מכתב לחברי כפר עציון, כ'ו כסליו, נר ראשון לחנוכה, תש"ג

Pte.S.Rozenberg 17286                                               O.A.S        

Buffs                         Written in Hebrw 10 Pal . Coy . The

ב"ה  כ'ו כסליו נר ראשון לחנוכה תש'ג                     4.12.42

יקירים! תשורתכם היפה שבאה בזמנה בין אימון לאימונים נוספים כובלת אותי לשבת רגע זה ב"עוצר" מיוחד במינו שזמן רב השתוקקתי לו, אמנם תמיד הנני אורג חוטי קשרינו מדי פעם לפעם במסכת הימים את רגעי החג והמנוחה.

מחוץ לחגים הרגילים רגעים אלה בחיינו יקרים למאֹוד. מוסיף חג מוסיף אור.

היו ברוכים בהוסיפכם רגעים כאלה. תודתי החמה לכם בעד הנרות, אוי נוצרת בימינו מסורת יפה מול המוסר הקשה והאפל שהולם באכזריותו על הגולה.

כתבתי לכם השבוע מעט לרגל החג, וטוב שאי-פה הצטלבו מכתבינו, זה אות למציאות הכפולה שלנו הצד היפה שלה מתגלה לפעמים.

עוד מעט והנני שוב לעסוק בתורת המלחמה, ולכן סלחו יקרים על הסגנון ועל הכתב, העיקר הכוונה שבדבר. המילה בכל זאת עוד שילומים שלכל אחד יקרים, ובידינו תמיד הרשות לשלם. לכל אדם מילתו צלמו צלם אלוהים. ברוך הוא שהחיינו בזמן דמים ברוח החג ובאור הגבורה, הנרות הללו קודש הם . . .

במקצת כתבתי כבר על גילויי האור בין אחי בשורה העברית, והערב אוסיף לכם רק קטע קטן.

. . .  "עלי מעיין" (!) יושב בחור יהודי טיפוסי שבמדי צבא לא נמחק צלמו של הסב שהיה למדן וסופר בעירה. על ראש המיטה צלחת ובה נרות, כנראה חג לו הערב חג מיוחד, אמנם בירך על הנרות כדין מסיבת חנוכה, אבל ישיבתו זו ביטוי יותר מרומם יותר קדוש לה. – איזה חג היום מעניין? מתרומם הראש מעל המכתב שמונח על המגבת הלבנה שערוכה לסעודה, והיד האחת שנשארה תלויה ומוצבת באוויר מרמזת באצבע אחד כזקיף המשמר על התקדמות הקדושה הקדושה. על זרם האור העולה ומכה גלים.

– יום הולדת לי היום!

נוהג היה הבחור כל שנה לעשות לו סעודה ביום הולדתו, וכרגיל יוצא זה כבר שנים רבות בריחוק מההורים ומהבית, והפעם בצבא. תארו לכם: בין מספר מיטות מכוסות שמיכות אפורות נמוך נמוך על האדמה מיטה חגיגית עם כתם לבן ועליו נרות דולקים.

– התבינו את הקונטרסט הזה? – ואת ההרמוניה של האור אם פני חיל קורנים שמקשיב למקור חייו? גם אנו השאר מתייחדים אתו עוד מעט העבודה מתחילה, ופתילי האור יכוסו צללים . . . (הם "שם" היש להם נרות?)

היד נטויה למעלה ממשמשת את שפתי הפה הפתוח שמחכה בצפייה לעליית המילים והראש כפוף כלפי הנרות.

– המותר להשתמש באור הנרות?

. . . – אני רגיל ביום ההולדת שלי להשתמש באור הנרות, אין הקדושה בעומד בפינה לאור הנרות בחג הולדתי, הנני כותב מכתב להורי . . .

תם האור, הלילה ממשמש במחנה, הנה החצוצרה קוראת שוב לעבודה, נפסקה השיחה. מְעֵין את סעודתו החגיגית עורך, כך על המיטה עובר חג צומחים ופורש את גילויו למקורו ולשורשו. מימיני לחשמונאים מַמְעִין להוריו, בנתיב האור המחשבות נגררות.

אנו יוצאים.

(אני מפסיק את המכתב)

– הנה שוב העט בידי. אתמול ערכנו מסיבת אבל ואזכרה ליהדות הדוויה והנדרסת. כל הפלוגה על כִּידוֹנֶיהַ התאחדה בלב אחד בחרדה. השתיקה הייתה כה מדובבת, והדברים הנאמרים כה כבושים ועצובים – – –

" – – – בחרדת נקם, בחרדת קודש, הננו מזכירים את אחינו . . .  את אימהותנו, את קרובנו, אחינו ואחיותינו הנשחטים בלי רחם.

אחת תשובתנו – נקם!

. . . ואני תפילה לך אֵל נקם.                          להפקר הדמים לריקוד השטן

ולהולכים ולנודדים                                       ולתינוקות – לדורנו האומלל

ולשחוטים ורצוחים.                                     התקצוף בלי רחם?

