אגרת לשבת – פרשת כי תשא

ב"ה י"ט אדר א' תש"ג

אגרת לשבת [פר' כי תשא]

הדסה רעיתי שלום לך!

רק אתמול קראתי את מכתבך, כמובן שאין לי מה להוסיף על תשובתי, […] לו הייתי בקבוצה הייתי גם כן הולך ואתך בוודאי ובוודאי. זה רק יומיים חלפו בי כשנים, יש ימים שנותנים לי להרגיש ברור את הסתירות שהנני טומן בתוכי ומשתיק, שאלות החייל הדתי, קשייו והתמרדותו בעולם עיוור ופושע ואנו בתוך האלפים הבונים שהלכו לשורה, מתוך חזון והכרה אינם יכולים למצוא פתרון בשלום הכללי ובעיקר האווירה המושחתת. בהתאמצות רבה עולה לי להתרכז קצת, בכדי להתפלל, ללמוד דבר מה או לקרוא וזה תמיד הולך בדרך היחידה, בדרך ההתבודדות ותמיד הנני אתך ועליך מחשבותיי הרבות ושוב שאלות החברה והקבוצה [קבוצת כפר-עציון] וכאן עולים פליטים שמפחידים אותך בקדרות פניהם, ילדים יתומים… כל הזמן הנני בטרנס המאורעות ודרוכים ומתוחים ומקשיבים מעל מידות הזמן ומעל כברות האדמה איגרותיי אליך ואני לבד גם כן.

אכן היינו יחד ערב ולילה ועם שחר כל אחד לתפקידו הרגיל, כדבר מובן מאליו, ככה זה כרגיל, מכיוון שהננו לא חושבים כבר על עצם העובדה, על משמעותה, אבל יש גם רגעי התעוררות, רגעי עדות קשה שבאים להגיד לך על מקור מעשיך אלה, על מהלך חייך, למה זה ככה? ממתי זה ככה? ואז שוב יד הגורל מכה על סדן לבבי במהלך האינטרוספקציה הרת השאלות המתרחשות פתאום. שאלות קיום ויקום, "פאוסט", "איוב", "קהלת", "שיר השירים", כל היצירות הגדולות וחיפושי בני אדם לפתור את הבעיה האחת והיחידה של חייהם, יש האומרים לא נשתנה שום דבר והכל סובב ומסובב, סיבה מולידה עובדה והיא שוב סיבה לעובדה חדשה ויש ויש אומרים לרוב, והעיקר: לבך בן-אדם מה אומר? וכה הרבה יש שלא מן האמור עד עתה בעיות ושאלות שלא תמצא בשום ספר ובשום יצירה וכתב, אולי קצת מתפזר בדרכים ומתגלגל ומתקרקר בסער? והעיקר שבלב נשאר בלב.

חביבה ראי כמה יפה התמסרותם של אנשים, נראה שצר לאדם לבד והוא שמח עם השני, ברצונו להיטיב את החסר לו, צד אחד של היריעה הטראגית והסתומה שבלבבות ומצד שני רצוננו להתעלות על קשיים, להקניט את חפץ "הישיבה" הרגעי וללכת באופן חופשי בדרך וויתור והבנה הדדית, חשבתי – אולי הצדק אתם? אולי סימן לאהבה הוא הרצון הכביר שרואה רק את עצמו, החפץ הבלתי מובן והבלתי מסתבר בדרך ההיגיון? תשוקת האהבה שדורשת את הכל עבורה, אולי אולי…? הלוא תמצאי בספרות את הארת הדבר בהרבה עובדות, מצד אחד טבע האישה, כך אומרים הרבה, האישה זקוקה בהתעסקות והאישה רוצה להרגיש בלהט הגבר, שישכנע אותה, שמשקיט אותה, שכל וויתוריה באו רק לנסותו, זה רוחב לב רק בתור מפתח, בתור אפשרות להיווכח בא ועובדה היא שאפשרי להתרחק יותר עוד, אז למה לא לחשוב שגם כעת די רחוק מלהיות בסדר? כאלה וכאלה התרוצצו במוחי, אבל אמרתי מה שידעתי, כזאת הנני אוהב, הלוא דרשתי כל כך הרבה ממך ומעצמי, כן לתת לתת. נכון שיהיה קשה, נכון שיהיה רחוק, אבל האם היום קל? ושאר הדברים שהננו מתאבקים בהם קטנים ולא חשובים? וחיינו אלה הנמשכים בין דם ודמע? והתאפקותנו להוליד ולחנך? להקים בית ודור? השאלות! השאלות! גורלן כגורל כל, יש מתפתחות וחיות ויש שמתות תיכף, כן את שאלת חיינו רק אנו מחיים מסביבנו היא שאלה רגילה מתה. לא בפגישה של שעות והכפיפה ביחד כאן על הפרק, יש כאן שאלת בניין, שאלת דור, שאלת האדם ושאלות שאלות… לכן תביני שגם כרגע השבתי כמות שידעתי וידוע לך. ישתוממו ישתוממו, אכן כל כך הרבה ספרים…

יש לנו ספר רק אחד

בין ליבותינו קורות דור ועת

יש לנו משכן

יש לנו אל ואור

לפרפר בלקחי תהומות עכורים

שטופי דם אחים ואנקת ילדים

ובכל זאת לאהוב לקדש ולהאמין

ובכל זאת לבנות וללחום.

