אגרת לשבת – פרשת פינחס

וכהיום אפשר כבר להגיד שעברו שבועות . . . עדיין לא קבלתי את מכתבך שבודאי אי-שם בדרך אלי , ובלא להתחשב עם זאת מכיוון ששוב שבת מתקרבת אדום לרגע ואחשוב.

שם בקבוצה, בבית, בתחנה המקבלת אותות איתותך במכתבים הגיעו . . . וליבך נפשי, ונשמתי הומה.

בני עם נודד קומה ומתגעגע, במין כוסף מיוחד, לבוא לאבני הכותל ולקברי אבות, ובימים אלה קשרי הורים וילדים, קשרים עלי ימים וארצות, והיום מכתבים משליחי הארץ ואליהם, ובנינו המכתבים – – – ובכותבי כרגע, הנני מתקשה בהעלת הרגשות, המחשבות, עלי גליונות הלבנים. כמות שלפעמים קשה לדבר, מכיוון שאין השפה די גמישה להגיד. כך זה יוצא גם לשבת לכתוב הפעם במתח גבוה של התאפקות, כיון אם תביע את רגשותיך גם הזולת שהנך כה קשור בו יתפעם ויתעורר, ויקרע הקרום של היום יומיות ושל ההרגל, ויצא האדם הנאבק והכבול, ואז כמובן יהיה יותר עצוב, כי מייתר עומק הכאב יעלה, וממקור הפרידה עלי ימים וארצות, נהי וענות, ידים מבקשות לחבק וללחוץ, ולהרגיש ממש, בקרבת הדוד והרע. לכן הננו מתאבקים, וטוב ככה אם גם איזה גיוון של מלנכוליה עופף את התנהגותנו, כאילו איזו רוח של בית קדוש מלא סודות שמעבר הקיום, כאילו זכרון קדוש מהרגשת המציאות מחיי מציאות, שרחוקה כאילו נפש אהוב שאיננו, כנשמת ילד שנאבד, ולכן טוב להרים את הראש אם גם כעופרת יהלמו ויקשו פטישי המוח – מלחמה!

ובאיפוק בכתב בכל זאת לכתוב הרבה, הרבה בלי חשבון וערך זמני.

לשבת שלום לך יקרה! את המילים האלה להשמיע כרגע הלא זה כאילו נס חשוב. לכן טוב חשבו הרבה אנשים, הרבה פעמים, שהמציאות מתחילה להיות נסית בעל כורחה, אבל לנו זה כאילו כרגיל יום שישי באופק, ושבת המלכה במרחק מתקרבת להגיע.

"קול דודי הנה זה בא . . . ובודאי הנך ישנה ולבך ער, ושוב במילים עתיקות אענה: מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה לבך ער? –

"שמני כחותם על לבך – – כי עזה היא כמות אהבה!

אני ואת, שנינו בוודאי בספירה זו של חום ומתלהט ומתלבה בלבבות, כי מי יודע את רצוננו זה שמחכה בתעתועי גורלות להתגשמותו?

גם ממדבר וגם מישימון אותו הנני לך. הנני לכל. כמובן שגם קשרי עם האנשים, ועם הקבוצה, ועם כל בנין הארץ ומצוקות הגולה כרוך עכשיו באגרותי אלה, ובכן לא מכתב לשבת אלא גם, שידור כזה נפשי בכתב לכל ומכל.

ושוב שבת שלום! ושוב דפקה קלה ביד רועדת ומהססת – הלהעיר?

– אולי לא לעורר את הרגש?

אבל אגיד לך אינני חס על הקושי שמלבה את החיים ואת אושר החיים. זה כך טבעי, שלפעמים לפי הקושי ניתן האושר והסיפוק. לכן לא הרפתי מלכתוב, על אף שאין ידיעות במכתבי, כי אם רגשות ומחשבה. התבוננתי שוב בעולמי וראיתי שבת באה.

ולכן שוב שורות אליך ברטט, ולב הומה מתדפק במרחקים את מלוא כמות אהבתו זו להביא אליך.

ובכן שבת שלום יקרה!

ברגע זה קבלתי את מכתבך מי"א תמוז. חיכתי לו מאוד, פשוט חששתי כבר לקשירת קשר במועד הקרוב. הנני מבין את תוכנו, הנני שמח על הרגש הכללי הנאה, הנני גאה שעלית לכך. "אלף אמהות אלף אחיות ואלף חברות", וטוב להיות בין האלף!

