לנוף הגבעה
ב"ה ט"ו אדר שושן-פורים תש"ד
הדסה יקירתי שלום וברכות לך!
[…] החג עבר ב"ערות" רבה מצד האנשים וגם מצד המשחקים והמצטחקים, עוד לא פסו מתוכנו מתלוצצים וקוֹמֶפְיַנְטִים וקומנדנטים שנתנו כטוב ליבם עליהם, ציוו לשמוח ולא רק על פי מסורת שושן העתיקה ולא לפי ה"שולחן ערוך". יש יצרנים בימינו שמטילים ביצי תרבות חופשית, חופשית מכוח ורוח העם לפי הבנתם הנאורה ולפי נימוסי העולם הגדול, וכך אף המחזיקים מכחול ביד מטאטאים את "הביישנות העברית", ולפי חוקי הריאליזם המלחמתי מלכלכים את הקירות הלבנים הריקים מכל סמל (יש לציין שכאלה ישנם מעט, כיוון שגם חילות האויב מחזיקים מתרבות הקיר וכותבים את כל האני מאמין שלהם דווקא בחוצות העיר ואף בכפר קטן) ונתנו ביטוי נאמן לעצמם, כך עבר פורים בלי מסווה ומסכות, אלא בגילוי הלב החיילית הפורחת בגסות ופטריות סחי, אמנם נשאר לנו שוב שריד קט וזה בית הכנסת שלנו, נאה כעת להיכנס לתוכו, קישטנו אותו וניקינו, ערכנו מסיבה יפה, גם סעודת פורים נאה ועשירה, ממש "התפקענו" מרוב אוכל: "אוזני המן", "ארבעס", בירה, עוגות, דגים ובשר. הרי לך יקרה סעודה כיד המלך, לא אחת הזכרנו את הבית.
וכעת מתחילה הדאגה לפסח, איך לסדר את הסדר? האם נוכל יחד עם כולם לערוך את החג? רצוננו שלא יהיו שני "סדרים", אבל כנראה שהדבר לא פשוט כל כך, נראה מה הימים הבאים יספרו ויסבירו? שלומי כרגיל פעם קצת יותר טוב ופעם פחות מזה, איכשהו הימים עוברים. לפני שבוע התעסקתי בהוצאת עיתון הפלוגה וכהיום אני מתחיל כבר לחשוב על השבוע הבא, בעיית ההשפעה והקרבה לערכי יהדות בוערת ממש, הנה יש כאן יום מנוחה בשבת שלא זכר ולא דמיון לשבת לו, נחוץ להכניס כוח ומרץ בכדי להעלות את תוכנו ואפילו בתוכנו. לעניין השבת וערכים חשובים יתרים אני עומד להקדיש את זמני וכוחי, אמנם זה עולה בכוחות עצומים, זה עולה ממש בכוחות, בתמצית, והנפש כל יום נתון ונוצר, אין המילים מגיעות לקצי האמת של האמור, בלי חשבונות ובלי שיקולים עם רצונך ונגד רצונך, בתמצית החיים משלמים אנחנו. המכתבים מהקבוצה שמעוררים שוב את הקשר נענו גם כן במידה כזאת, מעודדת עת הנטיעות, מעודדים הדברים שנכתבים מיחידים שבתוכנו, הנני רוצה להאמין לכל והנני מברך את הכל וכולם, אבל לא אכחיש שחסר משהו בינינו, לא ככה בדרך אגב מתקנים הכל, אין תיקון בא בלי פעולה פנימית בין הרוצים לתקן ובתוך נפשם הם. ידעתי אמנם את הקשיים, סלחתי לכל ולא התלוננתי על שום דבר, אבל האם כך החיים יבואו על תיקונם? כתבתי השבוע מכתב גדול לעציון, אחרי הכל אני מרגיש צורך לנחם את החברים שמה, גם להם בוודאי הידיעות מרפות את הידיים, יש ערך למילה שבאה מהחייל שעומד לפני ימי נקם והאבקות פנים אל פנים לחבר הבודד בחברה ומרגיש אולי גם קצת חרטה וקצת חשבון הנפש, סוף סוף על