופלות מהם.

את רשימתו של נריה ראיתי ב"זרעים", [בטאון בני עקיבא],

משה צבי [הרב נריה]

מזבירציה עד בנגזי

"זרעים", ניסן תש"ד.

 

עם יצחק נפגשתי מקודם. במועצה בז׳לונקה, שם היה קיבוץ-ההכשרה של השומר הדתי – "ראשית" – ושם נתכנסה המועצה הארצית. רציני ומרוכז עמד חבר-המועצה מזבירצ׳ה ודבר אידיש והרצה את משאלות הנוער לכוון ולהדרכה ובשעה מאוחרת המתיק סודי שיח עם שליח-הארץ על בעיות מסוימות ממשיות בהדרכה – "ראה, הבעת כאן השקפות כלליות – אולם איך וכיצד לפעול לפיהן, למעשה בחיי יום יום?" והיה הוא היחידי שעשה זאת… אכן, התלבט עמוקות בהדרכת קנו-סניפו, שלבטיו גבלו עם כאב ממש.

וכשישבתי כעבור כמה שבועות בביתו האדיב-החמים, של ר׳ שמעון טרלר, בקרקוב, ותכנתי עם הח׳ שלום את תכנית בקורי בסביבה, היה ברור: אני מוכרח לבקר בזבירצ׳ה.

ביום סתו מעונן, ירדתי מהרכבת בזבירצ׳ה, חברי ״השומר הדתי״, אשר חכו לבואי, הובילוני מיד לבית רוזנברג. יצחק, אמנם עוד טרם חזר מעבודתו, אבל הבית היה כולו ״שלנו״, קבלנו בחביבות מרובה מנחם, אשר בא זה עתה מסלבקוב, מקבוץ ״עובדיה״ המפורסם, וקבלנו בביישנות שאול הצעיר, החולם-המשורר ורגינקה הקטנה שמחה ביותר, לקראת האורח מארץ-ישראל.

כעבור כמה שעות כבר הייתי בקן השומר-הדתי, וכמה הפתיעני עיתון-הקיר: רשימות, שירים וכו' וכו'. אודה על האמת : עיתון-קיר כזה, לא ראיתי גם בסניף ירושלים. אולם, כשהבעתי את התפלאותי הרבה, לחש לי מנחם, כי העיתון, רובו מעטו של שאול יצא. אכן משפחת רוזנברג כולה השרתה את רוחה על קן-זבירצ׳ה. יצחק, מנחם ושאול הוסיפו לו רצינות וכובד-ראש, מסירות ונאמנות, גון רוחני ותרבותי.

מזבירצ׳ה יצאתי מלא רשמים ומלא ספוק. הגדתי תהילות הקן בקהל-רב, להנהגה הראשית בוורשה ולמזכירות העולמית בתל-אביב.

והנה עברו שנים אחדות ונחשולי האימים הציפו את פולניה וזע הלך על כל נפש מישראל וחרד במיוחד על אלה המוכרות, הקרובות, היקרות. לא-פעם ראו העניים בדמיונן פצצות נופלות בטרנוב ובקרקוב, בדומברובה ובזבירצ׳ה, בסלבקוב ובסוסנוביץ. ובלבי נשארה שאלה סתומה, מה גודלו של חבר פלוני – וחברה פלונית, של משפחות מארחים ומיודעים? ויש בתים אשר תפסו מקום מיוחד, אשר התאזרחה הדאגה להם ולא הרפתה מהם : בית רוזנברג בזבריצ׳ה. מנחם אמנם כבר הגיע ארצה ונכנס ל"­קבוצת אברהם", אולם יצחק איהו? ושאול איפה הוא ?…

וביום אחד בהיר הגיעו עולים חדשים לבית הוועד הפועל בתל-אביב. עולים-פליטים בדרכים עקלקלות. דרך שבדיה, הגיעו ארצה, וביניהם, אחרוני סלבקוב וז׳ילונקה, אלה אשר אז בימי בקורך בפולניא, עוד היו בקנים-בסניפים, הנה הנם, וביניהם – שאול רוזנברג. כאז כן עתה, צנוע וביישן. למרות הטל­טולים והגלגולים עוד תומת-ילדות שפוכה על פניו ורוך ועדינות. ויצחק היכן הוא ? – נשאר בבית…

ושאול גם הוא הלך ל"קבוצת אברהם", ופעם, כשעבד בפלוגה בחדרה, בא לשבות בישיבה והסיח את צערו על שאינו לומד, והיו, דבריו רוויי-כאב ממש כדבריו של יצחק אז בז׳ילונקה וזכרתי את המועצה בז׳ילונקה ואת הביקור בזבירצ׳ה ונצבט הלב בחזקה ודווה ודווה.

ושוב עברו שנים אחדות. לא ידעתי כי התגייס שאול ויצא לצבא והנה הגיעני "זרעים" האחרון, מלא התוכן ויפה-הצורה ובו מכתב מבנגזי על בני-עקיבא [ראה המאמר הבא] ועל התכונה לקראת הפגישה עם שרידי גולת אירופה. ועל החתום שאול ר. – ונרעש הלב עד היסוד ודמעות עמדו בעיניים…

– בחנוכה טלטלתי עצמי אליהם, כדי להדליק נרות בנשמותיהם הצעירות – כפחים שמורים וגנוזים הם בעיני – הוי, שאול היקר, היקר ! רואה אני אותך משרך דרכך בליל-חושך מהמחנה הצבאי בבנגזי, אל מועדון "בני-עקיבא", זה אשר אתה מדמה אותו "לסניפינו בגולה ובארץ ולבך הולם בחזקה, כי הנה נושאות המחשבות הרחק הרחק לעבר העב, כי הגה אתה הולך אל קן "השומר-הדתי" בזבירצ׳ה ועדתך הצעירה מחכה לך… _ _ _  ובהיעצר רגלך מול הסניף בבנגזי, הנך נכנס "להדליק נרות בנשמות צעירות" – נרות-נשמה לאחים ולאחיות בזבריצ'ה…

 

בני עקיבא בבנגזי

(מכתב להנהלה הראשית)

– אמנם לא הבטחתי לכתוב לכם הרבה מהמקום, כי ידעתי מלכתחילה את הקשיים הרבים, אבל בשמחה אני עושה זאת עתה, שבשורה משמחת בפי.

אולי לא חלמתם על ניצנים חדשים במרחב המדבר והישימון. ובוודאי לא ידעתם שנוספו לכם חברים, אחים חדשים לגמרי, בני גולה נידחת.

אורגנה קבוצת "בני-עקיבא" במקום. בחורים צמאים לידיעות וללמוד. וכמהים לעלות ארצה, הצטרפו לשורות הנוער שלנו. אט אט מצטיירת תמונה דומה לסניפינו בגולה ובארץ. אותו החום, ששרר בסניפים שלנו, מתחיל כאן להיווצר. שלוש פעמים בשבוע מתקיימים שעורים ושיחות. לומדים פרשת השבוע ונ"ך. בזמן שיש לי האפשרות לבקרם, הנני עושה זאת בחפץ לב. שוחחתי אתם על תנועת נוער ותנועת בוגרים. אין לכם מושג באיזו התלהבות מתקבלים הדברים. סיפרנו להם על ר׳ עקיבא ועוררנו בהם את האמונה העצמית. עתה הם משווים עצמם לדמותו של ר׳ עקיבא, שלמד בהיותו כבר בוגר וה' הצליח דרכו. בח­נוכה טלטלתי עצמי אליהם, כדי להדליק נרות בנשמותיהם הצעירות, כפחים שמורים וגנוזים הם בעיני ולכך היה ביטוי נאמן בדרכי זו לנס חנוכה.

רובם עניים ועובדים עד מאוחר בלילה בעבודות שונות; מהם רבים יתו­מים, שהוריהם נחבשו במחנות-ההסגר.

שלחו לנו את כל החומר המופיע בתנועה, כדי שנוכל להקל עליהם בהתכוננם לעלות ולהצטרף לשורותינו.

הזמן דורש מאתנו להתכונן בהיקף רחב לעתיד הנשקף לנו. הפגישה עם שרידי גולת אירופא תדרוש מאתנו הרבה יותר מאמצים, התעוררו באמת להתמסרות רבה ולהתנדבות של רבים, למען הקמת הריסות העם ולהשגת רעיון ארץ ישראל דתית עובדת ולהרבצת תורה בשורות הנוער.

אגב, עוד בשורה משמחת חברים: החיילים הדתיים, בגדוד החליטו להצטרף להרשמת ארגון ירושלים [ארגון ירושלים היה ארגון פועלים ציוני דתי מירושלים. הוא הוקם בשנת 1937, במטרה להקים מושב עובדים בארץ ישראל. בשנת 1939 הארגון יצא להכשרה החקלאית למושבה מנחמיה אשר בעמק הירדן. בשנת 1943, לאחר ארבע שנות הכשרה, עלה הגרעין להתיישבות בנחלים, בזמנו, באצבע הגליל אשר בגליל העליון, במקום בו ממוקם היום קיבוץ הגושרים. כאשר הגרעין עלה להתיישב "אצבע הגליל" הוא לא התקבל בברכה על ידי הקיבוצים בסביבה, אשר לא שיתפו עמו פעולה, אפילו בנושאי ביטחון שוטף. במלחמת העצמאות פונו רוב בני-המשפחות מיישובי הגליל העליון. משפחות חברי ארגון ירושלים עברו להתגורר זמנית בבית ספר בחיפה. בתום המלחמה, חברי הארגון החליטו לא לשוב לגליל העליון ועברו זמנית למושבה הגרמנית הנטושה וילהלמה ליד יהוד. אותה הם אולצו לעזוב לטובת פליטי עטרות אשר בנו שם מחדש את ישובם, בני עטרות. בשנת 1951 ארגון ירושלים הגיע ליעדו הסופי והקים את מושב נחלים ליד פתח תקוה, המקור: ויקיפדיה] בספר הזהב, עומדים לגמור גם את אוסף הכספים למען ישיבת בני-עקיבא. יעודדו אתכם הדברים ותשאבו כוחות ואמונה מהמחנה החונה בנכר, שומר מצוות בתנאים קשים ועומד במבחן. מ"האגרות", תוכלו לדעת על השיגינו במקום, יש לנו בית-כנסת נאה ומטבח כשר, ערב ערב מתמללים במניין ולומדים בתמידות ובהעמקה "מש­נת הרב", "חובות הלבבות", פרשת הש­בוע וגמרא.

היו ברוכים.

בברכת החייל הדתי.

שאול ר.

 

זה מזמן כבר רציתי לכתוב עליה, אינני יודעת למה?, אבל הרשימה עשתה עלי רושם של התלהבות יתרה וקצת חוסר בגרות, לפי דעתי, דברים כאלה אין להם מקום בתוך חוברת שבאה לרבים, יותר נכון היה לכתוב את הדברים במכתב אליך, אינני יודעת, אולי זה נובע מתוך רגש הצניעות שבי, אינני אוהבת את השבחים בפומבי ולקרוא את הרשימה היה לי הרגש שמישהו מציג לראווה את היקר לי, שאני אוהבת לגנוז, ייתכן שאין זה נכון מצדי ולאמיתו של דבר הייתי צריכה להיות גאה על כך, אבל כזאת אני, מה אפשר לעשות?

השבוע קבלתי את תמונותיך על בית הכנסת, באמת נראה נחמד ופנה שקטה, אפשר להתעמק ולעיין בהרבה דברים. את הכתובות על הקיר , אולי אתה עשית?

השבוע קבלתי הזמנה לחתונה מאחת מחניכותי, היא נמצאת בנתניה והתחתנה עם חייל, ההזמנה הגיע מאוחר ולא יכולתי לנסוע, רק כתבתי לה מכתב. הייתה הצעירה שבעדתי, ילדה פקחית, אבל עקשנית מאוד, כמה מהר עוברות השנים, רק לא מזמן הייתה ילדה קטנה ואני הדרכתיה, כעת גורלה דומה לגורלי. הבחור בא בטיסה לחתונה ואחרי חופשה שוב יחזור ומי יודע מתי תראה אותו שוב? כך יוצרים היום קן משפחה, הקן מתרוקן מבעליו עוד לפני שמספיקים להתחמם בו ולחממו ואחרי זה נשאר שוב עזוב ובודד, קורא ומצפה לקצת חמימות, לחיים, לרעוד.

שלומי ב"ה טוב, אתמול הייתי אצל הרופא, הכל בסדר. אני מחכה לתשובתו של צבי, בדבר העברתי לכפר עציון, גם אצל ברנדי בקרתי, שלומה עוד לא לגמרי טוב, גם יואל לא בסדר, אין זה פלא שאחרי כל מה שעבר עליו הוא נחלש, נוסף לכך יש לו עוד עבודה שהיא הורגת את העצבים – בתור הוספה על מה שנעשה בבית, אבל הוא בחור טוב מאוד, כעת הכרתיו באמת. ורדה הקטנה נחמדה מאוד, היא כבר מתעמלת בצורה כזאת שממש הופכת את המיטה.

ברוניה נמצאת כאן ומרגישה טוב, את השאלה פתרתי בצורה כזאת, שהכרזתי שיש לי שבוע חופש, רק מתוך התחשבות עם רבקה ובעבודות דחופות במחסן שרק אני יכולה לעשותן, אני מתנדבת ל-2-3 שעת עבודה במשך היום, כמובן שיחד עם זה יש עוד להיזהר, בעיקר מטפלת בה רבקה והיא נמצאת כמעט כל היום בחדרה, היא נחה וזה טוב מאוד בשבילה. לא נעים לי שאינני הולכת אתה במידה כזאת כמו רבקה, אבל קשה לי הדבר, ברגע שהיא נמצאת איתי, תיכף מתחילה לדבר עליך ומזילה דמעות, לכן אני נמנעת מכל זה.

שכחתי לכתוב לך על המאורע שבשבוע שעבר, היינו בחדרה בהצגה יומית של "טוביה החולב", היתה זאת חוויה אמיתית, היו הרבה תמונות שלמראם זלגו העיניים דמעות, אילו היה לי קצת כישרון בציור הייתי מסדרת גיליון מיוחד, בכותרת מעוטרת, כמו שהנך נוהג, עם ניתוח של המחזה ומכיוון שאני משוללת את הכישרון הזה, אנסה רק בפשטות למסור לך על הפרטים ועל הרושם שעשו עלי תמונות אחדות ועל המחשבות שבעקבותיהן, אך מכיוון שהעמוד השלישי של מכתבי עומד להיגמר ולקצץ אינני רוצה וגם אם אוסיף הרבה, המכתב יתעכב יותר זמן, אעשה זאת בפעם הבאה. סלח לי על כך.

שלך באהבה ובגעגועים. הדסה.

ד"ש לך מברוניה, רבקה, ברנדי, יואל ועקיבא, גם כאן מכולם. דרוש בשלום דוב ויצחק.

ב"ה

כ"ה באייר תש"ד

שאול יקירי!

אני רוצה לקיים את הבטחתי ולהוסיף למכתבי האחרון את מה שהתחלתי. אינני יודעת עד כמה שאצליח בזה, אך בכל אופן אנסה לתאר ולהעלות את הרושם שהמחזה עשה עלי.

טוביה החולב

נדמה לי שמעטות ההצגות אשר כל כך מתאימות לזמן ומעוררות כה הרבה זיכרונות על העולם האבד לנו כמו מחזה זה. קראתי עליו דברי ביקורת רבים וכמעט כולם דברו בשבחו ואחרי שבמו עיני ראיתיו, נוכחתי שלא לשווא נאמרו דברי תהילה כה רבים, כי אמנם יפה הוא וראוי לכך. יש אמנם מבקרים, אשר מבחינה מקצועית, מוצאים ליקויים בו ומתאוננים על חוסר השלמות ועל הבלטת הצד החלש יותר ולא על האופייני שבשלום עליכם, אך בלי כל ספק אפשר להגיד, כי הדבר לא מורגש בעיני הליקוי ולאנשים כמוני גורם המחזה הנאה רבה. קרבה מיוחדת לנו אליו, כי על כל המחזה נסוכה חמימות של בית יהודי ואמונה ודבקות באלוקי ישראל ובתורתו.

טוביה, היהודי הפשוט, המאמין, מציג את רבבות היהודים החיים בעיירות פולניה ורוסיה ובכל אירופה המזרחית, עוסק במלאכתו במנוחה וביושר, אהוב גם על שכניו הנוצרים, מאמין בדרכי ה' ודבריו מפולפלים בדברי תורה. אשתו אישה כפרית, הצופה הליכות ביתה ומסורה למשפחתה. בתם הבכורה, ציטל, נשואה, חיה במנוחה בכפר השכן עם בעלה ושני ילדיה, הולכת בדרכי אמה, אך הצעירה, חווה, האהובה על אביה, משכילה וקוראת הרבה בספרי לעז ועומדת במגע קרוב עם הצעירים הנוצרים שבכפר. אמה לא ברצון רואה את תאוות הלימודים שבבתה הצעירה, אך אביה מתגאה בה ובעצמו מלמדה, אמנם נוצרים ויכוחים בין האב והבת המהללת במידה רבה את הסופרים הזרים, באיזה התלהבות והערצה מדברת על גורקי וטולסטוי! בהן השלמות ואין דומה להם! אביה מוכיח אותה על כך, אבל היא עומדת על שלה… ואת כל הכתוב בספריהם היפה והטוב היא מייחסת גם לבני עמם שחיים בקרבתה.

