בחזית
לאחר צפיה ארוכה, אמונים ממושכים, עינויים נפשיים (שמירה) ועינויים גופניים (אימונים בהעברת מכשולים) – – הבריגדה הגיעה לחזית.
מכוניות גדושות הובילו את לוחמי העתיד לכיוון הקווים — וראה זה פלא : אין העצב חרות בפניהם. ההיפך מזה: הם עליזים ומזמרים. כל הדרך, בה דהרו המכוניות בין שדות ירוקים, כפרים מיושבים, ערים הרוסות למחצה, שדות מוקשים גדורים — בכל הדרך ליווה אותנו מבטם התמוה של אזרחים בלויים, חיילים אדישים, ילדים תמימים וכולם, כולם נענעו לאות תימהון: איזה נוער משונה, איזה עם בלתי־נורמלי — בשירה נוסעים הם לקראת קנה רובהו של האויב!
*
תוך הנסיעה רשמתי לי כמה קטעים משיחותיהם של חברים שונים — טיפוסים שונים, הנני מצטט אחדים:
הפסימיסט : ״עשו לנו טובה : ניתן גם לנו להקריב קרבנות״…
האופטימיסט : ״אל דאגה! מבינינו לא יפלו קרבנות. הרובה הגרמני נוטה או שמאלה – או ימינה — ואנו בקטע המרכזי של החזית…״
ה״לוחם״ מטבעו : ״נשמיד את כולם — למען הנצחון.
״חובב שלום״ מטבעו : ״נשמיד את כולם — למען השלום״.
המאוהב: ״אני מוכן לערוך שתי התקפות לשבוע בתנאי — שאקבל שני מכתבים ״לשבוע מ…״
הבודד : ״מה אכפת לי קרב, סכנות. העיקר החופשה שלאחר התפקיד: לאחר כל התקפה — ארבע שעות בילוי בעיר הסמוכה!״
הקמצן : ״…אתה מקוה, כי תירש את שעוני היקר ?״.
הקצין המפקד : ״בחורים! לרדת מהמכוניות, להסתדר משני צדי הכביש במהירות מכסימלית וברעש מינימלי. הגענו לקו החזית״.
"לא! אין זו וועדת תרבות!"
שי-לחיילת תעה בדרכו
"גוד שפייט"
"… בבית יותר טוב היה…"
"מעניין לדעת מאיזה סוג המוקש?"
"אל תהיה אנטישמי!"
"בבית ההוא – – ראיתי תרנגולת נאה"
"… את חכי לי ואחזור…"
"יאללה אמשי! גמרנו את המלאכה…"
במשעולי עציון 