ליום העליה לכפר עציון בתשכ"ז

עם דמעה בלב גוש עציון המשוחרר

לפני תשע עשרה שנים יצאתי בפעם האחרונה משערו של כפר עציון המוקף, כפצוע הגעתי עם לילה למשואות יצחק, השבוע הגעתי שוב למרגלותיו של ההר, שבועיים אחרי ששוחרר ע"י כוחות צה"ל. אז, אחרי שדממו קולות הקרב האחרון, בטרם צאתנו לשבי האויב, נחרטו בליבי שני האשים הקטנים, שפרפרו באפילה בין הריסותיו העשנות, שתי שלהבות מבליחות בין נחלי דמים כשתי דמעות רותחות שהזילו הרקיעים על נפילת המצודה. היום, בעמדנו על הריסות הכפר נותרה בליבנו רק דמעה אחת, דמעה שנשאנו בלבנו תשע עשרה שנים ארוכות, של שכול וצפייה, עתה בשובנו ל"הר הקדוש" נוכל לבכות את אשר עוד לא בוכה.

במשך תשע עשרה שנה הפריד בינינו הגבול, והגוש התרחק והתרחק, וכמעט ששקע תחת משא הבדידות, ומעבר למסך השכחה. לולא הדמעה היתומה שבלב, לולא קורטוב האש שעדין לא כבה בגשמה, לולא הזכר הקדוש שנשאו השרידים בלב, היה שוקע במצולות הנשייה. הדמעה שנותרה, הרוותה ללא לאות את ספיחי המראות שצמחו בלב, ריככה את היגון, והרעיפה ניחומים, וביום הבשורה זינקה מתחתיות, כדי להשתחרר מכלאה, כדי לפרוק מעליה את משאו של ההר שגידלה ופרנסה תשע עשרה שנים תמימות.

וביום המיועד לכך באו כולם עם דמעתם השמורה, עם דמעתם האחרונה, כדי לנדבה שי להרס המשוחרר. מחרישים ורציניים ה"זקנים", שרידי הכפר ופליטי הקרבות, האלמנות השותקות, ששיכלו את בעליהן, ולידם "הדור הצעיר" הנרעש מעט, אלה היתומים שהפכו לכפירים, והגיעו ישר מיחידותיהם משדה המערכה, כדי לראות בפעם הראשונה איפה נפלו אבותיהם.

אווירה רצינית, מזוגה סקרנות וחרדה אופפת את הכל: האם יעמוד בהן הכוח לבקר בהר ההריגה? האם ישובו במפח נפש מהפגישה עם הרם החרב? הניתן יהיה להכירו, לגלות בו שרידים מימים עברו? אילו השאירוהו חרב כביום המערכה האחרונה…

דגלים לבנים בדרך הדמים

לחיצות ידיים כנות וברכות שלום אילמות, בעיניים מבט חם ומלא הבנה, והשפתיים רוטטות ולוחשות: "סוף סוף נוסעים לגוש…", תופסים מקום במושב, קרוב-קרוב לחלון, כדי לא להפסיד שום פרט, שולפים תצלום מהארנק, ומציצים עמוק עמוק, מסבים את הראש לצדדים: "האין זו אגדה? באמת נוסעים לגוש המשוחרר?"

הדרך אותה דרך, אך מה שונה היא למי שעבר בה בדם ובאש? לא, אין זה טיול לארץ כבושה ומלאת הפתעות, הרעדה הזו שבנפשות מעידים כי אנו נוסעים לשדות קרב וקברות, להר שהפך לנו גרדום.

חוצים את השכונה היוונית בירושלים, חולפים ליד רמת רחל, צור בחר ומר-אליאס, והנה בתיה הראשונים של בית לחם. דגלים לבנים על כל מוט וגג מעידים על כניעה, אולם מראה הפנים ברחובות די עליז, די מתנכר ומסתיר מזימות. צריחי הכנסיות נוצצים באור השמש, ולאורך הדרך הרבה ירק של כרמים ובוסתנים. הכל נראה כה מסויג, מעמיד פנים שקטות, וטעון בוז עצור. מחכים שהכובשים יחזרו לגבולם, ובינתיים משתדלים לחיות עם העובדות. אין סימן להרס, אין שום אותות למלחמה. יושבים במרפסות בנוחיות, ומשקיפים על הנעשה סביב, חוסים מתחת לדגלים הלבנים, בינות לטראסות הגבוהות, ומחכים ליום יבוא.

אי-שם נעור איזה רטט בלב, וספר זיכרונות הדמים נפתח.