לכן היא נמשכת לעולם זה, עד שבאחד הימים היא מחליטה להינשא לנוצרי, בנו של ראש הכפר, המפתה אותה באהבתו. אחרי ימים של שיקולים רבים, היא קובעת שלעולם אחר היא שייכת ואין לחפש את אושרה בקרב משפחתה.

בעצם יום השבת, היא בורחת מביתה והחתונה נערכת ברוב פאר. בשבתה אצל הכומר, באים טוביה ואשתו רצוצים ושבורים מגודל האסון, בבגדי שבת לכוהן, הכוהן אשר רגיל היה לדבר חלקות עם טוביה זה, בסוף בועט בו וקורא לו "יהודי נבזה, לך לך מזה". מזעזע את הלב היא הכנעתו של טוביה הגאה, אשר השפיל את עצמו עד כריעת ברכיים לפני הכוהן הצבוע – הוא עושה זאת נגד הכרתו, בחשבו שזה יציל את בתו, "חווה בתי", הוא קורא בקול מלא ייאוש וצער… ובסוף גורש זוג הזקנים מחצר הכנסייה.

רגעים מספר אחרי זה יוצאת החוצה חווה במלבושה הנהדר עם חתנה, היא מיואשת ורוצה לברוח אחרי קריאת טוביה, אך אין לזה כל שייכות לזה מה שהשביעני הכוהן, היא טוענת, אך מאוחר כבר, חתנה אוחז בה לצלילי המוזיקה נשמעים הצעירים יוצאים במחול, קול הפעמון נשמע והכוהן עורך טכס הנישואים.

בתמונה יפה היא בגוון צבעיה ובמחולותיה, אך מה עצוב שחווה זו אינה יחידה ורק על הבמה, מה רב הוא היום מספר בנות ישראל, שעוזבות את אמונת אבותיהן ונגררות אחרי עולם זר ואולי עוד בפחות פקפוקים ובקלות יתירה! כבר לא שומעות אפילו את קריאת אביהן, כי אין מי שיקרא להן… ונופלות לתוך עולם זר, מבלי שתחפשנה אפילו את תוכנו, מתוך חשבונות כלכליים או מתוך קלות דעת מדללות את השורות, שהן הולכות ומדלדלות בלאו הכי. איפה הגאווה? איפה הקוממיות של בת ישראל? מה דלונו היום, אגב אני כעת תחת רושם של מאמר שקראתי בעיתון "דבר" "על אמונתו החדשה של שלום אש".

 

שלום אש ואמונתו החדשה

עיתון דבר 18.5.1944

שלום אש הוא הסופר היהודי המפורסם ביותר בין הגויים, הוא סופר יהודי, המקובל כסופרם של היהודים, הכותב בעיקר להם ומביע אותם, מתאר את חייהם, את שאיפותיהם, את המתרחש בנבכי נפשם.

לאמור הוא נציג הספרות המודרנית היהודית והוא כידוע ברוך-כישרון סיפורי ותיאורי ושמו הולך לפניו בין הגויים.

שני ספריו האחרונים: "האיש מנצרת" ו"השליח פאולוס" – הנחילו לו כבוד בעולם הלא-יהודי. הם הופצו באנגלית ובשפות אחרות, לפני שיצאו ביידיש (הספר השני עדיין לא התפרסם ביידיש כלל), ואף הכנסיה הקתולית רשמה את ספריו ב"אינדכס" של הספרים "הפסולים". נשארו באמריקה די בתי-יראה, נוצריים, לא קתוליים, שראו חובה לעצמם לשמור בגנזי ספריותיהם, טופס או שני טפסים אלה של שלום אש.

שליחי עיתונים נוצריים, מתדפקים על פתחו של אש ומבקשים "אינטרסיואות" ממנו ומפעם לפעם מופיעים בעיתונים הנוצריים, הגדולים באמריקה, דברי הערצה של הסופר היהודי, שלום אש, על ישו בן האלוהים.

באמצע פברואר הופיעה בעיתון "כריסטשן רקורד", שיחה חדשה של אש עם העורך עצמו, מר מיר, בשיחתו של אש היו כמה סעיפים וסעיף ה', כפי שנתפרסם ב"כריסטשן רקורד" אומר:

"מכיוון שישו הוא בשבילי האישיות החשובה ביותר, בכל הזמנים של התולדה כולה, הן כבן אלוהים והן כבן אדם, הכל שהוא אומר ועשה בזמן מן הזמנים, יש לו ערך כיום". וזה הדבר שאין להגידו לגבי אדם חי או מת. שום מורה אחר – יהודי, נוצרי, בודהיסט או מוסלמי, אינו כיום עוד מורה, שתורתו, תורת דרך ארץ כזאת לעולם שבו אנו חיים. כן, אמת שבודהא משפיע על מיליוני אנשים, אולם גם זו אמת, כי רק – נאמר – חמישה אחוזים מתורתו של בודהא, יש לה ערך יסודי בשביל המאה העשרים. אחד או אחד מן המורים האלה יש לו משהו יסודי בשביל איש המזרח, בשביל הערבי, או האוספידנטלי, תלוי במקום שתורתו נשמרת ביותר; אבל כל מעשה וכל מילה מדברי ישו יש להם ערך בשביל כולנו, בכל מקום בו אנו נמצאים. הוא היה אור לעולם. מדוע לא אהיה אני, היחידי, גאה על כך?"

מערכת ה"מאג", אחרי השיחה שנתפרסמה ב"כריסטשן רקורד", פנתה לאש טלפונית שיכחיש, שיבאר, אבל אש, בטלגרמותיו, לא הכחיש שום פרט מן הפרטים שנתפרסמו בשמו בשיחה ואף לא באר, אם כי הכריז: שלא קרא את הדברים לפני התפרסמם. ה"מאג" יצא במאמר בשם המערכת, בכותרת "לאן הולך שלום אש?" – הכרת שלום אש במו ידיו תהום בינו ובין עם ישראל ואלוקי ישראל"?

המשורר ה. ליוויק כתב ב"מאג" על ויכוח מאונס זה בצער רב. המשורר מזועזע מן השיחה הזאת, "שבה מדבר אש, כאדם שכמעט "קיבל את הנצרות". כאבו של ליוויק הוא בזה שאין להפריד בין אש ובין הספרות היהודית, בדרכיו הנוצריות החדשות, הוא עצמו עורר ברוח כולנו, ברוח ידידיו הטובים ביותר, רגשי התנכרות אליו. השיחה שבה הוא מאשר את הכרתו השלמה בישו והאופן כיצד יביע זאת – מרחיקים אותו, את אש, מאתנו, לוקחים אותו מאתנו, באופן שבו אמר את שאמר, אינו משאיר מאומה שכדאי יהיה לשוב ולבוא ליהודים והספרות היהודית, באשר היהודים והספרות היהודית לא יקבלו את ישו כאלוהים. הן עם ישראל לא יקום וימיר את דתו לפתע פתאום, אחר שכמעט אלפיים שנה נלחם לשמור על מחשבתו המקורית על אלוהים ולא יקבל את התפיסה הנוצרית של ישו".

"קשה מאוד לכתוב כך – מוסיף ליוויק – אין מילים שאפשר יהיה לדון כיום בעניין זה כראוי. כפי שהציג שלום אש את העניין צפויה כמעט סכנה לדבר על כך כיום, באשר שום לא-יהודי, לא יבין כלל – כדברי חברי י. גאטשטיין – לרוחנו ולוויכוחינו עם שלום אש. בעיניהם של לא-יהודים, ייראה כל הוויכוח הזה כדבר לא מושג. הם ישאלו בפשטות: "מה הם מתעקשים עדיין – מתווכחיו של שלום אש? מדוע אין הם מסכימים עדיין, כי ישו הוא בן אלוהים? האם גם כיום אין הם רוצים להודות בכך, בשעה שאחד משלהם, סופר מפורסם, מודה בכך? ולמה לא יעברו כולם לדת הנוצרית? יכירו פעם אחת לכל הפחות בישו כאלוהים, כשם שאנחנו מאמינים בו? פעם לכל הפעמים!"

ליוויק אינו רוצה להיכנס בוויכוח על עצם השאלה, כי אין זו שעה כשרה ליהודים לעסוק בוויכוח זה, בעיקר כלפי חוץ. נושאי דת-האהבה לא העתירו אהבה יתירה לעם ישראל, גם בארצות הברית עסוקים עתה היהודים בגיוס ידידים בקרב הנוצרים למלחמה באנטישמיות, המגלה את ציפורניה בתעלולים שונים. הידידים, בעיקר המדברים בשם התרבות הנוצרית או בשם הכנסיה הנוצרית, מתוך כך יובן כמה לא רצוי לעודד עכשיו את הוויכוח על הנצרות, שלפי טבעו אין הוא שונה מן הוויכוחים מסוג זה בימי הבינים. והנה בימים כאלה מפזר שלום אש את שיחותיו על אמונתו החדשה והסופר שהכניס לספרות היהודית 40 ספר, מגלה עתה בעיתוני הכנסיה הנוצרית, כי כל ימי חייו עברו עליו בחיפוש אחרי צעדי ישו עד שמצא את עקבותיו, להתגלות בן אלוהים.

כל העיתונים היהודיים הגיבו על שיחתו של שלום אש במרירות ובכאב. אש עצמו אמנם מאיים שיתבע לדין את יריביו, אך לעצם העניין, אין הוא מכחיש את שפירסם בשמו עורך ה"כריסטשן רקורד".

הפעם הכאיב ביותר לכל מגיניו וסניגוריו עד עתה.                         י. יציב

 

במאמר זה מובאים קטעים מעיתון אמריקאי על אנטריו עם שלום אש, סופר זה שבמשך שנים הרבה לכתוב ולתאר באופן מופלא את הנפש היהודית האמיתית, מדבר היום בשבחה של הנצרות, בצורה כזאת, כאילו הוא אחד מהמאמינים האדוקים בדת זו. מה קרה לו לאדם הזה? איך אפשר כך להשתנות? איך יכול האדם הזה להגיד "שאחרי חיפושים רבים, הגעתי לכך שזהו הנכון"? מה עצוב ומדאיב הדבר.

אם כן נחזור לעניין, אחרי שגורשו הזקנים הביתה, מלאים יגון על אבדן בתם ובשתי התמונות הבאות מתגלה, בכל גדלותו, כח הסבל של האדם המאמין, מה לוקח את הלב אמירתה של אשת טוביה, את "אלוהי אברהם", בשעת דמדומי הערב. איזו דביקות ואיזה עוצמת האמונה? ובשעה שטוביה מבדיל וגומר את הבדלתו בשטף דמעות ובקריאה, טוביה אינו בוכה! הוא מתכחש לעצו, בשעה שכל ישותו בוכה ומשתדל להתגבר ולהבליג על צערו.

חוץ מהיופי שבתמונות אלה עצמן, הן מזכירות לנו את עברנו היקר, הן מחיות בנו את שעת הרצון שבדמדומי ערב שבת, בעת אבא הלך אחרי הסעודה השלישית לבית הכנסת ונשארנו עם אמא, להגיד "אלוהי אברהם", מה נפלאים היו הרגעים האלה? זוכרני כמה שנהנינו בהם, כמה חמימות ואושר רחפו סביבנו ובקרבנו בשעת דמדומים זו, ברוח עצורה רצנו, לא פעם, להחזיק בכנפי הזמן שלא יחלוף ומלאי צער מצמצנו בעיניים עת הדליקו את הנר הראשון, באמירת "שבוע טוב", "חבל שהאור גרש את כל הקסם"! היינו אומרות. ברגעים אלה היינו קרובות ביותר לאמנו היקרה, שאחרי יום השבת שבו הייתה נחה כהוגן, רוחה הייתה טובה עליה ובקולה העמוק והנעים הייתה לנו שרה או מספרת סיפורים ובבית סבתא! אויה לנו שכל זה עבר לבלי שוב ולכן העיניים הזילו דמעות למראה התמונה היקרה הזאת… דמעות צער אמיתיות והלב זכר בנאמנות את כל היקרים לו.

שנים עברו, אשתו של טוביה מתה עליו מרוב צער, לא יכלה לשאת את האבדה הגדולה, בתו נתאלמנה וחזרה לאביה יחד עם ילדיה. בבתה של ציטל אנו רואים את הדור החדש השואף להשכלה ויחד עם זה מעריץ את כל הישן ודבק בו. שינדל היא היחידה המחזיקה קשר עם חווה וממנה לוקחת ספרים ומספרת לה על הנעשה בבית.

באחד הימים מכה חדשה ניתכת על ראש טוביה, מודיעים לו שעליו להסתלק במשך 24 שעות מן הכפר, מכיוון שכך זה נהוג בכל רחבי רוסיה, מעניין איך שאלה עצמם, שמודיעים לו על כך, מצטדקים שלא הם אשמים בדבר, לסוף בא גם הכוהן ומציע לו לעבור לדת הפרובוסלבית, כדי להציל את נפשו על ידי זה. בלעג ובבוז מגרש טוביה היהודי את הכוהן הערמומי, שלפני זמן כרע לפניו על ברכיו…

בשעת ההכנות לנסיעה, כשטוביה הולך לגמור את עסקיו, באה חווה, היא חוזרת בחרטה ומוכנה ללכת ולשאת את הכל אתם. "שקר כל עולמם, נכזבתי, מה רחוקים הם מדבריהם בספרים, מה לי ולהם?" היא נשמעת שלא התרחקה אף לרגע מהם, היא צמה ביום כיפור והייתה על קבר אמה וכשנזדמן לידה ספר התהילים המשומש של אביה, מדברת בו בהערצה כה הרבה יותר גדולה מאשר לפני זה, בגורקי, "כאן האמת והנעלה מכל!"

הפגישה של האב עם הבת, דרמתית מאוד, נאמרים דברים משני הצדדים, בסוף אומר הזקן בגאווה "כך מדברות בנות טוביה", סולח לבתו ומקבלה בחזרה.

גם תמונת הגירוש מעלה על לב מחשבות נוגות, בזמנים הקדומים עוד גרשו באופן יותר אנושי, עוד נתנו שהות מה לאנשים… להיות, אין מודיע ואין שואל, רומסים ומשמידים מיליונים ואין דין, מובילים בקרונות המוות, שורפים ויורים, משמידים בכל האמצעים ואין מי שיעמיד את מכונת המוות ואין מי שיציל את האומללים. עד מתי?

הנני חושבת שהשבוע מילאתי את חובת הכתיבה כראוי. שלומי ב"ה טוב, כאן אין כל חדש, כרגיל מדברים רק על ההעברה, עדיין לא קבלתי הודעה מצבי וקרוב לוודאי כבר לא אעבור לשבועות, אם זה גם יסתדר בערב חג, כמו שנהוג אצלנו, לא אוכל לעבור, כי ההעברה לרופא לא תהיה אפשרית, בכל אופן, כבר השלמתי עם זה, שאת החג אחוג כאן.

ברוניה מרגישה כאן טוב מאוד ונחה, היא דורשת בשלומך.

בנוגע "העניין", אני רק מחכה, אין ביכולתי לעשות דבר, כי אין לי למי לפנות, הבן אדם היחידי שאני בעצמי יכולה לפנות אליו, הוא ג. אבל בכל פעם שהחלטתי לגשת אליו, לא יכולתי לבצע את זאת. תבין כי קשה לי לגשת לבן אדם ולהגיד לו "אני חולת שחפת, עזור לי", כמו שהיה קל לי להגיד את הדבר לאשה שרציתי לנחמה, כך קשה לי להגיד בשעה שאני רוצה עזרה. אינני יכולה לשאת שאנשים שמכירים אותי מכבר, יצטערו עלי, אינני אוהבת את זאת וקשה לי לשאת. מוטב שאתגבר ולא נזדקק לצערם. מנחם היה יכול לעשות את זאת, אך הוא מבטל את עזרתו של ג. ייתכן שאחרי הפצרותיך יכנע, ובכן יש לי רק לחכות ולצפות, אולי יקרה הנס ואם לא… אמשיך ואתגבר.

שלך באהבה ובתקווה. הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם. כ"ח באייר תש"ד

שאול יקירי!

אינני יודעת למה לייחס את ההפסקה שחלה בביאת המכתבים, כי אני מניחה שהנך ממשיך לעבוד בהתמדה כמו קודם, שושנה ק. מקבלת בסדר, אני כבר מיום ג' שעבר לא קבלתי מכתב.

הבוקר נסעה ברוניה, היא נחה די טוב, בעצם אני שמחה כי לא נשארה יותר זמן, כי היה לי קשה מאוד, היה זה כמו משחק במחבואים ולא פעם הייתי צריכה גם לשקר ולשמור על כל מוצא פי ועל אחרים, כי לפעמים ובלי כל כוונה, אפשר ופולטים מלה שיכולה לגרום למצב בלתי נעים ואילו לא הייתי נזהרת כל כך, היה גם קורה הדבר, לכן הייתה דרושה זהירות מרובה מה שעלה במאמצים, אבל טוב שהצלחתי לפחות ולא נודע לה אף שמץ דבר.

העברתי כנראה כבר לא תצא לפועל לפני שבועות וקרוב לוודאי אעבור עם כולם, אם זה לא ייקח הרבה זמן, במקרה שכן, אפנה באופן רשמי שיחישו את העברתי, כי מבחינת האוויר לא טוב. תאר לעצמך שאין טיפת צל בכל המחנה, כי במקום שהעץ, מלוכלך מאוד, ובכלל המחנה מאוד לא מסודר, חוץ מזה יש בחדר קריאה בית אימון, מה שמקלקל מאוד את האויר, לכן כבר הייתי רוצה לעבור. אני שמחה שאפשר לי לגור עם עוד מישהו, זה יהיה הרבה יותר קל לסדר וגם מבחינתי, זה יקל עלי, שהוויתורים למעני יהיו פחותים, כעת קיימת רק שאלת התאמת השכנה, כי אם חו"ש לא יצליח, יהיה לי קשה, אך נקווה שהכל יסתדר בכי טוב.

