אגרת לפרשת ויקרא
זה אביב יהיה לשנאה וזעם
זה יהיה ראשית תחנון ותען
איכָּה אֵל?
אין שקט בשעת שחיטה
אין מנוחה בתבל ארורה
לזעוק אַחֵל.
*
ויהיה אביב מבשר הצמיחה
לאלמנה אבלה תובעת דין
מאדם מאל מאוהד ושונא
כצרעת פורחת אוכלת המין
על אשר שלקו דם ילדים זכים
על אשר הפקירו מדעת עמים
את שארית עמי לרוצח ונוגש
על אשר נדו לנו גם כן
*
נקם!
נקם בעד כל מחיר ושכר
בעד הריסות תפוצותינו בנכר
בעד כל פתיל חיים שנכבה
בעד הרג תליה ואונס
נס אחד נרימה עתה
נקם! נקם! נקם!
דם בעד דם!
כי דמנו חם
כי זרוע דוד
ושנאת דבורה
קמו והנם
דם! דם! דם!
*
אין אביב אין שמש אין אדם
שבע לב עצבת ודמע
יהי לילה ליל זעם!
אין יום אין אור בהיות חיה
אם גם נבטו זרעים בשדה
יש גם נבטי נקם!
*
נשימת אביב ונשמת אביב שמש זוהר ותכל ובלב כבילדות גיל מרנן – הידד!
רקיע נסמך על כתף הכרמל בידידות כאח והים מנצנץ בזהב השמש ונח – אחווה!
הכל כאן בארצי על אביב מדובב ומרמז ובלב כבילדות עצב כבד מִשְתַּבֵּל.
שמי עמי להבות אחוזים, זועקים מדמם כל יום משווע, כל ליל קינה – נקם!
סלחי לי – במקום רינה זעקה הפעם, אין כמוני לנחם ולהרבות במנוחה, אבל יש גם והזעם יופיע מדי פעם והנה לא אוכל, כי אם אען.
השבוע פרשת "ויקרא", גם הפרשה וגם כל הספר על קרבנות מדבר, "נפש תחטא…", "עם כי יחטא…" ועולם?
רק ברצונך לשאול: מה הכפרה לעולם? היש בכלל ממידת התשובה להיות מקובלת עד אין קץ? נראה לי שטעות לדמות תשובת פרט ותשובת עם לתשובת כלל העולם, יותר מדי ברור הפשע, יותר מדי הננו מרגישים בעוול זה המשתחרר ומתפתח בכל יום ומכאן שאלה למחר, למחר שנדמה רחוק עד מאוד ואולי אינו, אולי תמיד חוזר היום?
כי ההיסטוריה כה דומה, כה חוזרת ועלינו מבול הדמים נשפך ונשפך תמיד. יש יום והנה המרי גובר עד לידי אי אמון החלטתי ועד סתירה פנימית בין האמונה לשנאה וזעם.
שבת באה, שבת מתקרבת והיית רוצה כה לשבעו, כה להחיות. שבת, שבת קרוע נפרד, שתי נפשות במרחקים באהבה יצטערו על מניעה זאת וטוב ככה ויפה, ככה זה הולם קצת, זה אמנם מעט מול כל זה הרצח והדם. אסור להשתיק את האמת! גם אנו לא אוהבים לשמוע הרבה על השחיטה, כי לחיות כל רגע איום ונורא!
זה נחוץ לשנן, זה מן החובה לחיות, כי אחרת אנו שווים את היותנו עוד ולכן הימים כהולם השואה, כזעקה טראגית מלוונו. לכו נרננה – לכו נזעיקה לד' לעצמנו – לצלם הקיום כך נקבל שבתות בחורבן העם והעולם, כך באוהלנו פירפורי הזמן בשלהבות יבערו מולם. לקראת שבת לכו ונלכה – גם קריאת נקם, גם אלה בגדי תפארת-עם אם יודע לחיות בכבוד ובגבורה וכנות ובנכונות, את הכל לתת בעד אמת, בעד קדושה.
