משעות הנופש

משעות הנופש

וכעת הנני להמשיך ברשימותיי מעולם הקריאה. הספר הוא חיים עבורי וכל החי בבחינת גווילים כתובים שנחוץ לפענחם.

א

"ה'זו" לפרץ הרשבין.

מצבנו בעולם בתור עם בלי מולדת עושה אותנו לעם נודד. "היהודי-הנודד" כך כינו אותנו, ולכן לא מעטים הם הסופרים שלנו שנדדו עד שהגיעו לחיק מולדת. הנדידה הטריטוריאלית קשורה בד בבד עם הנדידה והחיפושים הרוחניים. בעולם היצירה והרוח אין כאן הבדל גדול אם הסופר נדד ממש בארץ זו, או אחרת, או שהעלה לנו בתיאוריו את חיי עם הארץ הזאת. "יש הרבה שהיו בסין ולא הביאו כלום ממנה, ויש שלא היו ואתם רכוש גדול של תרבות סין". כך ענה לי ד"ר שְנֵיד כששאלתיו אם ביקר בסין, אכן תלוי ביוצר התיאור.

גם בעולם הרחב רבו הנודדים, מי מרצון ומצימאון להכיר ארצות רחוקות ומי סתם מתוך ריקנות ושעמום או ספורט. הסופר שלפנינו, יהודי בן יהודים, ספוג ועשיר ברוח היהדות הפולנית, מחונן בכישרון התיאור וההקשבה, הביא לפנינו בספרו זה אוצר של מחשבות ורשמים יפים ויקרי ערך.

המזרח עבורנו הוא לא סתם ארץ שהננו מטיילים בה, גם אנו גם מזרחי, ולכן יאה לסופר עברי בנדודיו במזרח להקביל כמות שעשה הרשבין בין רוח המזרח לרוחנו אנו. יש בהשוואת אלו כאן שיבה לשנים קדומות, ההזכרות הזאת מראה לנו על חיפושים להגיע למקור חוויתנו, לקבל אמונה מראשית בריאתנו בחיינו כעם בכך על ידי תיאורים והשוואות, לקבל מושג ולהרגיש ולהבין את המושג של תרבות מזרחית, חוץ מכל זה האמור יש בספר כעין פגישה של מנטליות של עמים ותרבויות, ובעיקר חשוב הדבר עבורנו החוזרים לבנות את הארץ ואת חיינו התרבותיים בה.

תמיד הננו נעמדים בפני הבעיה "מזרח-מערב", על כל האמת והנכון שבמקוריות המזרחית שברוחנו הלוא יש ונדבקו בנו מידות ומחשבה אירופית, השאלה הזאת היא לא חיצונית רק, נוגעת היא לכל בנין השקפתנו, גם לדברים שבעובדה יש, אבל בדרך כלל יכול הספר הזה לקרבנו לחזירה מקורית לתפיסת חיים שלמה ברוח התנ"ך והמחשבה הישראלית. הספר כתוב קצת בצורת יומן ובמקצת בצורת רפורטג'ה אמנמית, כולו שירה ומחשבת שירה. יש מקומות שהננו מרגישים שהסופר מגיע לידי קרבה והזדהות עם הרוח הזו הגדולה והעתיקה, יש רגעים המראים לנו כי עם מזרח הננו וגם את המערב ידענו, ולכן כאן פתח שפתרון בעיה חשובה בטבלה שאלת הקרבה בין קצווי עולם וארץ. יש לנו תפקיד חשוב כאן במזיגה זאת, כמובן בתוך כלים משלנו, ובתוך היכל רוחנו ומסורתנו אנו.

הספר מכיר אותנו עם מנהגי ההודי ודתו מכל הכיוונים והזרמים, לא עבורנו הוויכוח היבש בדבר נכונותם של המנהגים האלה, העיקר בהכרה זו: הקצב, האשה, הנפש של האדם. כאן הדת לא נגנזה רק בספרים, היא כולה חיים, והחיים כולם כאן דת, ולכן לא יפלא שהמשורר של הודו גופי הפלא כה עמוק לשיר ושפת חרדות כאלה. המשורר שואל לעם לאיפה-מה נשמע בחוץ? והוא עונה לו: הירח מאסף את אלומות הדומייה, כן החיים כאן הם הזיה הקשבה. הדומייה היא בכל, והכל כאן בלי עפר מדבר, ומה מדבר יותר מפני האדם?

"עיניים הודיות הן מסתורין – מבטן חידה, אשן – כאש מני חלמיש, הן לוחשות ורוצות לספר על עצמן מתוך שתיקה."

המשורר לומד את תורת הקשב, והוא מצליח לראות ולשמוע.

