ב"ה י"ד שבט תש"ב 1.2.42
הדסה יקרה שלום וברכות!
ובכן נשוחח הלאה… כך יש ברצוני להגיד כרגע, אף שברור לי על כמה רחוק ולא ראלי כל זה, ובכל זאת הומה בי, ובכל זאת העיניים תרות ומחפשות את דמותך, כדי עוד פעם ועוד פעם להצביע על העולם הזה הראלי בהחלט כי הוא חי בנו, אמנם, בטבעו של בן-אדם לחבוק זרועות עולם, להביט תמיד יותר רחוק ולחפש בהבלתי אפשרי את האפשרות להירגע, "אלם גם אתמול שכן על ברכי…". כך מתחרז בי, הניגון ניגר, כי כברק הוא נראה לי האתמול הזה, ובאמת לא אדע עד כמה עמוק השתרש בי הצורך בך. כשני עצים על פרשת דרכים חגרנו זרועותינו אחד על לב השני, וכך נשארנו חבוקים אילמים. כמה דפיקות ורמזים זה רק עתה מתחילים לעלות, להעיר את יקומינו הנפשי, ונדמה לי שאי-אפשר לברר מי הדופק בנו. צללנו יחדיו בעומק ההוויה, באמונה שיש מציאות אמתית חיה ונצחית שקיומה לא תלוי מאורך ההנאה כי יש אפשרות לפענח נאלמות מתוך האדם לבד, וכמו החוצב לחצוב ולברוא, אבל בפעם הזאת לא אוכל לעבור על האלם הזה, של העצב הטרגי הזה ששוכן בנו, וברגע זה מצטער אני קצת על גלויי לב שלא מרצונו מקשה גם ברגע של פגישה מצופה. בטח שיש לראות בזה את קוצר ראייתנו, האנשים, שבמומנט חשוב אנו מסתובבים סביבו ושואלים: המותר לשכוח? המותר להשלות מתוך מסירות עמוקה כאלם זה השוכן בי? אני עתה רוצה להדוף את ענן הכבד המתקדר ככה מעלינו. יהיו המילים האפשריים להישמע מוצלים מתוך השתיקה, לאמץ הייתי עתה רוצה, כי אולי הקשתי…
האמיני לי שפשוט, כפשטות הערום האנושי, הייתי בזה הרגע הכוחות המתרוצצים בימי אלה. נפל בגורלנו לחיות תקופת מפנה כזאת, לשאת עול כבד של אלפים, של מיליונים, של דורות בתוכנו, וזה מבחן עולמי. רועדת העט בידי בכתבי דבר מה. האינטנסיביות הנפשית היא רבה למאוד, גם בתוך האדם מתמודדים כוחות של קרבה וריחוק, יד אחת רוצה הכול לאהוב, והשנייה בינתיים דוחקת, והכול מתוך אהבה אחת אנושית גדולה וכה עצובה, כמו עיני הלילה הזה, בזמזום מכונות טרף ובקריצת זאבים, והכול מעורב עם טבח זה אפשרי!… עתה חובה וזה בטוח – להציל מה שניתן. קשה קשה לך ממני! אמרתי לך שזה המעורר בי את מבוכת האלם הזאת, אז כה קל היה לי מהקושי דווקא, ידעתי, קיימתי חובה אנושית מתוך מסירות, מתוך אהבה, ובכל זאת עוד עד עתה לא ניתן לי לפשר את כל זה שקרה אז, את המפנה שעשית לקראת ימי עוני וניסיון, וכעת תמיד עולה בי הרגע הזה מזהיר וגדול ועצוב ככה… אחרים צוהלים, אחרים חיים ביחד, ולא יודעים מה שניתן להם עוד כעת – ואנו? כה עמוק גבלו ימים, חופים כְּמֵהים וחפרו מתחתינו תהום – היש ערך לרגש בן אדם