"תראה לא קרה להם כלום…", "לא הייתה פה שום לחימה", מישהי לא עצרה כוח, שאלה ודמעתה בעיניה, דמעה קטנה ומלוחה. בלורית המצחירה נשענת-נוגעת בדופן האפור של האוטובוס, ושפתיה ממשיכות לשאול: "מדוע לא עושים להם שום דבר?…".

העיניים בולשות ברכסי ההרים המטורשים, סורקות את הטראסות, הבוסתנים והכרמים המוריקים, הרבה חום-אדמדם, הרבה ירוק-ירוק, ולבן של דגלים. האוטובוס גונח ומאיט את מהלכו, כדי לטפס בדרך התלויה מעל לוואדי. "הנה שם הבית של נבי-דניאל!" מצביע מן-דהו, "השער של אל-חדר" מפטיר שני. משהי מתחילה לנשוך בשפתה התחתונה, אגלי זיעה מבצבצים על מצחה, חיוורת בעלפונה ממשיכה לשאול: "מדוע לא עשו להם כלום?"

נוסעים לגוש בדרך הדמים, בינות לטראסות ולבתים, ששימשו לפני תשע עשרה שנים עמדות להתקפה על שיירותינו, נוסעים לגוש, ואתנו נוסעים הזוועות, החללים, תאריכי ההתקפות והקרבות, וסימני השאלה הנוקבים. דרך הדמים מדוגלת הפעם בדגלים לבנים.

במקום התקפת הדמים

מגיעים לקילומטר ה-14, מחדדים מבט לרכס הרם, מפנים מבט פנימה ללב ולעבר השנים, יהודה לביא וחיים ציגלר, חברי כפר עציון, ששרדו מההתקפה שנערכה בכ'ח כסלו תש"ח, שואלים: "זה שם על הרכס הזה?", "הזהו המקום?", השנים מסתכלים בהרים, בוחנים את העיקול המתפתל ומטפס הרה, עוצמים את עיניהם, וכמו בקריאת "שמע" מוודאים: "כן, זהו המקום…"

דממה שתוקה וצובטת משתחררת בין הנוסעים, אף קורטוב של שמחה אינו נמזג למתיחות המוצצת, יותר מדי נפלו כאן, עשרה במספר, כדי שהניצולים יחוגו את לידתם השנייה, "כן, זהו המקום…", ועוד אחת מרכינה את ראשה, גם היא עוברת את תחנת יגוניה, פה שיכלה את בעלה-אהובה, איזה רסיס של דמעה התמרד וצץ על הריס הרועד, אך השקט נשמר בהתאפקות עליונה, הרי עוד לא הגענו לגוש המשורר…

ודרך הדמים נמשכת למסעף נחלין, וממנו לתקוע, דרך הלב השותת והזוכר כל קרב וכל קרבן. המסע נמשך על פני האספלט השחור, אך למעשה הוא עובר אי-שם דרך מחילות הלב.

"כן, זהו המקום", וכי יש מקום שלא ירו ממנו? שלא רצחו ממנו? שלא שדדו ממנו?

ולפתע אתה עובר ליד חירבת סאוויר, עוד דקות והמסע יפנה בדרך הפנימית לגוש.

איפה המנזר הרוסי?

יורדים מהמכונות, וניצבים בשולי הדרך, אם החירבה מימין, הרי שהמנזר צריך להיות משמאל, איפה הוא המנזר הרוסי? אני שולף את התצלום היחיד ששרד מהמקום, ומנסה לקבוע בעזרתו: מה קרה למנזר? במקום הבניין הגדול, משחירים על פסגת ההר הקרח שרידי יסודותיו, כסרקופג עזוז וענק נראה המסד המיותם, שעל הגנתו נתנו את חייהם עשרות חיילים והפלמ"ח, ביניהם מוש ובן יוסף, לא נותר עץ מהגן שהקיפו, לא אבן מחומתו, רק שני שרידים עלובים משערו ניצבים, כאותו קלון למרגלות ההר.

ועל רכס ההר מתנשאים בניינים חדשים של מחנה הלגיון, מתנשאים בחוצפה מעל כל הרכסים, ולפניהם בפתח הגוש בניין משטרה מסיבי ועוין, בערך במקום שעמדו שרידי מגדל עדר הישנה. אתה סוקר את הבקעה שלפניך, והיא מעובדת ונטועה. "למדו משהו מאתנו" אתה מסכם, אך בעוד רגע מתגלה לעינך חלקת שדה מסוקלת על צלע משלט העץ, ובה שורה של ערבים הקוצרים במגלים תבואה נמוכה, תחת השגחתו של משגיח, אלה פליטים המתגוררים במחנה של "משואות יצחק" לשעבר, המועסקים בעבודות דחק שונות ע"י סוכנות הסעד של האו"ם.