שאיפת הבודאיזם – הנרוואנה – האפס, ולכן לא פלא שרב התיאורים הם מטכס הלווית ושרפת הנפטר, וזה השיר ששרים בטכס זה: "הוי אתה חסר הקן של אדמה בעלי מום.

                                    אל בקש לך שגם בגד של בשר ודם לך לך

                                    בשביל הדומייה למקום שם מחכים האלוהים לנגן

                                    לך בחליל הדומייה".

הסופר מרבה בדוגמאות מקידוש המוות, בכל זאת די ניכר שהודו לא מתה גם בה קיימים לתחייה תנועות, ובודדים מהפכניים שמעוררים אותה לחיים. עבורנו טוב להתבונן באמונתם הם, ברוחם בתרבותם באהבתם את הדת, את אלוהיהם ואת התקדשות חייהם. הסופר מעביר מולנו טיפוסים שונים ודעות שונות, לחלק מהם הוא נוטה, מהשאר הוא סולד.

מעניינת עבורנו המחשבה שמופיעה בסוף ספקות בשאלה אודות סגפן אחד "יוגי" (מתבונן) שיושב על כיסא עם מסמרים.

"אחרי כן חשבתי: מה הייתי עושה אילו שאל אותי ה"יוגי" אשר שאלני בעמו היושב על מסמרים: – והמלחמה העולמית שלך, כשחלק אחד מן האנושיות שלך נעקר בחפירות, וחלק שני מן האנושיות שלך שלח פצצות, שהתפקעו על ראשיהם, והפיץ גזי רעל שהרעילו את ריאותיהם – אם כן האם לא מוטב לשבת כמונו על ספה שכזו ולהרהר?"

השאלה הזאת מצלצלת באוזנינו היום בתוך משק הנשק וקולי היריות.

בחלק חשוב מהספר מטפל הרשבין בשאלת תחיית הודו, ופוסח על תורתם של גנדי וטגורי, עבורנו נדמה לי נשאר ללמוד מטגורי יותר מגנדי, ואכן המשורר הגדול הזה מבשר את התחייה הדתית והשיבה לאמונה. התבוננותו של טגורי היא לא סגפנית וחומרית, היא כולה רוח ועדינות "העולם הדווי מנשק את נשמתי, ודורש שאהפוך את חרדתי לשירים".

התחיה הזו של עולם דווי היא תעודתנו במולדת, ויפה אומר המשורר: "הננו כמו דרך בלילה המאזינה בדומיה לפעמיי זיכרונותיה"

בהמשך הספר ישנם סיפורים ופגישות עם אנשים מהמערב, ובניהם שונים ומשונים בדעותיהם על הודו ועל רוחה.

ישנו סיפור אחד המתקשר יפה לזמננו כהיום, "החרב זולגת דמעות", "אבל אתה יודע שלפעמים מסוגלת גם חרב להזיל דמעות, ישנו סיפור כזה בחרב ששפכה הרה מאוד דם, שהתיזה הרבה מאוד ראשים,  שפילחה הרבה מאוד חזים, שריטשה הרבה מאוד כרסים – אבל במשך הזמן תקפה חולשה את החרב והיא התכסתה בזיעה קרה, מתחילה היא ניגרה במו שלאחרי כן התמזגה לטיפות גדולות, ואחרי כן התגלגלו וירדו ממנה בטיפות הגדולות, אמנם הטיפות היו אדומות, אבל אמרו שאלו הן – דמעות דם".

– מתי חרב תזיל דמעות? השאלה הזאת נשאלת גם בתוכנו כהיום, אבל מה ההבדל בינינו – "חשוב שעם מסוגל לספר מעשיה על המציאות המרה", ואצלנו אזלו מעשיות – – –

באחד המקומות הסופר אומר: "כי אסור להרשות שיעלו עשבים במשעולים המובילים מכפר לכפר וממחוז – ומאדם לאדם"

וזה שקרה בעולם, עלו עשבים פראים וקוצים, חוסמה הדרך מאדם לאדם.

הרבה כתוב על ה"וינה", הכלי נגינה של ההודי על הלולה, והודה על שירתם וכו' וכו'.

הסופר עושה כאן סיכום מנסיעתו וגומר –

"גדול יהיה בדור אשר יטבול את בשרו לשם החיים, אשר ימלא את כדי החרס בחדוות החיים, וזה יהי האות שעם גדול במזרח קם לתחיה", אמור להודו, אבל מתאים לנו מאוד. "ובחרת בחיים", אמור בתורה, הלוואי וישוב גם לעיניינו, לעני נפשנו הלאומית מבע המסתורין העברי, ויהיה "העיניים הן חלונות הנשמה", ויש לנו נשמה גדולה יהודית, ורק עיניה סגורות ותועות.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s