אגרת לשבת – פרשת אמור

 

ב"ה ז' אייר תש"ג                

הדסה היקרה!

לא ניתן לי להגיע אתמול הביתה, אני מתאר לי את צפייתך לי, אני חי אותם הימים כמותך, שוב שבוע יורד מהכרמל ושוב הלב לבן נקי על ברכי, יום ליום יביע ולילה ללילה מספר ושר, מאורעות בעולם, מאורעות דמים וקטל ושרשרת הימים והלילות – הגטו! מערכת הגבורה של אחינו ואחיותינו העומדים אי- שם בלב אירופה ומגשימים את שאיפת החיים, את רצון הקיום הישראלי והאנושי – בדם, במוות!

[…] מאורעות חיינו מול חורבן העולם כולו קטנות באופן יחסי, אבל יש בזה שקורה אותנו יותר משקל, יותר טרגדיה ויותר אמת עצובה, ואם העולם ישוב לתיקונו, אם לא יתקנו את אשר חבים לנו, אזי כלום לא יתוקן. הנני חושב בכלל, שאין שילומים ואין תחליף בעד דם שנשפך (ונשפך בקלות דעת ובאכזריות כה רבה!) בעד הזוועה האוכלת אותנו בגוף ובנפש. נתאר לנו את האמת המקננת בלב המעונים, את רצונם היוקד כלבָּה בתוכם. כי המה, רק הם מרגישים ומכירים את השקר הגדול והמכאיב שהביא את השואה, עדיין גם הלוחמים נגד גרמניה ההיטלרית לא התנשאו בהרבה יותר ממנה, אנו יודעים רק את הקרבה הזאת שמאפשרת בקווי הביקורת האמיתית להצביע על שיתוף ומזימה, כי כלפינו כולם עדיין שווים! נתאר לנו את חייהם תיאור אמיתי, נהיה משוגעים למראה השחיטה והאבדון האכזרי כמות שהננו מרגישים, כל דבר הנוגע לנו, הרגשת השיתוף בגורל האומה הייתה מולידה בנו כוחות יוצרים, אמונה עמוקה בקיומנו והייתה נותנת תוקף למצפוננו הלאומי להשתחרר מחלומות והזיות לא לנו, היינו אולי יותר אוהבים את עצמנו, היינו מלקטים את פניני נשמת האומה שבתבערה האיומה הזו ידיים פצועות ואכולות רעב מושיטות על חודי סכינים לאויב, היינו אולי יודעים להאזין להמנון התחייה שבגולה.

… בריקאדות ברחובות וורשה… ראיתי פעם עיר זו, אֵם ביהדות בכל זוהר נשמתה, כן ארונות שנשארו עוד ריקים ממזון ומספרי קודש, עגלות שבורות של סבלי נַלְווקי [בית מחסה למגורשים בבית הכנסת רח' נלווקי בוורשה.] וגופות צעירים של בחורים ובחורות… רעד עובר בעצמותי – האמנם? כל זה קורה ואנו כאן מדברים כעל דבר רגיל ועוד מעיזים להגיד מלחמת ייאוש – מי חייל כחיילי הגטו? ראשי סחרחר, ראשי כבד כעופרת, הלא ישנתי בעיר זאת לילה כזה בחורבותיה, הלא הרגשתי את התמוטטות יסודות ההיגיון והולדת הכוח העל-אנושי שריח הנצח עולה הימנו, הלוא לבד עשיתי קצת את מעשה הסלילה לעיר זאת שנקראת ווילנה – ואיזה מעשה נועז ומסוכן שיש לו מגע עם נצחים, עם הקרבה, לא קרוב למות? כן המוות הוא כאילו הפרח הכי יפה בזר חיינו, כאילו בית האחרון בשירת חיינו, תמצית הקיום ואמת הקיום. אני מסומר לגדר התיל ששם על גדות ה"ווִיסְלָה" "ווַרְטָה" ו"בּוג"… אני משם הלוא באתי להנה ולכן אני לשם נמשך.

