מכתב להדסה 1.4.42

1.4.42

ב"ה.

הדסה יקרה!

הופתעתי הפעם ברואי את מספר מילותיך למכתבו של מנחם [אחיו], הופתעתי באמת כנראה שחיינו מצטלבים בכל פעם מחדש ובכל פעם הכרה חדשה. אף שכתבת את מילותיך אלו תחת רושם בלתי חשוב, למעשה יש ערך להערותיך. ידעת אותי שתמיד גיליתי את הכי פתור ברחשי נפשי נתתי להסתכל לך עוד יותר מזה, גם לפעמים הכרחתי את מסלול שיחותינו להיכנע לכובד משאלות חיינו. דעי גם הלאה לא השתנה דבר אצלי, זה פתיל התקשרותנו מאיר כל צעדי, כולי לך מקשיב מרחוק, אבל שאלות עולם, הדרמה האנושית בכל זאת לא נסתיימה. לבד ידעתי כל כך יפה לפרק כל מיני שאלות. האם תרצי שאלה זו לשתוק ככה? . . . לא נפלט ממני. אמרתי זאת בחרדה, אבל ברור, ברור בידיעה, ולא להכביד רציתי, חלילה. סלחי לי, אהובה, האם לשתוק לגמרי? את הנטל הזה של הגיון אמרתי גם מהתמסרות מסרתי. הייתכן לנו אחרת? כן! אף אם לפעמים מתקצר האופק בעקבות דברי, האם עלינו לא לראות את הענן? כן! זאת הצטלבות המביאה אותנו תמיד לנקודה היחידה, לקשר האחד במובן יהדותי העמוק של "חד הוא". ליל זה עת וויתרתי, גם זה היה אות חדש לחדירה ולהשתרשות. הצטלבו גורלנו בדרך כבדה זאת, ולא רציתי לעזוב אותך. באמת האמיני לי. האם את לא פרפרת הרבה? לחמת. האם לי אסור גם כעת לעבור את זה? ועל כל זה – למה? הנימה העצובה הזאת? ואם לא תראי חיוך עצוב על פני ואם לא אדלג על היום למחר האם תפקפקי בי? אל תדוני אותי לכך שלא השתנה כיוון מחשבותיי לו יכולתי ככה לראות בחומר ממש את כל הגות לבי, לא היית חושבת על צורך לנחם אותי, כה קטן הנני בבואי אליך, וכי מה אני הקרבתי? הלא אַת בזמן של ברירה בחרת רק בדרך זאת? ואני לא יכולתי אחרת. למען האמת העלי את הכל שקרה ביחד ותראי אם כיוון חדש בליבי, אולי זה רגיל בד-בבד, חיי וחיי כלל-אדם? הנני באמת מרגיש שדרכינו נמתחת רחוק, התעלינו כה גבוה!

את לי באני, בעצמך מבינה שאני גם כן לא מפגר בזה ושנינו יושבים (יִשבו?) ומבקשים אחד את השני לתת להקריב בעצוף זה היה אות, זה סימן מובהק כמה מוכשרים היינו לימים אלה, ובכל זאת צדקת ממני, אולי הרחקתי לכת גם ברגע זה של פגישה הכבדתי עליך. חבל שאינני זוכר את מכתי למחרת. נדמה לי בכל זאת שלא נימה איזו חדשה פועמת בו, אדרבה ואדרבה, יקירתי.

יקל עליך זה מכתבי שלא מבטא סוף סוף את שעצוב בתוכי, כשאבוא חביבתי פנים אל פנים תיווכחי, דרכינו מצטלבות תמיד זה לא יהיה אחרת! אינני פסימי חלילה, עובדה שהנני כותב לך כל כך הרבה ובאמונה, כמובן אינני מתאר לי את היום של הקלה מהר, ובאמת יש לדאוג לזה, אבל לא היה אף יום שהרהרתי ממש על זה שאמרתי לך אז. תחת רושם שמחות ורעש ואולי גם סיבובי גורל שבכל זאת הם מסביבנו עלה בי הלך רוח זה, אבל לא להקשות, חשבתי אז להתגבר ולכן החרשתי הרבה, אולי תשכחי קצת, ידעתי שקשה לך, ולכן הביני כמה זה ממריץ אותי להבהיר את קדרות זאת בשמעי דבריך אלו. פגישה עם השפעה הפוכה, ואני המביא לזה, הייתכן? תציירי לך את האפשרות הזאת, לא ארבה עתה כתוב כיוון שמחכה אני למכתבך, מנחם אמר לי עליו.

מה שלומך? כתבי! כתבי! מה במחסן? (איפה את עובדת כעת?) האם עקיבא [גיסו] כתב מה? האם קשה לו? ובכלל איך הולכים החיים בקבוצה? אני מוכרח לגמור, כי הייתי יכול עוד הרבה להכביד על הדואר. סוף כל סוף יש אפשרות בקרוב להתראות, לשמחתנו ארצנו כה קטנה! מה שלום הזוגות? מה את קוראת? הקבלת דבר מה מהבית? מה שלום שרה ורחל שכנותיך? וכן הלאה והלאה . . . האם נכונים בקבוצה להתיישבות? [לעלות מ"קבוצת אברהם" – מההכשרה בכפר פינס, לכפר עציון בהרי חברון] שמענו מפי חזני לסיכויים קרובים. איך מצב הרוחות שם אצלכם, בעבודה ובתרבות? הלומדים עוד כמו קודם? והמניין? והמסיבות? בכל זאת טוב שהננו כותבים תדיר. אין לי יותר דיו, זה מה שמכריח אותי ממש כעת לגמור. דרשי בשלום כל הרשימה מהמכתב הקודם, במיוחד לילדים ולשושנה. אל תדאגי הרבה. עזרי כוח – התגברי! (כמו שכתוב במכתבך) שמחי על הלידה הזאת. טוב שיכולתי הרגע לקבל את זה בשמחה כשאבוא תיווכחי שלשווא דאגת. בנשיקות וברכות אין קץ.  שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s