איגרת לשבת פרשת במדבר ואגרת לשבועות

איגרת לשבת במדבר

ב"ה כ"ט אייר תש"ג                          שלום רב לך הדסה!

אני יודע כמה שהיית עייפה אתמול, הסדרת את הארגז? באם קשה הסבר אזי חכי לי לשבוע הבא. אני מרגיש טוב, האמת שדאגתי לבריאותי בחופש הזה, תודה לאל שהכל עבר.

ובכן שוב החיים הרגילים של שמירה וספרים, ואם ברצונך להגיד – אפשר גם שיום ליום לא דומה ושעה לשעה. אינני יודע, אבל תקפוני מראות הרס של הגטו, נזכרתי בכל, יתכן שזה בגלל בקשתך לספר עליהם, אני אעשה זאת באם רק הזמן ירשוני, גם ביקורי בכפר-עציון קשורים ודבוקים בי מאוד, הלוא כמה פעמים כתבתי לך על "הרשימות", יותר נכון על קשר שרציתי להחזיק עם חיי הציבור, ראיתי בכל פעם שהדברים סובלים, שגם המעט שהספקנו להנהיג בחיי חברה והרוח.

היה ברצוני להתחיל לעורר את השאלות האלו, אבל בהימצאי בקבוצה ראיתי את העייפות, את המניעה הפנימית, שקשה להילחם בה מרחוק, וההתיישבות זקוקה לתשומת לב רבה, ואני רואה את מעט הכוחות שישנם לפעולה, ואינני יכול לדרוש מאותם האנשים שיתעסקו בשניהם בבת אחת.

בכל האופן הדברים ממצים בחיינו שווים וברורים, לוּ יכולתי להיות בבית הייתי לוקח על עצמי את ביצוע הדבר, הלא יש עכשיו קצת נוער בבית ואפשר לנצל את הכוחות האלה.

עד עתה באופן כללי על המצב המתרשם בימים אלה בדפי חיי, זאת חזרה יום יומית, הנה נגמרת שנה של שירות, אבל חג השבועות אשתקד היה כאילו אקורד אחרון בקשריי אלה ושוב החג מתקרב… אגיד לך, אין לי זמן לספק את הכל שדרוש ולזה צריך לקרוא ועל עניין אחר לכתוב ומכתב באמצע ושיחה עם מישהו וגם שיעורים הננו מקיימים ועיתון ישנו, זה הכל מחושב לעבודה רגילה. טוב ככה כשאין זמן כשדבר אינך מדבר ומתקשר הכל במסכת אחת, אינטנסיביות זאת כמובן נתונה במסגרת של המציאות, שלא מאפשרת להתרחב ביותר ולהעמיק, גם ספרים אין לי בכל השטחים האלה שמופיעים במשך הלימוד. ככה יום ליום מצטבר ובין השיטין של הספר ושל המכתב חצאי דברים לא נתונים להגשמה משמיעים את קולם. חושבים הרבה שהחייל החבר רחוק מחיי הקבוצה, אני בכל האופן בטוח בקשר הדוק נפשי וגופני גם יחד, הננו משתוקקים לעבוד, כל תופעה בטבע ובצומח מזכירים לי תנודות ושינויים בעבודה ובעיבוד, הנני חי את הרגעים האלה בערגה עצומה, ככה לפעמים ניזונים מרגע אחד שעבר ימים ושבועות.

