לקראת פורים – מכתבים להדסה

ב"ה ו' אדר תש"ד

לנוף הגבעה

כמה עמוקה חכמת הפסוק: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", עיתים נדמה לי שכל תורת החיים מקופלת בו, חלוקת הזמן לצרכי הפרטיים והציבוריים, הצבאיים והרוחניים, גורמת לי לקשיים מתמידים, הנה מחר אכתוב ביגוני, מבטיח לך תכופות ולרוב יוצא בכל פעם "להטיח" כי הזמן קצר ופעוט, הנה כך גם הערב נקלעתי לרשתות "החובות" ואין לצאת מהן ורצוני כה עז כרגע (בחשבי שכבר הנך בבית או בדרך אליו) להאריך ולגלות בשלמות מה שפורח בי, קסמי אביב צדדוני, קסמי בית ואין אהבה יותר נעלה לחיק מולדת, לחיק אהובים, מאשר בנכר, כשחסרים כל הגורמים המרגילים אותנו לחיות בקרבה עם כל יקר ונשגב, שעושים את שכחת הדברים לקבע, אין רגע פנוי מכם. באגד ההתמכרות השלמה מתאגדים שורשי כל נאצל ונבחר, הנכר מצרף בתוכנו את היחס לכל. "כשנכנס אדר מרבין בשמחה" והפעם הלב מתעקש לא להישמע…

השבת קיבלתי מכתב משלום [קרניאל, מזכיר הקיבוץ] ובצירוף עיתון, שבו נמצא דין-וחשבון מחגיגת הנטיעות, התפעמתי קצת לנוכח המציאות היקרה, אבל גם נדכאתי קצת, הנה הוא מזכיר לי בו את המכה הגדולה על "הגלים הקצרים" שבקרבה לחיים ממש אפשר לשכוח, כאן ממרחקים באים הדברים כרוכים יחד, אותו האדם קולט באותו רגע ממרחקים גם את האימים וגם את הלבלוב ואז המלחמה מתלקחת בו, אז נשקלים הדברים ונמדדים, אי אפשר את היפה והמעודד להעריך כשחסרה האמת בהם. הנה לא נעניתי כפי בקשתי, הוא כותב לי שמה שקרה בזבירצה [חורבן כפר הולדתו בפולין] אין צורך להזכיר מחדש ולגלות את הפצעים, הבאמת אפשר להסתיר מחייל את האמת שבקורות ביתו? אני שקט לגמרי, אבל אובה לדלות את האמת במלואה, ואולי יש צורך לדעת את האמת בכדי ללכת בדרכה באמונה ובביטחון?

הנני דופק על שערי הבית – אולי את יקרה תפתחי לי? אין לי רצון רב להתדפק, בין כה נכווה הלב מנחש את מה שעלול היה לקרות. "משנכנס אדר מרבין בשמחה" האם גם אדר זה חייבים לשמוח? יש כח לצו האמונה, זה כוחה של היהדות שמדליקה בנו את שלהבת האור גם במחשכים ומבוכות, גם כרגע מסתלסל קול נכד, לומדים ופוסקים ליד השולחן: משנכנס אדר מרבים בשמחה… מרבים בשמחה… מתנגן סוף הפסוק חוזר וקובע: ההיסטוריה נמשכת הלאה! ובכל זאת יש גם ברגע זה פלאי יקום, שוב אני שולח את מילותיי לגבעה ויצטמצמו המרחקים והפיזור יקטן, אוהל הבית, חזון התחייה! הכבר מעתה ננוח? לפני ימים מועטים עוד הייתי כסירה תועה בסערת הים ואין לה חוף, סירה ששטה בלי עוגן הצלה, בלי תקווה לעזרת יושבי החוף, כעת יש כתובת לאן להזעיק שוב, כעת יש לאן לחזור, מחזירתך [מהבראה] גם אני אוושע.

[…] איך פגשת את שבילי הגבעה לאקליפט נמשכות בכמיהה? השדות, הנבטו כבר בלהבות ירוקות? ושעות הערבים הענוגות? הרועשים יחד אנשי הגבעה? אולי יש מי הוגה את אחרית המקום בליבו? בכל זאת יש שם דברים ויצירות שקשורים בנפש האנשים ותולדות הווייתם תולדות הגבעה הן, יש ודווקא בזמן פירוק מגלים יסודות. היש מי שצופה לנקודות העומק שבהווייה והווי שהיו? השמיעיני את רחש ימי הפרידה והפירוק, החיים הם שרשרת של פרידות, אנו עוזבים דברים מסוימים ומתחברים עם חדשים, אבל הקרקע אחת היא, דרך חיי האדמה אורגני ומסודר, הפרידות חשובות כמו הפריחה בהן.

