"ונתנה תוקף" באבו ריש
"לו הפגז הזה" אמר חבר.
"ומה על המכונות שתחסרנה?" הקשה רעו.
היו שלהי ניסן בהרים, הלילך פתח את פרחיו, והזכיר ימי ילדות, השדות כוסו בירק רב, האווירונים באו ושבו ללא תקלה, וחבורת המנכשים עבדה בשדה הקברות, זה היה המקום היחיד בו עוד נעשתה עבודה.
הלכו בין העשבים ובעל התפילה הוותיק פתח, "מי שיזכה , יהיה לו טוב" אמר היערן הוותיק, מי יזכה… הרהר בניגון המסורתי: "בראש השנה יכתבו, וביום צום כיפור יחתמון" וכל החבורה החזיקה אחריו: "כמה-כמה-כמה יעבורון וכמה יבראון…"
"מי שיזכה יהיה לו טוב…" המבטים סקרו את הקברים הרבים, והראשים נדו: "אלה ששוכבים באבו-ריש כבר לא יזכו."
אמר הנוטע הוותיק: "עצים כה רבים הולכים לאיבוד – – ".
טרטורו של אווירון נשמע ברמה ומצנחים אדומים וירוקים צנחו לארץ באלגנטיות חגיגית, כטרזנים בקרקס, פני המנקשים התחייכו והתבהרו. "הנה לך מכונות חדשות, אחא!" – הוכיח אדם את חבירו, ומתוך האמור נשמעה טרוניה: "בני-אדם חיים לא עוד יבואו!"
אז אמר הקברן הצעיר: "לחפור, לחפור! – מוטב לחפור שוחות מלחפור קברים."
שוב הונפו המעדרים וחדרו לים העשבים, ובנוף ממעל התנשאו הבתים, שחורים ואפלים זעקו מתוך קירותיהם.
אמר הבנאי: "בתינו היפים הפכו חורבות. התזכרו חבריא, עת בנינו אותם בגיל?", השתררה דומיה והקברן השלים את השיחה: "ואז רק קבר בודד היה באבו-ריש – – – "
התכופפו העודרים וביד נאמנה יישרו את שורת האבנים סביב לקברים, חיזקו השלטים, ובכל ההר הירוק סביב הייתה רק חלקת קברות שחורה, ובאמצעיתה הלוחמים.
במשעולי עציון 