אחרי הרב
אחריך נדמו רננים משובבים
ודלים הניבים שנותרו,
אחריך כבו מאורות אדירים
נגוהות אצילות קדרו.
במשנתך נלמד נימים גלמודים
ולא נשיגך במלוא ההוד,
רב-אורות – שפתינו לוחשים
בצימאון וכוסף לסוד.
כצמחים לשמש נמשכנו אחריך
כברכת חסד להדבק באור,
כי נעורים אהבת והיית נעור,
כל נצנוץ לחשוף – ידיד הדור.
כי על תהומות פרוד היטבת
אורות צרוף לברות,
ניב שירה לא-לוהים קרבת
כרועה צאן למקור צמאונות.
כפר עציון, תש"ה.
גחלים לוחשות
(מתוך יומן)
א. עיניו הצופיות
לא נחפוץ לדכא תחת רגלינו
לא נאבה להגיש לנחושתיים את רוחות
הצעירים הרעננים המשתרעים,
כ"א נאיר לפניהם את הדרך בעמוד אש.
(בעקבי הצאן – הרב קוק זצ"ל)
בבדידות הרבה וכעזובה המשוועת חיפשתי לי מורה, חיפשתיו ואמצאנו, ספריו – חמודותי, מעיין בלתי נכזב שנתגלה לי בדרך חיפושי. הנני עומד לפני דמותו הקורנת נרעש ומזועזע, הוא מביט אלי, לבן הדור המורד וראשו אפוף זיו הענווה שבגדלות, מצחו הגבוה והצח, אספקלריה לעולם מחשבותיו הנאצלות היונקות מישותו את מיטב הדם, חור המצח והיגע, היה עליו לנתח גושים מוצקים, לטחנם עד גרגירים קמחיים, לערבבם ולצרפם ולצקת ליש חדש. עיניו המאירות פתוחות לרווחה וצופות בטוב לב.
הוי הרבי! מורה דגול ומורם, עוד נרגיש גם היום את זרועותיך שחיבקונו ושמרונו כחומה מרוחות הזעף המשתוללות בעולם, יאחז נא בנו צימאון לאמת להבנת תורתך, יאחז ולא ירפה.
*
בא רב ונושא את דברו ועיני מורי עוטות תימהון – הקמו לי תלמידים ממשיכים, מרביצי תורה כפי שנכספתי להם? מבטו בוחן את האדם העומד על הבמה, אזנו קשבת לקולו המשעמם, חרון כללי בדבריו, אנמיה רוחנית ושידפון נפשי, הלבוש מודרני כביכול, אך התוכן נדוש, סטאטי ולא משכנע את הציבור. המרחק שבין דיוקנו הקורן ויושבי מטה גדל, כי הוא חזה דור לוהט בלהט פנימיותו ומתוך עצמו בונה את עולמו, ונותן נפשו מתוך חדווה לרוחני, ואינו עומד על תנאים, הוא צפה לדור מטיפים שכולו דוגמה מחנכת, ואנו זוחלי יום קטנו עד מאוד.
באים מרצים, מרצים וסתם קשקשנים, ומשמיעים את דברם על עולם ומלואו, מבטו לא מש מהם ועיניו קרועות לרווחה "למרחבים למרחבים" שבתהום הנפשי והקדוש, כשהומים ומהמים מעיניו נדמה לי כי הוא יורד וניצב ליד הנואם ומלמדו את סוד התוכן הפנימי והקדוש.
מישהו מדפדף בעיתון ומחפש משהו "מעניין", והרוב: או שספרו על ברכיו, או נשאר פתוח בבית באיזה דף מרתק ומושך. לו אמרנו: "חברים! תעלו על השולחן את ספרי ייחודיכם, את היקרים לכם מהחיים, את המונחים לכם על שולחנכם, את הנישאים בכיסכם והמוטלים במיטותיכם, חרפה הייתה מכסה את התוקעים בשופר התרבות במעגלינו ומתגאים בהישגים תרבותיים", ואינם בוחנים את דברם לאור לבבות העם.
– מה יעשו אנשים כשאין הדברים נכנסים ללבם? מן הלב לו דברתם, מתהומותיו לו העליתם את הנבוך והסתוּר ומילה גואלת אמרתם, ודאי היו דבריכם נכנסים ללב.
– לו מן הלב דברתם…
"מחלת הדור אינה בלב, לא ברגש ולא בהפקרות, יסודה במוח – כוח המחשבה, כי מה פועל את כל השינויים הנמרצים בקרבו אם לא הספרות? ומובן שרק בכוח המחשבה שבקרבה". (עקבי הצאן) זה שנים שאנו דשים תבן בבהילות אחרי הישגים והמרוץ אחרי הכבוד והשררה הצמיחו קמשונים בקרבנו, ואין מי שיסקל ויעשב את כרמנו, ויאמר הרף למחללים, סיעות עולות כפורחת והצהרות נכתבות לשם תפארת המליצה והאש דועכת ומתקטנת.
הנסתחפה שדנו? המחוייבת הריצה הזו במדרון? הן יש בתוכנו מאוויים לנאצל, סימן להם ההשתקעות בספרות חילונית, עיניו צופיות ומעודדות, צופיות ותובעות להתנער מהשידפון, למרוד במקובל ולקפוץ קפיצה נחשונית לתחיית ספרותינו הצרופה.
*
מורי הדור ורבותיו! הדור תובע ומחכה, רוו נא את צימאונו להבין את עצמו, למדו נא את לבטיו, הקשיבו לסערת רוחו, כי לטוב ישאף. לא דכאון ולא גערה, כי אם אהבה והבנה נחוצים לו, יש תפקידים דחופים של פיקוח נפש, התבוננו וראו! – היש בידכם ספר שתתנו לדור? ספר שיאיר את הדרך בעמוד האש?
עיניו צופיות ושואלות – מה עשיתם לכרמי כי עשה באושים? לו סיקלתם אותו ונטעתם שורק…
והוא נטע נטע קודש וגילה שפע אור וחשף ים נגוהות, הוא חש את צרת הדור ופתח לו שער להבנת עצמו, כצורף רב סבלן ישב על עין חוכמת ישראל, צירף, סידר, בירר, ליבן ואיחד, האיר והעיר, ובנה עולם חדש רווי טל ואורות. שמו נישא על שפתי מוקיריו, זכרו אינו מש מתלמידיו ואוהביו, רק דור התחייה לא רווה את צימאונו מספריו, עדיין הם חתומים ולא ידועים די, ואני יודע כי זקוק הדור דווקא לשטף אורות זה, ומוכרח דווקא למשב קדושה ושירה נשגבה זאת, עיניו צופיות אל מעמקי ואני מזועזע מהטרגדיה המתחוורת לפני עיני, דור צמא דעת וכוסף למורו, ומורו גנוז בספרים… ואין תפוצה לספריו, אלא על ידי ספרים, על הסופרים לרבוץ על מעיין חיים זה, ולהשקות את מימיו לדור.
במשעולי עציון 