את ספר חיינו מעטים יודעים, הכל נמדד בעין וחיינו בעין מיוחדת, צריך להימצא בדרך הפרידה הזאת, בכדי לדעת מה זה לא לאבד רגע לשווא, מה זה להגיע רגע יותר מהר ובכדי להבין שתיקה כזאת ושיחה חטופה בין משמרות ושמירות צריך עין, כן צריך לראות מי שרואה גלוי עבורו.

כאן אין דבר מה חדש! המכתב קטן מכדי להכיל את מה שהייתי רוצה להסביר והזמן פוחז ככה, רק רץ ופוסח שאין סיפק בידי להספיק להגיד, תמיד זאת רק פתיחה ואת יקירתי אולי מרחוק בפתח זה היקר של ערבי שבתות, מול אור השבת תוכלי לשמוע הד לכל הפחות ממני? ואני דורך את אוזני נפשי ואני שומע לך – ואני עונה: לכי להרי ירושלים! את נבראת כדי לעשות ולכן אם שעת המעשה באה – לא אעצרך יקרה, הייתי הולך אתך, הייתי מסקל את שממת הארץ, בכדי שביל לדרוך בהרים, בכדי נטוע, היי ברוכה ברצונך זה! אין זאת אהבה אפלטונית, בגווך ונפשך דבקתי, יש קשר בין האדמה שמקשרת אותנו! יש קשר בין הרי ירושלים להרי הכרמל!

חזרתי בזמן הנכון, העבודה היום יומית מנותקת מכלל הקורות בעולם, קשה גם לגשר בין כל הצוקים של חיינו, חֶבְרָה לפני עלייתה על הקרקע – ומסרבת [קודם העלייה לכפר עציון בהרי חברון בתש"ג – 1943, התנהל וויכוח אם לעלות לאזור סלעי ועוין אם לאוו] ושם עולם מחוסר קרקע מושמד ואנו בין כל הצוקים האלה. הנני נודד וכמו ממשמש – אֵי מקום לתקוע יתדות? האפשר לגשר ולקשר את הכל? מובן יהיה לכל שלא "נכנסנו לאוהל", זה עבורי כה ברור, בכל פעם שאני "רוקד" לקראת הגבעה על הכביש ולקראתך רעיה ולפנות שחר לוחץ ידיך היקרות ופונה לבד שוב לכביש המוביל אותי למרחק, אני מרגיש זאת, אני חי זאת. מי ידע חייו של בן אדם? הננו חושבים או הכרנוהו ולא יודעים שעד קצה המעטה החיצוני הגענו, יש לנפש: קלעים, וילונות, יריעות, חצרות ומדרגות, כלמשכן כלמקדש, יש שרק פעם אחת הננו באים לתוכו, לתוך קודש הקודשים שלו, לכן כתבי בספר גם את זה, זה יהיה יקר לשנינו – ניצול הרגעים שצוללים בעמקי ההוויה שמחר יהיו לאתמול. אני שמח על זאת שלבד הצעת זאת, כנראה שיש קשר טמיר בין לבבות שאחד מגלה לשני את סתריו וברגע מסוים מרגיש כמוהו כואב ואוהב. אני נאלץ להצטמצם. […]

השבת פרשת "תשא", פרשה רבת תוכן על ספירת העם, על שמן המשחה ובעיקר על השבת "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם", אחר כך מסופר על העגל שעשו בני ישראל, "קול ענות חלושה אנוכי שומע…", גם היום אין עדיין קול גבורה במחנה, אכן פרקו את חלק מנזמיהם, אבל קול ענות חלושה זאת! העיקר הלוחות החדשים הכתובים באור ופני משה הקורנים, אור הרבו, הרבו חשוב, עד תחקקו בלבכם את דבר ה' ובהיסטוריה עניין אליהו הנביא ומלחמתו עם נביאי השקר, "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים?" יש הרבה לעיין בפרשה זו המלמדת, בדורנו ובימינו אין נביא שישאל, המצב כה מדבר בעבורנו, בעד הכרתנו ודרכינו "ואין קול ואין קשב", עדיין… מי יודע מתי יתקדרו השמים עבים ורוח ויהיה גשם? כי נישא את פרשת ימינו לספר החיים, פרשה זו תעיד על אי יכולת ועל שפל-רוח ששרר, הכל בעד ההכרה היחידה והמקורית רק הדור עיקש הדור פתלתול וקטן. הכרמל ממולנו ואליהו אַין, יזרעאל קיימת, אך לא ביערו את הבעל וליום זה של גילוי, של תשובה, אל מקור הדרך עוד רבה.