מה נשאר ולא הלך לעזור לשחרר את הוריו ואחיו מהתופת? זה רגעי, אבל זה ממריץ, וכשבא מכתב מחייל יש הקלה פורתא לאדם בכך, "הנה שלחנו אנשים", אם כן בכנות ואם לא בכנות – יש מציאות שעונה לתביעות, רחוקים עוד אנשינו מלהזדהות עם תביעות על חיים ומוות, פשוטים פשוטים מאוד אנחנו, אם יש מקום להצביע על החסר יש גם מציאות קיימת שבסקירה כללית אפשר למצוא בה כמה דברים נעלים, על כמה שסקירה כזאת לא מראה את האמת וטיב הפנימי אין מתפקידנו לבקר. אני מחכה למכתביך מהקבוצה, אני מרגיש צורך פנימי ונפשי לקשר זה שיהיה בלתי אמצעי, דרכך אקשיבה למתחולל בצידי החיים ובמרכזם, דרכך אקלוט שוב את רוח הבית שעומד מימי "המעברים" עזוב, הלוא יש לך עין רואה ונפש מרגישה, אנא העבירי שוב כבימים מקדם את ריח יומך הצמא לאור, הרואה את זוהר היום ומאזין לשגשוג בשדה, בלי הצהרות על מטרות ושאיפות, אלא ככה פשוט להתדבק באדמה ולינוק את לשד ההשתרשות, את זיו הבית אני מחכה ממך, את חומו ואת טוהרו ויש אולי לחזרך לגבעה מגורל אהוב, מאהבת גורל – גורלנו שהתגלה לנו יחד לרגלי הגבעה.
תוכלי במקום היוולד הבית להגות על קורותיו, ערבים אלו שהרסו כל מחיצה בינינו, ערבי הקדושה וההשתוקקות לאמת. חבוט ולבט, פרכוס וכוסף, כמיהה מדריכות לנאצל שבאדם, לטוב שבנפשו, ארג רב-גוני של מאוויים לאומיים ואנושיים, האדם בצאתו לשדה פתוח כפרח מואר ושמח, כי בלבו סודות רוחשים ועל אביב של ידידות פשוטה כנה לוחשים. ימים אלו של הערמה וכיבוש החציר, שקי התורמוס והתירס הירוק, ימים אהובים על שנינו וזיקי הברקים בלילה ההוא הגורלי, כעם החוזר מגולה לבנות את בית מקדשו הנני רואה בך שליחה, אחות הבונה – בני בך את קדשנו! בני והכיני וכונני, כי יאה לך עבודת השירות בבית המקדש של החיים, האומנם גזו נגוהות אפפוך בימי מעברים? אַהַבִי אַהֵבִי, גִילִי וגַלִי, התנחמי וְנַחֵמִי, כי זה האושר של חזירה, של שיבה, סוד כל קיום. האדם שוגה ותועה בחיים, האדם כילד ביקום ובעת שזוכים אנחנו לחזור אחרי הניסיון המר, אחרי החרטה לתיקון לחידוש אזי עד כלות הנפש. הבנה ניתנה יקרה ולתת שוב – אומר להקשיב, להקשיב לקולות הקוראים בתוכנו להמשכה, להאמין בממעמקים ולקרוא ל-יה. תפילה כי אעלה על שפתי הרי לא לי היא, לא לעצמי אנוכי, כי מה האדם כי יפלל לעצמו? הצלם האלוהי הרודם בכל לא לנו לגופנו שייך, עת התעורר הצלם לכל שירתו ואורו שייכים, לאל סודות הקיום ולנו רק ניצוצות מהם, לנו ניצוצות יותר מדי… לו יכולנו לראותם תמיד! לו ידענו תמיד להתנחם! בינינו אנחנו יקרה פלאים רבים מתקיימים, לרוב הננו מיחסים את חליפות הגורל לדברים אכטמיים יבשים, במציאות אין כך העצמים גורמים לשינוי, יש חוק מכאובות וגורל האדם, שם יש הסבר לכל. נלמד יחד נציצה בספר המאורעות, בבית שעות הלימוד הנצחי, כאן