הרה לרגלי הכרמל

לרגלי הכרמל

י"ט ניסן תש"ג               הרה לרגלי הכרמל              לחג הגאולה והחירות

ומנהג יותר חמור מדין, אומרת אגדת העם, והמנהג כתבתי לך מיום ליום. בהעלותך אור הבית ברגע של תחנונים ותפילה גם אני אייחל לאל, כרגע זה משותף לנו בעול הבית ובאושר החיים. באחרונה הנני בא תכופות, ובעיקר הייתי ב"סדר" בבית באחרונה נתנה לך להרגיש את הרגעים המעלים האלה שזורחים ושוקעים בי תכופות.

חיי כאן הלוא תמיד קצובים ולבושים מדים ורשמיות, ולכן הנפש יוצאת רק ברגעים להגות, ורגעי ההתבוננות אלה לדידי האתמול וכוכבי המחר באין שבת ובאין חג.

החג ושבת זה תמיד אתך יחד, הנני חש את נעימתך כה קרוב! את חיי – חיית ועולמי – אין זה לגמרי צמצום להתרכז בנפש אדם אחד לבד, זה תא של כוורת, שבו האדם עוצר ואוגר את דבשו. להתרכז בך לא משמע להישכח ולהפנות את ההתעניינות לשאר הדברים.

יחד אתך! אתך – כי זה יסוד ההוויה – האיחוד, הייחוד, כי היינו פעם יחד – – – כך מגילותיי לשבת ומכתבי בשבוע, והגיתי בלילות על תווים אלה במנגינת כלולותינו – עוד פעם ועוד פעם ועוד . . .

אכן משפחתנו מתגדלת – דודה הדסה! שלב מוקדם לאמהות הוא, ימים אחראיים הם לנו, לכן נפתח בפרשה העדינה (גם עדינות דם נחוצה לנו) של צאצאים וגזע, השתלמות נחוצה לכל דור ולכל בית אב, השתלמות של ידיעות והעמקת הרגש. אמנם הננו לא יחד והנך עסוקה מאד, אבל תפקידי עתיד דוחים עבודת יום, לקראתם צעדינו מעתה. הלוא בחיק האם נוצרים הערכים והסגולות – חיים צומחים! מולדת אדם, בך רעיה! שמעי להולם הדם זה צימאון היצירה, ביצרים דופק החיים. בחג היפה שבילינו והרגשת באושר במלוא מובן המילה. בשחרית ממוש מצוות הילודה אפפוני, ובחוזרי נלחם אור השמש עם היום-יום המונוטוני והרוך, וכל מכתב הוא גשר.

– ראית ילד רך לאנשי עמל, מה קראת בעיניו? האם גם הוא מקשיב מאזין לדממה? הלוא יש בילד שפת רגשות וערות, כל דבר חדש לו וכל חוויה התגלות, לכן מהר למדת ממנו? שלשום ותמול ידיו ורגליו מקופלים היו עוד, והיום חופשיים מכתם, האם צוהלים באור? מה רחשי נפשך המשוחררים ברגעים אלה דובבו?

זה אושר לאישה וגם משא, בחבלים מולידים ובחבלים מגדלים.

ולכן מה לעשות דודה הדסה מנפש קטנה וצחה?

והנה הרי ירושלים, הרי הקודש, פלוגתא בך של קדושת הארץ וקדושת הבית, אין להבדיל בין קדושה לקדושה, כאן שר דוד ושלמה, כאן ארץ המזמור, כאן נוצר שיר השירים, ועתה חג הגאולה, ועזה כמוות ועזה כחיים אהבת הארץ ואהבת האם, וגם אהבתי אותך נועזת וקשה, זכותך לה תביא אותי אולי במוצאי שבת הביתה.

שעת אחרי הצהרים כעת, שעת מנוחה בין שמירה לשמיר, בקושי הנני כותב את הדף הזה, עיני נעצמות: לישון לישון. . .

– מחר שוב ליל שישי, ואחרי מחרתיים ליל חג – סבוב הזמן בלי גבול ובלי הרף קוצר ואוסף, זה בעצם שנים הולכות ולא חולפות, שבוע אחרי שבוע חולף, גם אנו בלוח ימינו התקדמות רושמים, כן עם אמהות וילדים. תעלי לעציון, זאת לא בושה זאת גאווה וצדק.

בינתיים נעזוב את המשכת הנושא, אחזור אליו אחרי החג. מה שלומך דודה הדסה? איך בילית בתל אביב? ההנך עייפה מאוד?

סלחי הפעם בעד המעט, כרגע קשה לי להמשיך, העיניים! עיני עייפות, הלילה שוב שמירה, והמזח די צר, קשה להיזהר בהליכת שינה בחוף. הדוד שאול עייף קצת. ספרי לו לברנש הקטן, גם הוא יבין את הדוד בוודאי, גם הוא שומר על פתח ארצנו, שומר עד עלות השחר – – – ואז הדוד יחזור לדודה ויחד יחד . . . מעשיה לך יקרה, הנני מנמנ, ולכן מותר לי לקשקש לך קצת.