מתקדמים במכוניות וצופים ללבו של הגוש, "העץ" ישנו? שואלים מעברים, והנה אנחנו ליד האלון הגדול, עומד לו ישישנו הזקן איתן על מעמדו כמלפנים, הוא ראה ושמע את כל הזוועות, צמרתו קצת שדופה ובדיו מצומקים מעט, אך לא הצליחו להזיזו מעמדתו הקבועה. וממנו מבט לבית זכריה בדרך המובילה ל"עין צורים" ו"רבדים", ל"גבעה הצהובה" ודרומה מזרחה לכפר עציון, המחכה זה תשע עשרה שנים.

ברגל ל"הר הקדוש"

משאירים את האלון הגדול מאחורינו, ופוסעים בדרך היורדת למקום מסלול התעופה. מאתרים את התוואי, וזורקים מבט ל"גבעת הסלעים", זו גבעת הצוקים האפורים, שנותרה אחרונה ללחום עם השריון בטרם פרץ לכפר עציון, אי-פה עברנו בלילה האחרון לחיים, אין סימן ליער שניטע כאן, אין סימן גם לקרבות, הכל חתום רק בלבנו. הולכים ומסתכלים להר הרובץ נכנע ודהוי ממול במין היסוס ורעדה: "הזהו הר עציון?" והדמעה הקטנה מטופפת ומתופפת על לוח הלב: לצאת, להינגר, ולשטוף את הדם ואת השכול? להיצמד לאדמה הקדושה, וללחוש תודה ותפילה על שעת הפגישה, על החזרת המתת…

הא, לבוא בצל עציו הגבוהים, ולהריח את אוירו הצח, לעצום את העיניים, ולשיר כאי-פעם…

הוא עומד מולנו כזר, כאסיר ששוחרר מכלאו אחרי עשרות שנים, איך לקרב אליו? מראהו כה מאוים, כה רב בו העירום וסימני הכתישה, הוא אותו הר, אך קצוץ צלעות וכותרת.

צועדים בשורה ארוכה אלמנות, יתומים, אודים ששרדו מהדליקה, והם כמו ההר, אינם אותו הדבר, גם הם קצוצי כנפים, עייפי מלחמות ועצבת, וכי יכול להיות אחרת?

מה עשו לך הרנו היפה?

שער הניצב לרגלי ההר אינו השער שלנו, שערי ניצחון של טיט ואבן לא בנינו מעולם. אנחנו הצבנו כאן שער של ברזל ותיל מסומר, אך מעליו נתלו שערי אש של מסירות וגבורות, צועדים על האדמה ששינתה את פניה, בוחנים כל גרגיר ורגב, פושטים לגלות שרידי העבר, את ההר שלנו, את שבנינו, בזיעתנו ובדמינו לחמנו עליו.

החבורה מתפצלת לקבוצות קטנות וליחידים, כולם תולים מבטים תמהים, כולם מנסים לאתר איפה הם נמצאים? איפה היה ביתם? היכן השקיעו עמלם? מה נותר ומה אבד? והצעירים, אחת מבוקשם, לדעת איפה נולדו? ולאן נעלמו המקומות שאהבו בילדותם? והעיקר – לשוב ולכונן את המקום מחדש.

מוציאים תצלומים, פורשים על הקרקע מפות שניצלו, כורעים לאדמה ומתחילים לזהות, ומסביב עשרות צריפי פח ובניני אבן אחדים הזועקים בעזובתם הנוראה, פנסים עזובים, מטפים לכיבוי דלקות, ארגזי תחמושת ושרידי פגזים והרבה כורסאות, אכן חילצו פה את עצמותיהם פראי המדבר! בפחז עזבו את המקום, לא ניצלו את המבצרים שהקימו, נטשו את כלי רכבם הכבד, ואת כלי היריה, ידעו את החשבון הגדול והסתלקו מהר…

אחרי שעות של בדיקה וחיפוש ברור המצב, רק בית אחד השאירו הוואנדאלים, וגם ממנו הורידו את גגו, כדי להניצח את ניצחונם. את בית התרבות החריבו עד היסוד, ואת המנזר הגרמני, ששימש כמפקדה בקרב האחרון, פוצצו על אנשיו, אך לא העזו גם עליו להקים בניין חדש.

