ליום השואה – את הסיפור אספר, אמי הורתי שבנצח.

את הסיפור אספר

אספר את הסיפור, כי איך אעבור על התפעמות שבלב.

*

עולם נחרב ורוחו מתדפקת, עולם ילדותנו נשרף ועוד נשמעים ברדיו הדיו.

ממכמורת הערבים העצובים את יהלומיו לך אביא, כי בברית הרעות אין נימוסים מקובלים מונעים מלחלוץ את חגור השתיקה, ולהגיד בפשטות – הנני.

עולם שחרב ממנו באתי ומלחמת קיומו חוזרת בי מדי פעם.

עולם זה שחרב, ועתה זרוע קברים עולה בי בהדרו ומשרה אמונה, כי לנצח נהיה.

לכן הקשבתי לבקשתך לספר, לכן את עצמי לרסיסים אפרק, את עולם הילדות שחרב.

אבוא פנימה ואספר.

*

הייתה עיירה נטועה עלי נהר, היא הייתה יפה ותמה, בית ילדות לדור חלוצים. ממנה דרכים הובילו ליער, ומעבר דרכה שכנו בתי קברות ובליבה להט.

שם ישבנו וחלמנו על ציון, שם את פעמי משיח נגננוּ.

שם עצוב מתנגן עם זעם, אות חרון, עיירתי מעל הנהר.

בזרם המים, במשק הרוח שביער, בלהט הניגון המתלבט בלילות – תפארת עיירתי.

שם זמר חיבתי לאבא אימא. שם הילולכם האחרון ותהילה. שם . . .

*

כעת שיר השבת ברחוב עיירתי מתרונן בעוז – לכו נרננה!

כי שבת רון הילדות קורא בהתפעמות.

כי בעיירתי קדושים אורחים תפילה , ומתוך גרונם "לכו נרננה" מזמר.

כי שבת רון הקיום, ורון עיירתי החרבה והנה . . .

כי בשבת עולם ילדותנו קם לתחייה.

*

עלה מזמור עצוב על קברי מתי, ורנן בשווקי עולם הפרוץ – דודי חי!

מצירוף החיים וההיות צור שיר נאור.

זעם שפוך על רוצחים וקללה לבוגדים שפלים.

ושיר תהילה, זמר למורדים.

*

בעלות בי זכר הילדות, חורבות ביתי בוערות כלפיד.

אבוקת ההתקדשות נישאת גבוה בידי אחי.

ליבי כסנה מלא אש: שבת בבית אבא.

סבי עולה לבמה להוכיח את עדתו ולעורר התיקון.

אחיותיי משוחחות עם תינוקות על חישול האופי של המורד החלוץ.

אבא מתכונן לצאת לגירוש ובבונקרים חניכי העזים.

*

אספר את הסיפור, כי איך אעבור על התפעמות שבלב?

בוגדים נצלו ממוות, ומזעיקים לעזרם.

נשבעתי אם אסלח זנוניהם לצר.

נשבעתי אם אכפר כל ילד שלחו למות בידם.

אספר את הסיפור, כי בוגדים ניצלו ממוות . . .

אמי, הורתי שבנצח!

בדמדומים עלי אם נפשי מעלה זיכרונות – אמי, הורתי שבנצח!

לחיק הבלתי נראה של א-לוהים כבירים אתחנן הנכר.

כה הומים וסוערים ואת אמי שקטה היית.

את – צעד צעד שבילך כבשת ובשקט שבתותיך ערכת.

נשמת אפך פסיעות קדושה ודרכך ניגון חריש.

הוי! זכרתי את השיר . . .

עת שבת נפרד מאם בחלון שמש יקד –

ניגון עצוב פיזמת חרד ולבנו הד קלט

מהחולין האפור מימי עמל ועוני.

שמש אז יקד בנפש והתיז אודם אור:

"א-לוהי אברהם יצחק ויעקב . . . א-לוהי העולמות!

שים את דמעתך בכוס הדמעות והבא עמך לארצו . . .

א-לוהי אברהם יצחק ויעקב . . . א-לוהי האימהות:

שרה רבקה לאה ורחל – – -"

בדמדומי עולם חרב, ברעש ובתרועות מלחמה, מעלה אני זיכרונך.

א-לוהי אמי, א-לוהי העוני החריש, אב הסובלים והקווים בשתיקה

ברוח זלעפות שבנאות המדבר הנני נושא את תפילתי לפניך לאואזיס [נווה מדבר] חיי-אמי!

לא בכי אדע כבר לא דאבון יתום, כי מבין לבי ומבקש בלחש, בצקון

הגם אתה יתום כי רוחך מתחננת לחיק החורבה ביגון?

טוב כל כך ללב בשקט

את דיפקו בשיר לספור.

חלומות אסוף כלקט

מכאובות גורנה אגור.

אז אזכור אימא נצבת

בדמדומי אור שבת.

בעיניה דלוקה שלהבת

על פניה חיוך רך.

– מה תראה ילדי באופק?

את קולה החם אשמע.

– מראות זיו מִנוֹףֽ ואופק

את ליבי קיסמו אקרא.

אדמה כי בתכול המים

תיבת נח פלאית שטה.

אל צופה משמים

וחרד ליצירה מַטָה

כל נימי הומים כזרם

בגעגועים לארץ, אחא.

אליה אשלח הזמר

כנוח יונה אשלחה.

אאמין כי יש צוהר

בו אור שמש, זוהר, נוגה;

בו רחש ים הסוער

לא ישבית דממת רוגע.

שוב ינובו שדות מולדת

ועמנו בחיר א-לוה,

את ליבו ישא לקודש

ושירו אל גבוה.

שקעו, שקעו אורות השחק

ופרסו כחול עמוק.