כך הנני מבלה את ימי, ידעתי שיש הרבה סתומות במבטי, בדברי ובהבעתי, ידעתי שלא הכל ברור, גם את ידעת זאת שיש דברים שהנני בולע ושותק. אם לא עלה בידי ללמוד הרבה, אם לא ניתן לי ל"הצליח" בתואר ובעושר במנוחה ובנוער, אם הנני אחד מה"פליטים", בכל האופן עולם הרגשותיי לא צלל ולבי כלב אדם מרגיש וכואב וזכותי זאת גם בדברי וגם בשתיקתי.

רבות רציתי להשיב לבקשתך – "ספר משהו…" לפתוח את שערי הרגש הזה, רק הזמן עצרני מלנתק את הכבלים ששמתי לבד לשפתי, כי אמרתי: מי הנך שתגיד ותביע? הלא כולם יודעים את זאת וכולם חיים את זאת, עתה הנני יודע שיש הבדל בין השומע והחי, בין העושה והרואה, גם בין הסובלים יש קירות – ואיך לא יהיו בין לוחמי הגטו ובינינו? לא ידיעות עיתון ולא ספרים יספרו זאת, עלבון האדם החי או דמו הנשפך על בריקאדות יעלו מחיק העולם המוחרב מתהומות, ולשם מעלים מציצים מבטים הולכים על קברי אבות… ועל קברי אחים ואחיות הורים וקרובים לא ניתן לנו ללכת, לכן על עצמנו, על החתום אבוא ואפתח ואציץ, וורשה קוראת, ביאליסטוק ווילנה…

– האכן? האפשר משם למצוא דרך לירושלים? האפשר לחבר ליריעה אחת את שתי החטיבות? שני גילויים בתוכנו אחד רחוק ועצוב וקוסם ערגי ואיום ושני אחראי קרום קשה קוסם וקווה, חגיגי. אינני יודע איך אחרים מרגישים? אני על עצמי את החיבור הזה עושה וכאילו את שניהם חי בתוכי, אני מרחוק… במרחק של זמן, אבל מכיר בקרבתם בנצח ובמציאות.

סלע סלע לפוצץ בהרי ירושלים להשריש

נגע נצחי של אמת בדם ונפש לנטוע

ולהעמיק קדוח במקורות!

מלאו כדינו זוועה כוס היגון גבר

ותהום הארץ עמוק עכור וגדיש

– איך למרוד ידענו בקורות?

רק להכות להכות בסלע.

לא לרפות ולא לתמוה

אש אמת בלב בוערת

אמונה צרופה מיגע

כך ידנו המיובלת

וליבנו היוקד

אל הצייה

אל הרגב

בקדושה מדובב.

נכה נכה נשריש ונתקיים

– בוז לשממה! מה לי קושי?

ירושלים נבנית שוב פעם

ואנחנו הבונים.

הֵ-קדימה הסוקלים!

רק הכו הכו במעיינות ירושלים

עוד לא תמה שעת השממה

עוד הרשע חי רוצח

את עמנו המעונה

כאן אנחנו שריד הגולה

הסוקלים בהרים.

הֵ על-נא מקושים על גבי הרכסים

וספרו את שיר הקודש על תחייה בישראל

כי קיימת עוד משמרת במולדת האחרונה

יש בונים חרדים בהר – לא נותקה השרשרת!

הֵ הכו בלב עד ינוע שיר הפלא

ויגיח אור סתרים מאחרון דור גואל

כי נקימה שוב את הבית, כי נפרה חיק מולדת

וחומות ירושלים!

התלכדו הלבבות ביקוד

 הך בסלע הך בעוז

יש מעיינות ירושלים

חי קיים ישראל!

