לקראת ט"ו בשבט

ב"ה ט"ו שבט תש"ד.                                 הדסה יקירתי שלום עליך!

לפי התאריך ראש השנה לאילנות היום, בזמנים כתיקונם היינו מדגישים את חג הנטיעות שזכינו בו במו ידינו לחוללו, חוליה של שמחות וחגיגיות הייתה נשזרת בביתנו, הלוא פעם זוכים רק לנטוע, לנטוע ולהשתרש, להיקלט ולצפות לפרי, בכם החדווה הזאת שבזכות הגדולה שנפלה בידינו וערך היום הזה של אביב ודין בטבע, אין אנו באים לשמוח, עטופים אבל ויגון וחרון זעם קדוש הננו ניגשים לנטוע ונטיעות אלו היש בהן להפיג את צערנו הרב ולנחם? הנוכל להמשיך בדרכינו היוצרת במצב הזה? הלוא חצי עם גוּדע בתופת, הלוא זועזעו מוסדות חיינו.

רק לפני רגע הנחתי את העיתון שהגיע מלא ידיעות מחרידות ומזעזעות, רציתי בעצם לקרוא עד הסוף, עצוב, ובכל זאת הרצון להקיף את הזוועה עד תום, לשתות את הכוס לגמרי חזק, מתוך זעם, מתוך שבר עמוק, כולי מלא סערה ודכדוך, וכה רבה התרשמותי הפעם, זה לא נותן לי מנוחה, תמיד רגזתי על אנשים (בעיקר על גרינבוים [יצחק – חבר הנהלת הסוכנות היהודית ושר בממשלת ישראל הראשונה]) שמאשימים את הכלואים על שסובלים בלי התנגדות, כעת אחרי סיפוריהם של "הפליטים" השרידים, אני מקווה שהתברר קצת לאלה שלא יודעים את חייהם – למה סובלים הורינו ואחינו? האמונה בנס ורצון החיים ציינו את חיי הגטו ושוב הנני חוזר למספר החווני הזה שאבד לנו: שישה מיליון…

מה אביע בדל שפתי? מה באפשרותי כאן לחשוב ולעשות? לא, אין המילים מוכשרות למסור את מידת הזעם השבר והאבל השוכנים בי, שישה מיליון יהודים נאבדו! […]

כה רב העירום הנפשי, חוסר התקווה והבדידות והעזובה, מספר מועט של עם עתיק סובל דורות, סובל מכל, סובל לשווא, ואומר לי חייל חבר שכמוני נדהם ממראה העיתון "לוא ידענו שהבכי יעזור, היינו כולנו בוכים", כולנו יתומים…

אני מתאר לי את החרדה בעציון ואני מרגיש חובה לנחמם, כתבתי אמנם מילים ספורות מעודדות, אבל בקראי כעת את העיתון השחירו האופקים, ואני כולי בוער להר לבית לעודדו מעצמת המכאוב. אנו רגילים יותר לאווירה זו של מוות אכזרי, לב אבן ונפש, שלווה לנו בהכרח, הוי ביתי קיני, יתמותך גודלת! בוודאי גם החגיגה כעת עצובה… שישה מיליון יהודים נטבחו!

שלומי טוב יקירתי, שלומי רק כפתיל בנר מחובר לצרתנו הגדולה הזאת, נגדענו מקרקע היותנו, היהדות הפולנית אבדה ואני מבין את הדברים, כי מבשרי ונפשי חזיתי את הזוועה בהיקפה הגדול הזה, ובכל זאת נפעמתי לידיעה השחורה: שישה מיליון…

כאן בחדר רעש, מתכוננים למסיבת ט"ו בשבט ואני על הברך כותב את המכתב – כעת מסיבה, כך אני גומר את המילים החסרות את העיקר, את הלב הפצוע.

מה שלומך? מה התחדש בינתיים? שלך בחרדה ובעצב. שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s