לשבעה עשר בתמוז ולתשעה באב

צום שבעה עשר בתמוז

ב"ה כ' תמוז תש"ד                                    

יקירתי שלום רב!

הנני שוב ממשיך בשיחה במכתבים על אף שעברו יומיים וחוט המחשבות נפסק באמצע. אמש צמתי [צום י"ז תמוז], לכן לא המשכתי לכתוב והיום היינו עסוקים. החום כה רב שאף הדיו מתייבש לי בזמן הכתיבה. גמרתי לקרוא ירחון גרמני שמופיע ברוסיה ע"י טובי הסופרים, ובו כמה סיפורים על הגנת סטלינגרד המלאה גבורה על-אנושית. חבל שאיני יכול להתרחב במקצת על חורבן "נפשה" של גרמניה הכושלת בשלגי סטלינגרד. יש בחוברת הזאת עקבי יומנים של חיילים שנפלו וזעמו על "הרצח" שנעשה בהם בלי רחם… כמה משונה הבסטיה הגרמנית! גם לה מתחשק להתפלש בבכי. נוסף לזאת התרשמתי מאוד ממאמרו של עמינוח ב"נתיבה" האחרונה על שח"ל [רבי שמואל חיים לנדוי] "הרהורי תשובה", באמת כדאי להרהר קצת בפרשת התשובה, לכן אמש בחרתי ב"ספר האגדה" ושעות טבלתי את רוחי בה, יש קצת קשר בין הלימוד הזה לכ' תמוז, ערב ראש השנה למות ביאליק ז"ל, אבל האם שוב לסטות מההקדמה?

ובכן יקרה, אם לסכם את מה שכתבתי שלשום, זה פשוט לחזור על דברי חבר שיחד ישבנו בנמל המדברי החרב שבוע ימים, והרהרנו במשותף בכל, "יש צורך לחדש את "גם-זו" – אמר, "כל מצבנו הוא כה בלתי מובן ומורכב שאין לנו ברירה, אלא לברך על הכול ב"גם-זו לטובה", אנשי גם-זו לא נהיה…

ודאי תביני כמה צריכה להיות הברכה הזאת תהומית ועמוקה, ודאי תשווי לפניך את צרור המצוקות בהן הננו נתונים, את כל הננו מעלים על במת הרהורינו, ובכל זאת האמונה במחר זה, שהוא משאת כל חי, מחייב להצטייד בביטחון עקשני ונוקשה: גם-זו לטובה! כי איך אפשר אחרת לעבור על כל זה שקורה אתנו? ולא להיכשל ולא לקצץ בנטיעות, ולא לזרוע ייאוש ורפיון? "גם-זו לטובה", אם גם הרבה דברים לא מוסיפים לנו הרבה טוב, ואנו חורקים שיניים, נזכור תמיד אחוז ביד הרע ולהגיד: בשלשלת הדורית עוולה כה קטנה אינה משפיעה, בדרך התוחלת לא יכולות מלחמות ורצח להיות מעצורים, אנו מאמינים שיש כאן כיוון אחד לכל הגילויים החיוביים והשליליים, הדרך המובילה להגשמת הטוב האנושי והטיב האנושי, ומובן שהיסוד לחיים אלה היא רק אמונה גדולה ועמוקה המכריחה גם במשבר לגמגם כמו ילד: קטונתי, איני מבין מה ערך ותפקיד העוולות, אבל ודאי גם-זו לטובה! והאגדה על ר' עקיבא, שהלך נרדף ועזוב וקיים את המימרא הזו בחיים, ודאי יכולה להבהיר את העמדה הסטואית הזאת, שעושה מהאדם יצור נעלה ונשגב וחזק מעל כל המכשולים, וכעת שוב בימים הללו שוב גם אני לומד על עצמי את קיום התורה הזאת. ודאי תקבלי את דברי אלה כהוכחה הכי ברורה, כי שוב חזרו הימים בהם הלכנו מול הנחשול, והאמנו בלי הרפות, כי הטוב לא יאכזב מבלי קצינים וטובתיות. מה לי משרדים וחוקה? הוא יתברך הנעלה והנשגב אם לא יעזור – מה לי כל אלה? שלומי טוב אם גם השרב "יבשני" כמצה, […] היי ברכה מתוך השקט. שלך. שאול

 

תשעה באב

ב"ה ח' מנחם אב                                       הדסה יקירתי שלום רב!