כאן אין כל חדש, ראיתי אתמול את ציורי הילדים, שולמית סיפרה לי שהם נהנים מאוד מההגדה, מעניין איך שכל ילד מבטא אחרת את אותו הנושא באותם הצבעים, של אורה וגאולה יש בהם כבר קצת מן הצורה, של יאיר שטחי, של נעמי ממש פנטסטי, לא כן? כל הילדים נחמדים מאוד . אתמול נסע אליעזר שהיה כאן שבוע ימים. מה נשמע אצלכם עם החופש? גם צבי צריך בקרוב לבוא. הייתי רוצה שתבואו כבר.

ד"ש מכולם, גם מברוניה. ד"ש לדוב וליצחק.

שלך באהבה וגעגועים. הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם. ג' בסיון תש"ד

שאול יקירי!

זה עתה גמרתי את העבודה ומכיוון שאני רוצה שהמכתב ישלח עוד היום, אשב ואכתוב.

מכתבך מכ' באייר הפתיעני, לא דיחוי החופש מצדך, כי לא אתפלא על כך, אילו הייתי במקומך, אולי הייתי נוהגת ככה, רק עצם ההצעה של החופשה. העניין באמת "סודר" מהר. לדאבוננו הרב הוכרע לא לטובתנו, אך עצם ההמלצה של הקצין מראה על כך, שבכל זאת הכיר בזכות להיות "יוצא מן הכלל", אך לא תופס את העניין בשלמותו, הוא באמת מתנהג לפי דבריו "נימוק נפשי לא קובע אצלנו", אך קול ניסתר בתוכי, אולי הציע את החופשה בהנחה, שבבואך הביתה תרצה בעצמך לסדר את העניין ולפנות אליו, אינני יודעת על סמך מה המחשבה הזאת, אבל זה פשוט נצנץ במוחי באופן פתאומי בקראי את שורותיך.

האם להתרגז על התנהגותך זו? – לא ולא. אוכל להבין את הדבר במלואו ועד כמה שהייתי רוצה לראותך ולהיות אתך יחד, אחכה בסבלנות לזמן הזה ואקווה יחד אתך שלא רחוק הוא.

ואשר להתמסרות שכה נפגעת בהזכירי להפחיתה. לא נתכוונתי לנזיפה, רק את טובתך חשבתי ואת השמירה על הבריאות, הרי גם אני עסקתי פעם במעשים כאלה וידעתי היטב שאין גמול לדבר ועד כמה שנעשה חשוב תמיד שמעט עשינו.

הנני זוכרת עוד היום את הערותיה של אמי היקרה, שהייתה מעירה לי בזמן שובי מן המועדון מאוחר בלילה, אחרי יום עבודה קשה וכעת כשאני רואה שצדקה בהרבה, הנני רק מעבירה אליך את מה שהייתי ברצון מקבלת וכי תבין, כמו שאני מבינה את זאת היום, כי לא על מנת לגעור בך הזכרתי ובקשתי, אלא מתוך אהבה ומתוך דאגה לך. אינני רוצה לשלול ממך את עבודתך זו, להיפך, הנני שמחה שאתה עוסק בה ואני מאחלת לך הצלחה רבה וסיפוק מלא. קראתי את מכתבך ב"ידיעות". אני רואה שאתה מספיק לכתוב לכל הצדדים.

וכעת לשאלותיך במכתב מכ"ב באייר, א. אינני יודעת לאיזה חלק של במחקר אתה מתכוון. באשה שנשלחה לשם חקירה הופנתה ע"י מרדכי ישר אלי ומוסדות הקבוצה לא היה להם כל חלק בי. ב. אני לא פניתי למזכירות, כי מנחם אמר שלא כדאי להכניס אותם לעניין, הוא רק הזכיר את העניין לשלמה והוא חייב אותו. ג. הקופה לא מסרבת אישור עובדתי, אלא הקצין דרש שהיא תכתוב בה, שנוכחות הבעל הכרחית ואישור כזה הם נותנים רק במקרים של סכנת חיים ואחרי התייעצות של מרכז קופת חולים, לפי הוראות של הוועד הפועל. ד. אחרי כל זה החלטתי לחכות ולא לעשות כלום. אני חייה את חיי כפי האפשר בשקט ומחכה להתפתחות הדברים ואחרי ההעברה לכפר עציון, נראה הלאה. עצתו של מנחם הייתה אז, להודיע על יציאתי את הקבוצה ולהעמיד את העניין על ידי זה על בסיס כלכלי, לזה לא הסכמתי, כל זמן שאין הכרח בדבר, כי אי אפשרי הדבר באופן פיקטיבי ולבצע למעשה, אין העוז, כי במצבי אני כעת, יכול הדבר לגרום להפרעות במצב בריאותי, הרי תבין את זאת. כמובן שיש לנסות עוד מחדש לעורר את העניין וחושבני שבהיותך כאן, תוכל לפעול דבר מה. אולי בסוף בכל זאת יבינו ושמא אני לא עשיתי מספיק? אולי נתתי יותר מדי להתנהל לעניינים מעצמם.

אני שולחת לך תמונה שעשיתי באחרונה, ישנן עוד עם חילי וברוניה, אבל אלה לא מוכנות, אשלח לך בפעם הבאה. עדיין לא בקרוני החברים שלכם, אנו כבר מחכות להם ועוד יותר לכם. האם עוד הרבה זמן?

רב ברכות וחג שמח. שלך באהבה ותקווה. הדסה.

 

שלום לך שאול!

הדסה מסרה לי ממכתבך האחרון (כבכל פעם) ד"ש, ובו אתה מצדיקני על שאינני עונה, אינני מקבלת הצדקה זאת, ואם המענה נסחב קצת, הרי פשוט מתוך הזנחה כבכל פעם, לא כל כך קשה לי חלילה לכתוב, לפני כמה ימים שלחתי לך תודה בשם הילדים על ההגדה ששלחת להם וגם הם הביעו תודתם ע"י ציורים שלהם שצרפתי, בוודאי תשמח בזה.

רב תודות לך שהנך זוכר ומזכירני כל פעם.

ד"ש לבבית משכנתי מינה. בתקווה שנתראה בקרוב. איחולים וכל טוב. בידידות שולמית.

ב"ה

קבוצת אברהם. מוצאי ג' שבועות תש"ד

שאול יקירי!

שוב עבר חג, אודה כי הצטערתי שלא היית כאן בזמן שחשבתי שכן הייתה אפשרות לכך. ביושבי בערב החג בחדרי (ברעבי שבתות והחגים נסוך חן מיוחד עליו), התגעגעתי מאוד. תאר לך מחשבתי הרבה אם נכון היה הדבר שעשית, אם כי במהותו אני מסכימה למעשיך ודעתי לא נשתנתה, מוזר היה לי שהנך נעדר ממני בזמן שהייתה אפשרות להיות יותר. אולי צודקים אלה האומרים "יש לקחת בזמן שנותנים", אבל הסירוב הזה מעיד שנשארת נאמן לעצמך ואתה ממשיך ללכת בקו בו הלכת תמיד, ועצם הכישלון של עניינינו מראה על כך, שכהיום לא זו הדרך… [ויתר על תורו לצאת לחופש].

אינני אומרת לך את זאת בתור תוכחה, כי גם כעת אני אומרת, אילו הייתי במקומך, הייתי נוהגת כמוך ואם כי זאת סתירה לדברי הקודמים, זאת היא האמת לאמיתה, האמת שהנך רוצה לשמוע ממני ושלא אסתיר אותה מפניך.

לא ארבה היום בכתיבה, כי השעה מאוחרת ועלי לנסוע מחר לת"א. עדיין אינני יודעת אם להגיד לרופא שיעבירני או לא, כל פעם דוחים את תאריך ההעברה.

מנחם ורבקה בילו את החג בת"א, מנחם היה כאן ביום ו' כמה רגעים, הוא מיהר לנסוע, אבל את זאת הספיק להגיד לי, כי הוא התרגז עליך, ידעתי שהוא יגיד כך. היו כאן הרבה אורחים, כמעט כל הבחורים, חוץ מחיים ומצבי. חוץ מאלה יעקב-ישראל (מפני שצפורה ק. נמצאת כאן, דוד טייטלבוים שהיה בקרבת המקום ורפאל, לדאבוננו הוא עוזב את הקבוצה לזמן מה או לגמרי, כי לא יכול למצוא לו בת זוג, יש לחשוש שהוא לא היחיד ודומים לו יהיו נאלצים לעשות כמוהו, זוהי בעיה חמורה מאוד.

יש גם חדשות משמחות יותר, בכפר עציון. הולדת בת למשפחת גרנק, שמה רותי. תהיה זו התחלה למזל טוב, כן ירבו. כמובן שזה שוב מעורר בעיות, כי אין עוד שמה בית תינוקות ולא מטפלת, אבל אולי זה יזרז את ההעברה, כי הזמן חולף ובינתיים יתווספו אי"ה עוד. בפעם הבאה אשתדל לכתוב לך על עמדתי לחיי בכפר עציון, כעת אסיים, שבוע טוב.

שלך באהבה, הדסה.

ד"ש מאסתר

ב"ה

קבוצת אברהם. ח' סיון .תש"ד

שאול יקירי!

הנני למלא את הבטחתי ולמסור לך על עמדתי ורגשותי ערב ההעברה. אינני יודעת בבירור ועדיין לא התגברתי על הסכנות הרבות שקשורות בה, כי מצד אחד נוח לי, מאידך תנאי האקלים יותר טובים שם, אבל אחד אוכל להגיד לך, שכהיום ביטחוני גדול יותר וההיסוסים פחתו בהרבה, גרמו לזה במידה מרובה היחס מצד החברים כאן. אולי יש במקצת מן החניפה? ואולי דברי שבחם עלי אמיתיים הם, יש שאינני רוצה לחשוד בהם, בכל אופן היחס אלי הוא יפה מאוד, בעיקר שמעתי, כבר לא פעם, כשלמשל מדברים על —, שמצבה קשה מאוד, או בכלל על חולה בקיבוץ, הן מדגישות, יש הבדל רב בין אחד לשני והעיקר להיות "בן אדם".

הגורם השני שהוא תופס מקום לא מעט, היא העבודה. במשך הזמן שאני נמצאת כאן, נוכחתי עד כמה שחשוב לעבוד באופן כזה שהתועלת תהיה רבה, כמובן שהרבה עוזר לי לכך – מקצועי הישן, התפירה ועצם ידיעתי אותה על בוריה, הרבה מגששים ואני גם רואה שהתועלת שבעבודתי, במשך שלוש השעות, היא מרובה מהתועלת של בחורות אחרות (טוב שאין לנו הרבה כאלה) במשך יום שלם, אולי זה קצת מופרז, אבל אומרים כל כך הרבה, שאני מתחילה להאמין בדבר. כל זה כמובן גורם לדחיית הרבה נימוקים שוליים ולאמונה שגם בכפר עציון הדברים יסתדרו ואין להרבות ביצירת בעיות נוספות.

כפי שמדברים, ההעברה תבוצע במשך השבוע הבא ואם גם כולם לא יעברו – אני אעבור, כי אצל הרופא כבר סידרתי את ההעברה לירושלים. הפרידה הייתה לבבית, גם ד"ר מייאר וגם הרופאה, הביעו את שביעות רצונם ועודדוני הרבה.

אחרי שרבקה חזרה, סיפרה לי על הכל בת"א ובין היתר מסרה לי על מכתבך, שכתבת לישראל, כמובן שמכתבך גרם להרבה דאגות, מכיוון שהם לא ידעו כלום על מחלתי ובקושי הצליחו מנחם ורבקה להרגיע אותם. מעניין שברוניה, בעיקר, הדגישה שאני מרגישה טוב ונראית טוב. ובכן הצלחנו יפה להסתיר מפניה את הדבר, באמרנו שיש לי חופש ואני נחה הרבה בגלל זה וגם מקבלת אוכל יותר טוב.

אמנם אני מבינה יפה שהנך סובל ודואג לי, אבל למה לך להדאיג גם אחרים? אינני מסכימה לכך וזה גם קצת פוגע בי. האם לא תמצא אצלי די קשב לייסוריך, שהנך נזקק לאחרים? או שאינך רוצה שאדע שאני הגורם לסבלותיך? ידעתי את זאת וצר לי על כך, אך לא באשמתי הדבר, הכל ניתן מאת ה'!

אולי לך נראה הדבר יותר גרוע ממה שהוא, כי הנך בנכר ורחוק מהמקום ומכיר את המחלה כפי שהיא מקובלת בקרב העם… אך אני בתוך הכל, במוסד ראיתי וגם שמעתי מקרים שונים, קשים מאוד ופחות קשים ולכן השלמתי כבר עם הצרה ומודה לה' שזה לא יותר גרוע ולכן הוחזר לי שיווי משקלי ורוחי טובה עלי ואחרי שהגעתי למה שהגעתי, אחרי זמן של 10 חודשים, עלי להתחיל לדאוג לך. ביקשתיך לא פעם להירגע, אך אני רואה שלשווא – לא הצלחתי. אוכל להבין גם את התמרמרותך על דחיית הבקשה, אבל האם היית מוכן לזה למפרע? אל יגרום הדבר אצלך להרס – הנך משקיט אותי, אבל למעשה, אינך שקט כלל וכלל. אני רואה את זאת מהנימה העצובה שבמכתביך ולכן, אולי, לא עשיתי לגמרי נכון שדחית את החופשה, אל תתרגש כל כך, אני חרדה לך.

היום היה כאן אלכסי, בא להיפרד, גם האחרון שביניכם יצא לנכר, הצטערנו כולנו, הבטיח לי שיכתוב לך. הוא היה נרגש והתמרמר, כמובן שיש על מה, כי ניכרת כוונה ברורה במעשים אלה.

חבריך עדיין לא בקרוני, אני מחכה לזמן שתבוא כבר, את התשובה למכתב זה תוכל לשלוח כבר לכפר עציון, אבל מוטב שתענה לא בכתב. זה כמעט שבוע ימים שלא קבלתי מכתב ואני כל כך מחכה להם.

כאן הכל כרגיל, הילדים נחמדים מאוד, הקטנים והגדולים כאחד, בוודאי תופתע – "הזוחלים", מתחילים כבר ללכת. הייתי אצל ברנדי, גם ורדה גדלה הפעם ומתפתחת יפה מאוד, ברנדי עדיין לא חזרה לגמרי לאיתנה, היא דורשת בשלומך, מצטערת מאוד שלא אבוא כל שבועיים אליה, כמו שהייתה רגילה. עקיבא שותק, שמעתי שהוא מתכונן, אבל עובד עדיין, הוא עומד לצאת באמצע יולי.

אסיים כי עוד מעט מצלצלים לארוחת ערב ואחר כך אני מתכוננת ללכת לקולנוע, באחרונה אנו הולכות לעיתים קרובות, הפעם יהיה כבר סיום בפרדס חנה.

שלך באהבה ובצפייה. הדסה.

ב"ה

קבוצת אברהם. כ"ח בסיון תש"ד

שאול יקירי!

מכתבך מיום י"ט באייר, הסביר לי את השתיקה ואישר את הנחתי, שלא בך תלוי הדבר. אני מתארת לי כמה שעייפתם במשך השבוע, גם כאן מתחיל חום גבוה, פשוט אי אפשר לשבת בחדר ולכן אקצר.

היום קבלתו ידיעה שהמזכירות החליטה על תאריך ההעברה 10 ימים אחרי שבועות, 6 ביוני. ההחלטה הזאת כנראה תצא לפועל ויש יסודות להנחה זו. סוף סוף יוכלו לפתור במקצת את בעיית השיכון, כי מקבלים אוהלים נוספים ו-20 איש מבין הרומנים החדשים, עוברים לעלומים. ובכן נקווה בע"ה יסתדר הדבר. אתמול בערב היינו בסינמה בפרדס חנה, ראינו את הסרט "קציר הגורל", היה יפה, חזרנו בעגלה.

אנו כבר מחכות בכיליון עיניים לאותו חבר, שצריך לבוא למסור לנו הדרישת שלום, כבר זמן לדעת משהו על הנעשה אצלכם ומה עם החופשה שלכם? הייתי רוצה מאוד מאוד שתבוא.

אני ממהרת לחדר האוכל, קומזיץ לרגל התחלת הוצאת תפוחי האדמה, היבול נראה טוב מאוד, ביום א' מתחילים להוציא בקנה מידה גדול, יבואו לשם זה 5-6 איש מעציון. כמובן שהידיעה על ההעברה הכניסה רוח חיים לתוך האנשים ומאמינים שהפעם זה כבר באמת יצא לפועל, היום התחילו עם הסידורים עבור בית הילדים.

חוץ מזה אין כל חדש. עקיבא לא כותב לי, באחרונה הוא מתכונן ליציאה, משתלם בשפות, כנראה באמצע יולי יצא. על רחל לע"ע אין שומעים, רק העיתונים מרבים לכתוב על הגבלות, שמחמירות מיום ליום.

אסיים, כי אני ממש מזיעה וכדאי לצאת, לשאוף קצת אוויר.

ברכות חג שמח ונשיקות. שלך באהבה. הדסה.

ד"ש מכולם.