עוד שעה נשארה לי לישון, בוודאי תביני את נחיצותה. היי שלמה ובריאה, שמחה ומאושרת דודה הדסה ממני בעלך אוהבך, מדוד שאול הקטן. שבת שלום ומבורך. חג שמח וטוב. לך ולכולם בקבוצה גם לקטן הנולד. שלך אוהב אותך לעד. שאול.

משעות הנופש

וכעת הנני להמשיך ברשימותי בעולם הקריאה. הספר הוא חיים עבורי וכל החי בבחינת גוילים כתובים שנחוץ לפענחם.

א

"הז'ן" לפרץ השבין.

מצבנו בעולם בתור עם בלי מולדת עושה אותנו לעם נודד. "היהודי הנודד", כך כינו שלותנו ולכן לא מעטים הם הסופרים שלנו שנדדו עד שהגיעו לחיק המולדת. הנדידה הטריטוריאלית קשורה בד בבד עם הנדידה והחיפושים הרוחניים. בעולם היצירה אין כאן הבדל גדול. גם הסופר נדד ממש בארץ זו או אחרת או שהעלה לנו בתיאוריו את חיי עם הארץ הזאת. "יש הרבה שהיו בסין ולא הביאו כלום ממנה ויש שלא היו ואיתם רכוש גדול של תרבות סין". כך ענה לי ד"ר שנייד כאשר שאלתיו אם ביקר בסין. אכן הדבר תלוי ביוצר התיר.

גם בעולם הרחב רבו נודדים, מי מרצון ומצימאון להכיר ארצות רחוקות ומי סתם מתוך סקרנות ושעמום או ספורט. במיוחד נדדו ונודדים עמי המערב למזרח הרחוק והקרוב אחרי כיבושם. הסופר שלפנינו יהודי בן יהודים ספוג ועשיר ברוח היהדות הפולנית, מחנן בכישרון התיאור וההקשבה הביא לפנינו בסרו זה אוצר של מחשבות ורשימות יפים ויקרי ערך.

המזרח עבורנו הוא לא סתם ארץ שהננו מטילים בה, גם אנו עם מזרחי, ולכן יאה לסופר עברי בנדודיו במזרח להקביל כמות שעשה הרשבין בין רוח המזרח לרוחנו אנו. יש בהשוואות אלו כאן שיבה לשנים קדומות. ההזכרות האלה מראות לנו על חיפושים להגיע למקור היותנו, לקבל תמונה מראשית בריאתנו וחיינו כעם, וכך ע"י תיאורים והשוואות לקבל מושג ולהרגיש ולהבין את המושג של תרבות מזרחית. חוץ מכל זה, האמור בספר כעין פגישה של מנטליות של עמים ותרבויות, ובעיקר חשוב הדבר עבורנו החוזרים לבנות את הארץ ואת חיינו התרבותיים בה.

תמיד הננו נעמדים בפני הבעיה "מזרח-מערב". על כל האמת והנכון שבמקוריות המזרחית שברוחנו הלא יש ונדבקו בנו מידות ומחשבה אירופית, השאלה הזאת היא לא חיצונית רק, נוגעת היא לכל בניין השקפתנו, גם לדברים שבעובדה יש לבית ערך רב, מכיוון שלא תמיד הרצון לחזור אפשרי וגם לפעמים לא נחוץ, אבל בדרך כלל יכול הספר הזה לקרבנו לחזירה מקורית לתפיסת חיים שלמה ברוח החינוך והמחשבההישראלית. הספר כתוב קצת בצורת יומן ובמקצת בצורת רפורטאג'ה אמנמית, כולו שירה ומחשבת שירה. יש מקומות שהננו מרגישים שהסופר מגיע לידי קרבה והזדהות עם רוח הזו הגדולה והעתיקה, יש רגעים המראים לנו כי עם מזרח הננו וגם את המערב ידענו, ולכן כאן פתח לפתרון בעי חשובה במעלה, שאלת הקירבה בין קצבי עולם וארץ. יש לנו תפקיד חשוב כאן במזיגה זאת, כמובן בתוך  כלים משלנו ובתוך היכל רוחנו ומסורתנו אנו.

הספר מכיר אותנו עם מנהגי ההודי וכתו מכל הכיוונים והזרמים לא עבורנו הוויכוח היבש בדבר נכונותם של המנהגים האלה, העיקר בהכרה זו הקצב, הגישה, הדת. ולכן לא יפלא שהמשורר של הודו כגורי הפלא כה עמוק לשיר ושפת חרדות כאלה. המשורר שואל לעם לאיכר "מה נשמע בחוץ?" והוא עונה לו "הירח מאסף את אלומות הדומיה". כן החיים כאן הם הזיה והקשבה, הדומיה היא בכל והכל כאן כמו בלי שפה מדבר.

