פרשת שמיני – אגרת לשבת

ב"ה פרשת שמיני כה' אדר ב' תש"ג

אגרת לשבת

ני

הדסה היקרה!

העולם שטוף שמש ואור קורן, על אביב הכל מרמז, אשב בשמש ובנשיבת רוח אביבית אכתוב. זכורני את אחד הוידויים של לִיִווִיק הנאור שבו הוא מספר על שרחץ את גופו במים וקידש את היום ונדמה לי שמקלחת השמש שהנני עושה עכשיו תכופות מקבילה במהות לזו של מים. כהיום ביושבי בתום הולם יש חומות המגינות מהחום הלוהט, כאן הלוא הכל "מתורבת", רק לכובשי שממה ולחיילי המדבר אין מכסה על ראשם. השמש כתבערה אלוהית על האדמה, אדומה ובוערת היא השמש – אש! ומה לחשוב? מה לכתוב? הלוא היינו רק שלשום יחד! ואם העבודה רבה ומעייפת אברכך, אברכך על העמל, אעזור לך למצוא סיפוק בה, להיות מאושרת בה, כי הלוא לעמל יולדנו, לוּ יכולתי לעזרך ממש, אבל בכל זאת את חובתי לעודד אותך לא אחמיץ, ואם יש ערב שקט ושותק, אל נתמרמר ואל נצטער, ככה יש גם ימים כבדיי שיחה. הנך מסור על מנעול מבלי הבין ברגע, אבל במאוחר או במוקדם, הלוא נמצא את הסיבה של מעצוריי הלשון, יש והשתיקה היא ביטוי לרצון הכי חזק ועז לדבר, יש שתיקה כזאת בינינו לפעמים, ברור לי כשמש שטוב לנו ככה בערבים אלה, כמות שברור לי מובן האלם, הנה גילוי שזה נס! שוב הננו יחד! ובכל זאת נעדרת השמחה העמוקה, שהנה מאחורי הקלעים של ההווה מחכה בהרגשה כה קדושה להיקרא להופיע. כן! נכון להסתכל בפני היום, וגם בנפש הערבים המתכווצים בחיק היותנו – על צער הוויתורים הנני מתכוון.

הנני בא עתה עת קרובה השבת, בשעה אולי יותר פנויה ומוכשרת לעודדך רעיה, הנני מרגיש את צורך הדיבור מתוך האלם ואני אדבר!

ידעתי את התפקיד של המשפחה, ידענוה היטב, קרובה השעה של התגשמותו, רגש זה ממלא אותי עתה, כולי לו ובכל זאת רציתי גם עד אז שנהיה שמחים, למה? אין יוצרים מתוך צער ואין מולידים מהצער, הצער בגלגול השמחה הוא זרע החיים, ובכן הנני בסְפֵירָת החיים והנולד. נהפוך את קשיי חיינו לנכס פורה ומפרה, נהיה כנים עם תפקידנו, נהיה שמחים! יש שעות של שיחה, שהם מצלצלים כמו מהעולם שאיננו – זיכרונות הם, זה אחד החומרים בעולם הרוח, המזין הרבה חיים וקיומים, אבל אין כל שעה פנויה להם, ובכן שעתנו זאת דורשת ביטוי ההולם ביותר – את השלמות של החיים, את השמש, את האור, את האביב. כה רציתי לטייל קצת בלכתי לקבוצה, כה רציתי לנשום את אווירת הקימה את תחיית היקום.

כי בי שמחה על אושר נצחי להוליד עולה.

היות בן לבורא בהמשכת הבריאה –

לכן בי שיר זה למרחב הצומח

מאור קורן ושר:

הנה לשיא להר!

עלו עלו כדי להפריח.

שממה כבשו בעמל למולדת

ועצים נטעו!

העמיקו שורשים

עד לב הסלע הגיעו

– דפקו על לב ירושלים!

יחד עם כל המסובב אותנו שנינו היום מזדהים, הנה כה רבה הצפייה בלב הפועל החלוץ ליום התדבקו בקרקע, כי יש בעמל נוחם, כי זאת תרופה לצרי, כי יש המשך לחיים, זה טעם החדווה בחיים: לתקן, לשפר את הבניה ואת היצירה, לעדן לרומם, להאדירה, לקרב לשיא השלמות, זאת דרך התנועה, זאת דרך העולם, ואנו בתהלוכה הזאת בדרך לשלמות עתה. תהא שעתנו זאת מקודשת בקדושת-אל, בתפארת פנימית, המגשרת על התהום בין גוף ונפש ובין היות ולחדול ובין חיים ומוות, בין צער לשמחה ובין היום ומחר, בינינו לדור הבא. הנה שירי יקרה! רשימה קטנה מערכים פשוטים ומובנים מעצמם וכמה משמעות להם ממשית, לכן נכשיר את עצמנו, נתכונן לשעה הגורלית והמכרעת, זאת תוחלת אבות ומאמץ דורות להיות לחיות, כי טוב! ולכן להתמסר ידענו בגוף ובנפש, גידול בנים היה לדאגתם היחידה, הנך זוכרת את סיפורו של פרישמן "אור", כן הילד רוצה באור ונקנה בחיי האם המיילדת. יש בסיפור הזה מכדי שאיבה מהמקור של החיים, כן החיים והחידלון הם דבר אחד בהופעות נפרדות והיילודה והתוחלת הגדולה הקורנת בדרכי החיים, כי התמצית של היותנו, של חיינו, נותן בבנים לשלשלת הבאות, כך נבנית אומה וכך כל המין האנושי וכך כל תבל ומלואה. רבות לנו להעמיק בחיינו ההדדיים, כי רבות בהם התגליות והאוצרות. האוֹשר כחפץ יום יומי נראה להרבה בני אדם ללא מעניין, אלה ששעמום בלבם קשה להם למצוא קרקע במציאות ממשית וקשה שממנה יצמחו, אלה פוסחים תמיד בשמים למצוא המלכה המחלקת מתנות הזהב. עלינו לדעת את האושר במובנו הטבעי, המקורי והנצחי, הרצון לחיות, הרצון ללדת, הרצון לעבוד, להיות יוצר ביצירה הזאת, חוליה של יצירה הם הבנים והאבות, דרכם דרך האושר. לפרשה הזאת אין מידה, לא אספיק אם ארצה אפילו להמשיך הפעם בה, רק בתור התחלה לדיון עליה.

