לקראת הפסח – מכתבים להדסה

ב"ה כ"ג אדר תש"ד

   הדסה יקירתי שלום וברכות!

שמחתי "להוספה" שהנהגת אותה בגבעה וכה גם תוכנה מעודד קצת, הנה הדים של הגבעה מגיעים מן המכתב אלי, שמות מוכרים ויקרים הועלו, כמו: אלכסנדר, עקיבא, רחל, שולמית, מינה וכו'… לא יתכן יקרה כמה שם בלבד יכול להזכיר. […] אצלנו עדיין הכל מעורפל, שמועות והשערות, שקט במרחב, רק הצבע והצמחייה משתנים. […] שלומי ברוך השם טוב, אמנם קצת "התאמצתי" בעניינים שלנו, אבל אין ברירה, אין מי שיעזור, הפסח ממשמש ובא, עול רב הוא עבורנו, הקשיים רבים וזה הכל עוד בנכר… דווקא החג הזה כה קשור עם העבר שלנו, אשתקד הייתה לי מלחמה קשה בכדי להגיע לסדר, רצוני היה לכל הפחות את השעות הללו לתקן – והיום? ובכל זאת צריך להסתכל בעניינים בעין פתוחה, אסור להשלות את עצמנו, רבים עוד לא ראו את הארץ ואת יקיריהם מאז יצאנו ואנו הלוא זכינו כבר להתראות.

הימים עוברים בשדה לרוב והנוף כאילו מתמזג אתנו, נדמה לי שנזכור את החודשים כאן ימים רבים, יישובו של הגדוד בישימון בנכר, יש ועובר גל של חרדה ביישובנו זה, מצטלבים כאן קורות עמנו כהיום, עצמת הדרישה רבה והתשובה נעשית על הגוף הדל של החייל העברי, אכן ידענו את לבטי מעמקים, לבטים ממושכים בלתי סופיים. הנני צופה לעתיד, הנני מתפלל לה' בעד הכל, כי התרחבו יריעות אוהלנו, יקרה, צרת ישראל ותשועת ישראל בנו ובתוכנו חיים. קשה כבר בימים הללו להצטמצם, כל צמצום מקשה, הננו בני עם אומלל צמא שחרור וגאולה ואיך נגאל? כאן השאלה הזאת דורשת את הכל, אולי בגלל זה נפתחים כאן מעיינות עמוקים הנובעים מהכל, מהיסוד של קיומנו, לכן אנו כה צמאים לדעת כל פרט וכל ניד ונוע. חיים הם חיים כבולים ומה שמביא תמיד עידוד ונחמה מהחוף, מהבית, משנה את תוכן הכבלים. אין פדות מכל הסבך, יש הכרח גדול המחייב את הוויתורים הגדולים ביותר, לו ידעו בבית כמה צריך כאן לתת?! קראתי בהזדמנות מכתב והבנתי אמנם לרוחו הקובל על מצבו שבריחוק ממשפחתו, גם התדאבתי שמצב זה נמשך, אבל כשהצצתי אחורנית לשדה נכר זה שאלתי בליבי – אל מי אנו נפנה בשאלות?

     היי ברוכה יקרה. שבת שלום. שלך לעד. שאול

ב"ה כ"ו אדר תש"ד

     הדסה יקירתי שאי שלום!

מכתבך מי"ט אדר הגיע בדיוק יום אחרי ההודעה על כיבוש הונגריה, […] ברור שכעת נסגרה היציאה לעוד מיליון יהודים, אחרי כל הצער והזעם יוצא לשאול את עצמנו, את אחינו שנשארו בארץ זו ולא הזדרזו להינצל, וגם על העוסקים ב"הצלה" יש להתריע, הניצולו פליטי החרב הפולנים מכיבושו החדש? מה ידוע לכם בבית? העיתונים מפגרים להגיע ולכן תמיד נשאר לחכות זמן רב עד שנודע מה.