ב"ה

כפר עציון. מוצש"ק. ד' בתמוז. תש"ד.

שאול יקירי!

אחרי הפסקה קצרה, שוב נתחיל לשוחח במכתבים, גם הפעם עליך רק להסתפק ב"טלגרמה", כי זה כבר מאוחר.

חזרתי הביתה עייפה מאוד, ביום ו' עוד נחתי, כעת הכל חזר למקומו ומחר אני חושבת להתחיל לעבוד, לע"ע במתפרה הערב צריך להחליט אם אעבוד בפנקזיס [?] .

כתבתי הערב את המכתב לקצין. עם שלמה עוד לא הספקתי לדבר, כי היה היום בתורנות, אבל הוא נוסע רק ביום שלישי לת"א, עד אז, עוד נספיק לשוחח.

כאן אין כל חדש. איך עברה עליך הדרך? כל הזמן חשבתי עליך, חבל שלא הספקת לנוח, כה עייף היית ועל הכל המתיחות והחרדה לעתיד. אני משתדלת בסבלנות לשאת את כל המוטל עלי, אל תדאג לי הרבה!

אני מצטערת מאוד שלא אצליח למלא אפילו את העמוד, אבל נגמלתי מהכתיבה וגם כרגע אין לי חשק להיכנס לתוך העניינים ולהתעמק בבעיות העומדות ברומו של עולמנו, אולי בפעם אחרת, כשרוח הכתיבה תהיה שרויה עלי, לכן אגמור.

שבוע טוב ומבורך. שלך באהבה הדסה.

ד"ש מעקיבא, הוא מתכונן.

כ.ס. הסוסה חזרה אתמול.

ב"ה

כפר עציון. ז' תמוז תש"ד

שאול יקירי!

ראשית כל ברכת מזל טוב לרגל הולדת שני הבנים, לטובה ושולמית. בשמחה רבה קיבלנו את הבשורה, הם נולדו ביום אחד, ההבדל ביניהם 4 שעות, האמהות כמו הילדים, מרגישים טוב, הם יבואו אי"ה ביום א' או ב'.

כמו תמיד, גם הפעם המאורע מעורר בי מחשבות שונות ורגשות מעורבים, רגש של צער על מה שלא ניתן לי כעת ומאידך השלמה עם הגורל ושביעת רצון, שכך הוא המצב כמו שהוא ולא יותר גרוע מזה.

שלשום הייתי אצל הרופא, הוא אמר שבפעם הבאה יסדר את הפינוי בלי שיקוף, כדי שאוכל להגיע הביתה, גם ככה זה מעייף מאוד, האוטו לא חזר באותו היום והלכתי ברגל, זה לא כל כך פשוט.

עם שלמה עוד לא דיברתי, כי לא היה בבית, על דבר עבודתי. עם נתן החליטו בחיוב, אתחיל בקרוב לעבוד אתו. מגרדי לא קבלתי עדיין כלום.

כאן מתחילים בעבודות שונות, את הרפת העבירו, גם בניין הבריכה התחיל, את המכונה החשמלית מעבירים היום, אקווה שהרעש יפחת. החום לא מפסיק, בעיקר בערב מחניק מאוד בחדר ולמרות העייפות, אי אפשר לישון בו.

אני מקווה שזה לא ימשך זמן רב ויוקל לי, לעת עתה יש להתגבר על הרבה.

מה שלומך? האם כבר הגעת למקום? אני מחכה לידיעות ממך, לא אכחיש, כי הנך חסר לי מאוד. עקיבא נסע אתמול לת"א, עזריאל לצפת.

שוב לא אמשיך, כי חם לי מאוד בחדר. היום אנוח בחוץ, כי הרעש הוא גדול מאוד.

ברכות אין קץ. שלך הדסה.

ב"ה

י"ט בתמוז [?] תש"ד

שאול יקירי!

זה כמה ימים שלא קבלתי מכתב ממך, אני מניחה שהם נתעכבו בדרך ואינני תולה את האשמה בך, בוודאי יגיעו כמה בבת אחת.

היום קיבלתי תשובה על מכתבי לקצין, הוא מודיעני שיטפל בעניין בתשומת לב מלאה, גם למנחם כתב תשובה דומה לזו שלום, כנראה שהדבר זז ויצא מזה סו"ס משהו.

ועוד ידיעה משמחת, בדרך חצי רשמית הגיעה אלי הידיעה על המצאה של רחל בדרך לארץ, אני רוצה עוד להתעניין ביותר פרטים. אני שמחה מאוד, כי איננה כבר בהונגריה, אך הייתי רוצה לראות אותה כבר כאן, כה קשה היום להאמין אחרי ניסיונות כה עצובים. היום שוב הידיעה על אסון חדש, שקרה אותנו, 250 איש נטבעו בדרך מקונסטנצה לארץ – אין כבר כח לזעוק ואין ביטוי לשבר, למה הגורל כה מתאכזר בנו? נוסף לקרבנות שיד הרוצח גרמה לנו, גם ההשגחה מוסיפה… האם עוד לא מספיק לנו?

כאן הכל במסלולו הולך, ממשיכים בעבודה בבריכה ובבתים. השבוע התחילו לבצור בכרם, בעת קריאת התורה השבת (פרשת ואתחנן) חשבתי הרבה על כך, כמה שקולעים היו הדברים "וישבתם בבתים מלאים כל טוב, אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת" וגם העם היושב היום כאן אינו תופס את השובע ורוגן כמו אז – במקום ליהנות ולהעריך במלואו את היש, מתאוננים על זה שחסר. אין סבלנות ובחסר מה, גם כאן מאשימים את העומדים בראש המפעל, זאת היא כנראה טרגדיה נצחית של אלה המתמסרים לטובת הציבור.

אם הדבר יצליח אתה צריך לחשוב ולהתכונן לכך, אין להסתמך בביטחון מלא, אך יש כבר מקום לקוות בכל אופן. אם תבואו, קנה לך בדרך ארג לחליפה עבורך. אליעזר מ. קנה לו ב-8 $ נדמה לי. בכל אופן, שיהיה טוב וגם יפה, אני מניחה שתוכל לבחור.

שלך באהבה ותקווה. הדסה.

ב"ה

יקירי!

היום קבלתי את מכתביך, עליהם אענה במוצאי שבת אי"ה.

אני רוצה כעת רק לרמוז לך על כמה דברים שבעתיד. יש לי הרושם, שהעניין יסתדר בקרוב ולכן עלינו להתכונן. חשבתי כבר גם על סידור, בזמנו הזכיר עקיבא, שרצוי ביותר היה לקבל הדרכה במקווה ישראל, הצעה זו מוצאת חן בעיני והיא נוחה מכל הבחינות והיות ויש צורך רק במדריכות שם, חושבני, שהעניין יסתדר בקלות.

הייתי מבקשת, שבדרכך בחזרה, תדאג לתלבושת עבורך. ובכן, קנה לך ארג לחליפה, חליפה כמו שיש ליצחק ובד לכותנות, אם תמצא טוב ובזול, אם לא – אפשר גם פה להשיג. כדאי לך גם פרווה עבורך, זה דבר חשוב מאוד כאן.

אם יהיה לך חשק וכסף (אני מפקפקת), תוכל להביא עבורי מעיל-גשם, המידות: אורך – 110 ס"מ, היקף החזה – 120, שיהיה רחב כולו עד למטה, אורך השרוול – 60 ס"מ, רצוי שיהיה גם בשביל הראש כובע מיוחד, צבע כהה, אולי חום, שיהיה יפה וטוב. אם לא יהיה לך כסף, או הוא יעלה ביוקר, אל תקנה, אז אסתדר לע"ע עם הישן. אם תשיג מגפי-גומי מס' 37, היה רצוי מאוד, את זה כבר מזמן רצית להביא. דאג בעיקר בשביל עצמך, לי לע"ע, מספיק מה שיש, על כל פנים, אל תקפח את עצמך בגללי.

מעל הכל, הייתי רוצה לכה"פ, 3 מערכות סכו"ם (סכין, כף, מזלג), לזה יהיה לנו צורך חוץ לקבוצה וההפרש שבמחיר הוא גדול מאוד. (רק ס. עולה כאן 50 מיל)

באהבה ותקווה. ה.

פ.ס. אני לא הוצאתי אף פרוטה במשך הזמן.

ב"ה

כפר עציון. מוצש"ק פרשת חקת. י' בתמוז תש"ד

שאול יקירי!

שוב רק בקיצור, כי אני יושבת אצל שושנה ו. באוהלה מחמת חוסר חשמל. שמחתי למכתבך, שהגיע

ביום ה', באמת חיכיתי לו ולא הפתיע אותי כפי שהנך משער.

היום דיברתי עם שלמה, הוא יהיה השבוע בת"א ויכנס לקצין. ג. לא כתב עדיין, אם תישאר עוד במקום, תיפגש גם עם גיסי עוד השבוע.

כאן אין חדשות מיוחדים. נכנסתי כבר לעבודה עם נתן, זה הולך די טוב ויש סיכויים שאשתלם במקצוע זה, בכל אופן העבודה כאן נעימה הרבה יותר מאשר בתפירה, אני שמחה שאינני נמצאת במחסן.

שמיכה לא אקנה עכשיו, כי אקח את החומה של עקיבא. בשבוע הבא אעבור לחדר אחר, במקום שהיה בית המכונות, מסדרים כעת שני חברים, באחד מהם (הקיצוני) יש שני חלונות, למערב ולצפון, את זה קבעו בשבילי, אני חושבת שהוא היה באמת יותר טוב.

השבוע התחלתי כבר בקריאת אנגלית, אשתדל להתמיד. מחרתיים צריכות שולמית וטובה לחזור. כאן מרגישים הכל טוב. אגמור כי כאן רב הפטפוט.

שלך באהבה. הדסה.

ב"ה

כפר עציון. ט"ו בתמוז תש"ד

שאול יקירי!

עדיין הגיע ממך רק מכתב אחד מהדרך וחיכיתי כל הזמן להמשך, אך לשווא. היום הגיע אברהם ומסר ממך ד"ש, אני מקווה שהגעת כבר למקום.

זה עתה באה אלי תשובתו של הקצין נדיבי על מכתבי ששלחתי לו וזה לשונו: "הנני להבטיחה, כי עניינה קבל את תשומת לבנו המלאה ביותר, אלא שלא יכולנו לדון בו, כי אם על הרקע הכללי של מצב מאות משפחות חיילים, אשר גם הן דורשות את שחרור בעליהן או העברתם ארצה – אין אנו מטילים ספק כלל ועיקר במצב בריאותה, אולם עלי להודות, כי בבואנו לדון במקרה שלה, אין אנו יכולים שלא להשוות אותו למקרי נשים אשר נשארו קרועות ותלושות מכל וכל ואשר גם לא הייתה להן אפשרות להיכנס לקיבוץ. הבינונו לדעת, כי אין מצבה נפשי מאפשר לה להמשיך להישאר בקיבוץ, כאשר היא רואה את עצמה כעול בלתי מוצדק על חבריה, אולם, האם אין דווקא זה אחד היסודות הבריאים והיפים אשר בתכנית הקיבוצית? חוסר הדאגה וחוסר הפחד מפני מה שיקרה לחבר? אם חס וחלילה יפגע הוא בבריאותו ואין ביכולתו במשך זמן ידוע, ארוך או קצר, לעשות את עבודתו בקיבוץ במלואה? כאשר פנתה אלי המפקדה בנידון זה, יכולתי רק לבקש מהם ולהמליץ, כי תינתן לבעלה חופשה מיוחדת למען יוכל לבוא הנה ולעזור לה בראשית צעדיה להסתדר במקום החדש. את מצב הדברים האלה הסברתי לא רק לבעלה, כי אם למפקדו, אשר בא לדבר אתי על כך ב-14 לח.ז. וגם לאחדים מחבריו של בעלה, אשר פנו אלי בעניין זה".

ובכן שוב אותם הדברים והטענות, כמובן שלא אשקוט ואסביר לו שוב, שאין זה יותר נימוק נפשי, אלא הפך להיות גורם כלכלי רציני ורחוק המקום ותנאי התחבורה מסכנים את מצב בריאותי. שלמה עדיין לא היה, כי חלה. היהודי הזה כנראה כבר החליט לא לזוז מעמדתו, המצב הוא לא קל ורציני, אינני יודעת מה אוכל כאן לעזור ולהשפיע עליו שישנה את דעתו.

ד"ש מכל החברה. שולמית כבר חזרה, השם של הילדים: אורי א. ויובל ל. כולם מרגישים טוב, גם ע. דורש בשלומך.

אני מחכה למכתביך. שלך באהבה. הדסה.

ב"ה

כפר עציון. י"ט בתמוז תש"ד

שאול יקירי!

סוף סוף הגיעו שני מכתביך מהדרך, אני כבר מחכה לידיעותיך מהמקום.

עדיין קשה לי להיכנס שוב לתוך המסלול והכתיבה קשה עלי, אבל אין ברירה, מוכרחים שוב להמשיך לחיות ולמסור את החיים על הנייר.

בוודאי קבלת כבר את מכתבי בו מסרתי את תשובתו של הקצין המקשר, לי יש את הרושם, שהוא החליט מראש לא להסכים, אמנם זה היה אולי יותר מדי מוקדם לשלוח את המכתב טרם קבלת בקשתך, בכל אופן, אני מתכוונת לענות לו, אבל חכה עוד מעט, עד שתגיע בקשתך, מנחם בכל אופן מייעץ לי ככה.

הפעם אני רוצה להביא נימוקים כלכליים ובעיקר דברים שיש להם קשר ישיר עם מצב הבריאות, כמו הנסיעה אחרי הפינוי, ההליכה ברגל אחרי המלוי, היא באמת מסוכנת ולא הייתי מסכימה עוד פעם, אחרי שהיה לי ניסיון, הרגשתי כמה ימים רע מאוד, עכשיו כשהייתי בפעם השנייה וחזרתי באוטו, היה הכל כרגיל, מכיוון שאי אפשר לכוון את נסיעת האוטו לפי המילוי (והוא גם עפ"י רוב מקולקל, בזמן שצריכים אותו) וגם לא את המילוי לפי נסיעת האוטו, יש צורך בזמן כזה להישאר בעיר, או לחזור באוטו מיוחד, מה שקשור כמובן בהוצאות רבות, שאי אפשר לקבוצה שאת בהן.

שלמה עדיין לא היה, כי חלה בינתיים, אתמול בערב הייתה אסיפה סוערת, לא הייתי עד לסוף, התקיפו את שלמה (שמואל) באופן חריג, שחי באשליות ואינו דואג מספיק ואינו אחראי לנעשה, העובדה שלא התחילו עדיין בבניין הבתים, מכניסה שוב התמרמרות ומעוררת דאגה בקרב הציבור, גם שאלת הגוש הולכת ומחמירה, אחרי שמזכירות הקיבוץ הדתי החליטה על הצטרפותה של "משואות" לטירת צבי, זה באמת אבסורד. אני חוששת שכאן שוב הורסים גוף במו ידיהם, מבלי שיביאו תועלת לאחרים, כי אני משוכנעת שהם לא יסכימו לזה ע"י עוד שינוי.

אגמור, כי מאוחר, בפעם הבאה אשתדל לכתוב מכתב הגון. בברכות. הדסה.

ב"ה

כפר עציון. כ"ב תמוז תש"ד

שאול יקירי שלום רב לך!

הפעם החלטתי לכתוב מכתב מפורט, כי כבר סוף סוף הגיע הזמן לכך. עדיין לא הצלחתי להתרכז וגם מכתביך הקצרים לא ממריצים ביותר לכך. אינני אומרת את זאת בתור נזיפה חו"ש, כי בתנאיך אתה לא יכול לעשות יותר, אני כך קובעת עובדה.

כעת אני קצת עצובה, כי לפני רגעים מספר מסר לי עזריאל פתקה מידידי הנאמן, שעזב אותנו, זה בא בהפתעה, אם כי היינו מוכנים לכך.

חבל שהנך מוכרח להתעכב בדרך ועדיין לא הגעת למקומך הקבוע, אבל כפי שאני רואה אינך מתבטל ואם יש לך הזדמנות גם לנוח, וודאי שאין להצטער על כך. אברהם סיפר לי תיכף בבואו הנה, שהתרגז עליך, על שלא בקרת אותם, הוא כבר עוד מעט גומר את חופשתו, חבל שימי החופש עוברים כה מהר, גם הוא לא נראה טוב.

את החומר שהשארתי אצלי, לא ביקש עדיין איש, להם זה כנראה לא נחוץ, אמנם חושבים את זה כל כך נחוץ כמוך? והיום הבחירות עומדות במרכז כל פעולה וכל דבר שאין לו קשר אתן, נדחק לקרן זווית, נקווה שאחרי הקמפניה הגדולה, שתסתיים עם או בלי ניצחון האדונים, שוב יתפנו ויתעניינו בדברים "פעוטים"…

אני שוב ממשיכה לחיות את חיי השקטים, הימים הראשונים אחרי נסיעתך היו קצת קשים, נשארתי לבדי והתחלתי להתבונן בכל הנעשה סבבי. אחרי הזריקה לא הרגשתי טוב, כי הלכתי ברגל מהכביש, שוב נוכחתי בנאמנותה של לאה, אשר דאגה לי וגם בהינדה ונתן מצאתי ידידים טובים ותמידיים. עכשיו זה ב"ה כבר עבר ואחרי הפינוי השני, כשחזרתי באוטו, הרגשתי כרגיל, לכן החלטתי, במקרה שלא יהיה אוטו באותו יום (אגב, הוא שוב בגרז') אשאר ללון בירושלים וכולם מסכימים אתי. בעבודה אני מתקדמת לאט. נתן נותן לי תקווה שהכל ילך בסדר, אני מאושרת שאני לא במחסן, תאר לך ימים שיושבות שמה חוץ לכולן: — — — —. תענוג מה?

