מן הלב, אותות.

מן הלב

מן הלב המאמין	נדבתך הלביאה	התר נצח בימים
הפלוח כרקיע	רק חמד מבטך	אציג כפותי הרכות לפניך
בחרמש תקוות	הבולש ברקיע	לבקש שעל יבשה
השט למחוזו הקבוע	אחרי חרמש התקוות	עליה יגוני להעלות
ומשאיר צל מאיר	עיניך בעיני יחפשו	ולנטעו בלב בן חולם
זיכרון בהיר	פשר לניגון הפורח	שיפליג אחרינו לבאות
לך השיר ישיר	לא על פרי תהגי	ועדין אין אות
על לבך הכמהה לפריון	עת בעומקם תגלי	בחשרת העבים שמעלינו
ונכון סערו לבלום	כי עמוקים תהומותיי מלהגיע	נעמוד כעצים סוערים ונתפלל
ולעקדו על מזבחו	בסירה תחליקי	על גזענו המשרת בצער
לרמז הגורל	על מימי השקופים	העולז על אור ושלום
שירי צנח	ומשוט כיסופיך	הפושט בדיו לרוחות
כעלה על עלה ונח	נוגע בליבי הימי	ואהבתו בגזעו טופחת
האמנתי בשירי השקט	התכלתי התהומי	פתח אבינו אוצרות פרייך
יכה שורשים יקלט	שאניות יגוניו	והנחילנו אושר ההמשך
כילד יפרח מהלב	לנמלו לא יסיע	בלחש נלאט כעלה לעלה
מה עוד ייקר לי	עין בעין תראי	תפילת ריצוי
ברתחת ימי	פוארות מלבלבות	צפנתיו בנירי היטב
מלב כוסף לפריון	כתרנים המבשרים	ואזנו הקשבת במרום
ועל פריונך שר	את בא הצי	את לחשנו תחון
הא מלחמות אם	ואז זרועות במזחים ישלחו	ואולי יגונות יצחירו
אסירת הצפיה	לחבוק יגונות	וכשחפים מעל הים
הנושאת פריה	שיא ישקטו	נרגש והומה
קרבן ללא חשבון	אהיה בעניך	בשורת ביאה יביאו
לא רחם הגורל	מלח עני	אולי?

מן הלב

האמנתי בשירי השקט,

צפנתיו בנירי היטב,

יכה שורשים, יקלט –

כילד יפרח מן הלב.

כי י-ה ליווני בנתיב גורלי

בפסגות לפלא קודש עצרת;

כי במשעול ההיות למדני:

למאמין כליל תפארת.

אותות

מבעד לחושך אותות רומזים לי

ומרעידים בי נגון בוקע,

יום-פדות רחום יביא לי

סוד-אל בליל רוגע.