 

לבתי הכנסת השרופים.                                אני תפילה אלך אל נקם

לספרי התפילה הבזויים                               בתוך עמי האבל מאי-שם

ללבות הסובלים בקדושה                             – אני הקטן מול השחיטה!

– היה שומר אבא!                                       – איך אוכל לזעום?

 

כמצודה הגיטו ואחי כמכבים                           עלה על חומות לעורר.

וחלום הגאולה כנס החנוכה.                           על דרכים את אחי הוביל.

רק נקם לא נקמנו.                                        לשחוטים לרצוחים – המגואל!

רק שתקנו בזעם נסערים.

– ואתה?                                                    השבעתיך בקדושת החיים

                                                 היה נורא, היה אכזרי

הנני כילד משווע:                                   היה נוקם אלי!

הבט אבא למחנה המעונים                          אבי . . .

– ושוב הננו בבית. הדרך הייתה לי לחידוש, אמנם הדלקתי נרות כדין, בכל זאת צר היה לי על נרות בפינות, ועתה הופתעתי. המכונית מובילה אותנו הביתה ובדרך פורצת שירה אדירה של "מעוז צור ישועתי", יפה היא השירה שמתפזרת במרחב כבשורה מעודדת, כהד לרציחות האיומות, בגילה הננו מעלים את סיסמת הנקם לחזית! לא תמיד מוצאים מסקנות והחלטות כמו בימים אלו. יקרים החיים לכל אחד מאתנו ודווקא מתוך כך צומחת הנכונות. התרגלנו לשמועות הרצח כאל לחם יומי ולא הרגשנו את מה שמתרחש עם הגילה, כלום יכולנו להרגיש כשמאות ואלפים נהרגים כהרף עין? וכלום האין כפתורים למכשיר הרדיו? רק סיבוב והנה גירשנו את האימ, כן מתרגלים גם לרעה הגדולה, לא סתם ככה בא הוודוי (של קרלאבך) ובי כעת קמים "ימים נשכחים" לתחיה, עת גרתי עם הפחד ככל עם ישראל. באין-ברירה עלינו ובקלות ניצלנו! זה בשרינו שם נורה. אנו נשחטים ומורעלים, ואיך לא אבער אוד מוצל מאש, ולא מוצל? עיירתי בלילותיי, במשמר כוכב אדום, כוכב נוגה . . .

 

. . . כאן ישבו עיוורים מומים וכנרים שיצרו שירי-עם                    הוי ערש ילדותינו, רחום הגויים! על אהבה, מהפכה, בתי סוהר ועל עמל.                                       מה הומה ליבינו לבתים השדודים על ציון ועל המשיח ועל אחד-העם.                                            כה רוצה נפשנו עלות על הגדרות

                                             להציץ, לראות לנחם ולבכות – – –

הוי עוני כי שגית כי יקרת לי מכל                                              מי כאן עוד חי?               

עתה ממקורך קורנת אמונה                                                    בואו קחו חרב נקמו אחי!       

הנך כגולה בלי-סוף וכציון מלא תקווה!                                      אין רחמים מול מות ילדים!

                                            – היש עוד רוח? היש חזון?

. . . אז בעולם נטולה החרב והרשע קם.                                   אולי עוד לא אבדה עוד . . .

קרדומים ירדו על עיירות מלחמה ודם                                       אוי לי. זה לא חלום!

ואנו אמרנו: לנו זמר, לנו שיר.                                                 רבו קברים למאות בניכר.

מרחוב המרקחת לא בורחים כנרדפים                                      עתה רק דרכים יודעות על ניסים

נלך! נעלה כבנים!                                                            עתה לא עוברים כבר על גבולות מעֵבר                        

– – –

התייתמנו שכולים כלילה קודר.

ובנו ברק חרב נקם נוצץ

איומה וזועמת כי מלאנו צער –

– כי אל לא ענה ורחם.

– כי לחמינו עם דם ועם דמע נבלע

– כי בנו זעקת רכבות מובלות לאי שם . . .

איך אתפלל ולא אצעק מר כזאב במ–?

נפצעתי עמוק מקלע הצר עתה שחרית הזעם – – – – – –

הנכם כולם חברים-ות נתונים לגורל הזה, אנו בלילות ואתם בימים. בעבודתכם בוודאי מחשבות דומות ומטרידות בלי הרף. כן יש בחריש זמן לחרֹש ולהחריש, ויש גם זמן לקצוף ולהתכווץ מצער בפנים ולא אוכל לשתוק. בכל זאת הננו מנסים להרים על נס את הנקמה , כמובן שלב יהודי בכל זאת יהודי, אין לי זמן להטרידכם יותר, יש לנו הרבה עבודה קשה, ולכן תודה לכם מקרב הלב בחום תמימות ובאמונה. – המשיכו התלם!

                                             מול רצח וליל

                                             הניקו הילד

                                             גדלו בני חיל.

                                                      בברכת האור והגבורה

                                                     שלכם כתמיד. שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s