אחרי העבודה אני סורגת, כבר כמעט הגב עשוי, אני מתקדמת יפה וזה מתקבל טוב. לפנות ערב אני לומדת, השבוע למדתי אנגלית וגם נ"ך, כבר התחיל החוג בהדרכתו של שמואל א., אנו לומדים תרי-עשר, לקריאה יפה לא מספיק הזמן, גם עיתון רק בחטיפה, בשבוע הבא אעבור אי"ה לחדר אחר, הראשון שבפרוזדור עם שני חלונות, חדר נהדר מלא אוויר. אני שמחה להודיעך שפרוצש כתבה, שתחזור בעוד שבועיים, מצבה טוב, בביקורו האחרון של ד"ר הופרט עשו לה צילום ולא מצאו לה דבר על הריאות, אני חושבת שהיא תגור אתי, בכל אופן זה נהדר שהיא כבר חוזרת, הלוואי ותבריא לגמרי.

השבוע היה כאן דוד א. [מקבוצת יבנה], הייתה שיחה על חזירתו של חנוך ועל שאלת הגוש, זה נורא להיווכח כל פעם, שהאנשים מפטפטים שטויות וטוענים בצורה כה לא הוגנת ובעיקר —, היא שיא הצמצום וחוסר הבינה, זה איום לשמוע את טענותיה. האנשים הם כה משלים את עצמם ובזמן שמישהו לא נוכח חושבים שזה גורם לאי הצלחה והוא העלול להושיע ובזמן שהוא בפעולה ולעיתים נכשל בדברים קטנים, אז הוא הגורם לכישלון של כל המפעל וסוטרים על פניו עד כמה שרק אפשרי וכה מהר שוכחים וכל כך הפכפכים, איך אפשר מיום ליום לשנות דעה ולדון מזמן לזמן על בן אדם באופן שונה?

וחוץ מזה, דעתי היא שאם חנוך רוצה לחזור, לא ישאל אפילו את המזכירות הקיבוץ ויש לי הרושם שהוא בכלל לא מעוניין בחזירתו. דוד הוא פיקח מאוד ותענוג להתבונן איך שהוא מנהל אסיפה ומשיב לטענותיהם של אנשים.

מסור ליצחק ששלמה סידר את הטלגרמה עבורו. אני מבקרת לעיתים קרובות גם אצל שולמית, יובל שלה מתפתח, היא מתכוונת לכתוב לך.

על דבר המעיל עוד לא החלטתי, אחשוב על זה. מה עם המשקפיים? מחר צריכה לחזור — מבית החולים, מסכנה עברה ניתוח קשה, מכאן היא תיסע למוצא להבראה, — [בתה] שאלה למה אמא שלה לא נסעה יותר מוקדם משולמית וטובה ועוד לא חוזרת. הילדים כולם מרגישים טוב ונחמדים מאוד.

שלום באהבה. הדסה.

ד"ש מעזריאל, משפ' חיימוביץ, שנור, רוזן לכוביצקי ושושנה ו.

ב"ה

קבוצת אברהם. מוצש"ק. שאול יקירי, שלום לך!

אני מוצאת לנחוץ להעביר את הרושם הרע שמכתב האחרון בוודאי עשה עליך. בד"כ אם מנסים לפעמים לתאר מצב רוח של אותו הרגע, או של זמן שעבר כבר, מתקבל הרושם כאילו זה היה נמשך כל הזמן ובעם זה קיים על הנייר, אבל סוף סוף חיים ומתגברים. הצטערתי מאוד אחרי ששלחתי את המכתב, כי למה להקשות, אם גם בלעדי זה קשה, אבל לא רציתי להעלים לפניך את מצבי. הימם האלה היו בשבילי באמת ימי משבר קשה ולפני מי עוד, כמו לפניך אוכל לשפוך את נפשי?

אני יודעת שמאז אתה מהרהר הרבה ובאת לידי מסקנה, שחששותיך התאמתו. כן, אני מוכרחה להודות שישנם רגעים כשאני מרגישה את עצמי בודדת ומבודדת, אך בהמשך הזמן הנטל נעשה יותר כבד ולפעמים הוא כבד מנשוא…

אני יודעת טוב מאוד, שאני אשמר בדבר, כי אילו הייתי קצת אחרת, הייתי יכולה להתקרב יותר לאנשים ולמצוא ולחפש את החיוב שבהם, אבל מה לעשות? כזאת הנני… אם אני מתחילה להרהר על היותי כאן, אני מוכרחה להודות שאעפ"י שאני כאן, למעלה מחצי שנה, עוד לא הספקתי להיכנס, במעט שבמעט, לתוך החיים האלה. כל זה כל כך רחוק ממני, יותר רחוק מאשר בימים הראשונים ועובדה זאת גורמת להתעמקות ונותנת לחשוב: האם אני בכלל ייצור חברתי? כי ברור שאין להטיל את האשמה על הציבור, אלא יש לחפש גם בי, אבל זה הוא הרע שבדבר, שאני יודעת את כל זה ואין בי די כוח לשנות את כל זה, כי ברגע שאני מצליחה בזה, אני מאבדת את עצמיותי ולזה קשה להסכים.

למרות הכל יש לציין, שעל הגרוע ביותר עברתי ואני מקווה ששוב אוכל להיכנס למסלול הרגיל.

אני עובדת אצל וורטהיים בבירור תפוחי אדמה, מקום העבודה נוח מאוד, חבל שאין שם כבר יותר מיומיים עבודה, רגלי כבר ב"ה לגמרי בסדר, מעקיבא עדיין לא קיבלתי כל דבר.

ברכות לבביות ונשיקות. שלך הדסה

ד"ש לדוב.

פ.ס. בגלל סיבות טכניות מכתבי זה לא נשלח היום ובינתיים קבלתי את מכתבך, סלח לי שאינני עונה עליו, על כמה משאלותיך תמצא תשובה גם כאן, על היתר נדבר פה אל פה, אני מקווה שזה יהיה בקרוב, בינתיים אל תדאג לי, התנערתי מהשברון הזה שכתף עלי ואני מקווה שאוכל להיות שוב במקום. רב ברכות ולהתראות בקרוב. שלך הדסה.

ב"ה

כפר עציון. כ"ה בתמוז תש"ד

שאול יקירי!

ביום שישי הגיע שרגא ומסר לי שהנך נמצא כבר במקום, כמו כן מסר לי את הדברים ששלחת עמו. אני כבר מחכה למשהו יותר מהטלגרמה.

כעת גמרתי את המכתב לקצין נדיבי, הסברתי לו בפרטות את הסיבה שבגללה נעזוב את הקבוצה – ניתוק המקום וטלטולים בנסיעות, שעלולים לגרום להרעה במצב בריאותי, אינני יודעת עד כמה שזה ישפיע עליו, אני יכולה רק לעשות את מה שניתן בידי.

כעת נמצא כאן הרב שטרנברג [רבה של כפר פינס], מבררים אתו את המצב התרבותי, ענייני שמיטה וכשרות, האנשים מתחילים להתעורר קצת בשטח זה ומסתכלים סביבם ורואים שהגענו קצת רחוק… וכעת רוצים לתקן ובעיקר טוענים "למען הילדים", אתמול הייתה שיחה ארוכה והיום המשך.

אתמול נולד גם עגל, לעת עתה אין הצלחה בשטח זה ברפת, בקרוב צריכה להיות עוד המלטה, נראה שוב. בבניית הלולים מתקדמים וגם עם הבריכה. מנחם נסע היום לכרכור לפרק את הצריפים, גם נתן נסע לכמה ימים ואני עובדת בלעדיו, זה הולך לי די טוב.

בבקרים ובערבים קר כאן מאוד, הבוקר היה כמו בחורף ממש. ביום ו' חזרה מבי"ח — שלומה ב"ה טוב.

אני נאלצת להפסיק כי העט לא בסדר. סליחה על הקיצור הרב. ד"ש מכולם.

שלך באהבה. הדסה.

ב"ה

כפר עציון. כ"ז בתמוז תש"ד.

שאול יקירי!

הפעם אקצר, כי עוד מעט מצלצלים לארוחת הערב (כל פעם איזה תירוץ), אתמול קיבלתי את מכתביך מט"ו, י"ז, וכ' באב. אני שמחה שסף סוף העניין מתקדם. גם פרוצה הגיעה, היא נראית טוב מאוד ומרגישה טוב.

השבוע שוב שכלנו אחד מהגדולים שבעמנו, ברל כצנלסון איננו עוד.

מה נורא הדבר, שנוסף לטבח האיום, בו אובדים מיליוני אחינו, גם מנהיגנו מסתלקים בשעות גורליות כאלה, הלך לעולמו מנהיג אשר אין לו תמורה…

אצלנו הכל הולך בקצב הרגיל, מתקדמים לאט, כעת עובדים בהכשרת קרקע באבו ריש, ההכשרה קשה מאוד, יש אבנים גדולות כאלה, שהאנשים עצמם, אשר עובדים שם, מתפלאים אחרי כל הוצאה, איך יכלו לעשות זאת.

אתמול חזרה לאה שדיאל עם יפת, גם — חזרה ממוצא, כעת כולם כבר כאן. מחר שולחים לתנובה את הפרי הראשון מכפר עציון – ענבים.

מחר אסע לרופא. האוטו שלנו כבר נוסע ואוכל לחזור אתו. שלומי ב"ה טוב, מילאתי כבר את הטפסים לבקשת רישיונות עבור סבי ושני בני דודי, הלוואי ולא נאחר, על רחל לא שמעתי ידיעות נוספות.

יצחק בוודאי כבר הגיע למקום וסיפר על הנעשה כאן, היום בא אלכסי ומתי תבוא כבר?

בתקווה להתראות. שלך הדסה.

ד"ש מפרוצש, משפ' שנור, לכוביצקי, רוזן, חיימוביץ, מנחם, רבקה ועזריאל.

ב"ה

כפר עציון. כ"ח בתמוז. תש"ד

שאול יקירי!

קיבלתי היום את מכתבך מיום כ"א ח.ז. אם כי אני עייפה אחרי הניקיון וההעברה ועלי לקום מחר מוקדם לנסיעה, אשתדל בכמה מילים למסור את הגבתי.

אני מצטערת מאוד ברואי את המצב שהנך נתון בו, כואב וזועם ואין שומע לך, כי מה יבינו זרים לקשיינו? לא הספקתי עוד לחשוב על הדבר, גם מנחם נמצא בכרכור ולא אוכל להתייעץ אתו. בכל אופן, אין ברצוני בשום אופן למסור את הדבר לברוניה, כי אדם כמוהו רגיל לבכי ולצעקות של הורים וקרובים ואינני רוצה שהיא תבכה אותי יומם ולילה, הלוא הנך מכיר אותה, היא יוצרת טרגדיה איפה שאיננה, מכל שכן במקרה הזה.

עזריאל ייעץ אותי לפנות לשלום, שהוא יכתוב מכתב מטעם הקבוצה, אעשה זאת. לקצין נדיבי כתבתי מכתב מפורט על ההכרח לעזוב את הקבוצה מטעמי בריאות ומבחינה כלכלית, הסברתי לו, שתנאי התחבורה ממש מסכנים את מצב בריאותי, כעת אני מחכה שוב לתשובתו. שלמה כמובן לא היה אצלו, הוא עסוק מאוד בתעמולה לבחירות, פעם מרצה בירושלים ופעם בת"א וככה זה הולך כל הזמן, אחרי שאחזור אדבר עם שלום.

חדרי החדש טוב מאוד, יש בו אוויר בשפע, אפילו אם הדלת סגורה. מנחם השבוע בכרכור, נסע לפרק צריפים. השבוע נתקבלה תשובתו של גרדי אליו, הוא מוסר שהצליח לדבר אתו באחת הישיבות, שוב אותן הטענות והנימוקים. ג. סובר, שלא היינו צריכים לספר לו [לקצין נדיבי] שאני נמצאת בקבוצה. אינני יודעת איך הוא מתאר לו את העניין, כעת אני סקרנית מה יענה, בינתיים התחזק וקווה לימים יותר טובים.

שלך באהבה. הדסה.

ד"ש מכולם. יומנו של שלמה כבר הופיע.

שלום לך יקיר

הפעם באמת בקיצור, כי עיני כבר נסגרות. רציתי לנסוע מחר לת"א, אבל לא אוכל, כי אני מוכרחה לעבוד בלול, יתכן שביום שישי בבוקר, אבל גם זה תלוי בספק, כי ביום ראשון אני צריכה מוקדם להיות כאן, כי לאה נוסעת. חיכיתי לך, אני מקווה שתבוא מהר, יש לי הרבה לדבר אתך. את התמונות עשה לי יצחק היום, כי כל השבוע מזג האוויר היה רע מאוד, הגשם לא נפסק. מחר אעשה ניקיון, כבר דואגת למזג האוויר.

אני מחכה לך. באהבה. הדסה.

ב"ה

כפר עציון. ז' באב תש"ד

שאול יקירי!

מעט מאוד זמן עומד לרשותי ולכן אקצר, עוד מעט מצלצלים לארוחת ערב ואחרי זה יש שיעור בבוטניקה, בו אני רוצה להשתתף. היום התחלתי בלימוד היסטוריה יהודית לפי הספר האנגלי, יש בידי גם אטלס היסטורי שיהיה עזר רב ויחד עם זה מקורות התנ"ך המצוינים בו, אני מקווה להתמיד בזה. חוץ מזה התחלתי ללמד בחורה אחת מהגרעין, עברית.

בעבודת הפנקסנות אני מתקדמת, כעת אני מכינה את החומר הסטטיסטי עבור הקיבוץ הדתי, לרוב אני עובדת לבדי, רק לפי הוראות של נתן, כי הוא כעת בשמירה. העברתי את מקום העבודה לחדרי, כי שם חם מאוד ואצלי נעים. אנו מקווים שבגמר עבודות הביוב, יסדרו לנו חדר ממקלחת הבחורות, שיהיה אפשרי לעבוד בו.

יצחק הגיע לפני כשעתיים, רק מילים אחדות דברתי אתו, כי היה עייף ויעצתי לו שינוח, לכן לא רציתי להטרידו. מסר לי את הדברים הטובים, העוגה יפה מאוד, אני מודה לך, גם כאן להיפך, במקום שאני אשלח לך, אתה שולח לי, אני מודה לך.

אני מצטערת שיצחק לא היה יכול להשתחרר ולהיפגש עם גיסי, עדיין לא שמענו עליו, רק מפי אליעזר, שגם לא ראה אותו. אלכסי שהה כאן יומיים ובקרוב יבוא לחופש גדול, הוא שמח מאוד שחזר.

כאן אין חדשות מיוחדות. עובדים כרגיל, היום התחילו בהכשרת המטע ליד אבו-ריש, בבריכה כבר העמיקו לפוצץ ובקרוב יתחילו עם היציקה. הכל מחכים בכיליון עיניים להתחלת בניין השיכון.

כל המכתבים לקצין נשלחו, אני מחכה כבר לשלמה, אולי היה שם? עדיין לא חזר.

שלומי ב"ה טוב. היו השבוע כמה ימים קשים, כי החום הוא גדול, אבל זה עבר כבר, לולי הנסיעות, היה הכל מצוין, בדרך כלל אני חוזרת מהעיר באוטו משא, שמוביל את ההספקה, כמובן שאני מתעייפת, אבל אין להשוות את זה עם המצב, שאחרי הליכה ברגל. כמובן שלא אחזור על זה אף פעם.

ד"ש מכולם.                                                  שלך באהבה. הדסה.

ב"ה

כפר עציון ד' במנחם אב תש"ד

שאול יקירי!

ברצוני היה לכתוב מכתב הגון, כתשובה על מכתביך מט"ו, י"ז, כ', וכ"א בתמוז, אך כנראה שלא אצליח בזה, כי חם היום מאוד וגם הרעש בחצר גדול ללא נשוא.

מכתביך הראשונים מעידים על דיכאון רב ועל מלחמה רבה הנטושה בקרבך, הנני מבינה לרוחך וצר לי שאינני יכולה לעודדך, אך שוב אין בפי דבר אחר מהרגיל, תתחזק! אל תכרע תחת המשא הכבד הזה! זוהי לא העוולה היחידה שנעשית בנו ואין היא צריכה לשבור את רוחנו, להמשיך בשקט ולחכות עד הסוף…

אני מצידי עשיתי את הכל מה שהיה ביכולתי. כתבתי לקצין, גם פניתי לשלום והוא כתב. שלמה הבטיח להיכנס הפעם בהיותו בת"א, עדיין לא חזר, גם מנחם כתב לו. בכל המכתבים מורגשת הסיבה העיקרית לעזיבתי וההכרח בה – ניתוק הנקודה וקשיי התחבורה, שעלולים לגרום להרעת המצב, זאת הנקודה העיקרית שאפשר לכתוב בה את טענותינו. נראה איך הוא יגיב כעת על כך, שוב יש לחכות בסבלנות לתשובתו.

בינתיים נתקבלו מכתביך מכ"ד, כ"ו, כ"ח, בתמוז. בקראי כל אחד מהם , מדובר על אוכל ותפריטים, התחלפו התפקידים, לפני שנה, אני כולי הייתי נתונה בזה וכעת אתה.