אל לחשוב לך יקרה כי שמחתי הפורים, היה משהוא בכלל שאין לראותו לשלילי לגמרי, אבל בחיי הפרטיים נשארה הדאגה והדאבון, יש לזכור לשמור על כוחותינו, יש צורך להעלות בתוכנו את האסכולה הפוזיטיביסטית המתאמצת להיות לנו לעזר במבוך הגדול, תמיד יש צורך להראות את הטוב והיפה, כי בהראותנו את הרע והחשוך הננו גורמים לקיומם. […] בימים האחרונים גם אנחנו מסומרים למאורעות האחרונים, סוף סוף קשורים הננו בכך, […] הימים מרמזים על התפתחות "האביב" הקרב, יתכן שגם אנחנו לא נשב בחיבוק ידיים, אין לחשוב שתמיד כך נמנע להיות שותפים במלאכה. אני יודע כמה הנכם עוקבים אחרינו, בכל זאת נחוץ לכולנו להיות קרים ומחושלים, לראות את הדברים נכון – מקל חצי הכובד של העול. אין משום הפתעה בימים הקרבים, כך המלחמה מתחילה, שאת הערכתי המשוערת, וטוב לחשוב על יותר מאשר לטעות בחשבון של הסוף הקרוב.

[…] גם עניני החג הקרב תופסים את רוב זמני, ובכל זאת הנני מתגבר וכתמיד ממשיך לכתוב לך, בוודאי המכתבים האחרונים קצרים קצת, אבל טוב שגם כאלה נשלחים כרגיל. […] אני קורא את "טעמי המצוות בספרות ישראל" להיינמן, ספר מעניין טוב ומוצלח, זה כאילו סיכום מלימוד רב גווני בשטחי הפילוסופיה הדתית. כשאני מסכם במקצת מה שעשינו במשך החורף אני רואה הישגים ניכרים. אקדיש את מכתבי הבאים במקצת לתורתו של הרב קוק זצ"ל. […] שוב הערב ירד מהר, הייתי בתורנות במטבח שלנו, כך שנשאר לי מעט זמן, אם אשתחרר קצת יותר מוקדם מבית הכנסת, אוכל עוד להוסיף למכתב במקצת.

לע"ע היי ברוכה. שלך האוהב. שאול

ב' ניסן

אתמול כתבתי לך מכתב ארוך על שאירע בי עקב מצבנו ההולך ומתקשה, גם למנחם אחי הסברתי את הדבר בקצרה, כעת אני רק תפילה שלא יקטרג השטן אי-שם ואף קרוב בבית. רבים יתפלאו לדבר, אבל איך לא התפלאו עד עתה? מי רשאי לדון בגורלנו? מי נכון לקבל על עצמו את עולנו? קל לדון, אבל אחרת זה לשאת, ואיך לשאת כשאין כבר כמעט על מה לשאת? אני מבין ומתאר לי איך השפיע עליך הלוך רוחי זה וכעת כשהדברים הגיעוך לבל תתפוס בך העצבות, הנני ואגיש לך את שבתי האחרונה עת אחרי חדשים רבים התהלכתי עם עצמי רחוק מכל.