הכו הכו אחים

אל היסוס ופקפוקים

יש חומות שם – ידענו –

יש צורר ומשתולל…

דמעה קינה לכוס משיח

דם נקי של אחים

אין קינה מבכי הכותל

אין נקי מדם המכבים

ראש לרום הרי יהודה ובלב תפילה לאל

ירושלים לא גלמודה וקבר רחל לא עזוב

שבע בנים בונים ועולים

הדי צעדיהם ברמה הולמים

יש דרך להר שביל צר מתפתל כאבנט

חובק בזרועות זוהר ואש

כצלילי הפעמונים בשולי מעיל הכהן

רזים יצלצלו בלב.

– הזמן הגואל כורע ברך באופק

ורוקם אגדה על פלאי המחר?

– הקם כבר חזון תקומתנו משכול

ההבקיע אור השחר?

עולים בחורים בדרך עתיקה

צעירים חולמים אכולי זוועות

בקדושה הם באים ברטט בשתיקה

ושואלים לחזון המשיח לאות.

סלע לסלע נוקשה וצמוד

זה כתב זעם אלוהי של חורבן

צייה בהרי יהודה – גיבורים איים?

אין שיר אין ניב אין חג ואין גיל

דרכי העולים לירושלים נדמו

רק שריד מאז הרוח משמוע

נושב הקדים ומביא הדים

רועמת הנבואה על הר הבית

 

ועלבון החורבן בבכי תמרורים

לב הבא כאן מתכווץ מצער

ותמה ליפי ההרים העזובים

כי יד אדוני רמה ואיומה

שפכה זעמה בחיק ההרים

– מה גדלת אל ועלית בחרון

ערש הצדק והשלום שמת

מה נוראה היית בזה היום

אימה ופלצות בקרבי ועתה התעזור?

תפילה על אחים שוכנים בשממה החרבה

רוקמי חלום התחייה האמיתית

בכל חום הנפש אשא הליל

– בנה ירושלים כבתחילה! בנה בנה ושמור

עלה בהרי חברון

מול הר הצופים רד

וצפה אבא וראה.

חומות מעונים בכל תבל

זעקה מרה מחרידה את הכותל

חנוקים בגרונם צועקים

ושחוטים בדם בוססים

זאת תפילת הייסורים

זאת תחינת ישראל

השדוד הרצוץ על הסלע

העולה על המוקד.

הים סוער ומתקצף ושב לשפה

תפילתי בוקעת כיללה

ידעתי מעטים אתנו בצרה

ולבד הננו העולים.

השעה עוברת והנה רק התחלתי להתקרב לרגעי השבת הממשש ובא, שבת "אמור" השבת, דברים הנוגעים לכוהנים וגם מקצת הנוגעים לעם, תורת הקדושה והזיווג, תורת החיים, תורת העבודה.

"איש כי יכה כל נפש אדם מות יומת". אני מוציא תמיד רק משפט אחד מפרשה שלמה, זמני לא מרשה להאריך, האדם כמו הכהן במקדש הוא בעולם, אותם החוקים מקבילים להם וחיי אדם, אדם הוא לבד קדוש הוא, לא עוזר לאדם באם הוא מכחיש זאת, זה נוגע בעיקר לרוצח למרים יד שידע שאדם בחינת קודש הוא, כי יצור בצלם אלוהי ויחד עם זה כתוב "עין תחת עין", משפט הצדק והנקם. החיים מורכבים מאוד והחוקה צריכה להיות יד ופה לקדושת החיים, תורה מציאותית מעשית המכירה בקטנותו ובגדולתו של האדם. שבת מאין הגדלות בימי שפל של עסקים ואור שבת בחול כאין הגדלות והטוהר בחול.

שבתנו זה לא חסר מאותות הזמן שנראה לנו לפעמים כחול, אבל יש בזמן ההוא האכזרי מהתמודדות הקדושה, אותו המאבק בחיינו בין הרצון הקדוש של התקדשות ובין המניעה המעשית. רחשיי ומחשבותיי גלויים לך מאז, שָׂרִיתִי עם הכל בכדי להיות זכאי לשעתנו הזאת, העול ואחריות, השעה הגורלית ממריצים אותי לחשבן לחשבן ולתקן לתקן. שבת שלום כזריחת השמש בשחר, בכל יום הנני מברך כי ימיי ולילותיי, כך כרגע בפרוזדור הקדושה, יום יום ועל כפות המנעול יקיצה וערות, אַת המשכן של הבית, של המקדש של שבתותי. בכתבי לך שעת שבת מתחילה כבר, והשבת תחילה לחשבון חיינו המשפחתיים השטים על פני גלי הזמן.

