ב"ה 1.5.42
הדסה יקרה שלום!
הנה רק ימים מועטים עברו ממכתבי האחרון, ובכל זאת איני מרפה לכתוב שוב. קבועה התכתובת אף "שאל תעשה תפילתך קבע" – הערה במקום, הנה יותר בדיוק אבאר לזאת אם אוסיף "הווי זהיר בקריאת שמע . . . ". אין בין שניהם ניגוד אפוריזם [סגנון כתיבה, אחד מוסיף לשני תוקף, ולכן ההקדמה לבדה לא חשובה, הוספתי רק בכדי לבאר לך את ההתמדה, זאת תורה וללמוד אותה, מעשה אדם ורגשותיו לא בהברקה, כי אם בהתמדה נמדדים.
את מכתבך קבלתי בשבת ולא יכולתי לקראו, כי אם בערב, הייתי מאוד מתוח, אבל עמדתי בניסיון וכנראה רצה המקרה לטובה, בקראי את הגות לבך, את כובד המאוויים לא כשלתי תחת עוּלָם, להיפך הייתי מוכן לזה, התפלאתי כמובן קצת על ההצלפה העצמית שזה לא צודקת.
וכולי רציתי לרוץ והתנגד לסטיכיה המעיקה עליך בהטלת האשמות, מלבד זאת הייתי עמום ממש מעומק ההכרה "הדרמה-האנושית" שכתבתי עליה, התעמקה ברגע זה, וראיתי את זה שנאמר "ופני לא יראו . . ." כן! – זה חוק אנושי מְאַשֵר וּמְאַמְלֵל כאחד. לא אוכל כמו המשורר לקרוא בפתוֹס – "זאת תורת חיינו חפֹש ומצֹא . . . (פנים אל פנים), כי יותר מדי מרגיש אני את זאת על גבי. יפה ההכרה, אבל לא משקיטה היא השתיקה. הנך יודע את הסיבה של העובדה, אבל בכל זאת הנך שואל: למה? כאן באה העצה של הפשרן – הכנע! ויש ההולכים בראש זקוף תחת שוט הגורל, ויש הזוחלים על ארבע . . .
אבל לשניהם יש עוד האדם הפשוט הבריא, היודע תורה של צלילה בין מוקשים, של סלילת מסילה לרגע האושר שפותח את שפתיו – כי טוב! ודרך זאת שהאדם הולך בה – היא האהבה, הסליחה והרחמים, אין קיום בלי סליחה ובלי תשובה, לא ניתן לאדם ליישר עקמומיות הבריאה, לא ניתן לשנות את פנינו, אי אפשר לנו לשנות חוקי תבל, מן החובה לגמוע חיים בזמן צמא, ולא לשבור את רוחנו – על מה צמאנו? בנוגע לעקיבא [גיסו] דברי מכוונים. הנך יודעת יקירתי שלא ההיגיון קובע את דרכי אדם, הזכרתי את הסטיכיה וראי ושפטי לבד, מעט רציתי לעזור לו? הערב אחד ברח לי בלי שום תשובה. יש לי כמובן הצדקה ואי הצדקה, אבל מי כמוני זוכר זאת? מעט רצינו לעזור לו? זה בנוגע חצי מגילתך שהעציבה את רוחי, ועתה לו ידעת כמה מכביד עלי כל זה שאני כותב, יש הבדל בין דברים שהנך אומר ובין דברים כתבתך, תמיד יוצא בקבלך מכתב שכל הערה נקראת התוכחה וכל מילה סתם נקראת בהרבה פנים אחרת. כשהנך שומע קולו של בן אדם, לפעמים צלילי נגינתו, קצב דבריו, הבעת הפנים – הם אספקלריית האני האמיתי, ולכן תמיד בכתבי הנני שוקל שוקל אף שהנני יודע שאת צליל קולי נשאר כאן בין ים וארץ, לוּ הגלים ההומים והסוערים יכלו לטלגרף קצת מרשמי מבטי לרחק הרב משמעותי: אנושי, אישי, לאומי וסוציאלי, היית אז מבינה את כל זה שדברתי וכתבתי עד עתה. לא רוצה אני בכלל להזכיר את היום הזה, שכך חשבת את עצמך לאשמה ובכית (?), בכדי לא להעלות את זה שבטח עבר כבר.
יפה הגדרת את הקשר בין פגישה ופרידה, הייתי צריך כאן לכתוב הרבה מאוד כדי להבהיר, זה ככה לא נמשיך . . . לא! ולא! נימוך הזמן – התפיסה הרֵלַטִיבִית של הופעות קיום אומרת פעם אחת לא דומה לפעם שנייה, אבל יחד עם זה לא משמע שאף פעם לא נפגשים עצמים ביקום עם אנשים, יש התחלה לכל צירוף ויש צירוף תמיד – אחריו כל החומרים והברואים נפגשים תדיר ולכן נפרדים גם כן. הנך זוכרת את דברי העלם והממזר ב"דְוָי" כן אחד בנו במכה והשני לועג, זאת היא הדוּ-פרצופיות לביצורה ובייחוד באדם. הדוּאַלִיזם הוא עולמינו ובכן שוב לדרמה האנושית ולזה נופח יהודי אופייני ופרטי מיוחד. נתראה בטח בקרוב ואז הכל נתקן.
אל תבקשי סליחות , לא התעקשתי כאן אף שמתכוננים לחיי קושי.
הזדקפי שוב ושלא ידע כסיל דבר והמחסן שישתוק ואל ישאל בשלומך.
זה מצער קצת – הֵֵ? כל כך הרבה ציניזם ובקורת? כן הרבה דברים יורדים מטה לאור תבערה גדולה בעולם. ברוב ברכות ונשיקות. שאול
ד"ש לכל החברה.