יצחק [חברו מכפר עציון ששרת עמו בבריגאדה] הגיע ויספר כמה דברים על הגבעה [בכפר פינס] ועל ההר [בכפר עציון], קשה להביא את הדברים לביטוי, גם אצלו אותו המקרה ההפוך, שבבואו הביתה הרגיש את הנכר… את הנכר שבבית ואז הנכר כאילו התחיל להיות לו בבית, כך הם חוויות החייל, סיפר והרגיע במקצת בביקורו אותך, כרגיל למדנו קצת גם בערב, גם ביום, אך אני את הפינה תפסתי והתפללתי דומם, על מה הייחול הזה? לא התפללתי כבר מזמן לביתנו אנחנו, העולם היה ביתי, הנדודים מנוחתי, וכעת לפינה התכנסתי שהיא מרכז הסובב אותי, בעתותיי גורל וקושי ואאלץ כאילן לינוק את מיץ מעמקי המכאוב שברחם הקיום ולשלוח את ידי שמימה: התעוררו שמים! רחמי ארץ! האדם לא יבין את פניתי זו ויחשוב – הנה סובב ערפו לבית בלא ידעו שביתי תבערה, דומם דומם התפילה נמשכה עד השמש זרחה על מדף החלון והרגשתי בחימה וראיתי את הדבורים הרודים את דבשן בפרחי הצנון הבר… דבורים חרוצות זמזמו ועמלו והלכתי בדרכן לרדות את מתק ההכרה, ואפתח את משנת הרב קוק זצ"ל ואלמד את תורתו ושירתו. כוורת רוחי המלאה מכל היפה והשורשי בתרבותנו הפיגה במקצת את לחן הקושי והיה לי הערב עת כחל הנפש רוטט ועדין כעצב נפשי ועל מותר הלילה פרטתי את אנחתי ואכתוב את מכתבי הלזה, רק אחריך הלכתי והצצתי לתוך חיינו עמוק עמוק וכמותך זעקתי: די! אולי איחרתי במקצת? ייתכן שחטאתי הרבה כלפיך, אבל ה' יודע כי מתוך רוב השתקעות בענייני כלל עשיתי זאת, ואם אשמתי ושכחתיך במקצת בוודאי תביני ואת תמשי מתוך התהום את קריאת עזרתי האחרונה. החזיקי את עצמך בדבר ואל תרפי עד יקוים הדבר. […] הפסח מתקרב ונחוץ לעשות עוד הרבה, הערב אנו צריכים לארגן את המקהלה ל"סדר" ולכן הנני מוכרח לגמור את מכתבי. […] הרגעי יקרה כמות שאני נח כבר אחרי המשבר, הקשת נראתה בענן.

שלך בצפייה ומסירות. שאול

ב"ה ג' ניסן תש"ד.

 הדסה יקירתי שלום רב לך!

אולי הגשם שדולף, ואולי סתווי אני, הדגימו את הערב חג המתקרב, כמובן שבעיות בעיות הן והגורל והתאמצות גורלית נשארים במקומם. אכן עשיתי כמות שהבטחתי, התקבלתי אצל המפקד והעמדתיו על בקשתי והוא ענה לי שהדבר יבורר, אין לנו כי אם לעשות את המוטל עלינו. […] הפעם הננו יושבים בבית הכנסת ודנים בענייני הפסח, אני גוזל לי רגעים מספר בכדי לשלוח מספר מילים.

אני חורד אם יבינו חברי… דווקא בנקודה הזאת ספק בידי, אני דוחק באנשים הנושאים בעול ונראה לכולם כאילו לכך נוצרתי ונשלחתי גם לכאן, נראה ונשמע. אני תפילה לאל להאיר את נפשם וייתן להם קצת רוחב לב לא לחשוד, במצבים כאלה גם קרובים מתחילים לחשוד, רק האמת לאמיתה מחזיקה אותי, צדקת הדבר מובילה אותי אף לכהן ויחשוב כרצונו (הכוהנים תמיד נטו לחשוד בעם). לו היה לי כוח של חנה, כוחן של בנות צלופחד, מענה של שונמית – הייתי מתריע, גבר קשה לו להראות את פצעיו לראווה, כשגבר מבקש ונכנע הלוא זה כה לא טבעי בעיני האנשים, דומם אתהלך עם גורלי ודאבוני, כך כיניתי לך ולגורלנו, התמסרותי לתפקידים כולם היא שמדריכתני גם כעת. שלומי לא רע, אמנם נחלשתי במקצת עקב כל מיני דברים באחרונה, אבל תודה לאל גם בעד זה.

