מילה חדשה – לירושלים

מילה חדשה – לירושלים

ב"ה ט"ז אדר ב' תש"ג

לפני ימים מספר, רק לפני זמן קצר שחטוף בירושלים זה כאחד הנדבכים בחיינו, באחד החזיונות הנצחיים בא שוב לפקדני. אכולים מרי הננו, יום יום בשורות איוב איתנו, יד הרוצח רוצחת ונחשול הדמים לא פסק – אי ניחומים? אי שעה שתפענח את המתעלם עדיין בתוכנו? את חרדת האימה הגמורה? את ראיית החורבן והאבדן של עמנו? בלב מלא יגון שמכווץ מרוב צער הזורם והשוטף מני הגלות הדוויה הננו בימים בדרך, בטיול ולא פעם שואל בלב ספק – המותר? הנכון שהננו חיים את חיי האומה? הכך מגיב בן ובת על שחיטת עמם? והרהרתי רבות בספק המבצבץ ואת התשובה לא אוכל לתת. בכל בית ישראל האכול זוועות ולא מוצא מנוח מהמייצר, מחטט ומהסס תועה ונבוך הייתי, אין תשובה, כי מי יודע את פשר הימים האלה? כי כך מי יגיד את מידת חיותנו את הזוועה? יש דורש מוות – הפסקת החיים, כלומר: אין ערך לחיות אם כזאת קורה ושני יגיד דווקא: הכלייה דורשת מעשים ופעילות, "כאשר יעבדו אותם כן ירבו", לא לא נמצא תשובה! טבעו של האדם בספק, מה אם גם יתנצל לראות יציבות? קטן הוא בקיום וקטן בחיים, אכן לבו חש יותר ממידת יכולתו ולכן יתעה וייסוב את עצמו את הרהורי לבו, כבהמה רתומה ליצול המכבש בימי חמסין וסובב וסובב וכובש וכובש קש… האין דם אדם כקש בחוצות? מה ערך לו ולהרהוריו? מוט ברזל מכה ומנפץ, מפלצת ממוכנת שולטת ביקום, אכן קש חציר האדם.

ועמנו הדק האומלל, בחורינו היקרים שנשאו בלבם זיק הגאולה, בנותינו האמיצות, הקדושות, הטהורות, שריד תפארת גאון יקר, היקרים של התקומה, תמונות חתכים של חיים זובים דם ודמע, כך סופדים העיתונים והפיות גם יחד, עלי גילויי המרד הקדוש, מתוך קטנות, מתוך צרות וצוּרוֹת באים לדון על חייהם ואני יודע כל רצון ודין, למעלה מהיקש מזבח הדם. בואי נרד לאם החורבנות, בואי נצמד לאבני גזית של הדורות, אולי נלמד תשובה? אולי נתעודד? בואי יקרה הנה ירושלים!

כך באנו לתוכה של העיר.

*** הרים הרים ומסגדים, עשרות בנינים עתיקים וכיפות אפורות, שלשלת ראשים של מאמצי דורות, עמים ולאומים שבטים ומשפחות, ישן וחדש מזרח ומערב – שוק העולם בימי שחיטה ומלחמה. צבא! מאות אנשי מדים וצלמניות בידיהם מובלים לעיר הישנה ומשם ואליך, הננו עולים ויורדים, רצים ואצים, יש לנו יום יומיים ואיך נראה את ירושלים? אל העיר העתיקה מושך הלב – אל הכותל!

הננו הולכים בין קהל הנוהר, הנה המקום שפרצו מאורעות, כאן היה אסור ללכת… הרובע הארמני, הרובע הערבי, הרובע  היהודי, הנה הכותל, סמטאות, סמטאות אפלים וקדושים! הנני זוכר בלכתי בווילנה חשתי את הקדושה ואת הגאות, את היופי ואת אוצר האמונה, נוף ירושלמי זה היה, שוב בתי תפילה, שוב בתי מדרשים, שוב חצרות והגגות והגטאות הקשתות הסומכים על בית "האפלה השמנה" המריחה מבשמים וחלב ועמי – – – אי אפשר לנו לפסוח על הכול, פה צריך לחיות, שבים דורות, בכדי להבין, בכדי לספוג – אוויר פסגות! וכל המראה המגוון, המרוקם והארוג בחוויות של עולם, ונצח מחוטי נסתרים, ואגדות-מסתורין של קיום ואלוהות מעורר כך תימהון. תמהים הננו בתוככי ירושלים, הנה הר האלוקים, הנה שרידי הבית! ומראות ומראות מתערבבים, פני אדם של היום כאילו גלגולים מאז, ואין אנקת הדווי עולה, מזמור שיר קודש רועף, כאילו חליל ממערות ההרים מספר סיפור הימים.

