איגרת לשבת – פרשת עקב

ב"ה ט"ז באב פר' עקב תש"ג                                                                       

"תעו בישימון לא דרך, נפשם בהם תתעטף.

ויצעקו אל ד' בצר להם,

ממצוקותיהם יצילם.

הדסה יקירתי!

כי נפשי התעטפה עלי וכי אצעק לד' בצר לי אכתוב. עברתי על מכתביך עד היום וראיתי את דרכך התמה, את שמירתך, את יודעת הרע מפני יום האחרון, ואתפעל ממסירות זו, ויחרד לבי שבע חרדות. נזכרתי שמרוב טרחה שכחתי לכתוב את האיגרת ששוב פקד הבית עלי, ביום שישי זה בקבלי את מכתבך קראתי בדרך, דרך חולות ושממה, וירד היום, והשבת כאילו נשתכחה מהלב. לילה בהליכה ממושכת, לילת שבת מצוערת, והים סוער וסוער, גל אחרי גל מכה בחוץ, ונמוג כאילו לא מרוצה, כאילו מושלח לחיק הסער בליל זוועות.

הננו נחים רגעים מספר, ויש באפשרותי אז לראות את כתב הרוח על מרחבי החו, גבנונים גבנונים דקים ועדינים של רעידות, של נגיעות, והרוח מנצחת על הכל. נשימת איתנים זאת ונשיבת אדירים. ותיגע ידי על קמטי החול הזהבהב כאילו לנחמו, כאילו לפייסו, והיה רצון להישאר כך אח לכל פרא בליל מדבר. אולי מכאן אקבל כוחות עזים לסחוב, ללכת, ולדום, בעול הקשה? ואולי ראש להניח, ולהצפין את המצח החרוש מדאגות, בכדי להלטף מיד הקדים? ואולי לתת את נפשי לחיק הסער? אולי הגלים הסוערים ישטפוני אור? הלוא שבת הלילה? רק פקידת ההמשך שבתפקיד אלצני להמשיך בכוח האינרציה את הדרך.

עברו ימים מספר וביניהם ראש השנה הקדוש לי לזכר אימנו, כתבתי לך על הילך חיי במספר הימים הללו, על אף שברצוני לנהוג כמותך, ולחכות עד יום הבירור, עד יום המשפט שבחיק גורל ביתנו, הכריחני מכתבך שהגיע מבית החולים שוב לכתוב – מה אכתוב? לא אוכל שוב אחרת, כי אם על השבת ואין זה אומר שהשבת לא מגעת במסתרי הצער, ואין לה מגע עם עול החיים, אחרת היא ערטילאית ופורחת, ואין לה קיום מציאותי, משולבת בתוך ארג היום יום וזורחת מתוכו, כזאת היא עתה שבתי ומנוחתי. הווה קושי נעלה, כי רגעים אלה באמת היו "לא מהיום", זה לא סתם דבר רגיל מסביבנו, רק צריך אדם נבון להציץ לחייו לא סתם ככה הכל. עקבתי וחיפשתי בהליכתנו יחד, בשכחה כאילו טמנתי את עצמי, שאלת בריאותי תתברר לפי אמונתי העמוקה, לא ינצחנו השטן אם גם שבע יארוב, זה אושר קורץ מכל כך הרבה מצוקות, נו זאת מנוחה, וביתי שקנינו בהיאבקות, ובכל כך הרבה אהבה! ובכל כך הרבה סבלנות וויתור! – אייכה? – אייכה נמדדת לנו סאה כה גדולה? ובכל זאת האמונה שלימה, אמנם בקיעים כעת וצללים במדבר הרחב הופיעו לפני, שאלות יסוד של חיינו, כאילו התקפה רבתי ורעם אצור הומם, הומם ומסתער עלינו, התוכל לאמונה השטן? אם גם יהדק את המייצר, אהבתי לא תצר, אם גם יוכיח שבע הוכחות כנגדי, הלב יחתור הלאה, עד בוא שעת השילומים, עד בוא שעת שבת, עד בוא עת הבית, זמן דור הבא מחבלים מצורף, גם הקושי שבכתיבה שבמשלוחה הכרחתני לא לכתוב לך על הכל שעובר בי ומסביבי. הנה אעתיק כמה שורות מיומני: […] "יש להתרומם בחיינו עכשיו לשלב זה שהפרטי זורם עם הכללי, ואז כשיש יסוד מוצק של הליכת האדם להגשמת הצדק והטוב אזי לא חשוב גם אם הולכים ולא שבים.