התזכור את התמרמרותך בעת קריאת הדרמה: "צור וירושלים", בהיזכרי שלא פלפלתי את הבשר? וההעברה הזאת קלקלה אז את כל השבת, מה הצטערתי על שבת זו, שלא ידענו את ערכה… לא שערנו שבעוד זמן כה קרוב נפרד לחודשים, עלינו לצפות עד ששוב נפגש באחת השבתות… אך שבת זו לימדה אותי איך להתנהג בחופשות, לא להרשות שדברים קטנוניים כאלה יביאו לידי "מצבי רוח", תמיד יש ללמוד מניסיון ולהימנע מדברים שעלולים להשפיע ולכוון את העניינים בדרך לא נכונה, כעת דרוש שאנשים ינעימו את החיים אהדדי, כי כה הרבה יש לשאת לכולם…

הכל שמחים לבוא הקיץ – פעמי הניצחון כבר נשמעים ולנו כה קשה לשמוח, נברך בבוא הזמן על גמר הרצח, על מפלת הצורר ובאותו זמן נבכה מר על גורל אחינו היקרים, הלב חורד מפני כל ידיעה שבאה ממרכזי היהדות המשוחררים, מקומות שהמו מיהודים, רבים ריקים מהם, האפשר לשמוח על ניצחונות אלה? הנה, היום הודיעו על שחרור לובלין, לא אוכל לראות ולשמוע את השם הזה, בלי חרדה רבה בלב, בסביבות אלה, שהיום צועד הצבא האדום ו"משחרר", במקום שרעם תותחי הניצחון נשמעים, נענקו וזעקו הורי היקרים! אחי ואחיותי האהובים! מה גורלם? האזכה עוד לראותכם? או התאכזר בי כל כך הגורל, שנגזל ממני היקר ביותר? האוכל לקוות? עוד זיק של תקווה נשאר בי, עד בו הרגע האיום, בו יוודע הכל…

כאן החיים מסלולם הולכים, השבוע עומדים לגמור לול ולהעביר את העופות, בקרוב צריך להתחיל בבניין בתי דירה, הערב הצבעה סופית בעניין בית ההבראה. בעבודה אני מסתדרת טוב מאוד, רק עכשיו זה מתחיל ללכת. כעת אני עובדת בחדרי, כי שם חם מאוד ויש עבודה שאני כבר עומדת בה באופן עצמאי, אני שמחה מאוד שאינני במחסן.

הילדים מתפתחים יפה, יובל הוא דומה מאוד לאביו ואורי הקטן לאחיו יהושע. חדרי החדש טוב מאוד, יש בו אויר בשפע, אני נהנית ממנו מאוד, אפילו בימים חמים מאוד אפשר להיות בו, גם הסריגה מתקדמת, גמרתי את הגב, כעת התחלתי את החלק הקדמי. בימים האחרונים חם מאוד ואי אפשר לקרוא וללמוד.

אני ממהרת לסיים, כי עלי ללכת לחוג נ"ך. שלומי ב"ה טוב. יש לי שכנים טובים, נתן והינדה כה נחמדים, גם שולמית לא רחוקה לי, לעיתים קרובות אני אצלה. אלי באת הרבה שרה ושושנה ו. גם עזריאל, יום יום אתי, ממשפחת — התרחקתי במקצת, יש לי כעת התנגדות מיוחדת כלפי הגברת, היא כולה נעשתה שמלה… חילי הוא נחמד ומנחם עסוק מאוד ובשעות הפנאי הוא נהנה מחיי המשפחה המאושרים. העיקר שאני לא בודדה. כעת אליעזר בחופשה ואלכסי חזר לארץ.                                           שלך באהבה. הדסה.

רצוף השבועון ומכתב של שולמית.

דרישת שלום למטה, למטה בכדי לא לקחת הרבה מקום יקר להדסה. שלום ולהתראות בקרוב. נתן – הינדה.

ב"ה

כפר עציון. ט' באב תש"ד

שאול יקירי!

מחשבות רבות ונוגות מתרוצצות היום במוחי, אך ספק הוא אם היד מסוגלת להעלות על הנייר. עדיין לפני מגילת "איכה" ואי אפשר להימנע מלהשוות לזמן הנוכחי. ההרס והחורבן שמתהווה לפני עינינו, גדול פי כמה מן המתואר. אין כעת ביטוי לזוועה המתחוללת. אין כישרון שיוכל לתאר את הזוועה באמיתותה וליצור מגילת דמים הממצה את האימים הללו. פסוקים אחדים חודרים ללב, מעלים על דעתנו שכהיום המצב עוד הרבה יותר גרוע מהמתואר… ואיככה אשא את כל זה?

ובכל זאת, החיים במסלולם הולכים, היום שורר שקט במחנה, כבר נשתתקו צלילי הקינות העולות מחדר האוכל. היום יום לא חם ביותר, מה שמקל בהרבה על הצמים. אני צמתי רק עד הצהרים. לפני שנה, זוכרני, הייתי בבית חולים.

בעד מספר ימים שוב יום הזיכרון של אמא ז"ל, זו הפעם השלישית, שאני רק מרחוק יכולה לנחם ולא ניתן לנו להיות יחד, ביום חשוב זה. מה אוסיף עוד על כל הנאמר כבר בהזדמנות זו? היום בפי רק דבר אחד, אשרי אלה שזכו למיתה טבעית בקרב משפחתם והובאו לקבורה בקבר ישראל. וימי זיכרונם ממלאים אותנו באהבה על העבר הרחוק והיפה שהיה משותף לכולנו, אמנם היה גדול הכאב בהפסדם ולא מעט סבלנו בהעדרם, אך באו על שכרם, כי לא ראו במו עיניהם את החורבן הרב, לא נהרגו ילדיהם לפני עיניהם ולא נפלו קרבן לחיה המשתוללת… הלכו לעולמם בשקט, נפרדו מיקיריהם באהבה ובכבוד נקברו וימי קבורתם ידועים וזכורים ברגש היאה.

כה נורא לחשוב, שרבים מיקירנו נפלו קרבנות ולא נדע את עקבותיהם וכי באמת נתייתמנו מכל ? כה קשה כעת לחיות ולצפות לכל ידיעה ממקומות שעוללו לנו חיות הפרא ובינתיים חיים והחיים עוברים כאילו לא יכול היה להיות אחרת. אני שולחת לך תמונת אמך היקרה ז"ל, כדי שתהיה עמה ביום זה.                                         שלך בנאמנות. הדסה.

ב"ה

כפר עציון. י"ג במנחם אב. תש"ד

שאול יקירי!

רק מילים אחדות, כדי שלא תדאג לי בהעדר מכתבי. השעה מאוחרת ועלי לנסוע מחר. על חשבונך גמרתי היום את החלק הקדמי (החצי) של הסוודר, התעקשתי ולא רציתי להפסיק, עד הגמר.

בראש ובראשונה יעניינו אתכם בוודאי תוצאות הבחירות, כרגע הודיעו ברדיו שהפועל המזרחי במקום שני (18 מנדטים), [בחירות להנהלת הסוכנות היהודית], יש אמנם להכריע בינו לבין עלייה חדשה, שבערך אותו מספר קולות, אך עדיין לא סוכם סופית, בכל אופן זהו ניצחון מזהיר וניכר הפרי של תעמולה רבה. למזרחי 10 מנדטים, לא 40, לת' 10, את היתר אינני זוכרת בדיוק ולכן לא אוכל למסור.

אצלנו חדשות משמחות, היום נתקבל הרישיון ל-4 צמיגים חדשים, סוף סוף יוכל האוטו שוב לנסוע. מחר אי"ה מתחילים בבניין בתי דירה בשעה מוצלחת. אחד הלולים נגמר כבר ומחר יביאו את האפרוחים. כפי שאתה רואה מתקדמים…

שלומי ב"ה טוב, העבודה הולכת מיום ליום יותר טוב ואני כל פעם שמחה יותר שאני לא במחסן. אם יהיה לנו חדר, זה יקל בהרבה, כי עכשיו חם מאוד.

יצחק יצא לטייל בגליל עם עזריאל ורבקה גיסתך (עזריאל לא שמח לה ביותר), הם יחזרו ביום ו'.

הכל מרגישים טוב, הילדים מתפתחים יפה ונחמדים מאוד. שלמה נתן לנו ספר, אשלח לך עם יצחק.

עלי באמת לגמור, אתך הסליחה, באחרונה אני שוב כותבת רק טלגרמות.

ד"ש ממשפחת לכוביצקי, שנור, רוזן, שיינפלד, מנחם.               שלך באהבה. הדסה.

 

בהזדמנות זאת אני דורש בשלומך וגם יחיאל דורש בשלומך, רבקה בטיול.   שלך מנחם.

ב"ה

מוצאי שבת נחמו, ט"ז באב תש"ד.

שאול יקירי!

זה עתה חזרתי מהטיול עם הינדה ויצחק ואחרי שהדלקתי אשב ואכתוב… הערב קר עד כדי כך, שלבשתי מעיל ארוך, אך כה נהדר כאן, כל פעם דולים מחדש מיופייה של הסביבה הנהדרת.

בראש ובראשונה עלי להודיעך על השינוי שחל ב"ענינינו". אתמול הגיע לשלום מכתב, בו מודה הקצין שמסר את העניין למפקדה העליונה, זהו בכל אופן צעד קדימה, כמובן תלוי בזה אם הוא גם המליץ, אחרת אין שום ערך לדבר, על כל פנים, אלה הם כבר דברים אחרים , מאשר טענותיו עד כה, מעניין שלי, הוא בכלל לא ענה, כנראה שקשר את התשובה על שני המכתבים יחד ו"מן ההכרח לחכות עכשיו לתוצאות הפעולה במפקדה הראשית", כמו שהוא כותב בו.

את מכתביך מא', ג', ה', ז', באב, קיבלתי, אני שמחה שהמתיחות שבך רפתה קצת ואני תקווה, שאין זה רק לכאורה. אני מעבירה את המכתב לקיבוץ הדתי. את החומר לנריה שלחתי כבר. מקורץ עדיין לא התקבל דבר. בעבור הסרטיפיקטים עבור היקרים – אשתדל. לרחל הכל מסודר, אם היא עדיין בהונגריה, היא צריכה להיות בין הראשונים שיעזבוה.

מגיסי לא הגיע דבר. יצחק בחוזרו אולי יוכל לספר מה? היום התארח כאן פרופ' בונבנטורה, הייתה לו הרצאה על "הפסיכולוגיה של הילד", הייתה זו הרצאה מעניינת ומקיפה.

ביום ה' הייתי אצל הרופא, חזרתי באוטו שהוביל הספקה, הכל בסדר, שלומי טוב ב"ה. התחילו כבר בחפירת היסודות לבתים, גם העופות הגיעו ביום ו', בשעה מוצלחת, העברתם עברה בשלום והם מרגישים טוב. היום הייתה ברפת המלטה ולביש המזל, שוב זה עגל.

זהו בקיצור כל המתהווה אצלנו. שבוע טוב ומבורך.               שלך באהבה. הדסה.

ד"ש מכולם.

ב"ה

כפר עציון. מוצש"ק פרשת עקב. כ"ג באב תש"ד

שאול יקירי!

אחרי הפסקה של שבוע ימים נתקבלו סוף סוף מכתביך מח', י', י"א באב, עם פרקי היומן, זה היה כל כך הרבה ביום אחד, שלא ישנתי אפילו אחה"צ, רק קראתי וקראתי עד 5. הרשימות הן יפות מאוד, בקראי על הפרידה מזבריצ'ה ממש נזלו דמעות בעיני, כי בזמן זה נזדמן לי לקרוא על חורבנה… מה עצוב שהרגשת הביטחון, שהייתה בלבנו בשעת עזבנו את עיר מולדתנו ואת היקרים שבתוכה, הלכה ועברה, לשווא האמנו שיחלוף הזמן חיש מהר ושוב נתראה ובינתיים הצורר הארור גזל ממנו את הכל…

בוודאי הגיעה אליך השמועה על בואו של ליברמנש, לא רצינו בהתחלה לבשר לך על בואו, כי חיכינו יום יום, שיגיע אלינו ויספר על הנעשה, אך בינתיים זה נדחה, כי הוא חולה ונזקק לניתוח, מנחם קרוב לוודאי יבקר אצלו וידבר אתו.

יצחק נסע כבר ביום שישי, כלל וכלל לא היה לו חשק לכך, הוא הרגיש כאן טוב מאוד ורוצה לחזור, היה כמעט כל יום אצלי והרגיש טוב. בערבים נעים מאוד בחדרי, אף פעם אינני יחדה, לרוב נמצאים הינדה, נתן, גם עזריאל, שרה ושושנקה הם אורחים שכיחים, גם כעת יושבות הינדה ושרה וכמובן שהכתיבה לעיתים נפסקת והפטפוט מחליפה.

הזמן הולך מהר מאוד, כבר ברכו אתת חודש אלול, זה חודש מלא חרדה ותשובה, בבית הייתה אווירה מיוחדת, כאן זה מתבטא הרבה פחות.

השבוע נשלחה לכם האיגרת השנייה, מכל הצדדים באים מכתבים נלהבים עליה, בכלל כל הבחורים מאסו כבר בחיי בטלה ורוצים מאוד לחזור [מהבריגדה], כאן הם באמת נחוצים לנו. העבודות בבניין מתקדמות ונחוצות ידיים עובדות ובעיקר בעלי יוזמה ומרץ, כאן עייפות וזקנה שוררת בכל. אם חסרים לנו בחורים לעבודה, יש כבר לפי שעה בחורות יותר מדי, יש ימים שאין במה להעסיקן ואם לא יהיה מפעל עבורן, לא יהיה טוב ביותר.

ושוב בשורה משמחת, למשפחת שדיאל נולד בן למזל טוב, ילד גדול ומפותח ובעוד זמן מה נקווה שוב לבשורות כגון זו, ועוד כמה התחלות טובות…                       שלך הדסה.

ב"ה

כפר עציון. מוצש"ק פרשת "ראה" ל' באב תש"ד

זה כמה ימים שלא הגיעו מכתביך, אך אינני דואגת לע"ע, בוודאי נתעכבו בדרך. ביום ה' הגיע זיגי, היה אצלי כמה רגעים, כי מיהר מאוד, הבטיח לבוא לכאן בסוף החופשה, גם אלכסי נמצא כאן כעת, מחר הוא ייסע כבר.

אתמול הגיע בחור מעירך, ליברמנש, לא אכתוב לך עליו, כי הבטיח לכתוב לך בעצמו, סיפר לי על רחל, הוא נפגש אתה לעיתים קרובות, בעת עזבו את הונגריה – היא נשארה שם, עדיין לא שמעתי פרטים נוספים על הידיעה הקלושה שהיא בדרך.

השבוע קבלתי מכתב מברנדי, היא כותבת שוורדה נחמדה מאוד, כבר עומדת במיטה ומתהלכת, היא נבונה מאוד. ברנדי סובלת הרבה מהחום, תיארתי לעצמי שכך הוא.

כאן הכל כרגיל, כאן הכל כרגיל, כבר התרגלתי עם פרוצה ואנו מרגישות טוב. בעבודה אני מתקדמת ומרוצה.

בינתיים נעשה מאוחר מאוד, כי נכנסו כל מיני אנשים, בכלל הדלת כאן נפתחת הרבה… זיגי סיפר לי שאתה טבח מצוין.

מה נשמע אצלכם? האם יצחק כבר הגיע? ומתי תורך לבוא? הייתי רוצה שתבוא כבר, אין לי סבלנות למכתבים.

השבת ביקרו שלמה שמידט עם שושנה, שניהם נראים טוב ומרגישים טוב, שמחנו להם.

מגיסי עדיין לא הגיעה כל ידיעה ישירה..

אגמור כי אין לכתיבתי כל טעם. שלך באהבה. הדסה.

ד"ש מכולם. אני מצרפת את מכתבו של יעקב, הוא כבר יותר גדול ממך, עבר עליו הרבה, אבל בחורצ'יק זריז.

ב"ה

כפר עציון. ד' באלול תש"ד

שאול יקירי!

אם להודות באמת, קשתה עלי כבר הכתיבה, כה הייתי רוצה כבר להיפטר מין הכתיבה הזאת ובעיקר באחרונה, מאז שאני יום יום מצפה לבשורה הגואלת, מכביד עלי הדבר שבעתיים ולכן רק בקיצור ארשום מכל העולה על דעתי.

ראשית על הבחור שהגיע הנה מעירך, לא פליט לביש קרעים הגיע לכאן, מלבושיו מסודרים ונאים, הוא בחורצ'יק זריז ומדבר בלי סוף, כה גדוש ומלא סיפורים שונים ואצלו מורגש שלא בלוף מה שמספר, אלא אמת אכזרית ומרה… שאל עליך הרבה ובהתלהבות, הוא נסע אתמול בבוקר ירושלימה, הוא צריך לעבור ניתוח, מנחם בוודאי יכתוב לך פרטים עליו.

כאן למעשה אין כל חדש, בשבוע העבר הייתה הצבעה, משה שכטר ויעל נתקבלו כחברים, לעומת זאת — לא קיבלה את הרוב הדרוש והיא עוזבת את הקבוצה, הכישלון שלה היה פרי הדיבורים של החברות במחסן!

אתמול הייתה אסיפה, בה דנו על הקמת הצריף, כפתרון לשיכון בחורף, הוחלט לא להקימו, כי עולה בהוצאות רבות והכסף נחוץ לכיסוי ההוצאות שלמעלה מהתקציב לבתים, דובר גם על המצב הכלכלי והכספי, הוא באמת עגום מאוד ואם לא תבוא עזרה באיזה צורה שהיא, נעמוד בפני משבר קשה מאוד.