אם לממש אותו אַיִן? השווה התקשרות הצלובה עם פרידה מכאיבה מאוֹשר? עם פגישה וכפיפה הדדית? כהֵדִים מתוך עבותות היער בנערותי מהדד בי עתה, ואשמע לדרכים רחוקות בארצי הקטנה הזאת למרחקים המאותתים באש – מה פשר המיית לב יהודי נער? העוד לא שכחת גיל ושמחה? למה אשכח ואהדק הנשק כידית מחרשה ומחריש? תלמים שחורים לילות אלו. אין די בכתיבה, לנו האלם, האלם מדבר, שמעת בטח אתמול זה היה, מחר ומחרתיים וגם עתה… כן שתקנו שנינוּ אחותי! אין לי במה אספר, לא אדע שפה, שמעי, שמעי, שמעי, וזה הכול שניתן לי לפתוח את עצמי תמיד ולתת להשמיע ולשמוע. נהיה פתוחים! אל נאבד זמן יקר זה שמתכווץ יום יום ופושר בשלכת המרה. זאת תשובתך הייתה לי, ואני שוב לא יכולתי לא לענות לך. חבקתי ואימצתי בחרדה, או הנה שוב החגורה מתהדקת, שוב מתלקח הַיֵשוּת והניסיון מתקשה. קראי בתוך מחברתי האפורה שהשארתי לך, יש שם פרקים פרקים כקינות לימינו אלה, כמו שהייתי יודע תעלומות חיי, קראי בעת שאינני, כי הנני… לא הייתי מוחל אף רגע של אלם זה כבד, אף שכולי לשמש והתבהרות, אדרבה נרימה ראש, נתגבר! ואולי גם נוכל לדבר הרבה יותר. בזה אני מעלה את רחשי נפשי מכיוון שזה היה קונטרסט כזה אתמול, שמחה וצער, הייתכן לדבר?
מה היה לְךָ עולם טיפש לוּ הפסקת בטבח? היוטב לך? ולך לא אוכל אחרת, רק בכל האמת לכתוב, אם קשים חיינו בימים אלה – נחוצה רבות יוצאת מהכלל מאתנו להבין ברגעים כאלה זה הכול, להראות את עמידתנו ברגעים קשים כיצירים הראויים להיות נבחרים, ואני בטוח לא שוכח זאת! חבל רק שלעת-עתה נשאר לנו רק הכתב, אף לשמוע את שתיקתך לא ניתן לי. הייתי יושב ככה לעולם לוּ החובה הזאת שקשרה ידי ותחמה את דרכינו בפרידה, בכל זאת יהיה זה הפעם אשליה, נהיה קרובים במה שניתן לממש את קירבתנו. המייה מרחוק אף למקרוב האלם שוכן.
לא אתן עתה לדום צוו לפתוח את נבל האהבה ולנגן… ומה עוד זה ממצה את הדרמה האנושית מהמוזיקה? לא לא לצייר ולא לפסל ולא לסופר, למוזיקאי, למשורר – התעלומות זה ניתן, ואיפה אין רטט זה מרעיד עד כאב בעולם? עצוב קורא המשורר בכל השפות. שלכת, סתיו, היה מישהו בטח מעיר על נקודות חולשה, על מקרי רכּות מצדי, אבל אני גאה בזה דווקא לחיות בקושי ולא להיות קשה. זה חשוב מאוד בשבילי, בעד זה אני כאן, בעד זה אי-פה אי-שם. בכל מקום יהיה ברור לנו תפקידינו: להקל בעולם הזה תמיד. מאזני החיים לא נותנים לנו לאיזון, אבל את עצמנו להוסיף לטוב. אין בזה דרך לבני אדם, כי בהארה נבראו ולהאיר מתפקידם, כן בוער בנו ומאור זה תהי נחמתנו.
היי ברוכה אני נושק אותך. שלך כולי . שאול
במשעולי עציון 