אצלי הכל כשורה. אני קורא את "מסעי לוב" לפרופ' סלושץ, ספר מענין מאוד, מתחיל ללמוד אנגלית, וגם עיתונים כבר התקבלו מהמוסדות. אספר לך, באמת לפעמים הנך שוכח שקרה מה שהוא שהננו כה רחוקים, כך השבוע קבל חייל אחד טלגרם שנולדה לו בת, ואז ברגע זה נזכרו הרבה מאוד שבמרחק הגובל בין ביתם, בכל האופן גם יום כזה לא חדש לי. טוב שהפעולות מתקדמות, ואיך שהוא מתחיל הדבר להתקרב לסופו. – אולי עוד יתגשם חלום הפגישה שבין אבות ובנים? ואז אהיה גאה להגיע לביתך ולבשר בשורה, כמובן שקשה במציאות לתאר את הפגישה, אבל גם היא תיתכן, כל כך הרבה דברים התגשמו, ולמה דוקא זה לא?

– שמש בחוץ קורנת ושופעת, זהב חול מופז בתכול שמים ומים, עומדים תמרים ומאזינים לשקט השרב, פורשים כפיים אחד לשני, ושומרים על סוד החום. "שוב מלבין לבן וצח מרחוק, ותושביו שחורים ושזופים מלובשים בלבן ובצבע, לאיטם יזחלו וייעלמו בעיירות, חלום המדבר והחום – מים!

כך כולם עומדים על העין, כאן כל החיים מסביב לטיפה, מסביב למגע הקריר של טל ומטר. תפילת גשם כל החיים, ושומרים על המים כאילו על אוצר. גודרים ומסקלים מסמנים ומציינים – שם על יד המעיין . . .

זה אופי המזרח המדברי, הבאר נהייתה לייסוד היישוב, ופלא הישוב העברי, מיוחד במנהגיו ובחייו, שריד יהודי הימים, עזים וקשים ובריאים.

– כמובן שגם החיים כאן לוהטים, ועצלות בעצמות החיים, כי עייפים מדורי דורות האנשים מלחפש אחרי המים.

דוב [חברו מכפר עציון, שירת עמו בבריגדה] קיבל גם כן שלשום מכתב משושנה [אשתו]. כתבתי לכם כמה פעמים וגם לחברה כמה מילים. כתבי לי בבירור מה עניין המחסנאו, אינני יודע כלום איך המצב.

– במה הדברים אמורים? מי מונע בעדך? ומה מקשה על הסידור? בכלל איך הרגשתך לבד? כתבי הכל. לו היה לי עניין המטבח, אני חושב שהייתי כותב ספר, כמות שהנך לבד אומרת במקום אחד.

לפני שאני גומר את המכתב אני כבר חושב על השני, זאת שעת מנוחה, והפעם השבת כי וכאתמול ימי השנה של הרצל וביאליק. ומהרצון להוסיף מה-שהוא בגלל תאריך זה. יום הולדתי יהיה בכ"ח תמוז בעוד שמונה ימים, בכל אופן הנני מודה לך בעד ברכותיך הנאמנות. כה הפלאת שמור את תאריכי! בכל אופן לא חגגתי אף פעם את יום הולדתי, זה היה בדרך כלל יום של מחשבה, אבל של עליצות כמו אצל אחרים, לא מתנות כי אם חובות. שוב שנה עברה והתבגרתי, והנני חייב להספיק עוד הרבה ועוד יותר. יום השנה של אמנו מתקרב בעוד חודש, בט"ו באב זה יוצא. הנני זוכר את הבעת ההשתתפות העמוקה שהראת לי אשתקד, זה היה כל כך מלא התמסרות! אז קנית את כולי, בלקחך להיות לי במקומה לעוזרת ושומרת, לרגשי אמהות שהתעוררו בך, לוא יכולתי להספיקם כמו שברצוני. הנני נושא אתי את תמונותיכם את- והאם, היקר שבחיים, הקדוש. לחייל יש מעט דברים, ועל צווארו את עצמו ואת היקרים הוא נושא, ובכן הנך כאן אתי בזכרון האמא מצוררת ואגודה.

הנה התחיל מי-שהוא את ניגון ה"דיבוק" לבַם-בֵם, מלא עצב ויגון הוא – דבקות!

יושבים כולם בחדר (הוא יפה וגדול) וכותבים. תארי לך את התמונה הזאת, עשר לבבות בנכר כותבים הביתה מכתבים, במקהלת הכיסופין הזאת הנני משתתף בפעולות, הנך בוודאי לא מתלוננת!      

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s