… רצון האבהות ורצון התיקון שבעולם החרב חזקים בי, משמע שיש שיווי משקל בנפש שמכפר על וויתורים, שממתיק את הדין, ואם אפילו בפעם המאה יתאכזר המקרה – אאמין שיש גמול, שיש טעם להליכתנו, אמנם לא תמיד החיים מסבירים פנים לסובלים הכי הרבה, נכון שלפעמים קוצרים האחרים את זריעת הקוצרים, אבל לי נדמה ברגע זה – שבהגשמה הסופית של מאוויינו יהיה בכדי לכסות על הפרידה ועל הקושי שהננו רועים בשדה הבית… בהם לספוג את שפיכת הדמים הזאת! לתרום ימים ולילות – שנים, לחשבון התקומה האנושית והלאומית. (ברגע זה גם אולי כל הימים – כל החיים) וגם שעות כאלה בלהיטות הזאת תחת שבט הקר של ההיגיון והמוסר שבעדינות נפשית וגופנית שבטהרת המשפחה העברית, גם שעות כאלה הם שעות מנוחה ושילומים, אלה הם שעות אמונה – יהיה טוב!… הלגלות צפוני לב? – מה מונע גם בשעה זאת לממש רצון כביר? – היבין מי את כור הסבלים? – השוב מקרה הוא הפעם? התמיד רק מקרים בחיינו? – אולי לראות במקריות איזה קו? איזה גורל מיוחד?

כך כתבתי מבלי לדעת מה עוד צפון לנו, זה הכל נחשב לפני הידיעה המצערת על מחלתך, ועכשיו כמובן הרבה יותר טמון בגופי מאשר בנפשי, אבל איני יכול להאמין שאת המלחמה הגדולה אני מוכשר לשמש ואת ביתנו לא ובדרך כה אכזרית! שׂשׂ אני להבראתך, ברצוני הכל רק להשקטתך, להרגיעך, ותתארי לך את צפייתי זאת, שבועות במדבר בצפייה להציץ לגוף הזה הקטן והדל, ולראות – הממך המחלה באה? – היד אדוני אוכלת את אשר ניצל מצר ומחורבן? – הלשווא טולטל אדם דרך קור וחום? דרך גבולות וסכנות? וציפייתי זו יוקדת באמונה שאם אנו ידענו לגשר על התהומות, גם לא יתכן שהגורל ימנע זאת, הלא נאמר שבין אדם לחברו יותר קשה מאשר בין אדם למקום. את שלנו עשינו בכנות תוך סבל, ועכשיו הנני מתחיל כאילו לפרש לי לבד את "נבו", […] אבל נשאיר אולי את מיצר הצללים שעדיין הלוא אין הוכחה ששם דרכנו ונעסוק בשבתנו בנפשנו בזה היש הרב ועתה בהיותך לבד עם עצמך, בהתייחדך עם הבראת ביתנו – היי ברוכה! היי לי מזוקקת בהתמסרותך.

הלוא שׂישׂי ושמחי על זאת שחצי נחמה כבר באה, התרוממי מעל מבט החברה האוהב לחשוד ולתור בפצעי הפרט הנאבק, זה אושר לדעת: הנני מבריא, זה אושר גם להבין שהנה מלחמה נטושה בקרבי. שונא התחפר ורוצה להרוס את הכל, והנה שמש מקרינה בריאות יום-יום, אני מכל הכובד שבימים אלה שואף עוז מהבראתך, שבתות לי עכשיו הימים מצער זה ומשמחה זאת, זה כאילו דמם הגורל ונכשל. יהיו ידי אלה העוסקים בך (כן ברכת ידיים המרפאות) ברוכות ועדינות, נס כזה פשוט נעשה בידי אדם, לו ניתן לי להשתתף בדבר, ביכולתי למשש את עצמי, את ביתי במימוש כזה – הבראה! וביום זה שיעברו העננים שבספק מוטלים עוד בי שֶׁבָע נשמח, זכרי זאת יקרה אין צורך לך לבקשני – אעשה זאת למעני!