השבוע לא קבלתי אף מכתב. כנראה שהדואר לא בסדר, זה לגמרי לא משתלב בזר "הנוחיות", שהננו חיים בו לאחרונה. נוסעים ובאים והמדבר לעולם קיים, והמטבח הכשר לעולם עומד (הטבח כמובן) ומאכיל את בניו המפונקים, באמת התחילו להתפנק! מאמירת: "זה כמו בבית", מתחילים הם להרגיש ולהתייחס כמו בבית, אבל זה לא קשה ביותר, ואני מסתדר טוב ומספק את דרישותיהם. אני חושב שעוד שבועיים שלושה אוכל להשתחרר מכך כשיחזור הטבח מחופשתו. […] מהראשון בחודש הקרוב אני מוסיף לך עוד 8 "פֶּנִיס" ליום, לכן הביני את ההעלאה כשתקבלי אותה. […]

מחר שבת אבלות ונחמה כאחד, שוב עברה שנה, שוב יום חורבן ישן וחדש נעבור בנכר… מוזרה "מגילת איכה" במצבנו, מוזרה, כי לא נתאבל, כי לא נבכה, כי לא נתנחם…. רק צחיח ויבש ומאובן יהיה הלב בים של חרדות ורגשות אכזבה, רק זה לא ניכר כלום, הן "נחים" באמת, לאט, לאט הנך מבחין שהדבר משתרש, הנה דואג שכני לכרסו שגדלה, ושני לשוקיו, ושלישי לשפמו ולפאותיו, ומחנה גדול מתהלך בתחתונים ומשתזף בשמש. ואיך לקרוא "איכה" ככה כרגיל בתשעה באב? הנה שמות ערים ואימהות בישראל מופיעות בעיתונות, על שפתי כולם נישא כעת: ביאליסטוק, שדליץ, וורשה, קרקוב… איך לחבר את המציאות הזאת "הנוחה" לאיכה-הווילנאית אחרי החורבן של 1944?

תשעה באב ועוד מעט ט"ו באב-יום השנה לאימא ז"ל, לא ניתן ככה "בין המרק והשעועית" לכתוב הרבה, מי יאמין שזה יום שישי במטבח בראותו מכתב כזה? לכן אצרף המשך היומן שבו זיכרונה ארוג במסכת הזוועות. יהיה זכרה בכך מוזכר כראשית זיכרון השנה, מתשעה באב עד ט"ו  בו ימי אבל וזיכרון לי. […]

שבת שלום, שבת נחמה מהאבל, שבת שביתת הנשק ושביתת האורות לעם ישראל. שלך באהבה. שאול

"האפשר לשמוח על ניצחונות כאלה?…

במקום שרעם תותחי הניצחון נשמעים נאנקו וזעקו הורי היקרים!

אחי ואחיותי האהובים!… מה גורלכם? האזכה עוד לראותכם?"

 

ב"ה י' מנחם אב תש"ד                     הדסה יקירתי שלום רב!

קשה לי כרגע לכתוב בגלל שני טעמים: ראשית צום, ושנית המטבח שמחייב היום לערוך ארוחה "בעד שלוש". אמש שקעתי בדין וחשבון של הממשלה הפולנית על חיסול ורשה היהודית. שקעתי בו כשעתיים

והשבת ירדה גם כן, ולא הספקתי ללמוד את "איכה" עם מפרשים, כפי שתכננתי לי לפני כן, אבל היש ביטוי ב"איכה" לחורבן ימינו? רק שאלתי את עצמי תכופות בערב – ערים ועיירות שנכרתו בלי רחם, כן "פעמי ניצחון" – "פעמי אבלות" לנו. נכון ,יקרה, כי מר נבכה, כי מר נתאבלה בקרוב… קראנו את המגילה ביושבנו על רצפת בית הכנסת, באו גם בחורים "שלא מן המניין" ויצחק אופנהיימר קרא את המגילה בחצי-קול, בכבדות, בנהימה, ואחר כך שוחחנו בחוץ על מצבנו החיילים העבריים, מי יבין לנו? מי יעזור לנו? ארוכה היריעה ואסור גם לכתבה עדיין. "איכה" של ימינו, לב עמוק כמצולות מרי אין סופיים נחוץ לבטא את הכול שנחלנו הפעם ולכן לא אוכל גם אנוכי לעודדך יקרה… כן, עוד זיק של תקווה נשאר בי עד בו הרגע האיום בו יוודע הכול… ואולי גם לא נדע גם אז…? כי מה נדע? כי מי יספר? איכה שוכּלנו מכל וכדובים ניבב על שגם לא נדע כלום על השכולים…? אוי לנו כי נשברנו, וכעת אנו לומדים את "ויהי בחצי הלילה", כי כעת "לילה" אצלנו, ולכן שארי בלבך כי נדדה שנת אהובך, והנה הוא קרוב לידך, ובפיו לא יותר כי אם: התחזקתי! קבלתי את פקודותיך והנני מחכה עד הסוף…