מתחת לצריפים ולבניינים מציצים כל מסדיו של כפר עציון שלנו, מלבד בתי הילדים, שנמחקו עד דכא. כל הנטיעות, וכל עצי הנוי והמחט נעקרו עם שורשיהם. בריכות המים פוצצו, מלבד אחת. נהרסו כל בניני המשק, וכל ערוגות הפרחים. הר בנוי ופורח הפכו לשממה, ואחרי שנים הדביקו לגבו המצולק והשרוף מחנה מכוער, ובנו להם מסגד עם צריח גבוה, ושערי ניצחון עלובים.

הם היו ודאי יותר שמחים…

השעה דוחקת, פונים לעמדה האחרונה, סרים לשביל אהוב, מספרים לבן ולבת משהו על הקרב, נוברים באדם ביחידות ובחבורות, מחפשים עקבות מאתמול. בסוף שבים למקום המנזר, אשר בקרבתו ובמרתפו מצאו את מותם אחרוני החברים והלוחמים, משמיעים דברי אזכרה צנועים, ושבים בינות להריסות והעזובה הזרה חזרה אל הדרך.

מהורהרים נושאים את משא החורבן הביתה בתוספת לענה ודאבון.

אני רואה כף מפויחת בידה של חברה ושואל למקורה.

"היו לנו כפות כאלה, זו כף בשרית…", וחברה שניה מוסיפה: "אינך זוכר? הכפות החלביות היו מנוקבות, ברור שזו כף בשרית". וכך מתקבצים שוב ויוצאים לדרך, שוב משתלטת השתיקה הדחוסה באוטובוס המלא, רק הדמעה שבלב אינה רוצה להישאר במסתרים, עם תחילת המסע היא נמלטת לה, ונתלית בעיניים רבות.

רק אחת מעיזה לומר גם את המילה: "הם היו בוודאי יותר שמחים, אילו זכו ליום שחרורו של הגוש…"

שיר השיבה

ופקד א-דוני את חברון וירושלים

ותשועה הנחילנו בקרב;

שוב גבוהים מעלינו השמים

לפנינו ארץ רחבה.

 

אנו שבים לבתינו,

לשדות הדמים וההוד;

להר שהיה לאגדה

לוחמיו היו אריות.

 

עציון, עציון הרינו

הר של אור ושבת,

זיכרונך חי בליבנו

לא תיפול עוד לעד.

 

יום חדש יֽעוֹר על פסגות וצורים

וטללים ירעיפו על תל ומורד;

נתפקד מול חמה בראש הרים

מנתיב הל"ה עד עמק הברכה.

 

שבנו אבות לוחמים

                                         – דמכם לא לשווא ניגר.

דמכם החם והחם בדמים

בעורקינו פועם ושר.

 

עציון, עציון הרינו

הר של אור ושבת,

גאלנוך מידי אויבנו

לא ניטוש אותך לעד.

 ובעציון שלי אין פרחים עוד . . .

בעציון שלי אין פרחים עוד, הרי הקדוש היה לתל חורבות, לא יער ולא גן שרדו מתפארתו, לא בית אחד ואף לא שביל ישן. תשע-עשרה שנים הייתי שבוי בידי צר ושב לי כמעונה ששכח את עברו, זר ומתנכר וזרוע מכיתות, רובץ הוא על טלפיו השבורים, כשור עקוד שתלשו לשונו ועקרו את עיניו, איננו משמיע אנקה ואיננו גועה מתוך אסוריו.

איך אקרב אליו והוא איננו רואה, איך אקרא לו והוא איננו שומע?

והוא היה לי מולדת פורחת, סדן יצירה ובית; ניר שניגן באלפי צבעים, ושדה שדלק באש המלחמה.

חרשתי מורדותיו ושרשי טמנתי באדמתו, בחרט-אומן ציירתי יופיו, באהבה ליקטתי פרחיו, רקפות סגולות ונרקיס לבנבן, זכריות כחולות וסתוונית וורדרדה; אדום לוהט של פרגים, ואדום אפל של דם המכבים.

בעציון שלי אין פרחים עוד, הם ישנים בגלילי הצלולויד וצרורים בדפי הכתובים, היום אני נוגע בבשרו המצולק והמשחיר, והוא איננו חש במגע ידי, מגור מסביב וקרחות המאפירות בכבשנים שכבו.

*

אני עובר בשביל השחור שבינות לצריפים הנטושים של הלגיון, אני מחפש את החרוב שלי ואת השדרות הירוקות של האורן, את הקזוארינות המצומרתות ואת הזיתים הישישים; את המטע שלבלב סביב סביב, מעמק הברכה ועד אוכף המוכתר.