ועכשיו לעבודתך את יקרה. העבודה במחסן בוודאי פשוטה ומובנה, אבל קשורה בדברים עדינים וגסים גם יחד. הנה האדם הפועל בחברה נתון לדינה להשקפותיה ולדעותיה, ויש שעמדת הציבור נבנית מדבר העומד בניגוד למצב המשק, או יותר ברור למצב התקציב. יש והפרט שוכח את חובותיו ורק דורש מהכלל לקבל, לכן הדרישה להגבה נתקלת לפעמים בהתנגדות שגם צודקת במקצת, סוף סוף חיינו דלים, כאן שאלת זהות האינטרסנטית על הפרק, כאילו הקבוצה מתחלקת – לאני הדורש ולא מקבל, והכלל שלא נותן ולא ממלא את דרישותיי. במצב זה המחסנאית נמצאת כאילו – נציגה של הסירוב המשקי, כמובן שגם היא נתונה ביחסים ובסיבות, בין הסדן והפטיש, נחוץ להתגבר על הקושי. יש דברים שמפת הסטרוקטורה הכלכלית שקיימת כהיום, במצב המלחמתי, ביחס הרווח והתזונה שממכרים את חיי החבר, אבל השאלות לפעמים עומדות בקו ההתלבטות המלווה אותנו בחיי היום יום, כי מי הוא הציבור שמרוויח? הזדהות הפרט עם החברה כלה, ההווי הפנימי כמובן דרוש, אבל יש גם וצודק החבר, גם החברה צריכה לחיות לפי המידה הנכונה. השתעבדות לפרמתים משקיים חומריים משעבדת אותנו ויוצרת דפרסיה פנימית שהננו לא סובלים ואז כאילו המגרה הציבורית והסוציאלית מתחילה ללחוץ עלינו, עד כדי כך שהיא נהיית לאויב של החבר, הכל עבור המשק, בזמן שהדברים הם הפוכים המשק – עבור האדם.

השבוע פרשת "במדבר" – סופר בה על מחנה ישראל הנודד במדבר, שימש רקע לסיפוריו של פרישמן, ספר זה בכלל עשיר בסיפורים מקראיים פשוטים וטבעיים, שנפש הילד וגם של המבוגר מתקבלת בשלווה אפית. יש בו מאווירת המזרח הצלול והקשוב, שקיפות של טבע העם, חייו, ומנהגיו. טבעו נתון לתנודות, חייו קשורים עם המצב והארץ. רבות רקמנו במחשבותינו את אגדת המדבר, בני המדבר הלא שמשו לנו כאילו ציוני דרך.

התנועה הציונית ותנועת הנוער במיוחד ראו בה בפרשה המופלאה והטראגית כאחד את חזונה. בכדי לעלות ולהיות עם צריך לעבור ארבעים שנה במדבר, בפרשה הזאת אמנם לא מסופר עצם המעשה, רק סידוריו ומסגרתו, השבטים על דגליהם וסידורם: הארון, והכוהנים. קשה לנו לקרוא בפרשות האלה את הצד הסידורי מכיוון שהדירה כהיום ריקה ובלתי חשובה, אבל נתבונן-נא לחיי הפראים ונראה כמה חכמה עמוקה והכרת השטח והאקלים יש בחייהם.

יש גם משמעות הזאת למילה – במדבר! שממה! ארץ בלתי ידועה, עזובה ופראית, לוהטת ורחוקה, אין בה מים ואין בה יישוב – שיירות שיירות בקושי עוברים את שטחה בחיים ובארץ כזאת הננו בונים מולדת ובארץ כזאת הננו מפענחים את הקשר העמוק שבינינו העם והארץ ויש מדבר שבו אבדו מרגלים לפני שנים, בחורים שחרפו נפשם על מזבח התחייה, יש אישים נפלו עייפים בחותרם לישראל הנגאל ולארץ ישראל הקמה וכהיום יש קברים חדשים במדבר, חיילי ישראל שם נודדים.

                                         (ש. שלום) אי-שם על גבולות המדבר

חונים חיילי ישראל

הלילה מתוח וזר

הלב מתכווץ ושואל

– החזרו מגלות מנכר

האחים הפזורים בתבל?

– השדות לא נזרעו זה מכבר

הנמוש בידיים האל?

ויש מדבר – מדבר ההריגה בכל התפוצות בארצות המתורבתות וזה מדבר האדם! ובכן התפתחו החיים והטכניקה נפלאה ורק האדם עדיין מתקשה בכבילַת יצרו הפראי, עדיין הפראות בעצמותינו. אכן פרשת "במדבר" השבוע, גם אנו הולכים למדבר, מראה ההר צחיח ועירום, נפל בגורלנו ללחום בו בישימון. יש אופי מיוחד, אופי של אמונה עמוקה וחזקה לבוא להר, לנטוע מוכרחים בסבלנות מאמונה, את המדבר הזה אם נפרה תגמר פרשת בני המדבר במובנה המצומצם, כך הארץ מראה על החורבן ועל השממה, כך אולי מחר ירמזו עלינו "שרידי העולם שהיה – שריד האדם".