מה חדש? הקבלת את המכתבים האחרונים? הגם אצלכם גשם? ומה שלום הישוב מחוץ לגבעה? השקטה הארץ? היש התרגשות כבימי היותי במעברים? ובעציון? היו שקטים! התגברו על הכל, גם אנו מבינים לרוח הימים, כאלה הם חיינו, מורכבים ולא פשוטים בהחלט. דרשי בשלום כולם. הסדרת משהו? כתבי לי תיכף על מצבך את ועל עמדתך בדברים שהעליתי במכתבי האחרונים, אני מחכה לתשובתך. […] את הקיצור הזה אני עושה בהתאם לבקשתך. אני מבין שעצם בואו של מכתב מעודדך מאוד.

היי ברוכה ושלווה. במסירות ואהבה. שלך שאול.

ב"ה ט' ניסן תש"ד

לחג האביב והחירות

חג

הדסה יקירתי שלום וברכה לך!

החג מתקרב ממשמש ובא, ואף שכבר יותר משבוע לא הגיעני ממך שום כתב, הנני ממהר להעביר את אגרתי לחג, חודשים עברו מבלי שאתפנה כבימים פעם לתחושת החג, האגרות לשָבָּת פסקו לבוא מהנכר, גם אזלו ודללו שורות החמד של קדושה וערגה והפעם כה רבה הצפייה למכתב! והחג בפתח מחייב…

אני שולח לך יסמין ופרחי שקד ואפרסק שקטפתים בטיול.

אכן חג חירות הוא חג האביב והגאולה וסגולה היא אתנו לכל הזמנים לקיים את ימי השמחה לגדור בתוהו ובוהו מסגרת לשלווה ולכיסוף ולהיזכר וללמוד מימים עברו ומדורות קדומים, אכן חג הפסח על אביב אומתנו מספר, האביב והחרות יחדיו קשורים שניהם מכוחות עלומים, ונעורים פורצים ומבצבצים, וחייב כל אדם בכל דור ודור לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, חייבים גם אנו לראות את עצמנו להינתק מחרצובות השעבוד והשפל ולחתור לקראת הגאולה, בחבלי האומה והעולם מתהלכת הפדות מזוקקת וטהורה, ברה כיום אביבי, כיום פסח בעיירה, הלוא אמור לנו "בדמייך חיי"! בדמנו הגאולה מזדהרת וזוהרת, במכאוב נפלא ההתרחשות של האביב…

בוודאי יעלו בך זיכרונות מהבית, חג הפסח, חג המלכות העברית, הבית יראה בחזיון אורות החירות ויקרי טיפוחיך הביתיים יבהיקו לך בבדידותך ליד השולחן הערוך, תדעי כי יש המשך להגדת החירות, כי יש לך חלק בהאבקות עליה, ואז אולי באמת יזדהר גם בך שאף מסביב יבקשו קצת אור מצירוף הקושי – אולי יקל לך אז ביודעך: יש אמת בכל מילה, אמת השקולה בחיים ממש – בדמיך חיי!