בנפשי הד הרחק

שקט, רז וסוד.

כי היית . . .

כי היית אם והולדת אותי

ואת החיים גילית לפני

מכיר סבלך ומחבלי גוויך.

ואת חכמת הקיום למדת

כי היית לי לתורת הכאב

אברך . . .

ואת היית ואין עוד לנחם

תורתך מצריכה את נפשי להיאבק

כי את קיימת בגלגולי היש

ורק חיץ העצבת מבדיל לראותך

כי היית והנך אמי מקור ישראל

אברך . . .

                                       מצוואת אהבתך                        לזכר אימא ע"ה

א.

גם אם יקשה העול בני – אמרו

תמיד לטוב קווה, והתקווה נצור יקוד

כי החיים ארוכים ולנו לסבול.

ואם דמעה תרתח+ בלבך על הסבל

עצור בני ואל תבזבז דמעות לשווא

כי החיים ארוכים ולבכות מותר פעם.

ולאהוב לחיות נחוץ בני עד כלות

בשסה ורמח ולחתור מעל כל המר

כי רק בחיים האדם קדוש כי בחיים.

ולהוליד חיים מבשרך בני מצוות הבה.

להוליד משמע להיוולד מחדש בעצמך

ומולידים רק בצער בסבל ובאהבה.

אהוב ביתך את השם ואת עמך

כי הבית כלילת הקדושה והשם אב כולנו

ועמך חיק סבלך גורלך והולדתך.

ואהוב את כל אדם את כל דבר חי וצומח

אהוב אהוב בני גם אם אשרך צולע

פרוץ גדרות ישותך והרגיש – יש חי צומח!

ב.

והיו חייך צנועים ופשוטים כטבע.

לא נאה להתהדר, לא יאה הצבע.

תום וטוהר אהוב, לעבוד אל תבוש!

העמל כבוד האדם ופריו מתוק

דע לחרוש את שדה הבית

הפרהו בגיל כאיכר אדמתו.

ותמיד תמיד התפלל, בני.

אין חיים בלי חסד ותחנונים.

כאיכר לעת ערב כרע לפני א-לוהים.

שׁוּר כיצד הצמח לגשם מייחל.

לטל, לשמש, למחסה ולצל –

הצמח לחיים כאדם חורד.

ויהי ביתך דל ומלא אהבה.

חרש, חרש לך, צעד בענווה.

חתור לאור ושמור על הצלם!

והאמן בבטחה שלימה, כאם בצירים.

                                    – תבוא שעת רחמים, עת שילומים.

– ילד ימשיך דרכך בנתיב האמונים.

ג. זיכרון

עת אראה אילנות עוטרים תפארתם

אזכור אילנות שנטעת,

תפוח צחור, שזיפים ענוגים

ודובדבן מקושט ככלה.

אז אפתח את ספר המכתבים

שרוח סליחה בו שורה

בסמדר שפשט בכרמים

בכל תג ונקודה.

ילדותך בדוויה בי גואה

ואורים הדרכים

עברת ברגלך הפצועה

עד באת הלום.

וכל אלה אינם חלום?

וכולם רק קורות נער אחד,

על חירות עמו נעקד?

                                            – איך נשאת כובד עולך?

– איך נפלת, נערי, לבד?

 

והיום שלומך את . . .

שוב נר אדליק ברטט לזכר נשמתך

ויש שילומים גם בציה ובנכר

בית קם על החורבות יש אבנים

ואת יקרה אי-שם . . . כבהתגלות כבחזרה

לא כבה לבך אמא!

היום שלומך את . . .

משקיט הלב

הילד בעריסה

שקט ונחמד

על ידי אם

האור והיצירה.

ונוצר מתוכו

קורץ מיגונו

כי באהבה קווה

והתלבט באומן

וינחלו – חג.

כמפה הלבנה

פרוש הכאב

– יום שבת

זוהר מסבל

מפרכס בלאט.

וטובה השעה

ויקר היום.

נער בוגר

בפרפור עולם

– אב, אדם.

– כי מה החיים?

נעורים בלי קץ

חלום וערגה

לכן ישקוט הלב

כילד חולם.

לו . . .

לו ניתן לי לעלות לקברך

דומם הייתי מחריש

בשקט כאבן זה שלראשך

כסלע בכרמל ובירושלים

כי רק דומם בלי תלונות

זכרך יקר לי – חייך אותי.

 

ושוב לעת ערב להשקיף למרחקים

ולהתכווץ ולפרפר בגסיסת האור

ולהרגיש מתבהרים אופקים העצובים

והכל מובן והכל חוזר למקומו וקיים

ולסלוח ולמחול ולהמשיך לאמת.

ונצבט הלב

ונצבט הלב

לב תבל

מזעם יוקד

מאֶבֶל כבד

בבכי . . .

במרוץ הדם

בכל אדם

מנגן הנבל

את שיר האבל

תבל . . .

תבל – אם

חיק א-דוני

מקור החיים

שיר האמונה

ושיר הענות . .  .

נצבט הלב

הלב נצבט

ביד א-דוני

מיתמות ומיגון

שבגורל אדם

כי מה אם?

לב במכאוב

והמכאוב היוצר

לכן נצבט הלב

באבל כבר . . .

לנצח יש שביל באור!

לנצח יש שביל באור!

עורה עורה חושה

יש שביל לנצח באור!

מי בנפש אור זרח

חושה עורה, האך!

בשביל הנצח בנתיב הקדוש

יש חיים לרוב!

עורה עורה חושה אח

בחיק א-דוני ים האור

שמש פדות מנתיב הגאולה

ומלבך אורך-רוח קור.

עורה חושה אח

לנצח יש שביל באור!

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s