כשנעמדים מול מדבר – הלב רוחש את גודל ועוז הבורא, המאמין האמיתי בורח למדבר, בכדי במרחב הפתוח לקבל את ההשראה, כאן יד אלוהית שולטת בכל, כך ראיתי בכפר עציון את ההרים, את חומת ירושלים המוחרבת, כאן אין עניין לריב, יש צורך לעבוד, כוחות ורצון ואמונה.

– דפקו! דפקו על לב ירושלים!

יצאו בשירים

אם בעת זוועות ושואה

יצאנו להרים.

כך מתנגן בי מיום היותי במקום. פרשת במדבר הגדול והקטן – חוק אחד להם, הסבל והיצירה, גם המדבר יתוקן וייכבש עם, יראה האדם הגואל, האדם היוצר והעמל.

איגרת לחג שבועות

בכמה סידורים אם אפילו רצויים לטובת הכלל – תפגשי ביחס שלילי. היחס הזה יכול להיות אישי, משמע – שאין אובייקטיביות ביחסים אפילו אם את חפה מפשע ואין לך שום "יחס", נגיד, כלפי האנשים. חוץ מזה דעי לך שכל "דבר-חדש" נמדד אצל האנשים ברובם הגדול לפי התועלת הבאה ממנו, זאת בחינה אישית עדינה וגסה כאחד, חוץ מזה יש שאלות של ותק. האדם הוותיק נמצא נפגע כשממציאים דבר מה חדש, הוא, כביכול, בא לטעון בשם "הניסיון" המקודש בחברה ובכן ראי כמה דוגמאות מ"יחס" שהבאתי לפניך. דעי חביבה שלא הכישרון דווקא הקובע בדברים, ולא ההתמסרות, אלא הגישה, הפניה, הדאגה, שלפעמים אובייקטיבית מאוד. אכן מר ומאכזב הדבר לעת-עתה, בכל אופן חשבי גם על הצד השני שבאדם, על רגש ההשתתפות, על נכונות לוויתור ועל רחמנות, גם הצד הזה קיים. עדיין עוד לא הכל רע, יש גם שאנשים מכירים רק בעבודתך ומעריצים את מאמציך, הדברים מותנים באופן יחסי ממצב התזונה, ממצב העבודה ובעיקר אני חושב במצב רוחני המשתלט כה תכופות בחיי הקבוצה, זאת חולשה שאין כדוגמתה! ולכן היי זהירה, חוץ משאלות ורקע אישי יש גם שאלות כלליות כגון: מצב עבודה, תקציב, בריאות וכו' . השאלות הן מנוגדות לכאורה, אבל ביסודם הם מעמודי הקיום החיים בכלל, כמו מעמודי השיתוף. כל הדברים טעונים בירורים שיקולים ובעיקר תבונה. ראי חביבה, לפעמים כדאי לוותר על סידור איזה שהוא רק בגלל זה שתיווצר אווירה רעה, העיקר הוא השלום השלווה והאהבה, מה לי מסידור "צודק" כשאין סיפוק? מה לי מחוק סידורי אם הנפש סולדת ממנו?

לא כדאי לערער את החיים באם אין לך האפשרות להעביר תיקונים שנפש האדם בקבוצה תהיה שבעה. שוב האדם במרכז, כמובן שאיני לוקח כאן דווקא אדם רע או אדם טוב, הממוצע שלנו בכל האופן לא דורש כל כך סיפוק אידיאולוגי ומוסרי כמות שזקוק לקצת ביתיות, לקצת טיפול וקרבה. לכן עבדי ברצון ובמסירות אם גם תלונותיך צודקות, יש בכל אופן שילומים, כמות שמתמסרים כך הם עונים ומתייחסים, עשי את עבודתך בתבונה בחום פנימי ובקרירות כאחד.