אני, ימים יפים לי הפעם, ימים יפים וקשים, ימי התנערות, ימי בשלות והתבוננות, הסרתי קליפות העבר, יד הבגרות האישית הספוגה ניסיון חיוני מבררת את שזורי הימים ומעלה את ה"אני" הכללי האנושי והיהודי, הנני מרגיש, הנני נעשה, כי אני נבנה מהמצוקה, כשתילים רכים הנתונים בסער הנושאים את הקור ואת החום ויוצאים אחר כך עצים חיים וזקופים… אני נולד, אביב לי הפעם, אביב וחירות. ימים עוברים, ימים של הצצה יותר עמוקה בתוך החיים ובתוך האדם […]. עול – היא האחריות המצפונית, עול – בלתי ניתן לפשרות, אכן הנני מוכן לקבל את התאבקות על חייך ועל גורלנו המשותף וימי הפסח הזה יקודשו בתוכנו כימי אביב, כימי התנערות מהתרדמה המשכנעת והמשכרת לשאת לחצאין… ימי אביב אלו ישמשו לך בעד. יהיו מילותיי אלה אות והכרה, כי יש והמילה מלאה חיים גרעיניים ואמיתיים מהחיים עצמם, מילותיי אלה קצובות כי לא רבות לי הפעם, דומיה לי הפעם וצפייה לבאות – לאן ספינתנו תפליג? ימי הפסח יהיו לך למרפא וצרי, רק קבלי אותם, קבלי ונצורי טוב. כשהכאב נהפך לאושר – טוב כשהאושר נקנה בכאב… אשריך כי תוכלי הפעם לא כל כך בזיכרונות למצוא תנחומים, כי אם בחיים ממש תמששי את דודך – החירות, את דפיקת ההתמסרות ואף רגע אחד בלבד ימשך הדבר, כי המציאות גרועה מאוד בהשוואה כזאת ליד הסדר החגוג. התחזקי בכך, היי שקטה, היי מנוחמת, האביב יעלה חורין בתוכנו – אולי בכך הקלה?

בוודאי תחשובי – מה ההתפעמות הזאת התדירית כשאנוכי בתלם הולכת כה בוטחת? אענה לך יקרה: אהבתי את האמת הפשוטה והאנושית, אולי מגרעות רבות בהתלבטות ממושכת? אבל כנות בה, כנות קדושה, הקשיבי, ואולי הד בדברי לחיינו שתמיד הננו מתאמצים למצוא פורקן לחסר בהם, לגורל תפילה לי בימי החג? תפילה אביבית על שלום ואמת, כי "אודך ועניתני ותהי לי לישועה".

ב"ה י"א ניסן תש"ד                     לשלום [מזכיר קיבוץ כפר עציון] שלום

[…] כעת לפני החג ויש הרבה מה לעשות בכדי להביאו למחנה. רחוקים הבחורים מחיי ישראל ואין פלא שהדברים נתקלים בקשיים רבים, בכל האופן נראה שהכל יבוא על מקומו. סודרו מצות, בשר ויין, גם עניין ה"סדר" כמעט בסדר, אלא שיש "מתקוממים" נגד שלטון המסורת וְ"הַקְלֶר", בעיקר זה מתבטא ביחס רע כלפי הרב, שכאילו עושה להם רע בטפלו בענייני החג למענם, כך בדרך כלל אין החיים יוצאים מגדרם הרגיל הַרַגְלִי, אכן הולכים אנו כתמיד הרבה בימים ובלילות, תארו לכם אותנו כסמל ההולכים ויש עוד בעיה אחת מוסבת על העניין וזאת שהולכים ועומדים במקום אחד. העיירה הזאת, הצבאית העברית, תכתב בתולדות הימים, יש בה הרבה הופעות וגילויים סובל, לא חסר בה שעמום. אכן הנך שואל בתמימות מתי שוב נבקר? רחוקים אנחנו ממחשבות על ביקור, כנראה שהנכם טועים בנוגע הערכת הדברים, המלחמה רק מתחילה, בוודאי שהנכם קוראים את האיגרות למגויס הדתי ואין צורך לפרט בעניינים מוכרים כבר. הבית-כנסת הגדודי נעשה כל פעם למרכז יותר חיוני, כעט יש כבר לומדים גם לא מ"אנשי שלומנו", הדתיים בלבד. חוג די יפה בנביאים, שיעור בגמרא, יצירת גרעין להתיישבות דתית מושבית (יש גם כמה "קיבוצניקים"), תפילה בשבתות ובחגים, אנו עומדים לגמור את משנת הרב קוק בקרוב, אין לכם מושג כמה מרנינה ומרעננת היא תורתו של הרב זצ"ל בישימון הזה, באווירה חילונית וצבאית, גם החוג ל"חובות הלבבות" מתחיל את פעולתו, זה בערך לכלל ולכללי שבחיי. אגב יש לציין שהדברים והחששות שסופרו לכם עלינו עדיין שקר וכזב, לכן טוב שלא תדאגו כעת כשלא נחוץ, אני מתאר לי את המבוכה שגורמת שמועה כזאת בתוככם, אצלי באופן אישי – מה אפשר להוסיף? הלוא אין לנו זמן לעסוק בעניינים פרטיים, זה הרבה דברים גורליים עומדים על הפרק! […] אני צופה לימים הבאים שבהם חיינו קשורים. המהלומות הניתכות על ראשינו בסגירת שערי ההצלה על ידי הכיבוש האחרון של האויב, בעיות כלל ישראל וצרות אישיות ומשפחתיות, הכל ביחד לא מקל כאן בנכר ובישימון, מלבד הנחמה שבאמונה עזה שאינה נפגמת ממאורעות הזמן לא נשאר לי כמעט כלום, כך הנני מתכונן לחג. […]