עיירות התיישבו כאן, קיבוצים שלמים, עמים עלו להנה, האנושות המשיכה וערגה, מכאן הגאולה ומכאן הפדות – אי כאן צלילי גאולה, פעמי משיח נשמעים: חליל הקדושה נשמע במרומים, הדים נושבים מחומות העיר בנשמה החרבה והדואבת – יש אל! יש טעם לחיים! ישנה לישראל תעודה! הכותל מעיד עליה – לכאן תובילו את העולם! ואנו חשים זאת, כי אלינו מכוונים הדברים – את עמי הביאו לכאן! את עצמכם תוליכו להר. שמעו הקשיבו צומו והאמינו – יש גאולה! אמנם חורבן משתלט ביקום גיא ההריגה, חזון העצמות – עתה הריקבון אוכל את האדם. להסתכל נחוץ בעיניים פתוחות לעיר העתיקה, בכדי לנשום את אוויר האמונה, את נשמת הנצח שבזמנים. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, הזמנים חוזרים, אבל יש תפקיד לגלגל הזה, יש צורך בחזירה הזאת, כמות שהננו חוזרים לכותל, כדי להבין איך להבין, איך לבנות, כך האדם חוזר למדבר הפראות, בכדי להתעורר מול החיה, בכדי לחוש בליבו את כתב הצלם, בכדי להתנער שוב לבניין ולחיים.

וליד הכותל שבועה כזאת:

אם אשכחך גולה תשכח ימיני! אם לא אקדש את חיי בנקמה – אין ערך להיותי, יחד נבנה את חומות הגולה ואת חומות ירושלים. ירושלים המורחבת, התפוצות הפזורים, כאבנים היו לך עיירות הגולה! אשא אתכן עיירות בי, כניגון הכיסופין לעת משיח, לבלבתם בנכר באור ירושלים, בכדי לשוב הנה, בכדי לבנותה, ולא זכיתי, היו אבני נקם בעד השואה האיומה. מירושלים אנים לך גולה את הפדות – אם אשכחך… איך אשכחך? הנך כאן בירושלים צרורה, על הר-הבית מתייפחות נשמות הגולה, מושג החורבן והגאולה, כאן כלולים באחד בחומה הזקופה, הנהדרת, המוצקה והעזה. אין דמעות כבר, אין במה לקרר את להט השריפה, יבש הלב וצורב, אקשיבה להוד הכותל, לאגדת החורבן והתקומה – אשבע לך אמונים עד נשימה אחרונה – בעד ירושלים.

מהכותל להר הזיתים וליד אבשלום, קברים לבנים נוצצים בשמש, האור המהבהב משתיק את העצב. הנה פנורמה של בית קברות – מחנה הגאולים, המוות גואל, המוות פודה, כל מת הוא בבחינת נגאל, כי מי לא חש את יד השופט בסגרו את עיניו? כאן כבר לא שוכחים… ולכן גם התועים בחיים מצאו בדרכם האחרונה את השביל העולה להר… ליד הכותל נחו תורה, כאן במצבות סוד אלפים ורבבות. דורות חיו ועמלו בכי להגיע לקברי ירושלים, סוד לא ידוע, סוד הגואל של המוות.

ושם הר הצופים, שם בנייניי הרוח והמדע של ימינו, צעירים הם הבניינים מול זקנים העתיקים, הייחדשו הם את התורה הישנה באמונת אל או יָתעו ויִתעו בירושלים? גם זאת שאלה רחוקה קשורה ודבוקה בפתיל הספקות. הר הזיתים, הר הבית והר הצופים, הרי קיומנו, הרי יישותנו, הימצא השביל לאיחודכם? אולי חומות הגולה ההרוסה ילמדונו לצרף? אולי נגשר בימינו ולי תהומות? הקרעים קרעי אדם הם, קרעים שבלב האומה – כן טבע העם כטבע האדם, אולי יבול סמל המוות שבהר הזיתים המגלם בתוכו מגמת העם בתפוצות? יצפה הר הצופים.