שאלת קיום המצוות לא שאלה סידורית לנו שהזמן לא דוחה אותם, וחובת הבית מעל לזמנים, כך הייתה עמדתי גם בכתבי לך אז לפני בואנו בברית. עתה רק גמר זמן השהייה והחיפושים וההתכוננות. ידענו הלא את אחריותנו לתת ממיטב כוחנו לילדנו, וגם ממיטב נפשנו. ערבי שבתות כשגיל ורעדה מעורבים יחד, יחד שמחנו על קרוב השעה חרדים נהיה למעשינו.

את שחרו של דור או את חייו השכלים הננו קובעים, כן גיל ושמחה ורעדה, פתיחת האשנבים שבהוויתנו האנושית, כן נכין נפשנו וגופנו קדושים, למעשה קדוש נוצרנו נהיה קדושים! שבת "אמור" כלומר: אמור לעצמך הנך כהן!

ומה נשמע אצלך? הקבלת עליך עול המחסן בקבוצה?

נאה התנדבותך לפעולה… למצק הטבע והרוח ראיתיך כשרה… דעי הרבה דברים שוכנים וקבועים ביחסו של האדם בזמן התנקשות עם הזולת משתנים, קשה ליחיד תמיד לבקר את עצמו ולשלוט על העצבים. היי זהירה וה' יעזרך, אני מאמין שתצליחי, כי לא מתוך חוסר התעסקות הנך מקבלת את הדבר. היית די עסוקה, אני יכול להגיד זאת באמת שגזלתי ממש זמן ממך, בכדי לשחרר אותך קצת מ"העסק"…

אני חושב שתצטרכי להתאמץ מספיק, בכדי לספק את המעשים הדרושים ואת הסידורים השונים לשטח זה, גם כאן הלא אם יש לאדם נפש – יודע הוא שגם כאן נחוצה עדינות ויחס לכל אחד, גם יחס לציבור אומר יחס נפש. היי ברוכה בהתנדבותך!

מה שלומך רעיה יקרה? הנני כבר צופה יום בואי, נחוץ לנו קצת לשוחח, כבר די בשיחות חטופות ומשותקות בגלל השעון. אולי נוכל קצת לשכוח את הזמן? הלא טוב קציר בשדה וחציר מעלה ריח באיברים מגרה חרף האומר על עמל ועל עבודה. אולי נוכל להזכיר לנו את הזמנים ש"עפו"? כן השתנה בעולמנו הרבה.

אני כרגיל עתה "בולע", אני כבר בגמר הספר "כתבי משפחה עבריים", יש בספר הזה חומר עצום כך הקטעים שרשמתי מובילים כמה דפים ואני רק מתכונן לכתוב עליו. אגב קראתי שקבק [הסופר אהרון אברהם קבק] בעצמו מודה שהשפיע עליו היצירה הזאת ודחפה אותו לכתוב ספר אחד.

חוץ מזה הנני ממשיך בתנ'ך, בידיעת הארץ, חבל שאין לי כאן פינה שאוכל בשקט לקרוא, אמנם גם זה רב בימים אלה, לאחרים גם זה אין, גם לאחרים כאן אין זמן. תודה לאל שעדיין הנני ממשיך, ואין עוד תהום בין האתמול להיום.

השעה מאוחרת ממש אין לי כוח כבר לשבת, הנה שעתיים עברו בכתיבה הזאת, נמשיך חביבה בבית, היי ברוכה ושלווה. שבת שלום ומבורך. בעלך הנאמן, מאוהבך המסור. שאול.

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s