[…] אגמור כי באמת רק על רגל אחת כתבתי עד כאן, אולי עוד אוכל להוסיף הלילה? בינתיים יקירה – סלחי. שלך האוהב. שאול

ב"ה י' אדר תש"ד

משנכנס אדר מרבין בשמחה

הדסה יקירתי שלום!

עוד בערב שבת כתבתי לך בקצרה על הישן והחדש ומסביבי, השבת עברה ושוב ימי השבוע הרגילים מתחילים, המשך בהם לכל זה שנאמר כבר פעמים רבות – התכוננות מתמדת. מבין אני לניחומים שהנך מוצאת בדרכנו הזאת, מובן לי על כמה מעודדים אתכם צעדינו קדימה, ברם שהסכנה אורבת תמיד בחרנו בהתקדמות, כי מדרך הצבא ללכת קדימה ברצותו לגמור את המלחמה ולשוב הביתה, דרך ישרה מובילה מבחינת ההיגיון מהבית לאש, שאר הערעורים – רגשיים הם ואנו הלא פשוט לא יודעים כבר הבדל בין חיים שקטים וחיי סכנות, הימים האחרונים מראים לנו בכמה סכנות הננו חיים בכל מקום שהננו, הלוא איבוד הורים וקרובים כאיבוד עצמנו במובן-מה, השרשרת אינה נפרדת ואם יש פרידה מסוימת אין זאת כי אם פרידת ההתקדמות והצמיחה, לשם החשת הקץ של הטירוף הננו עושים את התנדבותנו. מקביל להתלהבות ורצוני להאריך לרגל הקשירה היסודית שבחזרתך הביתה נוספו עלי חובות לפלוגה, לבית הכנסת, ולחג המתקרב – תן! תן בלי סוף! כך שהרבה לא יבוטא הפעם ויישאר גנוז לימים רבים, שעת דחק היא לי, שעה שקשה להשליך הכל ולהגיד את ה"לא" הקטגורי. אין פרטי ואין פינה, הכל של כולנו, הכל משותף וקרוב ומפני שאין סיפק בידי לענות על הכל הנני מחלק את הכוחות ואת הזמן לכלום, בוודאי שגם את תסכימי לי בכך – האין זאת?

באמצע הכתיבה הגישו לי את שי הקבוצה, קראתיו וברכתי עליו, מי כמוני יודע בכמה קושי הולדנו את היום הזה? תודה לאל שהמאמצים לא הלכו לשווא. סיפוק רב לי שהשתתפנו בהכרעת ההליכה [העלייה לכפר עציון], אם גם רחוקים הננו מלהכריע במעשה. השבועון סיפר על האמור הוסיף מעט על המובן והידוע והעמידנו על הקרקע ממש, לנו קשה כבר לראות רק את הגזרה הקטנה של הבית שלנו, לכל בית ישראל עינינו נשואות, גם הנעשה בקבוצה מעודד כשיש בו פתח לכלליות לכל הדווים והנרדפים שאי-שם עדיין מקווים, בנקודה זאת יש קשר בין הנכר והבית, כי נשמת כל – הצלת השרידים והמעטת הרצח. כעת יש לך הרבה יותר לספר ממני, בכל האופן בימים הראשונים אי-אפשר שלא יתפעם בך וייהום יזדהר ויאיר. החזירה הזאת נס היא, מתחושתך הניסית הזאת ברצוני לשמוע בפגישה הפשוטה עם הגבעה, עם שרידי ביתנו אנו, ההתראות עם חברים וילדים, ובעיקר הנוף השוקט מעבר לגבעה המוביל לשדות שנבטו. […] אני בריא ומרגיש טוב, עוסק בצרכי ציבור יותר מאשר בצרכי הפרטיים. […] הנה פורים מתקרב וגם הפסח כבר דופק על דלתות חיינו בנכר, הסדר-פסח בגדוד ידרוש הרבה מאתנו, אם נצליח בו הרי רכשנו לנו הוקרה, ואם לא נוכל לדבר – הנה איבדנו הזדמנות לאחות את הקרעים. […]. פורים שמח, ייתן ה' ונזכה בקרוב לסוף המן הצורר שבימינו וגאולת עמנו וארצו.

שלך השוקד בשקט והחרד על הבית. שאול