ומה מדבר יותר מפני האדם?

– "עיניים הודיות הן מיסתורין – מבטן חידה אישן – ראש מני חלמיש, הן לוחשות ורוצות לספר על עצמן מתוך שתיקה."

המשורר לומד את תורת הקשב והוא מצליח לראות ולשמוע.

שאיפת הבודהיזם – הנרוונה – האפס. ולכן לא יפלא שרוב התיאורים הם מטכס הלווית ושריפת הנפטר. וזה הטור ששרים בטכס הלזה:

"הוי אתה חסר הקן של אדמה

שעלי מים

אל בקש לך שגם בגד של בשר ודם

לך לך בשביל הדומיה

למקום שם מחכים האלוהים

לנגן לך בחליל הדומיה".

– – – – –

"

יום זיכרון לגאולתנו וחירותנו, חג אביב וחג ניסים גדולים, חג מסורתי עשיר, טכס דתי ולאומי רב גווני יופי בו וטעם, וכל כך הרבה טרדציה מסביבו, פסח בתפוצות ישראל ומולו פסח בארץ, שוב שני גילויים להוויתנו ולחיינו.

לא אאריך בנוגע המושג היהדותי על חופש וחירות, על גאולה, ועל תחיה, הלוא יש ספרים, החיינו את ה"סדר" יחד, ובו כל כך הרבה מחיי חופש מגדלות ופשטות – טבעיות, זה שנחוץ לנו, אמונה פשוטה, חיים פשוטים, טבעיים, חיי עמל ובריאות, בית גדול עשיר בבנים ובחורות, חיי אושר, וחיי שלום.

אגב, יצאתי אתמול העירה קצת להיפגש בחיי העיר, קרה לי להיפגש עם הקרירות של ההווי ומחיוורון החיים של בית הכנסת, ובעיקר מטמטום הלבבות שילדים קטנים לא מוצלים ממנו.

בעומדי בבית הכנסת ניגש אלי ילד בן 5-6, ושאל אותי אם ידוע לי מי מתפלל הערב? כמובן שאלתי אותו למה הוא שואל זאת? תשובתו הייתה שהוא רוצה לדעת אם החזן ישיר הערב? אני לא אוהב את התפילה, רק את שירת החזן, כששאלתיו אם הוא לומד בבית הספר? ענה לי שהוא מתחנך בבית ספר של "עובדים" ושם לא אדוקים, "גם אני לא חושב להיות "אדוק". פלא אם ילדים קטנים נעקרים מאתנו. כאן שאלת החירות ביסודות הנפש נוגעת. הרהרתי הרבה על המציאות הזאת, על הפסיכיקה של הילדים שבאים לשמוע את הניגון ולא "חושבים להתפלל. נפגשתי גם עם צבי ומינה, מוכרח הייתי לאכול איתם את סעודת השבת. באותו ערב הייתי בתערוכת: שטרוק, בודקו, ושטיינהרט, רציתי לקנות איזו יצירה עבור הקבוצה, לדאבוני לא היה לי כסף, יצרה של אמן בעד 80-200 לא"י, זול זול בשוק היצירה.

מה נשמע בבית? איך מרגישה רבקה? [גיסתו] ומה שלומו של הקטן? [יחיאל-חילי, בנו של מנחם אחיו] איך מראהו? ומה שלומו של עקיבא? [גיסו] ההבריא כבר?

– ובתל אביב איך היה? הראית את "האדמה הזאת?"

– ומה עם הלול? ועם הפלוגה?

אני אשתדל לבוא אם ירצה השם במוצאי חג, לכל הפחות בערב להיפגש עם הקרובים ואיתך, אולי אצליח?

והנה יצחק נוסע מחר, חשבתי אשלח את המכתב, אגמור אותו על אף שיש לי לכתוב לך עוד ועוד. עוד מעט השמירה מתקרבת, יש לי עוד איזה שעות לישון, ולכן סלחי בעד הכתב המשובש במובנו העגנוני.

חג שמח ומבורך חג חירות מתוך העצב ומתוך העול הקשה, מול חורבות הגולה והרג עמנו, בצער עולם, ובצער משפחתי נזקקה, כי ישוב אדם לטובו והעולם לשלומו, ואנו נבנה את ביתנו בהרי ירושלים, כבימי קדם. נכשיר את עצמנו לעלות ולהעפיל לבנות ולנטוע. זה בערך הדבר המוטל עלינו בעת מצוקות קשות ורבות, נהיה שמחים ורעננים, כמו האביב מזוקקים וקווים, כמו החופש והחירות. ייתן לנו ה' לזכות בשוב העולם למנוחת יצירה ותחיה, ולנו יקרה להגשים את חובתינו ורצוננו החמים.

ד"ש למנחם רבקה ועקיבא ולכל הקרובים והמכרים.

                                            שלך הצופה לגאולה ואביב

                                              של העם הארץ והאדם. שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s