בעבודה הכול כרגיל, מלקקים את ה"אצבעות" ובחור אמר: "הן אתה כמו רחל זו שב"בראשית" (הספר של ריכנשטין), הטבחים נהנים מזה שאחרים אוכלים מרקים כאלה…" […].שלומי טוב ברוך השם, גם יש לי זמן לקרוא ולא מעט דווקא, כעת אני גומר את הספר של שולחוב, ומתחיל את ההמשך של "בחלל הריק" שהופיע "בצל עץ התליה" […]. עוד מעט צריך להתפלל מנחה, ולכן אני נאלץ לדלג מעניין לעניין […]. כל מיני שמועות שוב רק מרגיזות אותנו, ועדיין הם שקט במדבר, שם כובשים את שדליץ, לובלין, וורשה… מה לחשוב בימים כאלו? רק רגש המום מלווני, כה באכזריות לקחו את הערים, וכה בבזק משחררים אותן, אבל נאבד בין שני המקרים הכול שלמענו היינו חיים. מוזר לחייל עברי גלגל הניצחון בלעדיו – והלוא סבל עמו יותר מכולם! הדיספרופורציה הזו שבין האבידה וההשתתפות במלחמה הורסת את בחורינו. עולם הפוסח על הסעיפּים מוכר להם, ואיך יאמינו במחר הניצחון? […] כעת בוודאי מחכים לי בבית כנסת לתפילה, לא אעצור מניין יהודים, לכן היי שלום. שלך כתמיד האוהב והסולח. שאול

ב"ה ז' אב תש"ג                                                        הדסה יקרה !

אתמול קבלתי את מכתבך מתל-אביב, לא ידעתי שתישארי שם כל כך הרבה זמן, לכן גם כתבתי כל הזמן לקבוצה, אני מקווה שמכתבי נתקבלו. […] עדיין לא הגיעו העיתונים שאני מבין ששלחת אותם.

– מה שלומך אחרי החופשה? אצלי אין שינויים, באם תחשבי על החיים המונוטוניים של המדבר, תביני אולי למה אין "חדשות"? כמובן שאפשר לכתוב על עול היהודי, על המצוקה העברית, גם על הטרגדיות שבמציאות שלנו כאן אי-שם… בדור הזה כשכוחות עזים מתרוצצים בתוכנו נדלות ומלאות התמסרות תובעות את ההליכה לאש, יש הרבה מהשתקפות הגורל היהודי גם כאן במדבר, מתאבקים ומבליגים על הצרות שמעוררות מרירות, יחד עם כל זה שמם שמם המדבר, שמם עד כדי אפסות ושעמום החלטתי, כי מה שהננו מול פרא זה שמסביבנו? וכך ימים על לילות בנכר השמם, הלב נקרע ונקרא מול התבערה האיומה שמעבירה מהעולם את אחינו, בשלשלות כבולים כל נושאי העול, מולדת קוראת את מיטב כוחנו כפתרון הגאולה, שבה יש להיאחז עד כלות הנפש, שעליה יש ללחום עד הסוף, ומהצד השני גולה כבויה חנוקה ובזויה, ימי ההתרוצצות הפנימית הקשה, כי למה נתנדב ולמה נישא את החיים הרוננים האלה? כי איך נשקוט? וכל זאת לא ניתן לנו להפוך את מציאותנו הגורלית על פיה. עם קטן ועקשני קומץ מאמינים ומקדשי השם, היש ערך לכוחנו הפיזי? איך מיעוט כזה בודד וחולם על שילומים ועל נקם במו ידיים נוקמות צמאות דם? היש בכלל לשלם מה שחסר לנו? אי נקם, יקרה? אין תמורה לעולם שחרב! לא יקום ולא נקומם אותו, זה כאילו חשיפת התנ"ך שבתוך חיי בנכר. חוץ ממכתבך קבלתי מכתב ממנחם אחי ומכתב מהקבוצה, גם בשניהם נימה לא שמחה ביותר ובעיקר מכאיב הדיכאון הפנימי וחוסר הישע, שלום [מזכיר הקיבוץ] כותב שאין בקבוצה מהפכות כמו בעולם הרחב, וזה אומר התמים שבתוכנו. אם לשקול את הליכתנו זו להר אפשר להגיד שלא עוררה בתוכנו חשבון-נפש, לא הותנה שום דבר, יש בגופים שונים לפעמים שהיחידים לכל הפחות שנושאים בעול מבקיעים את קרום היום יום ומקרינים קצת אור חזון, קצת תסיסה וחתירה לשלמות ולגילויים עמוקים של חלוציות, נדמה לי שימים יבואו שיטפחו על המצפון על השקט ועל השאננות הזאת.