בעבודות בנייה מתקדמים בקצב האפשרי, השבוע נגמר סוף סוף המו"מ עם הגב' גוטספילד ואולי יתחילו בהקמת בית הילדים. האווירה היא שוב מתוחה, יש פחד רב בסידור השיכון לחורף. שלומי ב"ה טוב. אני מתקדמת בעבודה. אגמור כי עוד מעט צריך ללכת לחוג.

ד"ש ממשפחות: שנור, רוזן, לכוביצקי, עזריאל ופרוצה.

ב"ה

כפר עציון. מוצש"ק פרשת שופטים. ז' אלול תש"ד

שאול יקירי!

כרגיל בכל שבוע עם הדלקת האור, עבודתי הראשונה, במכתב אליך. במקרה כרגע שקט אצלי ואין איש בחדר, מה שנדיר בימים האחרונים, אשתדל לנצל זאת לקצת ריכוז ומסירת הדברים ברחבות, אך מסופקני אם אצליח בכך.

ראשית כל בשורה משמחת, אתמול הגיעו שתי האחיות: מרים ולאה אוקס, הגיעו דרך רומניה, אחרי שעברו לשם מהונגריה, קיבלו אותן בלבביות רבה.

כבר אני יודעת כי לא יצא כלום מהמכתב הזה, בינתיים הפסקתי, כי הלכתי לשמוע רדיו אצל נתן בחדרו, גם הספקתי כבר לדבר אתה גם שאלתיה (את מרים) על רחל, היא רק שמעה עליה, שכבר נסעה מהונגריה, צחקנו מאוד לתמהונה הרב, כששמעה שאני אשתך, "איך זה יכול להיות? הרי הוא עוד ילד".

הן נראות מגונדרות ומפורכסות מאוד, ניכר עליהן מאוד החיים בכרך.

כאן אין חדשות מיוחדות, כעת מטפלים במפעל תפירה, קשה למצוא בחורה שתרכז את העניינים ותעמוד גם בקשר עם העולם החיצוני, הבחורות שלנו לא רוצות וגם לא מסוגלות לכך, לע"ע נוסעת מרים א. הפעם אני מצטערת, כי אני במצב כזה, אחרת יכולתי לקחת על עצמי את זה ובוודאי הייתי מסוגלת לעמוד במקום הזה.

אני מרגישה ב"ה טוב מאוד. בעבודה אני מתקדמת. עכשיו מתכוננים לחתונה, יעקב ישראל עם צפורה מתחתנים, יש קצת התרגזות, כי הוא הזמין המון אורחים ופשוט לא יודעים איך יסדרו אותם.

אגמור, כי נתן מחכה לעט, הוא רוצה לכתוב לאברהם, הוא מתכונן לכתוב גם לך. ד"ש לך מכל היושבים כאן כעת. משפ' שנור, פרוצש ושושנקה וגם מהיתר.

שלך באהבה הדסה.

ב"ה

כפר עציון. י"ב באלול תש"ד

שאול יקירי!

היום רק בקיצור (אין אמנם יוצא מן הכלל באחרונה), כי מסביב הרעש גדול. היום חתונתם של יעקב ישראל וצפורה ויגיעו אורחים מכל קצות הארץ.

אתמול סוף סוף קיבלתי ידיעה על רחל, ב"הצופה" הודיעו שהגיעה טלגרמה ממנה ועוד בחורה (מרים פלדמן), הן נמצאות במונטרה בשוויץ, תאר לעצמך כמה שמחתי לזה.

קיבלתי את מכתבך לחברה, באמת התרגזתי, איך אפשר לכתוב באותיות הזעירות ומכתב כה ארוך? צריך באמת סבלנות לזה.

אני מתביישת מאוד, למרות התאמצותי הרבה, נדמה לי שלא אוכל למלא את הדף.

השבוע היה הבחור ההולנדי, סיירתי אתו את כל המחנה, הוא היה מרוצה מאוד.

בעבודה אני מתקדמת, נוספה לי עבודה חדשה, לרשום את האנשים אחרי העבודה.

אנו מרגישות טוב מאוד, עם פרוצש זה נחמד.

על ליברמנש לא שמענו פרטים רבים מאז שנסע מכאן, הוא בת"א, עוד טרם נותח.

אני גומרת, כי זה פשוט לא הולך. שלך באהבה הדסה.

ב"ה

כפר עציון. מוצש"ק פרשת יתרו. כ' בשבט תש"ה

שאול יקירי!

כנראה ששנינו לא נקיים את ההבטחה – אתה את הכתיבה ואני להיפך, אינני יודעת מה פשר שתיקתך, חוץ מכמה מילים שמסר לי חנוך, עדיין לא קיבלתי כלום… וכל כך התכוננתי שוב לקרוא את מכתביך, אחרי שהדלקתי נרות, כמו אז… ואחרי שלא בא המכתב, השלתי עוד את עצמי, שמא תפתיע אותי בבואך, כי הרי יום חשוב היה לנו היום – שנתיים לנישואינו ושוב כמו לפני שנה, זימן לנו המקרה, להיות מפורדים ביום זה, אך לא אתלונן אישי, כי לא כמו אשתקד היום, אינך במרחקים כמו אז ורק מספר ימים מפרידים בינינו וגם אני כהיום, הרבה יותר חזקה ובריאה… ושנינו קרובים ליום בו נוכל להגשים אי"ה את ייעודנו שבקשר זה…

מאמריך הפתיעו את החברה, ביושבי בחדר האוכל, שמעתי מדברים… "במישור" היה לפני שבוע והיום ב"הצופה" וב"זרעים" והקרובים יותר (שלמה יהודה), באים ואומרים: "מאן כבר לא מסתפק בעיתון אחד, כבר סופר ממש".

הצטערתי שלא היית כאן אתמול בבוקר, הפסדת נושא יפה לרשימתך "שלג בהר".

עוד בטרם נפתחו עיני, בשעת בוקר מוקדמת, שמעתי רשרוש קל ותכונה מיוחדת בפרוזדור "האם שוב גשם? חלף במוחי ומחשבה זו הכבידה על הקימה. הקשבתי, אין זה קול של גשם דולף המצליף בחזקה על השמשות וגם לא רשרושה של החורשה הסמוכה בלבד, משהו מיוחד במינו ולא רגיל, מצטרף כאן למקהלת ההמיה והשאון שבחוץ. חיש מהר התלבשתי, זרזני לכך גם הקור הרב, שבמיוחד הפעם חדר לעצמותי.

בצאתי לחצר התפעם ליבי למראה עיני, מעטה לבן פרוש על האדמה, העצים מעורטלים, עומדים סביב, נוף חורפי, כמו שהיינו רגילים לראותו בחוץ לארץ, אך השלג קשה ודוקר, כמו גריסים קטנים חדים וחודרים לעור, מסביב רועשים ומתווכחים: האם זה שלג או ברד? נעמדתי רגע על סף הבית והנה לפני עיני חלפו מראות חורף נהדרים, בחוץ רק שלג יורד ואתו בפתיתים גדולים מכסה את הכל מסביב, מסנוור בלובן נוצץ ובפנים חום, נעים וכל המשפחה מכונסת בתוך החדר המרווח, נתעוררו געגועים עזים לאותם הימים ודמעות חודרות לתוך העיניים, חונקות בגרון, כי כל זה כבר לא קיים, עבר חלף הכל ולא נשאר אלא זכר כמו שלג זה שמפשיר במגע קרני השמש הראשונים.

בכל המחנה ניכר הרושם העז של המאורע, במשך הזמן הופך לזה ששמור בזיכרוננו, פתיתים עבים יורדים בשקט ושכבה עבה למדי כבר מכסה את הקרקע, כולן שואלות את שלומית "הראית כבר?" והיא עונה "רק עכשיו בפעם הראשונה, אבל זה יפה, השאירו את הדלת פתוחה".

בחוץ, החברים הפכו ילדים ממש, זורקים זה בזה את כדורי השלג ושוקדים על יצירת "הגולם" משלג.

בלכתנו לארוחת הבוקר מתגלית לפנינו תמונה כזו: לפני בית הילדים עומד "הגולם", עם אפו האדום ועיני הפחם שלו בכובע גפירים, סביבו הילדים, בפרוותיהם הלבנים, עם הגננת, צוהלים למראהו ומשחקים בכדורי שלג, הכל כה בהיר ויפה!

וראה פלאי הבורא! בכל ההדר הלבן הזה, מול גולם השלג, עומד לו עץ השקד, בפריחתו המלאה, כאילו לא נשתנה דבר מתמול שלשום, עת השמש חיממה כה יפה כמו בימי אביב אמיתיים… והכלניות האדומות הורידו את ראשן, כאילו מתעמקות בשינוי, שחל מסביב.

ואם נהנית למראה העליז בחצר, הרם עיניך וראה את היופי מסביב, המנזר הרוסי עומד בכל הדרו, לבן כולו, כאילו נעתק מארצות רחוקות, ישר הנה, יחד עם כל התפארת הלבנה הזאת! מה טוב להזין את עינינו להזין את עינינו בכל זה!

אכן הקדוש ברוך הוא מחלק לנו בידו הנדיבה מאוצר יופיו בחורף ובקיץ ובכל תקופות השנה ועלינו להודות ולהלל את שמו הגדול על כל מעשיו.

וכך עומדים ומשתאים, מתרגשים ומתפעלים, פתאום נשמע קול: "חברה, ערב שבת וצריך להספיק את העבודה", לשמע הקול החילונו להתפזר, כדי לא לגרום תקלות בקבלת שבת המלכה.

הנה ניסיתי קצת לחקותך, אבל זה יצא די פגום, בכל זאת, אם תעבד את זה, יוכל לשמש לך חומר.

מה נשמע אצלך ואיך העבודה? מה נשמע עם החדר? אני חושבת, שבכל אופן כבר אשאר לחתונתו של עזריאל.

מתי אתה חושב לבוא? אולי תוכל להסתדר כך שגם תהיה בחתונה? בכל אופן כתוב לי.

חוץ מהשלג שכמובן כבר נמס, בא השבוע האוטו החדש. ביום ד' היה כאן ועכשיו שוב אי אפשר לבוא. ביום ב' נולד למשפ' קלפהולץ בן, מזל טוב.

עכשיו אני גרה עם שרה ברדך, היא גרה כמה ימים עם —, אבל כמובן ששרה בכתה על זה.

דוב סוף סוף נזכר לענות לך, אני מעבירה לך את המכתב. חושבני שזה כבר מספיק.

שלומי מצוין בע"ה, הפרווה והנעלים הן יופי (עם הכפתורים שסדרתי), ממלאות בנאמנות את תפקידן. קיבלתי כבר סוף סוף את "בצל עץ התלייה" ובמשך השבת הספקתי לקרוא שליש ממנו, הוא מצוין.

מנחם חזר אתמול, אני צריכה ביום ד' לנסוע לירושלים. ד"ש מעקיבא.

רוב ברכות ונשיקות, שלך הדסה.

ב"ה

כ"ג בשבט תש"ה.

שאול יקירי!

רק כמה מילים אכתוב, כי השעה מאוחרת.

קיבלתי את מכתבך אחרי שהתחלתי קצת להתרגז עליך, אבל עכשיו כבר הכל בסדר.

דיברתי בדבר המשלוח עם יעקב ישראל והוא ענה לי, שהוא בעצמו לא יודע מתי הוא נוסע; את הדברים של עקיבא הוא אמר שישלח עם אחר. היום דברתי עם יוסף ש. והוא אמר לי, שיתכן שביום ב' בשבוע הבא, ייסע האוטו ואוכל לשלוח. אני חושבת כבר גם את הארון לשלוח.

הייתי רוצה שתבוא לחתונה, אם אפשר היה לך לבוא ביום ג'. אחר הצהריים היינו מסדרים את הכל וביום ד' בצהרים נוסעים לחתונה. השתדל לסדר כך.

יוסק'ה כמובן עדיין לא סידר את החוט! עכשיו הוא שוכב בחום גבוה. דברתי עם שרה ב. אודות הכלים, יש לה בדיוק כלים כאלה שאנו צריכים, היא מוכנה לתת אותם, זה חסוך לנו הרבה. הסתדרנו בחדר טוב מאוד, הפתילה שלה מחממת את החדר וכעת נעים מאד.

המחסנאיות מצטערות מאוד, שאני נוסעת, כי יש עכשיו המון עבודה בשבילי.

האם מדדת כבר את רוחב החלונות? האם לקחת אתי את הווילונות הלבנים? היה טוב שתכתוב לי עד אז. מה שלומך ואיך העבודה?

יאיר אמר שיכתוב לך, שהוא ילד טוב ויהיה לו פנס, אימא שלו תביא לו, הוא שואל עליך בכל פעם.

רב ברכות ולהתראות. הדסה

ב"ה

שאול יקירי!

אם לכתוב לך, אז את כל האמת. הצטערתי מאוד שלא באת, אכזבתי הייתה גדולה מאוד, כשלא ראיתיך בין הבאים, חשבתי שתישאר כל החג בבית.

אם המצב הוא כה מתוח בעיר וגם הלימודים לא כסדרם, מה ערך לישיבתך שם? נדמה לי שכאן הרבה יותר שקט, ייתן ה' שגם להבא לא יהיה יותר גרוע וישמרנו מכל רע.

אני שלחתי לך את כל הדברים שבקשת, אם באמת תחליט להישאר, אשתדל עוד להוסיף לך מה שאוכל.

רוב ברכות ונשיקות. באהבה שלך. הדסה.

פ.ס. לדאבוני אין כל חדש אצלי ולכן עצוב כפליים…

ב"ה

ירושלים. מוצש"ק ח' ניסן תש"ח

שאול יקירי, שבוע טוב ומבורך!

הידד, הגיעו יונותיך וכנפיהן שלמות! שלשה עשר במספר, במשך חצי שבוע! ובכל משלוח אני שומעת "יש לך כל כך הרבה" ואני סופרת שתיים, שלושה, ארבע. שלש פעמים, ארבע ופעם אחת – אחד… ואז אני עונה ומה חשבתן, שלא יכתוב לי? וכשהמצב רוח טוב מאוד וכרגיל הוא טוב, ביום קבלת המכתבים ומותחות אותי הרבה, אני אומרת "שתתפוצצנה ובכל זאת יש לי הרבה"!

ואיך אוכל לענות על שפע כזה? נדמה לי , שבמכתבי הקודמים כבר עניתי על כמה משאלותיך ויש לקוות, שבכל זאת הגיעו אליך. יחד עם המכתבים קיבלתי את העיתונים, עם "זכריות" ואת כתבי היד של "חסד נעורים", "הלל", "יומה הגדול של דודה הינדה" ואת שני העיתונים, עם מאמרו של ש. שלום ושירו של רם גרוסמן, מעניין שגם לקח את לבי ושמור אתי העיתון הזה. את הבחור נועם, אינני זוכרת. חיים כעת סביבנו כל כך הרבה בחורים יקרים ואין אנו מרגישים במיוחד ורק אחרי מעשי גבורה, שבהם קפחו את חייהם, נודע לנו ערכם האמיתי. רק דני מס ז"ל היה מאלה שהכרנו אותו והערצנוהו עוד בחייו וגם כעת אני נזכרת בו לעיתים קרובות.

אשר לרשימותיך ולסיפור. יפים הם ואני שמחה שאתה עומד ומצליח ליצור. הפואמה "חסד נעורים", אינה כל כך קלה. אני דווקא מוצאת בה מונומנטים רציניים והתעמקות בחיים. מי שיודע לקרוא, ימצא בה הרבה יותר מתיאור שטחי של יום שלג. אני לפחות מצאתי בה הרבה יותר.

האם גמרת כבר את ה"שקד במדבר"? אני רואה שאתה עובד עליו באמת, אני חשה שהוא יפה יפה.

במכתבי הקודם השתדלתי למסור לך על מהלך חיי, מה שנוגע לרטיסבון, באמת לא הרביתי עדיין לתארו. ובכן בקיצור, מלבד חדרי הילדים, כיתה כיתה וחדרה. יש ארבעה חדרי מגורים. הצפיפות היא רבה, כמעט מיטה על יד מיטה, כל אחת יודעת על הנעשה אצל חברותיה. במילה אחת אפשר להגדיר כורת [?]. ביום כל אחת עסוקה במלאכתה ועובדת לפי תכונתה האישית ויחסה לעבודה. אחרי העבודה תראה לרוב ילדים מתרוצצים ובחורות סורגות, בכלל, הסריגה הפכה להתעסקות יחידה של הבחורות שם, ממש מתחרות שם, אינני יודעת רק מאין לוקחות כל כך הרבה כסף לצמר? אפילו המסכנות, שמתאוננות תמיד, השיגו צמר. אני שייכת למעטות, אלה שלא משתתפות במודה זו.

על השיעורים שלי, לא יודעים שם, רק הבחורות בחדר, הן בכלל לא היו יכולות להבין, שמישהו מסוגל עוד ללמוד, אבל אני דווקא מרוצה מלימוד זה.

גם אני כותבת כעת לקול הנפץ הבלתי פוסק, דופקים היום כהוגן בקטמון, בכלל לא חושבים כנראה להפסיק, בכל זאת אהיה נאלצת לגמור, כי כבר מאוחר.

יקירי! זה רק שבוע ימים לפנינו חג הפסח. בוודאי יהיה עצוב מאוד ואיך לא בלעדיך?