אני מרגיש טוב. אלך מחר לרופא. אני רוצה לטפל קצת בעיניים. ובכן שוב חובות לך בינתיים. לא דבר קל יהיה לנו לעבור את התקופה הקרובה. נזדיין בסבלנות באמונה ובהתמסרות. נתגבר על דאגות פרטיות גורליות, בכדי שלא נערבב את חיינו הפרטיים את חובות כלפי הכלל, קשה הדבר, מתוך ניסיון הנני מכיר זאת.

ירק לחג! בודאי תגידי שלא כל כך ירוק הדבר, לא קלים הדברים למעשה. ראיתי שהנך סובלת מהסגר פנימי. הלב נצמד ונצבט, ראיתי את דמעותיך… – ירק לחג!

ובכל זאת לרגע אחד נגנוב את דעת המציאות הקשה ונפנה לפניה היפים של אותה המציאות, רק למרחב של הדומם, גם לדומם שבהווייתנו החגיגית, לימי ההיסטוריה הקדומה שלנו, לימי מתן תורה ולימי ביכורים בירושלים ההומייה וגם להיום לרצון החייאת השמחה ולמרחבי הטבע, לתמורות שבצמח – לכרם! פרי ראשון מוביל האיכר הביתה מכרמו, אבל המרגיש הוא את גודל העובדה? שוב נראה – שם בגולה הייתה הרגשת החג – המסורת, אבל הטבע, הבריאות, המציאות חסרה, וכאן יש לנו את טבע הארץ, פרי ביכורים, אבל ישנה עקרות פנימית. פרובלמה היא שאלת הצביון והתוכן של החג, לא נפתור אותה בקלות, אמנם הננו חושבים מצאנו את הנתיב לתיקון, אבל רחוק משנוכל למעשה לקיים מה שבפינו. הנני רואה את השקט שבבית, את המונוטוניות היום יומית ונזכר אני באשתקד, לא מסמנים את היום, לא מטפלים בחג, אין מי שישמיע ויעורר, ואין בכלל אווירה לציין את היום, והנך חושבת שמחר כשנביא הביתה פרי נוכל לשמוח? יהיה לנו חג מצורף ומקורי? נדמה לי שנסבול הרבה עקב העקרות הציבורית להווי מקורי ועצמאי. לא יתכן לשׂבּוֹעַ במובן נפשי רק מרומנטיקה. ירק הבית! את נפשי הירוקה הדוויה אביא, את רצוני להעשיר ולציין את הרגע, אני שריד העם. בארץ בזמנים אלה בוצרים פרי דורות – איך לא נשמח? ואיך לא נזכור את כיסופי העם בגולה? ירק לחג!

אני מצטער שלא אוכל לקיים את רצוני גם השנה להחיות את החג בחיינו הציבוריים, וכמו בביתנו הקטן לרוב הננו יחד בימי חול, אבל גם בהם יש חגיגיות. החופש הוא חגו של החייל, כפרח בשדה קוצים ולכן היי כענף ירוק לחג השבועות, צופה ומביט לפנים החיים שבחברה, אולי יחזרו הזמנים ואוכל להיות שוב נחוץ לבית-הקבוצה? כן, באשר תלכי אלך! קראי את המגילה היפה והשקטה הזאת, למדי את תעתועי גורלות שחבויים בה, הלא כולנו לפעמים מתאכזרים כנעמי – קראי לי מרה! גם לנו מר, גם לנו נאבד הכל, אבל בכל המגילה הזאת מנצח הטבע המסור, הבריא, של רות – באשר תלכי אלך! כן זה הוא ירק לחג!

קצרה הרשימה מכיוון שהיום קרוב לערוב, עוד מעט ושוב אטייל יחידי בעולם לילי רוגע, עוד מעט ואצא לשמור. מקוטעים המכתבים, כמו שכל דבר שאנו עושים חטוף, כאילו יוצל מאבדון. היי ברוכה! אל תתני למרי להצטבר. היי שמחה וחזקה. יהיה טוב. חג שמח ומבורך! שלך כנפשך – לחג השבועות. שאול

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s