אני מודה לכם בהבנתכם הרבה שגיליתם ביחס למצבם הקשה של קרובי הדסה, יתכן שהחייל הכלל מאבד את מידות ההערכה הרגילות ולכן גם אינו מודה על דברים שבמאמץ מסוים מצדכם, הבינו שאצלנו יש מידות זה ענקיות של התמודדות איתנים איומה ועניין של חיי אדם ושל הצלת אדם הם כאין וכאפס, גם זה שאנו מסומרים לפתרון הסופי ולסוף של המלחמה משכיח מאתנו כל דבר ונהיה הכי יפה ונעלה שמופיע בין קטבי ההווה ועתיד המעורפל. כולנו מנסים לפענח את התעלומה הרבה. […] חג שמח לכם ומבורך. ייתן ה' ויתקיים בנו ובעולם "וכיתתו" את כלי המשחית לכלי עבודה, והאדם יוכל לחזור לעצמו של הטבתו, ועמנו הדווי ינוחם בבנין ירושלים שלמה. בברכת החייל הדתי. שאול

ב"ה י"א ניסן תש"ד

     הדסה יקירתי – אחות הסבל והאמונה!

רק אמש קיבלתי את מכתביך מ-כ"ט אדר ו-ב' ניסן, כמעט שבועיים הדואר איחר ולכן בוודאי גם את חיכית לתשובה ימים רבים. נכון כמו שציינת שמחשבותנו מצטלבות תכופות בדרך, אני חושב שגם הפעם תקבלי בזמן את מכתבי האחרונים בהם חל שינוי רב בעמדתי (ביכולתי לעמוד בלי עירעור) לבעיות ולסבלות חיינו, אני מחכה לתשובתך ובעיקר למעשייך בכיוון זה, גם למנחם ציינתי את הדבר ואת השעה הדוחקת לסדורו המהיר, מכם תלוי באם אוכל להקל עליך במצבך או לא, דעו כמה ימי צפיה לי כעת למעשיכם, אמנם לא קרה עדיין שום דבר, ומה שסיפר הבחור מרמת השומרון שקר עד עכשיו. באותו המקום הנידח והשומם הננו "מתנועעים" בימים ובלילות, לכן גם לא ארבה על החדשות שאצלנו.