קדוש לי הדבר, ואין מבקשים בקודש הקודשים, ואין בוכים כאן רק מדי התרוצצות כאן, רק אפשר להתפלל, בקודש הקודשים של החיים אין דברים נתונים לערעור, לשום מקרה ואפילו אסון, הבריאות לפעמים כקיום המשכן, כשכינה שבתוכו, כן לפעמים הגוף נעשה למזבח וקדוש כל איבר וכל עצם נעלה, בבית חולים יש מרוח זאת מרוח קדשי הקדשים שבחיים. נוחי והאמיני שלמענך לא רק זאת, כי יסוד חיי מאז שאמרתי – את… (הרי את מקודשת לי…) למענך הנני מתגבר על ימי אלה, אינני קובל, אינני מתמרמר, כנראה שגם הזעזוע שהיה לי צפוי מתקשה בבזלת הנוקשה שבחיי, אט אט הנני מתבהר ויש גם שעד יום חזרי למקום שאוכל להתייצב לרופא אשאר במצבי זה.

כך העלנו במקצת מהימים שעוברים וחורטים בי חריצים עמוקים, זה כאילו חריש עמוק הפעם ובמידות חדשות, ובכוחות רבים הנני סובל, ומונח לפני הגורל כשדה שמדומם לעבור הקיום ואינני זז, חריש עמוק הפעם, ויש בו גיל ורעדה עמוקה, אין כבר מה לרוץ, אין כבר מה לפחוז, האהבה לא תשתנה, הקיום לבד הוא בלתי מעורער, ומה שחשוב כאן: מי הוא כלי בידי הגורל? מי העושה את המעשה את השליחות? העיקר לעשות באמת, ולהתמסר בלי חשבונות, ואני גמרתי לנהל חשבון, רק תהילים אפשר לי לרעוף להודות להודות על כל זה שניהלתי עד כה, ולבקש אפשר…, אבל אין צורך להתמרד, גם ההגבה הראשונה שלי כבר עברה, שקט אצלי שוב ביום הסערות, כמדבר הנני רוגע בחיק השממה פרא, ואנוש – הסער לבד אינו נסער.

שבתות שבתות כה מוחשיים יש לי כעת, בוודאי גם ימיך בהבראה כאלה, אל תתאמצי לענות על המכתבים, זה לגמרי לא נכתב להיענות, ואת רצונך לשתף את עצמך בארג המחשות אני מכיר, זאת לא נחוץ להוכיח, זה רק מחובתי למלאות וללוות אותך. איך הנך חיה את הימים? ההנך קרובה לירושלים?  מה דעת הרופאים כעת? ומה שלומך את? הביקרך מישהו? אני ממשיך לקרוא ונח הרבה, כאילו מול הרצוי להגיע לרופא כאן היפוך, הרבה זמן פנוי לצפות כנראה גם כן צירוף לכל הפרשיה הזאת.

מה בעניין הכסף? הנחוץ לך? אשלח אם צריך. אל תחוסי עלי, כתבי תיכף אם נחוץ.

"יש עולם אלוהי ואני בו נפש אחת

טיפה קטנה רסיס וצלם אור שדי

– אם טוב לך אבא כך? – קח!

לא שלי, חיי ואהבתי ממך באה

אתה היצר ואתה הנוצר וגם המחסל…

ואני הלאה אוהב ואני מאמין בלי הרף

כי לזאת הנני אדם – שרף

רק רשף

רק נטף

ממך

שלך אישך ואוהבך לנצח. שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s