הערב ערב תשעה באב, בוודאי שאצום מחר וזה יהיה לא קל, כאן היום ארוך יותר מאשר בארץ.

במה הנך עובדת? אני היום מסייד את חדרי-האוכל וזה רק היום, ברצוני גם לשמור הלילה, בכדי שאוכל מחר ללכת לבית הכנסת, אגב הגיע אלינו היום הרב אפשטיין, וגם בית כנסת יש כבר, אבל מניין אין.

[…] איך מצאת את האוהל בחזרתך? האם גר מישהו בינתיים בתוכו? ואיך קבלה לאה את המחסנאות? ואיך היא מעריכה את המצב? אני סקרן מאוד לדעת את הדברים עד פרטי פרטיהם, אמנם אני מרגיש גם את הקטנות שבהם, אבל אלה חיינו ואסור להסיר עין מהם. באחרונה הנני בטרנס של לימוד וקריאה, נראה שאין שאף רגע זמן, באמת שאפילו מכתב קצר כזה כמו הפעם מוכרח אני לכתוב בחלקים רבים.

גמרתי באחרונה כמה ספרים מעניינים מאוד, אם ישנם בקבוצה, כדאי שתקראי אותם: "קשת בענן", "הרפובליקה הגרמנית", "אדם בטבע", "מסעות לוב", חוץ מזה אני מלמד קצת דקדוק ושפה, כל ערב יש לנו שיעור בתנ"ך ובספרות, וכך הימים עוברים וחולפים, יש לנו עיתונים ורדיו, גם חוץ מבילוי הזמן הכל כדרכו בשלום. שלומי איתן וגם אמונתי לא התערערה, ימים יגידו מה מתארג בינתיים מתחת למציאות המוכרת לנו, בכל האופן אני מחכה למכתבייך, עדיין הנני כותב כמו לבלתי-ידוע, גם המכתב שהנני שולח כאילו רק בכדי לא להפסיק כתוב, אבל אין בכתיבה הזאת מחילוף דברים כבימים כתיקונם. כתבי בכן תיכף בעיקר הוא לקשור את הקשר באופן נורמאלי ולא מקרי, מצבנו בהחלט רגיל עדיין, לכן אין גם מקום לחששות. איך הסתדרתי? או איך אני חי? כי מודאגים, אין לכם לדאוג, אנו דואגים להתפתחות הדברים בבית. לו אפשר היה קצת להחליף את התפקידים היה אולי טוב עבור שני הצדדים, אנו היינו מראים דוגמא של התמסרות בבית, והיושבים בבית היו מעריכים קצת יותר את ישיבתם שם. מה עוד חדש אצלך?

איני מבין למה זה מכתבינו נעצרים כל כך הרבה זמן? הכתבת כבר מהבית? ומה ביחס לבריאותך? […] מעל הכל בכל זאת מבקיע אור הניצחון שבהתקדמות בנות הברית. לפעמים אדם מרגיש בהתקרב ימים גורליים כשנעמוד מול החורבן פנים אל פנים, ולבסוף אפשר שהנך מבינה את הקושי שבסטואיזם שאני מנסה לעמוד בו. אני כותב וכותב ואינני מתמרמר חלילה, אבל בכל זאת אין ברצוני לדעת ולשמוע איך חייכם בבית.    שלך בלב ונפש. שאול