ב"ה קבוצת "אברהם" 3.6.42 יום שלישי.
הדסה היקרה!
הנה באתי לכאן בצהרים, כנראה שטלטולינו לטובה. אני שוב בקבוצה, יושב אני על ראש הכרמל ומסתכל על הבית ועל המישור של בת-גלים ועל העיר המטפסת למעלה אל-על, יפה כאן ונוח.
זה שבוע ששוב הננו מופרדים ובעוד שבוע בערך שוב נפגש, זה מסתדר באחרונה בלי שום קושי מיוחד, אני באמת אומר לאנשים שזה בימינו חיים קלים, מה אנו יודעים מקושי? ולחיינו אלה אנו שרים תשבחות, כאילו זאת פסגת ההתאמצות. בבוקר ירד גשם דק סמיך וחודר ועת השמש קורנת והכל ירוק ורענן, הננו מצווים לגדול עת הטבע עם היופי הזה נסוך, בוודאי בצזיוארה מלבינים סלעים כמו כאן על הכרמל, גם את השתחררי מעצמך כמוני ברגעים אלה, הארץ לפנינו פרושה כשמלה, בנוף העשיר ובנביטת הירק זה עתה מסביב אנו יחד משוחחים, כי למה אם לא לצמיחה נפשגנו ? . . .
כתוב בליבנו חזון גדול/ כי יש אי דרך עוברת מעל תהום / לחפשי אותה אנו הולכים/ חלום הנגוז אי אן לנדודים . . .
ושוב שורות זעירות מול הכרמל למעלה מול המישור השחור של בת-גלים.
. . . כהוזים חולמים גמלים הולכים/ואנחנו בשרשרת עולים/יש כאב בלב יש ניצנוץ בעין / אנו באים לבנות ירושלים.
דין דַן . . . דַן דַן דַן . . .
אי משכן? היכן הר הבית?
דין דַן – – – – – – –
אנו עולים כאן
מבאר שבע ודן
מפולין ותימן
דין דַן – – –
נלכה ננדודה לעצמינו גמלים
זה פלא חלומנו זה תוך האגדה
כתובה בליבנו בדרך לגאולה
כתובה במעמקים במגילת הליכתנו.
דַן דין דַן דין דַן – –
בגלל הכרמל זה היה ולכן סלחי לו לסבא הוא ערום מחור, אבל טוב ובעיקר עתה אנו שנינו על גבו יושבים, את בדזיורה ואני מול בת-גלים, בשליחות גדולה נפרדים ומאוחדים שאי שלום ממני במעט מילים, אני כאן מביט לבאות למרחקים ואת קרובה מאוד!
אני מקווה שכתבת לי את כתובתך ובכל זאת אני רוצה לשלם את נדרי לימים, כמזמור שיר ליום שלישי היום רק מכתב נשלח אליך.
הנה באתי מהשדה איפה שמנחם [אחיו] עובד, הוא עודר תפוחים, מאושר אני עם כל הכובד שפני מקרינים נגלדו קצת הפצעים, ולא ידעו כאן שזאת את שאתי כה מתיזה אור ופורשת שלווה כפרית.
– מה שלומך? האם העבודה יותר קשה? אל תיבהלי מאי-נעימויות של ניקוי סירים יקרה, יש לפעמים אז לא פחות סיפוק מאשר בעבודה בגן בשדה וגם מהתנדבות. בשביל מי הנך מבשלת ומנקה? חשבי על זאת כמה סירים עתה נקיים מתבשיל ואי ידיים יקרות מנקות, חשבי באותו רגע על עבודתך שדומה היא לעשוב הגן, להשקאה של פרחים. אהבת את הטבע ואת העמל, היום זה הגן, זה המפעל הגדול – כי מה לנו היום עם רדוף ואומלל לעומדים במערכה הוסיף כוח בריאות? הלא רצית בזה, תמיד העבודה בעצמה מאוד משעממת, הקריני את הכוונות, את הרצון להתמסר ותראי פרי בעבודתך . . . היורד הרבה גשם אצלכם? הגרה את באוהל?
אני מצרף את שבועוני הקבוצה לפי בקשתו של שלמה [חבר כפר עציון].
כאן שקט. מנחם סיפר לי שדנים במרכז החקלאי על כפר-עציון – בקבוצה הצביעו 16 נגד ו 13 בעד.
חזני התפטר בגלל הסירוב לצאת לשם. אני כבר כולי בדרך שוב בעוד 5 ימים בעזרת השם אבוא .
אולי נחוץ לך דבר מה? כתבי תיכף.
אני ממהר כדי לשלוח עוד היום את המכתב, אני הולך למושבה לחפשֹ סרט [צילום], רוצה אני מאוד לעשות קצת תמונות.
דרשי בשלום אברהם, יכתוב דבר-מה גם לרבקה ברכה.
– מה הוא אברהמ'לה עושה אצלכם? – הדברת אתו? ד.ש. משושנה ב. ממנחם ומרבקה. רפאל מסר לי על ביקורו אצלכן.
השעה דוחקת היי שלום יקירה עוד קצת עוד כמה פעמים אם ימטיר גשם בארץ ואני אטפס למעלה אליך, כפעם בעירה סירות נכר לשלוח לים ולרצות גדול ולצמוח, הך גשם בראשי! כה טוב היה עם ראש רטוב להתהלך ברחובות ולהאמין כי ברכה בגשם, כי שפע תנובות מהכרמל לצזיוארה ברכתי לך הדסה.
בשמש בקשת ערגון. שאול .
במשעולי עציון 