החג מתקרב וההכנות גם כן הולכות ונגמרות, על כמה שהחג יצליח איני יכול לחשוב הפעם, אני כעת בעיר אצל הרב מספר ימים,

החלפתי את דוב. במיוחד חשובה מהירות פנייתך לקצין המקשר, הכי טוב כשתנצלו (את ומנחם יחד) את ההזדמנות לבקרו בלשכת המודיעין כפי שכתבתי במכתבי האחרון ותסבירי את מצבך ואת עולך, רגילים גם כאן אצלנו לבחון את שאלת הכסף והפרנסה, וכיוון שאת נמצאת בקבוצה הנה נוטים לחשוב שהפניה להחזירני ארצה אין לה נימוקים מספיקים, אבל אל תתפסו גם אתם לשגרה זו שבהערכה, בעיקר יש כאן לשמור על המינימום של יציבות פסיכית ושקט נפשי, הלוא ברור שהמלחמות הרבות הניתכות עלינו באחרונה הם למעלה ממידת הסבל, אסור לך להמשיך בהאבקות במצב של מחלה כה רצינית כולם כאן כשאני מסביר נדהמים, גם המפקד בהיותי אצלו נדהם וגם החברים כולם, לכן התחזקי והתמידי על אף שכה יחידה ובודדה הנך בים של צרות, ועשי מה שנחוץ בדבר. הרופאה יכולה לעוזרך הרבה כמו כן מ. שפירא והקבוצה בפניתם לקצין המקשר באופן רשמי זה לעת עתה הכול בעניין זה, אני הגשתי את בקשתי והסברתי את נימוקי אלה, ואני מחכה איך יפול דבר.

וכעת יקרה אודה לך שידיעותיך על גורל ביתם של ברנדי ויואל, מזלה הרע של רחל ועקיבא התקבלו אצלי כדברים "מובנים מאצלם", כה הסכנתי לסבול שכבר איני מרגיש כמעט, נימי העצב והזעקה שבמכתביך האחרונים עוררוני במקצת, אבל כה ריק מלזעוק כבר הכל בי, איני אלא פקעת אחת של מכאוב איוֹבִי וזה בערב חג וזה בראשית האביב… […] כמו שכתבת, יקירה, יש אצלנו אוויר חריף בנוגע למאורעות ולתנודות בחיים, אנו חיים את הכל בכל מאודנו, לכן גם אני נהרס, נהרס ושח כי עברה המידה. לא ידע אף אחד כמה כוחות זה לוקח מהאדם לעמוד כל יום על המשמר וכך להתנגד לסערה המתחוללת על ביתו והוא רחוק רחוק… התחזקי ושמרי על בריאותך. הקבוצה באמת מפליאה ביחסה אלינו, אכתוב להם לחג, מחר אולי, אבל היש בכל העזרה הנתנת להחליפני. כמו שכתבת יקירה יש אצלנו אויר חריף בנוגע למאורעות ולתנודות בחיים, אנו חיים את הכול בכל מאודנו, לכן גם אני נהרס, נהרס ושח כי עברה המידה. לא ידע אף אחד כמה כוחות זה לוקח מהאדם לעמוד כל יום על המשמר וכך להתנגד לסערה המתחוללת על ביתו והוא רחוק רחוק… מה שלומך? איך עשיתם מה שהצעתי לכם? מה דעת מנחם לדבר, היעזור לך? הוא חייב לעשותו כי הרי דרשו ממני. לעקיבא אכתוב עוד היום אולי, גם כאן אני עסוק מאוד, צריך לבשל במקצת לדאוג ל"סידר" ולהכנות לחג, ומלבד זאת גם להדריך. עשי את הדרוש כפי עצתו של הקצין הנ"ל, את, יקרה, אין לך אלא להתחזק באמונה, אמונה שלמעלה מההיגיון וההכרה יכולה לאפשר לחיות בים של סבלנות וקשיים, אותה חפְּשִׂי גם בתוך המסכת העקובה מדם ומדמעות, חפשי ותמצאי, אבל אל תזניחי את עצמך. לפעמים נדמה לי שאנו מצילים באבדת עצמינו, לא יתכן שהמהלומות האלה לא תשפענה על בריאותנו, התחזקי והאמיני בכל זאת שיש כאן רקמה נסתרת של פלאים הקנויים בקרבנות עצומים.

חג שמח! שלך בסבל של נחמה. שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s