חסד נעורים

חסד נעורים   

א.

עוד בלילה קרה הדבר, עמד השומר בעמדה ובמבט רחום סקר את רוכסי ההרים שהתכסו לבן והשלג ירד וירד, פעם בא בסערה וסופה, השתולל והסתער בהול אחר קצת מנוחה ארצית. פתיתים רדפו פתיתים, גבישים הטיחו בגבישים, איזו רדיפה לבנה הייתה בחללו של עולם, רדיפה לבנה ומנצנצת, צנח כוכב על כוכב ושכבה תמה השתטחה על שלוליות ועמקים וזקנים פרועים לגגות ולעצים, ניגוד היה בין המצע הלבן השלגי מארצות רחוקות, בין הצמרות העגלגלות הצמריות של הזיתים, והרוח תקעה כפה בין הענפים הירוקים הלחים לשונות לבנות של צמר ואחר שעה הפכו הזיתים לפטריות לבנות הגולשות מהרכס לבקעה, אך יש גם ונשתתקה הסערה ובאיטיות ובמתינות נפלאה ירד השלג כאילו שומר על הקצב שמנגנים צבא השמים שמעל לעננים בשמי הלילה.

אז אומר זקיף לזקיף: הא, יפה הלילה . . .

עונה הזקיף המהורהר: היה יכול להיות יפה . . .

ובאמת הגידו: היפה הוא העולם כשחפים לבנים רובצים בהרים, קבורים מתחת לשלג ועיניים שנוצרו להתענג על היופי בולשות בחושך ומחפשות אויב. היפה הוא העולם? ויש גם כי נשכח הדם שנשפך ובית הקברות שאוסף גופות חללים, כאוצר עלומות דגן והאדם נפתה להזיות שרוקם לו השלג, אבל יש שדווקא בעולם שלגי וחלום קמות הזוועות והולמות את המוח החוגר מהקיים ועף כציפור לימים שחלפו שהיה בהם הרבה יופי וחלומות. 

ב.

זגוגיות חדר האוכל מכוסות זיעה כחלונות ברכבת סגור ומלא נוסעים, הדלת נפתחה בחפזה ונסגרה בניד ראש ופרכוס אברים "קר ברר", האנשים מתיישבים ליד השולחן ומצטופפים ברצון, סוקרים את המוטל על השולחן ונוטלים את לחמם לאכול, הקומקום הכרסתני החום מהביל נושף מאפו הפצוע, גרב ירוקה חבושה על ראשם, מעיל ירוק על כתפיהם וה"סטן" מונח לידם, אדם ו"סטן", אדם ו"סטן", כשמגיעה המגישה מתחילים הפנים להתחייך, העיניים לפזול, פעם נתקע המבט בחלון שדרכו נראה עולם לבן ופעם הוא נאחז בדמות הצבעונית שלא מהזמן והעולם הזה, פוזל המבט עד שמגיע ל"סטן" וגזים החלומות והמבטים נבוכים, מביטה עין למעלה לתקרה המטפטפת ומנטיפה לרצפה המבוצצת, בכפות המאזניים הנשקלות על וירוד אחר נגיעה קלה. יש במציאות חזיונות שהם סתירה למציאות, אך יש גם מציאות ההורסת חזיונות. לך כעת וחשוב איך לצרף את שברי הימים הללו לשלמות אחת? נסה נא לקבל עולם שלוב ואחיד, הרבה דברים שהיו אתמול אך אמש מציאות, היו היום לחלום, זה הקבר שנחפר אתמול, האם אינו חולם בשלג? אף טיפה אחת אדומה לא מאדימה את פניו של הנוף ובנוף הנעורים כבר אין הרבה מחיקות ועירום, עירום מפחיד.

ג.

באורח פלא נפגשו יוס ובן ליד השולחן, גרם לכך בוודאי השלג הצח, נפגשו וכמובן שביום לבן שכזה שכחו את כל החשבונות "אתם", רק חייהם הם צצו ועלו בדברים.

– הראית עולם כזה לבן? עולם לבן כזה ראית? שואל יוס.