היום הגיע שלמה הוא לא השתנה בכלל, אבינועם הכיר אותו ושמח לו מאוד, אופירה היא נהדרת, מיום ליום יותר יפה, גם שמעון של שושנה נחמד מאוד, כל פעם כשאני מסתכלת בו, אני נזכרת בשלום ז"ל, כמה היה נהנה ממנו, הלב כואב.

גם אני קבלתי מכתב ממנחם ותמונה של הבנים, באמת נחמדים מאוד. ייתן ד', שיגדלו ונזכה לראותם בכך. ובכן חג מבורך. יהי רצון שבשנה הבאה נחוג אותו יחד כמשפחה שלמה במולדתנו המשוחררת.

שלך בצפייה לגאולה שלמה. הדסה

ב"ה

כ"ז בניסן תש"ח [שבוע לפני נפילת הגוש]

שאול יקירי!

כבר מזמן לא שמחתי כל כך למכתבך, כמו היום. היה רק חצי עמוד כתוב בעיפרון, אבל כל כך יקר! סימן חיים! והגיע באמת על כנפיים! כדאי לברכת שהחיינו.

יקירי, האם תאמין, שאחרי כל מה שקרה [קרב כ"ה בניסן] לבי מושכני עוד יותר אליך? על אף הכל, עלינו להיות יחד! דיברתי היום עם יוסף ש. על זה, הוא אמר לי, שגם הוא מתכונן לנסוע וגם שלמה ח. והבטיח לסדר מקום גם עבורי. ברגע שרשם אותי בפנקסו, לבי התרונן בי, כנראה שלא יכולתי להסתיר את שמחתי והבחורות בעבודה שאלוני על סיבת מצב רוחי הטוב ואני רק חייכתי.

למרות הדאגה והחרדה לעתידנו בכלל ובכל ענייני עמנו, אני ששה לקראת הפגישה אתך, יחד עם זה, אני תפילה שהכל יעבור בשלום.

אל תצטער כל כך בגלל הכסף שלא שולחים, לעת עתה יש לי עוד לשלם החודש הזה והוצאות אחרות אין לי, כי אין מה לקנות, לא פירות ולא שוקולד, כעת הכל לפי כרטיסים.

כעת אינני כותבת בכלל למקווה ישראל ולא חשבתי על הכסף, אבל אינני חושבת שזה ישתנה מיום ליום.

אני מתפלאת מאוד, שאתה אומר לי לכתוב לברוניה ולמנחם, הרי משם מגיע מכתב יותר מהר וחוץ מזה, הכתב יד מרגיע ביותר, גם אינני מצליחה למצוא את כתובתה ולכן אבקשך לכתוב לה תיכף, גם למנחם.

התמונה עם אברהם, קצת פחות מוצלחת מהראשונה, ההיא "בצל החרוב", נחמדה. המכתבים עם היומן וקורות חייך, לדאבוני לא הגיעו עדיין, אני רק מקווה שהם מונחים ב"קשר", כמו מכתבינו כאן.

כתוב לי יקירי, מה לעשות במכתביך אם לא אוכל לקחתם אתי, לא הייתי רוצה להשאירם באיזה מקום, כי יקרו לי מאוד. אגב, אתה רושם את מאמריך שמופיעים, בכדי שתוכל לבקר את החשבון? אני הפסקתי לרשום, מאז שהעיתונים לא מגיעים הנה.

אגמור, כי בינתיים מאוחר.

שלך בתפילה ותקווה. הדסה.

ב"ה

ירושלים. ב' אייר תש"ח. [יום לפני הקרב האחרון]

שאול יקירי!

כעת קבלתי שלשה ממכתביך מס' 26, 27, 28. אני עונה לך תיכף, כי מחר זה צריך ללכת "אקספרס".

אני מתארת לעצמי, יקירי, כמה שאתה עייף ומה טוב היה להיות על ידך ולהחליק קצת על המצח העייף ולי היה יותר קל.

את היומן עדיין לא קיבלתי, אני בכל זאת חושבת שיגיע עם שיירה. זה כמה ימים מדברים על פתיחת הכביש, יתכן שהעניינים יזוזו קצת. אל תצטער כל כך על הכסף שלא שולחים, אמנם אותך זה לא יכול להרגיז, יתכן שבגלל קשיי הדואר זה מתעכב. באורח פלא, יש לי עוד כ-300 מא"י, אחרי ששילמתי בעד השיעורים. חוץ מזה, קבלתי היום מכתב מרחל ובו 1 לא"י, זה היה צריך להגיע לפורים, טוב שהמעטפה לא הלכה לאיבוד בדואר. הקטנה חמודה מאוד.

אני מעבירה לך את מכתבו של ר' צבי יהודה, כל פעם אני נהנית מחדש מכתב יד זה.

שלומי טוב, חבל שאי אפשר לטוס יחד עם המכתב הזה. ה"גיליונות", נשארו אצלי, כי קשה כעת לשלוח. לכן, רק הרבה ברכות ונשיקות.

שלך באהבה ובתפילה. הדסה.

נ.ב. תכתוב בבקשה כמה מילים למנחם ולברוניה. מה אתה אומר ל"בולי דואר עבריים"? יקירי, אולי נשתתף במליאה הממשלתית. כתוב לי את דעתך על כך.

ב"ה

צפת. י"ד בתמוז תש"י 29.6.50

אם כי וויתרת מראש על מכתבי, לא אוכל שלא לשוחח אתך על גבי הנייר, מאחר שמרצוני ביטלתי את השיחה הטלפונית, עשיתי כן אחרי ששמעתי שמהמוסד אי אפשר להתקשר ולכן היה העניין כרוך בקצת התרוצצות (פעמיים לגשת לדואר), אני תקווה שאת מברקי קבלת בינתיים.

בינתיים עברו כבר יומיים, הגעתי עייפה במקצת, אם כי הנסיעה הייתה נוחה. יפה פה, יש הרבה מבריאות. אני גרה עם עוד בחורה מקבוצת אלומות, חבל רק שלא נשאר בחדר זה, כי הוא באגף הגברים ונצטרך לעבור לאחר.

המבריאים, כמו בכל מקום, כל שיחתם על האוכל והגרמים. מעניין כמה שאנשים התיידדו מהר, אני רק מהצד מסתכלת ברוב מהם.

התחלתי קצת לקרוא ובכדי להרגיע אותך, לא סרגתי עדיין. הנוף יפה מאוד ובדרך

ב"ה

צפת. י"ט בתמוז תש"י.

שאול יקירי יחידי!

שמחתי מאוד לגלוייתך, הייתה זו באמת הפתעה נעימה מאוד.

שלומי טוב, עד אתמול סבלתי מכאב ראש, כנראה בהשפעת חילוף אוויר, אך כעת כבר טוב לי. אני נחה באמת, לרוב קוראת, אין לי חברה, אני לא מתיידדת כל כך מהר, גם אין לי חשק לבלות את זמני בדברי רכילות. אחת החלטתי – בפעם הבאה אצא לחופשה רק אתך, אתה חסר לי מאוד, בלעדיך כאילו ניטל חלק מישותי, אני חושבת הרבה עליך.

מה שלומך? האם הקיבה כבר בסדר? מעניין שכמעט אינני חושבת על המוסד. באמת הצלחתי להרחיק מעצמי כל דאגה.

ביום חמישי אסע, אולי, לטייל במקורות הירדן. כמעט ולא הייתי עדיין בשום מקום. הייתי עייפה מאוד, מאתמול אני מרגישה שנחתי

ב"ה

מוצש"ק פרשת קרח. ג' בתמוז.

שאול היקר! שבוע טוב.

זה עתה גמרתי את קריאת "ההר הקדוש" [יצא לאור ע"י "ביתן הספר" בתש"א-1951, ראה בבלוג.] ומשהו טובע בי להתייחד אתך על גבי הנייר, כך שבמשך שעות אחדות קרנה אלי ישותך מעל דפי ספרך, לא יכולתי להניחו עד אשר גמרתי, אפילו שכחתי לאכול ארוחת ערב בזמנה (אל תתרגז).

הספר הוא יפה ואפילו אחרי שהכרתיו, משך. יש בו פרקים הנוגעים ללב וגם השפה יפה, בעין המגיהה שלי, לא מצאתי שגיאות, פה ושם התחלפו האותיות, אך סך הכל אפשר להגיד שנעשתה עבודה יפה ואפשר לברך עליה.

את השבת ביליתי במנוחה גמורה, מלבד הטיול הקצר, אחרי ארוחת הצהרים, לים הקטן, לא זזתי מהבית. היה שקט, אמש נכנסתי לכמה רגעים, רק אמרתי שלא יאחרו לבוא לצהרים והזכרתי את הכינוס, נוכחותה של הפרחחית הזאת הפריעה לי בפתוח שיחה רצינית, כי היא בוודאי הייתה חושבת לעצמה להגיב ולא היה לי נוח לענות לה ולכן הסתפקתי בדברים כלליים בקיצור.

לפני זה שמעתי שבשעת הארוחה שדלו אותה הבנות שתעשה צעד להתפייסות, אך היא סירבה בתוקף.

ביום חמישי צלצלה — חשבתי זהו, אבל היא רק שאלה אם אני נוהגת להגיד לאנשים שפונים אלי בדבר מקום, אם יש או אין. אני עניתי לה, שלעולם לא עניתי על כך – כן, אני תמיד אומרת, שקביעת המקום הוא מעניינה של המזכירות ויש תור, בהרגישי שקולה שקט ואדיב מאוד (אולי מפני כבוד לאשת סופר, שזה עתה הופיע ספרו?), אמרתי לה, שכמו שאני שומרת לא לפגוע בפרסטיז'ה של עובדי המזכירות, כך הייתי מבקשת גם ממנה, שבעניינים שנוגעים לבית ומישהו בא בתלונות אליה, בקשר לנעשה בו, יש לפנות תחילה אלי ולבקש הסבר, היא התפלאה מאוד ואמרה שאיש לא היה אצלה מביתי, פרט ללאה כ. שבקשה לקבל את אחותה. נדברנו להיפגש מחר, נראה איך ייפול הדבר. אתה חושב שבאמת לא הייתי אצלה, אולי התחשבה שזה לרעתה, על כל פנים, לא ניכרים בה כל סימני חרטה, יש והיא נמנעת להיפגש אתי כשמספיקה לברוח ואם הפגישה בלתי נמנעת, היא זוקפת את ראשה ואינה אומרת שלום, אני כמובן עוברת כאילו לא הייתה.

מספיק, זה חבל להקדיש כל כך הרבה דיו, אבל למרות רצוני, תמיד זה חוזר אלי וכבר הייתי רוצה לחסל את הפרשה הזאת.

אני נחה הרבה, זוכרת את פקודתך, החום הוא רב. אני תקווה שאתה מנצל כראוי את חופשתך.

השבת הייתה ב"הצופה" מודעה על מכירת בית-קן, שני חדרים ברמת גן ב', בהערה "רק לאנשים דתיים", מי יודע כמה רוצים בעדו?

חוץ מזה אין חדש, סלח על הכתב האיום, אך נדמה לי, שגם העט לא כל כך בסדר.

שלך באהבה ואיחולים טובים. הדסה.

ב"ה

י"ד אלול תשי"ט. 17.9.59

שאול יקירי!

אני יושבת בחורשה ונושמת לתוכי את אווירה המבוסם של חורשת האורנים, יום נפלא ואני מקווה שירבו כמוהו.

כפי שהנך רואה, הגעתי בשלום. "הפרטנר" שלי באוטובוס היה מהסוג שלי ובמשך כל הדרך לא החלפנו מילה, מלבד בקשתי, שיוריד את החלון, בעת רוח חזקה, שנשבה מן הים, הנסיעה עברה בסדר, לא היה חם מדי.

כמחצית של נוסעי האוטובוס היו "פצינטים" של "בית-בוּסֶל". במקרה מזוודתי הייתה בין האחרונות שהורידו מהאוטובוס (לא לחינם לא העלה הרופא הרומנטשי את מזוודותיו), כך שנשארתי בין האחרונים לסידור, מכיוון שלא היה להם מקום מחוץ למעברה, נשלחנו עם האישה, שנראתה לנו כמפמניקי"ת, למלון, היינו במלון "הכרמל", הוא קצת "שנסי", אבל נקי והאוכל טעים ושקט שם, החיסרון הוא, שאין שטח מלבד מרפסת, אחרת לא היה אכפת לי להישאר.

הבוקר כבר סודרנו פה, אני חושבת, שבזכות האישה (היא מ"אנשינו", אשת פרסונל), קבלנו חדר נפלא, בבניין השני, לא בראשי, חדר מצוין עם מרפסת ולא ליד חדרי שרות, אחד החדרים "הטובים", אני מחכה למזוודה ועוד מעט אסדר את הדברים ומקווה ליהנות במידה מקסימלית מכל הניתן, אמש ראינו סרט קליל, שהוצג בבית בוסל.

אני חושבת שאזמין מקום בשבילך באותו מלון, המחיר הוא כמו פה, כי יש להם הסכם, שמי שנשלח מבית-בוסל, משלם אותו הסכום.

האשה היא בסדר, אפשר לשוחח אתה ואנו מסתדרות בהחלט.

אני מקווה שבבית הכל בסדר ואינך חסר דבר, נהנה מהשקט ונח היטב. אל תדאג לי, מצב רוחי מצוין ומקווה להתמיד, הנשימה עצמה, גורמת לי הנאה.

שלך באהבה רבה. הדסה.

ב"ה

כ"ד באלול תשי"ט. 27.9.59

שאול יקירי!

מכתבך הקצר שמח אותי מאוד, בעיקר מפני שלא ציפיתי לקבלו כה מהר, הוא הגיע בערב שבת. אני מקווה שבינתיים קבלת גם את זה שלי.

הפעם אני מקיימת את רצונך ומרגישה טוב. הימים עוברים בבטלה, בקצת קשקושים וטיולים, בעיקר בתוך צפת עצמה. אני בעיקר בחברת נשים ואני יוצאת הרבה יחד, בין אלה הכרתי שתי נשים. האחת, מעניינת, ספרנית, בספריה הפדגוגית, בבית לסין. השנייה, מורה צעירה, רצינית וחושבת, אשר נעים מאוד לשוחח אתה, נוסף לכך, יודעת צרפתית ואני משתדלת לנצל את זה. אין צורך בכלל להתבודד.

היום ירד גשם די ממושך וכמעט כל היום מעונן מאוד. בבוקר קשקשנו, קראתי ואחרי הצהריים שיחקנו ב"דוק" וחטפנו טיול קצר. עוד מעט ארוחת ערב ואח"כ מציגים פה סרט. האוכל טוב, השירות אדיב יותר מאשר אשתקד, גם החדר טוב, רק חדרי השרות כמו שהיו וזה קצת מפריע.

מה שלומך? איך אתה מסתדר? אני חושבת, שהיום כבר בוודאי בשלת, כמעט ושחכתי לדאוג לך, רק אמש, בהגיעי לפרקים שבהם תוארו בריחתו של גולדמונד ופרשתו עם ליזה, תקפו עלי געגועים חזקים. אני נהנית מאוד מהספר, למרות שקראתיו כבר פעם ועלילתו נהירה לי, התיאורים והמחשבות כובשים אותי ומעשירים את הנפש.

אני מקווה שהגשם לא ימשך ימים רבים, האוויר הוא נפלא וריחני. איך השכנים? האם משפחת שבתאי כבר נסעה? אני מקווה שמחר יבוא מכתב ממך.

שלך באהבה וגעגועים. הדסה.

ב"ה

צפת, בית-בוסל, 4.7.67

שאולי יקירי!

הגעתי אחרי שעה 11. בחיפה מיד היה לי אוטו ונסעתי מצוין. סדרתי את ההבראה עד יום ה' הבא. אני מחכה לחדר טוב ובינתיים אני נושמת את האוויר הצח והריחני של בית בוסל.

עד כמה שהספקתי לראות, יש שלושה זקנים וכמה זוגות, אני מקווה שאסתדר. המזוודה באמת נוחה ואין בעיה להעלות ולהוריד. להפתעתי בקושי מצאתי סבל.

בינתיים קבלתי חדר מצוין, אוורירי ושקט, עם זקנה נחמדה מפרדס חנה, ייקית, נמצאת פה עם בתה וחתנה. עדיין אין הרבה אורחים, כ-60 חדרים התפנו.

אני מקווה כי הלכת לאולפן והצלחת קצת להרחיק את ענייני העבודה.

שלך בנשיקות. הדסה.

ב"ה

צפת, בית-בוסל,  10.7.67

שאולי יקירי!

מכיוון שלדאבוני הטיול לא יצא לפועל, אני יושבת לכתוב לך. הם לא קבלו את הרישיון, כי עכשיו שוב מחמירים, חבל על הזדמנות כזאת. אתמול נחתי כל היום ודחיתי את כל ההזמנות לטיולים קצרים, כי רציתי להתכונן למאמץ המרוכז.

קבלתי גלויה מנאות-מרדכי, הם מאוד שמחים שסוף סוף יש בדעתי לבא אליהם ומכיוון שלא נסעתי לרמה, אני באמת רוצה להגשים את התכנית הזאת. אסע ביום ד' אחרי התה ואבלה שם ערב נעים, במקום להשתעמם פה. ביום ה' אבוא הביתה.

אתעניין שוב באגד, אולי יש ישיר אחה"צ, אך נדמה לי שאין סיכויים, אסע אם כן, כמו שנדברנו. אולי כשאטלפן אדע בערך מתי אגיע הביתה.

נשיקות מהדסה

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s