לט"ו בשבט

מוצאי שבת "שירה"                              

                                                      הדסה יקירתי שאי שלומות!

כן. גם אני עורך בשעה זו את מכתבי אליך, "האין קרן אור בוקעת ומזהירה גם דרך חשכת האסון?" והנה בקעה הקרן, הנה נפתחו עמקי האור, הנה נעמדת לפני עם מכאובות בלתי נענים. איזה אסוציאציות צצו בי, הנה מתפללת לאושר ההולדה ומקדישה את פרי בטנה לקודש, יפתח המוסר את ביתו לקרן ניצחונו, אברהם המוביל את יצחק לעקדה… חנה מתפללת, רבקה שבניה מתרוצצים בה: "אם כן למה זה אנוכי…?" טבורו של האושר ברחם המכאוב, אם גם קשור הנני ודחוק לגבולות מסוימים – קלטתי את רוח החופש, את אור החמה, את הזוהר של אבי שהתרונן מבינות לתלונה: "נלאתי נשוא". השבת שבת "שירה" הייתה, שירה שמספרת על גדולת הנשים הישראליות ומתחרז השיר בי ומחרז "תבורך מנשים יעל… חדלו ארחות, חדל פרזון בישראל, עד שקמתי דבורה, אם בישראל," אם בישראל – – – שורש האמהות בחיי העם, בהתאבקות גורלית על הקיום. דווקא האישה שמדמה חולקת ונותנת לעם יכולה להרגיש בתוכה את קדושת ההתנדבות וההקרבה ואת עלבון ההשתמטות: "למה ישבת בין המשפתיים לשמוע שריקות עדרים?". שמח אני לתשובתך שהניצה מתוך מלחמתך הפנימית, סתירות אדם יהגה תוגה ונחמה, עניתי במכתבי לתענתך וליגונך וניחמתיך באותם הדברים עצמם וטוב שניצני ההתדפקות על הלב הופיעו, סימן לי שהבראת כקרקע זאת שהצמיחה מתוך הטפרמנט הפנימי, מתוך הטל והמטר ומתוך הזרע שנזרע ברחמה מיד הבורא הנשגב. סתיו אביב זה שכיסה את שדמותנו ירק רענן, ירק של תוגה אנושית עלי יתמותנו הגדולה, ירק של נחמה מקווה כשיש יסוד וסוד לסבל האנושי הזה, כי איך לא תבוא נחמה בבוא קץ המלחמה? כי בחוסר נחמה לא יהיה קץ למלחמות. לא רק חולשתנו מתבטאת במכתביך, גם כושר האדם לשאת גדולתו ושגבו ביגון זה כרוכים. אל תתעטפי במעטה הדמעה הסטואית, הננו זקוקים לתחושת החיים כמות שהם, הרגשת הסבל היא שמעוררת עוד את האנושי ומעודדת זכר מעט מחיים אנושיים, אמנם הזכרת שהיו סיבות שהשפיעו במיוחד על התמרמרותך זו – האם אלה הן שמנית אותן? הוסיפי סָפר, אני מעוניין לדעת הכל, את חיק הפורחת של ענותנו אני אובה להכיר, גם התוחלת הנצרפת בה והנה תוצאות הבדיקה וגם התפרקות "חברתכם המעברית" [המעבר מכפר פינס לכפר עציון] השפיעו עליך. תוצאות הבדיקה צריכות לשמש לך "דלק" לאושרך להתלהבותך לחיים, להגברת רוח "השובבות" שנקראת שמחה וחסידים שנו: אין אדם יוצר אלא מתוך שמחה, ויפה לזה "שהשמחה במעונו", שמחה בעש"טית אמיתית ומה האביב במסכת חיינו? ט"ו בשבט מתקרב, חג האילנות, חג הלבלוב, "הניצנים נראו בארץ", ולנו איזה קשר לשבט האביבי "כ"ד שבט" דאשתקד – אביבנו [יום חתונתם] ויזכירו פירות העצים וחניטת התאנה, סמדר הגפנים, לנו האביב זכר ומעורר. מנהג נהגו אבותינו לנטוע עצים בחצרותיהם לכל ילד שנולד, לכל שנה שעברה על בית משפחתם. יש