איגרת לשבת – פרשת משפטים

 

רעיה שלום רב לך ממעמקים של חג! ירד שבוע אפור לאמתחת האתמול. שבוע גשמי כסיום טְריוֹמְפַלִי. תהלוכת הסתיו –  שבט במגפיים הולך בשדות בין נבטי הדגניות, בין ערוגות הגן ובין העצים על רקע רקפות וכלניות – סיום העוגם בא. כבר השקד שוקד והכרם זמור  במחלקת הילדים נמוך על הארץ אומר מזמור לחג למנוחה השוכנת בחובו בעמקי שורשיו. סוד של הפריה חדשה מרחף בחלל האביב; האביב – בשורת הנבטים. הארץ רחוצה כראש ילדה ענוגה לשבת והברושים כצמות, כגווילי נוער, וילדות על סף הפרדסים. תכלת מציצה מבין עננים. מובן חדש לכחול, לכחול העצוב והקוצר, עתה תום על מצח הרקיע ועל הים מפרשי ספינתנו לארץ התוחלת. לאי-אן? לאי-שם, בסתרי הזמנים והקורות. לאן מפרשים בסער נפרשים? לחיק המנוחה לחג שבת בנצחים. לפינה קורנת שטופה בזוהר. לידיים ענוגות יגיעות בשבוע. לאור הנרות באוהל צנוע. למקדש בית עברי שוקט. לרחש תפילות של אם. לשבת – קדושת אל. מרוחקים הלבבות .הולמים לקצב השעה הקשה והמכערת ומבקשים את שעת-שלום. את השבת, את המנוחה, את האור: "וטהר ליבנו לעבדך באמת…". בואי נרננה בקהילת דורנו ובשורת תקומתנו לשבת, אוהלנו כמקום הייחוד, כארץ המנוחה יהיה ונרות שבת נעלה ברטט. "התעוררי כי בא אורך" "קומי קומי שיר דברי". לקראת המנוחה, לפני המנוחה נלכה, בקשב רב קשב, בסוד הדומיה. מזמור שיר ליום השבת, לשבת הספוגה בדממה, כקרבן מנחה הסידור של אימא, כזמזום הצרצר ונשימת האבא. השבת השבת דודנו הותנך צלך שכן בתוכנו ביריעות האוהל הדל, אור העלנו רועד ברוח סוער, בחול בקרב ובדמים. מעומק החג שלום לשבת ולך באהבה. "שלום עליכם מלאכי השלום". כנאמר: "כי מלאכיו יצווה לשמורך בכל דרכיך"… ומזמור לדוד פירט התשובה: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע, כי אתה עמדי", כי את בת-עמי, רעיה את, בת שבת, בת חג. התקדשו יריעותינו באור הנרות, באור ידיים מברכות. שבת שלום! שלום וקדוש!