השבוע פרשת " שמיני", כהמשך לשבתות עברו: קידוש הכוהנים ובהמשך הקרבנות ובנוסף לאלה מצוות המאכלות האסורים והמותרים, הדברים מתקשרים יפה מאוד. לכוהנים נאמר: "ולהבדיל בין הקדוש ובין החול ובין הטמא והטהור: להורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה". והלאה: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל".

הכהן האדם, גופו כנפשו מצווים להתקדש, ומי כהן יותר גדול המתקדש בקודש הפריה? גדלות של קדושה, כהונה היא לכל אדם בחייו ובמשפחתו, ביתו – "מקדש" והקודש לא בשמים, במאכל הוא קשור, בהזנת הגוף, חיזוקו ורעננותו. לא לשטוף, אמרו לרחוץ את הידיים ואת הרגלים, כמות שאמרו על מאכלים אסורים ומותרים, כוונת הדברים לזקק ולטהר את הקיום. יש בכוח הנתון לנו בדמנו ובנפשנו להיות קדוש, כמות שאפשר להפכו לזוהמה. נדע לקדשו, נדע לשמרו, נדע להבדיל בין קודש לחול, בין טומאה וטהרה. יפה כינתה המסורת את דיני המשפחה הישראלית ב"טהרת המשפחה" – טוהר ניקיון גופני ורוחני, כך ידעה החסידות והקבלה לגשר, או יותר נכון – להעלות את החומר לדרגה גבוהה. היהודי צריך לעבוד את אלוהים בגופו ובנפשו. יש שלפעמים מיותר להדגיש זאת, ובעיקר ב"אקט" הילודה יש הזדווגות של שני היסודות לאחד, הזדהות גמורה יש כאן, קשה להגיד שרק הגוף הוא הנושא של היילוד. היש ערך סתם בהוספת ברואים אם אין איתה התקדמות נפשית ואופיית? מיותר גם להבדיל פשוט בגלל, זה שאין הבדל בזה לא יתכן, בלאו-הכי אנו משפיעים על אופי הילד ועל רוחו ולכן הגישה החיובית אומרת התמסרות לעין גבול, מאמץ מכסימאלי של ההורים, לכן שמירת הבריאות כשמירת השמחה וחיי הנפש חוק לחיים. בריאות פנימית זו לא תיתכן שהיא תנדוד ותסטה מהדרך הטבעית המאושרת והמעשרת. כמה יפה העולם והאדם? כוח בו כזה הרוצה לצאת למרחב, אוצר בו טמון הרוצה להפריה, ולכן הוא עובד ועמל בחיים. תפקיד פשוט לכאורה, ולפי דברי רבים פעוט ובלתי ערכי מכיוון שבגדולות ידברו: כי מה ערך לרצוננו להוליד בזמן שכזה, וכה החיים בידי הגורל? הלוא הננו כלום ואפס כלפי העולם המסתובב. ההשקפה היהודית יודעת להגיד לך אמנם שהאדם קטן בהשוואה לאל, אבל שני הוא ביצירה, ויש גם לשנות ברצונו את מהלך הגלגל, אמנם לא שינוי יסודי, בכלל מי יודע אם אפשר מיסודו לשנות את הקיום ליותר טוב? העיקר הלוא כאן בנתינת ערך והערכה לחיי האנוש שהם קצרים ביחס לנצח, אבל יש בהם מהנצח, ובעד הצלם הזה, ובעד קיום הניצוצות האלה לנו לשמוח! לעבוד! ללדת! נכון שהננו כהיום בתקופת התאבקות על ערכי המחר, והרבה הם הנימוקים לדחיות, רבה גם הספקנות, ולכן חסרה השמחה הטבעית, שמובילה בדרך המלך לקחת מהחיים ולתת, ושוב ככה להיות מופרה, כדי שוב להפריח. כל המשטרים שהיו הכי צודקים לא ישנו מאומה את ההורים, לא יבינו את תפקידם המאושר, ואם לא יטפלו ויתמסרו לחינוך ולייצור הדורות, ובעיקר כשהם לבד יהיו חסרי שמחה בעבודתם זו, וזה רק יתכן כשאמונה גדולה היא יסוד החיים ויסוד הבית, והאמונה מובילה לתחינה ולבקשה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s