– גם כן עניין . . . מה יש? שלג יורד? אז מה? שואל בן ושותק.

– זה כל כך פשוט אצלך, שלג יורד כל השנים, עולות יורדים . . .

– אתם עם הזיכרונות מ"שם" . . . עוד לא הספקתם לשכוח?

– ילדות אין שוכחים לנצח, מפטיר יוס ברצינות עמוקה.

– הילדות הזאת הקפיאה בכם הרבה דם ונעורים אומר בן, ותוחב לפיו מלוא-הכף זיתים ירוקים.

– דווקא אנשים הבאים מארצות הקרות הם אנשים נלהבים, אש בעצמותיהם, עיירות של הנולדים בצינה, כל נקב בעורם – אוזן קשבת . . . אך נשאיר זאת בן, השלג מסנוור את העיניים. הקבלת מכתב? נלמד מהשלג לכסות על ההבדלים ולידום כמו קרני השמש המפזזות.

– אתה עם הרומנטיקה שלך . . . עונה שוב בן, איני אוהב אותה, שלג, יופי ודם . . .

בינתיים מצטרפים לשיחה השכנים ובין פרוסה לפרוסה מספרים בדיחות וצחוק מציף את השולחן ונופח חיים לאווירה הירוקה והאפורה ש"סטנים" סבוה.

ד.

לאט לאט קמים הבחורים ומתפזרים בחדר ואז בן פונה ליוס "נו תמשיך" ומסתכל כמחיה כל מילה שיוס מוציא מפיו.

– לא תדעו ולא תבינו את העולם שמאחורינו, עגלות חורף עטורות עיטורים ומצוירות בצבעים גולשות מההר ומשמיעות צלילים ענוגים, גולשת העגלה לתוך יער האורנים והאשוחים המנצנצים הגבישיים והפעמונים מפעמים את הלב – אגדה היער, אגדה העגלון הלבן וכל הארץ אגדה ובחדר חם, תנור מוסק מעלה ריח של עצים שרופים וגחלים בוערות בפיו, אתה שם תפוחי אדמה לתוכם וצולם וממליחם ואוכל, בחזה נעשה חם, ריח אדמה עולה באפך והכל ביתי, קרוב, כה קרוב! על משטח הנהר הקפוא מחליקים נערים במחלקים ובגן דוממים עצים ערומים, גם הם קרובים מאוד.

שומע בן את הסיפור ומכווץ את מצחו כיווצים למכיר ולא אומר דבר, רק מקשיב ומקשיב, נראה כי יפה צייר יוס את העולם שעבר ויש בו טעם. רוח זעפנית מתפרצת דרך החלונות ומייבבת מרה בסדקים, כמזכירה כי יש רוח בעולם. המגישה מסירה את הכלים מהשולחן וגם שני הנערים קמים ללכת.

– איזה קור ברר . . . השלג שלכם, אומר בן ליוס ומחייך.

– למה שלכם? ההרים שלנו והשלג שלנו והקור שלנו, בן!

– פעם חם לך, פעם קר לך, בסופו של דבר אגיד לך יוס: השלג הזה לא מתקבל על דעתי כלל, הוא פשוט מרמה, אתמול חפרו לך פה קבר והיום שים לך סדין לבן וחלס!

ה.

יוצאים בחורים לחצר וזורקים זה בזה כדורי שלג, אוחזים ב"סטן" והולכים, בשלג המוטל על הארץ נשארים עקבות צחורים של צעדיהם, עקב מצטרף לעקב ושביל משחיר בלובן. כאבכי עשן הוא מסתלסל ועולה לפסגה ובראשו הבחורים הדומים לציידים ההולכים לצידם ליערות.

עגלה יורדת בדרך ופותחת שני תלמים שחורים בשלג והתלמים נמתחים אחריה למורד, שלום חברה'! אומר העגלון, הא שלג? . . . יפה.

– יפה . . . עונים הבחורים ולופתים את ה"סטן" לגופם.

השלג יורד לו ויורד והבחורים ממשיכים בדרכם ומשאירים עקבות בשלג.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s