שוב הנני בדרך על מפתן היותנו לאחד בנקודת פגישתנו הנושאת עול תקופה, שבת לנו יום מנוחה ומולה עונה למאורעות לתבערה ולצו – היי מילתנו חיה ומרעידה, יש צורך לרעוד מול חורבן כזה, מול יתמות כזאת! שבתנו בתודה עולה, יהיה עלה זה כתגובה אמיתית להכאב המכרסם לפרידה קדושה. יש גם מתק למרי, יש טעם לקושי, יש סיפוק בעלות רצון הנקמה, אולי בכל זאת אדם יתעורר?
שבת שלום ממעמקים, מאהבה צרופה יודעת סבול. היי ברוכה. אתך שלך. שאול
אגרת לשבת פרשת צו.
הדסה יקרה!
רק יום אחד מפריד בנינו, בואי היה חטוף, כן "חטפתי" פרקים יפים יפים עד למאוד, פרקים שקיוותי לגלותם מלפני הרבה זמן, ההרגשה הדקה והעדינה הזאת שבהם כתבת דפים אלה בגילוי היופי שקשר את ליבותנו ועוד גם היה ברצונך לכתוב לעיתון… הידד! ישר כוחך! נחמודת! רעיה!!! עוד לא הספקתי לגולל את פרשת כתבתי עת עמדתי בטבורו של הקיים ואת סיבת שורתי הפרועה והנה הושטת שרביט השירה ושרת, כה טוב עתה לבוא גם לרגע להציץ בכתב זה המרענן ולהוסיף מילה אחת רק – טוב! טוב! טוב!
אני מקווה שגם שאלת העבודה תיפתר בקרוב ואז תוכלי יותר ללמוד ולכתוב. אני יודע כמה טוב כשאדם מסתפק במינימום דרכים בכדי שיוכל להתמסר לטיפול בעצמו, בנפשו, בצלמו, היו ימים שיכולתי גם אני לחיות ככה ולהקשיב ולשמוח על צמיחתי אני, על הפריה מבפנים, אז רציתי במלוא יכולתי (ויכולתי גם לתת משהו) להתמסר לשדה הרוח והחברה בקבוצה, היו ימים שפרפרתי בכלוב הצמצום הכללי וכאב וצרב עד שהתכנסתי לתוכי ושקדתי בלי הרף, רק סוף סוף (כשלשה חודשים כך) קראו לי לעשות, הנך זוכרת את הערבים כשהתהלכתי קודר אחרי אי הצלחה של נשף ושמחתי על כל גילוי של הטבה.
השכם השכם בבוקר קמתי ומאוחר מאוחר מאוד ישבתי ער, בכדי להספיק, בכדי לאסוף יותר, בכדי ללמוד, כדי לעשות יותר וסך הכל הרצאה אחת התחלתי וגם היא נשארה לא גמורה וכתבתי אני, אם תרצי לכנותה בשם – לא תכניסי אותה לספרות, אינני סופר וגם לא חולם עליו, כלהבות אש, כפרוריי המוקד הנם מילותיי. זכורני עוד הרבה שנים לפני שידעתי כתוב וקרוא הייתי נותן ביטוי לגווי ולעצביי בלי בושה ובלי מורא, חופשי הייתי גם בעולם הגדולים, ועסוק עסוק כמוני לא היה אף אחד ברחוב, כי האין זה מהפלא להבין את חייו, ואת הקורות בכל רגע ודקה, ובבית לראות עולם גדול מתלבט ונלחם? מה לא ידעתי כבר אז? ביכיתי את אימי על קשיי העול ועל הסתירה שבין ליבה האוהב והסולח, ובין עמדתו ההחלטית ומצווה של אבא וידעתי לשמוח איתה על חיינו הצנועים הנבנים מסבל, מדם ומדמע. היא הייתה כהחיים לבד, פשרנות, אוהבת וסולחת ואת אבא כבר ידעתי במלחמתו הנוקשה בציבור, בקהל ובבית, כן אבא היקר, הנבון והסובל, הרבה אי הבנות היו בינינו, אבל אהבתיו בכל נימי ליבי. כלנו, כלנו בבית ואז גם ידעתי על גורל משרתת מסכנה שבוכה נזופה מבעליה ובכיתי גם עמה ולקול השכרות הצווחת בעליה שלנו, כבר אז בזתי, בזתי ושנאתי את כל השוטרים והקומיסרים, סוחרים וספקולנטים שהיו מתארחים אצל "רוּזְיָה" בעלת הבית, כן כבר אז לא הייתי שקט.