והנה אנו הרחובות העתיקים, כאן הלך "ישו המשיח", כאן… ייסרו אותו, כאן… כאן… כל אבן קדושה, כל רחוב מסמל, כל מערה מסתורין וכל מעיין קדוש – כאן…

הננו חוזרים מחזיון הנהדר, שכאילו היה וחלף, כי ראינו זמן קצר ראיית עין, ראיית ממש, את העיר בעיני אנוש, אבל במעמקים ראינו וחיינו, כך נישא את המראה לביתנו, לא האגדה לא גזה! לא, ירושלים חייה בנו כבתחילה. אין מדרך היהודי לחיות כך בחלום המציאות, היש של החורבן סימן הוא לתחייתנו, אין צורך להימנע לראות ולחיות את החורבן, ציון נבנית וגולת ציון נחרבת, חזון קשה וסיוט דמים בכל ובלב נרקמת אגדה על ירושלים הקמה.

החליל מהחורבות מחלל מתייפח ברוח הנביא, כמזמורי המשורר "בשוב ד'… אז…" הייאמרו בגויים? הייאמרו בעם שהגדיל ד'?

* * * עם שחר ברחובות הקריה, אצים רצים שוב, שוב צלמניות, שוב תגרים ומובילי דרך.

– בוא אראה לך! לא נחוץ חביבי. אנו נוסעים הלאה! הנה הדרך דרך ההר, כאילו זרועות חבוקות של הרים , חיק רמזים ומראות, אכן יש עמקים ויש פסגות וביניהם דרך מתפתלת נמתחת ושוב מתכווצת והנה הים נשפך בבקעה מלב הירדן הכחול, ונשב יחד כפופים, שוב דף בחיינו, הרהורים ורחשים בלב, ונסתכל למראה הישימון הרחב על סלע חשוף וריק – הנה המדבר! חום ככבשן לוהט, והים ירוק וסמיך, שקט שאנן, כאילו עייף מרוב אש וגפרית הניתחים על עורו, אין כאן המיה של גלים, אין כאן סערה של דכאים. שקט ושרב נסוך על הכול – ים המוות, ואני בהתחלת החיים אי-שם, בפנים תוחלת המחר זוהרת, מבין החרכים מציץ האור. שלובים הננו בשקט, ובחום צופים כאן לרוב, כאילו מספרים את מעשי השרב, את סיפורי הימים השרופים, והד שכשוך הירדן מלטף כיד רכה את הנפש העייפה, כאן דרכו ישראל בכבשם את הארץ, כאן התקיימה הפגישה בין העם והארץ, וכאן הבניין בימינו רודף אחרי הישימון, ומראות השממה והחום הסתננו מבין הרגשות בהגיענו שוב ליד-אבשלום. חורבות חורבות, מי יספר לכן על אחיות ואחים? עיירות חזיתות ומצודות גבורה בישראל? כתב התקומה בתפוצות ישראל, וזעקה מרה – הצילו!

ונשוב הביתה המומים ממראות ובלב תשובה ברורה, יש זהות בחיינו עם חיי הגולה, לא לשמוח נסענו, לא לבלות יצאנו, כמוהם חיפשנו את האמונה ואת הנחמה, בין קברות ירושלים סיפורם סיפרנו, ואת זעקתם זעקנו, הנה האבנים ויספרו, היינו ראינו והתפללנו.

הביתה משבת של מנוחה מנדודים, להניח ראש על זרוע, ולראות מראות הגיל המתקדשת באור ירושלים הקמה, הנה השביל מוביל לגבעה, נוגה הערב וקריר מחום הישימון, ולארץ צומחת וירוקה ממראות ירושלים לחברה העמלה, שוב החיים לאפיק היום-יום חזרו, שוב הדרך מובילה הביתה – ועתה יש פרוש חדש למילה – לירושלים!