לשעות פרידה
בשעה זאת ש"בני היכלה דכסיפין", שעת געגועים העזה לקדושת השבת, כשמחשיך היום והאווירה נוגה מרחפת בכל, כשטוב לשבת בצאתה ולשיר שירי דבקות, הנה אשב לי כאן על אבן לבנה בודדת, ומה אחשוב אם לא שוב עליך? הנה עולה זעקת אחים מעונים, והנה גורל קורא לך אדם: להמשיך ליצור ובעיקר לא להתייאש. כן שאלת ההמשך נוקבת את האנושות, מכיוון שאין חדוות חיים בעולם, מכיוון שאין דבקות ואהבה, מכיוון שאין נושאים בעול ממש. משמע אין דואגים ומקיימים בגופם ובנפשם את צוו ההמשך, ולא לחינם קוראים באחרונה בעולם – הולידו! יש צורך בקיום המין, אבל יש גם טעם לסירוב בימים אלה. שדות קרב ונחלי דם… הלזה להוסיף עוד קרבנות? אבל אי אפשר אחרת! כן צריך ללדת, בכדי להשמיד את הרוצח שהורג את בנינו. מלחמה עם השטן שכולם אתמול רקדו מסביבו ובשקט שתקו והחרישו וחשבו ש"הכבשה" תספיק לשוחט, ואנו מה נען? ומתחרז השיר הנוגה: "ומה תבקשי מאתנו מכורה…" "ואין ואין עדיין…".
כן, שעות פרידה הם לנו. ימי הקשבה והסתכלות, מים עכורים, מי הימים, מי דם וסבל, כן! שעות פרידה הם לנו… והשבת שוב תרחף בשעה זאת ותתנשא למעלה גבוה לכרמל ותשאיר בקמטי הסלעים והאין סודות של קדומים וחזון הבאות. ממערות יציף החושך בעיני תוהו – לילה, גלים גלים גועשים בים, והשחף צורח, צורח ובורח, ושוב חוזר בצריחה מוזרה. הסירות חוזרות לחוף, עולות במזח משתרעת, אור סגול כחלילי משיק בין קצף הים, ומלטף, ומלטף את פני הים – הנה פה ים! אל תתמהמה! והים ייהום יתפעם יסתער ויסער: לחוף לחוף לחוף… ירח יוצא לתייר את הארץ כתייר נוגה, עונים שמחפשי את לב העולם שנאבד לאדם ישוט, ישוט במרומים. יתכסה שם עם ענן ושוב יצא לאחיו הכוכבים נוגה עייף במלנכוליה נצחית – שלום עליכם! "שלום לנפשותיכם לשובכם, שלום… וסימן שאלה מתחרז בניגונו הזה – הנכון? הייתכן? והבדלה אין? אין הבדל? אתמול זה היה רק שלוש שנים… אבא, אח, אחיות… ולבבות קטנים של חניכים, של יתומים עבריים בגולה. בשעה הזאת סנה בער בנו, כיסופי שבת, כיסופי מולדת, שעות הפרידה, שעת הסתלקות שכינה – הנשמה יתירה נפרדת…".
הכרמל אפל, אין כאן אור עולה במוצאי שבת, כאן רק כתועים מכוניות רצות למעלה למטה כעל גבו של פיל, ואין יודע ואין חושב… מוצאי שבת! הכרמל! "אליהו הנביא אליהו התשבי…". הנה קול בכי מגיע מבת-גלים, מבת-עמי היושבת על שפת הים. ילד, כנראה התעורר בליל ומפחד בוכה, השתתק הבכי, שוב התייפח הילד, עתה, כנראה, אמו מתעוררת כדי להשקיטו, נדלק אור בחלון, אור בחדר משפחה עברית, בכדי להדוף את החושך שמפחיד את בנם, והאם ודאי שיר ערש שרה.
"נום ילדי, יישן מחמדי… אל תירא! אל תירא בני!
בחר ה' ביעקב אל תירא! אל תירא עבדי יעקב אל תירא…"
ככה בשעה זאת התעורר בי, כילד בוכה בלילי, השיר העממי הזה, שיר האמונה של יעקב, אל תירא! יבוא חבר להחליף את המשמר ויתפלא לניגוני החריש, יעמוד ויקשיב, כבר זמן החלפה, ואני רוצה עוד לעמוד, טוב ככה עתה, בוא נשב יחד ונלך לאורך המזח. הים, כרגיל סוער, סוער בלילות, לפעמים רק נח ונושם בנחת, ראה כמה יפה השחף באוויר! כן! בן-ציון הגד ואדם באור לו היה? כן באור – באור האדם לו היה ואנו נפרד, הגד? שמעתי שהנכם רוצים לעזוב אותנו ולחוד ליצור פלוגה דתית? כן נפרד!… הילד כבר ישן, האור נכבה, רק בי השיר לא השתתק, שעות פרידה לנו – כן!
השמים מחווירים, האוויר צונן – זמן ללכת, לילה טוב! שבוע טוב ומבורך, הנה נבדלנו הבדלה במשמרות, עתה ראש לשמיכה דקה ועיניים לפנים עצמי, יש משמרת בחופי ליבי, ועתה שעת הפרידה, ומחר אולי אוכל להגיע אליך? ואולי אולי נתראה מחר? שלום יקרה, שבוע טוב! הנה שוב שבוע חדש של פרידה, עד לשבת הבאה ישכון בלוח חיינו, ואולי יהיה מהאור בחולין? שבת פרידה היא מוצאי שבת, שלום… שלום… להתראות… חושך, אופל, קור בחוץ, רק גלים, גלים רועשים וצעדי השומר הצופה על פני הים – שלום!
– – –
הנה כבר יום רביעי אחרי הצהריים, ולכתוב הרי התחלתי שלשום, ככה יומיים עברו לי בכתיבה הזאת לסירוגין: קצת שמירה, קצת כתיבה. מחכה לי עבודה רבה בקשר המסיבה שהחליטו לעשות לחברי התנועה המתגייסים, גם ענייני חג בקבוצה גוזלים את הזמן, אני מעיין בספרים ומחפש תכנית לנשף יפה. אני חושב לבא בקרוב, ואז אדבר אתך על הכול. אצל העולים החדשים עדיין לא הייתי, אגש עוד מעט, אולי ניוודע משהו? מה שלומך אהובתי? מה בעבודה, בקריאה, ובלימוד? מה עם האנגלית?
[…] ובסוף הגשם הפסיק, שמש ואור בחוץ, אני ממהר כבר לצאת העירה, ולכן הגמר של הכתיבה נגזר מתוך הכרח אמנם. שבת שלום! שלום לך מקודש מאור מימי התעוררות. באהבה שלך. שאול
במשעולי עציון 