שנים עברו, עברו רבות, אין לי עכשיו הרצון לספר את הכל. באו ימים, ימי גידול בתוך האטמוספרה הביתית הזאת, ימי טיולים ברחובנו היהודי, בין עצי (שלושה היו) המרקחת מבית הסבא ומבית הדוֹד לחדר ולבית הספר, לגוי שכִּיבָּה את האור בשבת ולאשתו שהסיקה את התנור בחורף ובעיקר לשדה שהיה על יד הבאר ועל יד הגן של בעל החרושת בעיר ולגן ה"רבי" על יד הכביש. שבת! שבת הטיולים, הפסיעות השבתיות הרוויות נחת רוח, אַה הריח המשכר של הפרחים! אז כבר ידעתי לטפס על גדרות, להגיע לעץ ולקטוף פרח! פרח! ולאימא הבאתי שי, הביתה הייתי רץ ואץ מגיל והייתה כלבה אצלנו בחדר (גרנו הלוא בחדר אחד!), כן אתנו גרה ביחד, ישנה לפעמים במיטה של מישהו, או בפינה על יד המיטות בצידי התנור, יצור סובל קשור ומסור וקרה שילדה ששה קטנים ושילמה בחייה, בכינו אז הילדים לאסון הכלבה, ידידה נספתה מאתנו ואז, אז הכרתי את המוות. רציתי להנציח את חייה, מעמיד קרש או אבן ועומד דום דומם בקדושה מתפלל, או שהיינו מתפללים בבית, האימא נתנה לנו את כלי הבישול ואת המגבות ואנו היינו מתפללים במניין ופנינו כבר אז – למזרח! אלה היו ימי הראשונים, ימים העולים לקראתך יקרה ולכן אולי קל למישהו לשנן ניגון זר, אפשרי לאדם לשיר את שירי אחרים בדייקנות ובזיכרון, אני את שיר חיי עוד לא כבשתי, הוא עודו בשדה, איתך יחד הנני צומח. עולים ניגונים, שירים, סיפורים, עולם ומלואו, אבל זה מסתער ושוב שט, שט לתהום ושוב מופיע ושוב עולה, כך גם עלה סיפורי הקצר הזה כתשובה לרשימותייך, פרח! פרח! רעיה, טיולי שבת שלנו בעולם זה השחוט! הבאתי פרח מעברי, עלה בי ריח הבית.
ואם לא ניתן לנו לפעול יחד בקבוצה עד עתה קשורים ודבוקים בממלכת המעשה, אזי עתה הגיעה השעה. שוב יצאת מעצמך והנה יש לך רצון להגיד, לרשום, לשוחח עם המציאות ולקלטה ואנו הלוא רצינו שיהיה יותר טוב, מצווה עלינו להטיב, לפסח נעשה זאת, כי חג אביבנו, חג התקשרותנו.
היום קצת יותר יפה, הגשם הפסיק והשמש קורנת במרחב, ביישנית ונוגה. פרשת "צו", פקודת ההתקדשות למשפחת הכוהנים, לאלה שמקריבים את הקרבנות ונכנסים למשכן חוקים מיוחדים, הכשרה והתקדשות נוספת מאשר לעם. ההירכייה המיוחדת והפולחן הנם לפי מעמד העם ולפי מעמד הרוח, קשה בימינו לאחות את שחיטת הקרבן עם התשובה שבלב, אמנם גם הביקורת של המקרא עשתה את שלה, בכל זאת יש משהו חוצץ בצורת הכפרה, בלי קרבן היא יותר מתקבלת על הדעת, יתכן שלאדם הקדמון כל רגש וכל דבר מוכרח להיות מקודש ב"עשה" המסמל את רצונו זה, צורך הסמל הוא ידוע מאז ומתמיד ולכן אולי המרחק של הזמן יוצר חיץ.
במשעולי עציון 