הכל נכרת, הכל נמחק, רק מתחת למבנים הזרים מציצות עינים לבנות ומתות של שרידי המסדים, שקועים ונאנקים תחת עול הכיבוש, זועקים הם ומוחים על עברם שנשחת.

עיני נעצמות למראם העלוב, אני תופס כי ירד פה מבול של אש ואחריו עבר עליהם מכבש ענק שדרס והצמית הכל לעפר, כל עץ נכרת, כל שיח נעקר בפעם  ה ש ל י ש י ת .

לא, אין פה פרחים עוד, עציוני החרב, וזר לא יבין זאת.

*

במקום עמדי ניצב לפנים בית המנזר משונן המעקה, הבית שאליו באתי לראשונה בעצם ימי המלחמה, מדי ספוגים אבק מדבריות לוב ומצרים, ובליבי הצפייה ליום בו אדרוך על אדמתך הקדושה, שלווה שכנה אז תחת תאנותיך הנוטפות צוף מתוק והמנזר המה משמחת עמלים.

בראשית ברה שרתה אז בכל.

ראיתי את החורשים בלכתם אחרי ה"וונדה" המתהפכת ואת המסקלים בעקבות מזחלותיהם, שמעתי את הלמות פטישי הבנאים ואת שירת הנוטעים במטע הצעיר, ובשובי לקסרקט הרחוק נטלתי עמי פרחי שקדייה, צידה לדרך ומזכרת.

לאחר שנים כאשר שבתי ליטול חלק בבניין הייתי משגר פרקי הווי לחברים שטרם שבו הביתה, הייתה זו פתיחה קולעת לטורי "בהר", שהחל לתת פומפי למסכת היצירה, מי שער אז, כי פרקי ההווי הקטועים, האטיודים שרשמתי כלאחר יד, יהפכו לאחר זמן ל"זכריות עציון" נדירות, והם יחיו אחרי שמד ההר?

הא, פרחי נייר עצובים, אין בכם מזור ואין בכם נחמה!

*

. . . ואחרי כן באו ימי הדמים, הפריחה הייתה במלוא עוצמתה, הלילך פרח וגם דם המכבים והפרא, אף הוא, שקד על מלאכתו., בין קרב לקרב נשאנו את מיתנו למורד אבו-ריש וליד הלוחות הפשוטים, מהעץ הלבן שהצבתי, הניחו הנערות פרחי בר רעננים.

ישבתי אז בצל עץ החרוב לכתת את עטי לחץ ממורט והזעקתי שמים וארץ באיגרות זעם ותוכחה; שריתי עם רעי על חייהם ושלומם, אך לא יכולתי לקיסמו של ההר שכבשם, ניצחוני רעי ובעצימת עיניים הלכו באהבה לקראת קיצו וקיצם.

הוי, פרחי המוות השחורים!

*

ובהתעטף עלי נפשי במצוקות המקום, עמדתי בפתח עמק-הברכה לשאת תפילה לא-לוקים ולעצמנו כי נגן יחד על הגן שטיפחנו, ידיים חמות אז לחצו את ידי וגם ברכות ירדו על חרבוני, אזכור את דבריהם: "אתך היינו, אחא, הייתה זו גם תפילתנו אנו."

ולאחר זמן נמסו השלגים ולובן התכריכים חלף לו – האביב פשט בגוש הנצור, באווירון הראשון הובאו אז נייר וצבעים ואי-פה, בטבור הזרוע כעת הרסי-הרס, ציירתי קישוטים לפסח האחרון, כמובן שוב פרחים . . . פרחים לאין-ספור באלף צבעים ובני-גון, שיכור מהפריחה פיזז מכחולי על הגיליון הלבן בייתר חיות ובייתר להט להנציח את המראה המרנין – את מראה האביב האחרון בעציון.

*

עציוני שלי, אין עוד פרחים בעמקיך ועל גבך רק שמיר ושית, בדממתך האטומה והריקה אנו שטים כשברי אנייה שנטרפה בסערה; נאחזים בכל קש שרוף ובכל חולק אבן מפויח – אולי שרד איזה חפץ, עצם מופקרת, פרח שכמש . . . אייך, אייכה?

אין לך פרחים עוד פרחים, עציוני החרב, ובידיים ריקות אנו שבים ממך ולפנינו צועדת בת יתומה הנושאת בידה אגודת קוצים, זהו מתתךָ האחרון.

 

י"ד בסיון תשכ"ז בכפר עציון המשוחרר.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s