כשהאדם הצעיר מתנסה בהקמת דור בחינוך הילד, בעיצוב המחר, אזי הוא רק מתחיל לנגוע באמיתות החיים ואין הקושי או הקל משפטה על עצם הקיום, אמנם כך העיכובים מעמידים אותנו לרגע במרוצת המעשה לחשוב, תמיד בכל זאת הגורמים קיימים, החיים ניסיים ולא כל אחד פרי עצמו יאכל, יש גם גורמים כלכליים ציבוריים שקושרים יחידים בעבותות, לא ידוע לנו בגזירה המצומצמת של חיינו הנוכחיים והפרטיים פשר וקשר הכללי שבחיים, אחרי שנים רבות הננו מקשרים את המקרים יחד ומקבלים איזושהי תמונה, לנו תמיד להקשיב לאמת ולא לסלפה ולא להכחישה והאמת הפשוטה היא שקשה העול ולא שווה הוא, אבל אל נחשוב שהכל פשוט כל, פשוט כל כך… יש אדם בריא לכאורה ונושא מחלה בתוכו, יש חולה והבראה מוכנה לו, יש לא מצליח להקים בית ולהתקשר ובכל זאת הוא אב טוב, יש מולידים ורחוקים מלהוליד, לא בכדי שהפרוצס יתקיים. הננו קיימים, יש התפתחות והשתלמות וכל אחד תפקידו עליו להיכנס לכלל, לתת את חלקו, כולנו בני ה', כולנו עובדים אותו, מי בשמחה ומי בעצב.
לפני ימים מספר נתקלתי בשירו של חייל הגדוד שלנו (חומסקי) "לדור גנוז" ובו התנצלות לדור שלא זכה להקים, הרטט הזה, החרדה הזאת, כמה יקרה היא! כמה יש לפצות אותנו, הננו מצורפים הרבה יותר מאשר היינו וגורל המאמין בכור הצירוף וההיתוך לשלמות יתירה ומקיפה, כאן מתקשרים כל ניתוקי הימים, מעגל מעגל העולם סובב ומסובב והמאמין בתוכו לנקודת המרכז מתכוון לציר שבהוויה, מתוך אמונה זאת הנני פונה היום לגבעה, אני מאמין שכאן אופקים חדשים יפתחו, כעת שעת הבניה מתחילה, חזרנו בכדי ללמוד וכעת לעשות שבנו. אני מאמין שעוד יום יבוא מכּוּר הייסורים, האמת תעלה בתוכנו שלמה ובהירה, לשמה הננו נושאים, הוא מובילנו, לגבעה הנני פונה בבוקר פשוט, עת תורנות בחלוקת האוכל בשעה שאת מנת החייל חלקו הנני מגיש לו, התפקיד החלוקה. הנני מאמין שיש השפעת גומלין בין הנותן והמקבל ואת חלקי הפנימי לך הנני מעביר, פירור מימים כבים שאדום בנכר, שפוחזים ודוהרים ימי מבחן… […] יום שישי היום, ערב שבת רגיל במחנה. הוי, תן לי אבא, בא יום שבת האמיתי!
שלך לנצח באהבה ובאמונה. שאול
ב"ה י"ז אדר תש"ד
חורף בישימון
הדסה יקירתי!
אם גם עדיין לא הגיעוני מכתביך מהגבעה ממש, הנני כרגיל כותב שוב, במכתבי מערב שבת יכולת להרגיש מה שהתהווה בתוכי ומה נשמע כאן, הדברים יגעים ואין כהיום להוסיף על האמור כבר, מהיום הכל לקראת פסח מתכוון, אין ימים אלו דומים לימי פסח בקבוצה, איפוא שהדאגה היחידה הייתה ארגון המקהלה, יש כאן בעיות של פסח אחיד וסדר אחיד או סדרים רבים, […] גם אני חורד על פתח אחרון זה של הצלה. האמיני בכל זאת ואל תתני לכרסם את נפשותיכם מנחש עקלתון הייאושי שמרעיל את חיינו כל כך באכזריות. […] היי ברוכה! באהבת נצח. שלך שאול
במשעולי עציון 