לעץ איזה יציקות ועמידה שורשית, משהו מהוד הנצח, מהדר גאון הצמיחה, העץ שבאופקים מתנוסס סימן לקשר שבין הרקיע והאדמה, סמל ורמז ליד ההשגחה הנוטעת ומצמיחה, מאושרת ואוננת [און], לעצים נידמנו, לעצים שעדיין תקעו את שורשיהם בקרקע מוצקת, עדיין יונקים שלוחותינו מהמנוחה והביטחון שבקביעות, אבל גם בסער יש שגשוג, הביטי וראי בעצי מעברים, ברחש אביבם הסתווי את התחדשות נס הקיום ושפעי תוחלת ונחמה, כי שוקדת ידו עלינו, מעצם מעברים אלו הננו למדים זאת, ואין לך תורה יקרה מזו שנקנית מדמנו אנו, […] גם אהבה היא מחלה אנושית "כי חולת אהבה אני!!!", […] בעיקר "קול דודי בא מקפץ על הגבעות מדלג על ההרים", ממש מקפצים ומדלגים ובעיקר פוסחים על המרחקים שבנכר לראות "הפרחה הגפן", וכתוב "אשתך כגפן פורייה", כן הפרחה? ההנצה? אביב עלומים? וזיו מעדנים? אל תשאלי "איך ארד לפתוח לדודי?" השניוּת היסודית הזאת שלא פעם עקבנו אחריה שוב חוזרת להיות מדריכה וותיקה והמשורר אומר: "הלוך הלכת ממני אלי…", אמנם קשה להתהלך עם מכתבים, אבל יש מכתב מלוונו בכנות, יש והוא מפענח בתוכנו את עצמנו ולא פעם קראתי ואקרא עוד: די! זה מספיק לי, זה חי, זה מדריך, הסכיני גם את שוב להתייחדות זו שבגורלנו, בריאים פונים לביתם והבדידות מתרבה שוב. […]  ככה הכל זורם באפיקו התמידי. יש כבר איזו צורה לחיינו, השבת בעיקר זכתה לצביון בחברתנו המצומצמת, הפעם קרה משהו מעליב מאוד, תארי לך שהמתנדבים, שצריכים לפלס דרך לעם לכבודו ולעצמיותו, התחילו להשתעמם במנוחת השבת ותכננו תכנית "יוונית" ל"ריקנות" היום, דור פתלתול וקטנוני, עוד יותר על כן מעליב וחורה שחושבים שאין נכונות לסבול בעד ערכי היהדות, בפני בחינות כאלו בצבא עברי אפשי ואפשי לא חדלו, מקדשים שבת ומקדשים את חייהם על ערכי האומה, ההתמרמרות עוברת כבר כל גבול, איך אלה שלוחמים נגד ההיטלריות שרצחה את הורינו ששמרו שבת מרשים לעצמם לחלל את קדושת הקדושים? איך אדם תרבותי אינו נזקק ליום מנוחה שלו? הריקנות אוכלת בשורות, קנקן חדש – מה החידוש בו? כבוד הקנקן וערכו בהיסטוריה לפי תוכנו, ההיסטוריה שנוצרת מלאה קנקנים ריקים. לא אאריך יותר, סוף סוף "אל תגידו בגת…". הלילה גשם דולף בחוץ ואם גם האטמוספרה אינה לגמרי שבתית אמצא לי דרך לשזור את חוטי המקוריות הישראלית האמיתית, ואת בעוררך שאלות השעה והנצח תעשירי אותי במלחמתך הפנימית והשלמות ונמצאת יותר ברה יותר זוהרת. בעיקר מאיר לנו אורו של הרב קוק זצ"ל, משנתו נלמדת מדי שבת בשבתו ומכאן העקשנות ומכאן הכוח. […] ברוכה השעה הזאת, אגדות התִשֽבִּי התהלכו בבית, בשבת המשפחה ללוות את מלכת השבת, ניגונו של אבא עולה כרגע: "אל תירא עבדי יעקב!". התחזקי באמונה גם תקופות אלו זקוקות לאדם, נמשיך ונעמיק והנחמה תבוא.                                                            שלך האוהב המאמין. שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s