מכתבים להדסה 23.6.1942,18,8,1942.

ב"ה 23.6.1942                                       תקראי את שאר המכתבים

הדסה יקרה שלום !

לו חיינו יחד, היינו בטח שעות על שעות שואבים מתוכנו, ומרגישים ברכה אחד לשני הרבה הרגשות ומחשבות. אינני יכול לשכוח אף לרגע שקבלת עליך חובה קשה כזאת, קשי גורל נוקשה, יקרת בגלל זה, אבל כמה עצוב בעולם נבוך? הפרידה היא תמיד קשה, וזאת קשה ביותר, כי נפרדנו כל כך הרבה זמן, כל רגע היה מזכיר לנו כמחוגי השעון, עוד רגע עוד שנייה, ולא יעזוב הרצון לשתות את קביעות הגורל. יפה הגדיר זאת חנוך [אחימן] באמרו "זאת הטרגדיה האנושית הגדולה: כן חובה, הכרח ללחום, להגן בגלל שהמוות והכליה קיימים. בפנים האדם במאה זאת, ובמיוחד נפש האדם היהודי נתקלת מתוך פנימיותה בסתירה עמוקה מאוד, סופוקלס "אנטיגונה" ועוד דוגמאות אחרות. הנך זוכרת יקירתי "אני חי, כדי להוסיף אושר, כדי להאיר. העולם כל כך אומלל בעומקו, ואני בתוכו הכי הרבה. בגלל זה שאנו רוצים לגאול אותו מהצער – איך אוכל להאמין? איך אוכל לבטוח באדם? כן ואחר כל הקרבתך קשה יותר. – מנגד – עלה על שפתי בימי הפרידה האלה, כי זה שזוכה לראות את קרני האור את קרני האהבה סובל פחות סובל מהאלמת, כך האדם מפרפר בין תמורות החיים, נהיה מאושרים כי זכינו לזה.

לא פעם דמעה ירדה בעין, ידעתי את הטרגדיה הזאת פשוט כמו שזה. לקחנו עלינו מלחמה קשה, ללחום באויב קשה, אבל הנך יכול לרכז את עצמך, ולהעמיד לרשות החובה בשלמות, אבל ללחום נגד עצמינו, להשקיט רצונות בוערים, לטמטם רגשות, ולתת לעוף עם כל רוח, לראות איך חלום התגשם, ובכל זאת לא נוכל להיות יחד, ולרעוד על קיומו, על זה קשה ביותר. איך הנך חיה עתה? ספרי ספרי, כתבי ואל תשקטי על שום דבר. רק עתה הנני פתוח כחוף זה שגלים גלים מוצאים בו מקלט והוא נכסף . . . מה עם עקיבא [גיסו]? דרשי בשלומו. איפה את עובדת? מה עם רגלך? שכחתי לשאול את מנחם [אחיו]. מה בקבוצה? ובמחסן השותק ככה כמקודם? היכולה את לקרוא בשקט? זכרי מה שדברנו. התחזקי התאמצי, אני אתך – המשיכי על אף הכל להיות שקטה, אמנם אינני יכול להבין אותך אף שרצוני כל כך חזק. היי ברוכה. זכרי לכתוב כי זה נשאר לנו כעת. מסרי דרישת שלום לכל החבריה' שלנו.

אולי אבוא לחתונות.                       ברכות אין קץ.      שאול

 

הדסה היקרה!

מכל מקום ובכל אופן יש טעם למנהג הזה, כך אמרתי בליבי ערב הכתיבה הזאת.

שוב שבוע עבר ולא נסעתי, שוב שבוע הצטרף לחשבון העבר – ומחר?

לא ברור כלום. כמו המערבולת עצמה כימינו אלה. אולי כן! אולי לא! אין יותר ממני קבלת הדין (המרגיז) להתמרמר, וכמוני גם את, לומדים את פרק ההסכמה בתולדות הפרידה הזאת.

. . . אתמול דפדפתי בדפי המכתבים, ככה קצת לטייל בדרך פגישתנו, כי טוב בלילות לנדוד לאי-אן חייך ולהקשיב לרחשים מדובבים בפלא ולהקיץ לשלהבת הצנומה בפאתי ימים וערבים ולילות . . .

. . . כי יש קשר הדוק בכל העתים ובכל ההופעות בין פגישתנו בפרידות ובפרידת הפגישות. כחיינו האנשים, אהבתנו וחלומנו. בלידה חותם מוות, כי מן האפס והתוהו החיים עולים, ובמותנו קדושה רוממה כבהבלי קמתנו. בשחר בזריחת השמש, חוק שקיעתה מרומז בצללים, ובערב בבואה חקות הזריחה נערגת ביקום. אביב וקמילה, סתו ופריחה, מנוחת הים והסער, ושונו גרירים של עם ועולם ואהבתנו בפירורי הנצח –"כי בלילה הכול מקשיב להולמו של הצער, כי בלילה כוכבים עצובים במרום –(אור?) / וסודות מתלחשים אי שם בעומק כלתפילה – שמור! שמור את ניצנוצי הדמעות המרים / העלה את מכאובי המעונים / חומות אלה קדושים – כן! ימים ערבים ולילות . . .

" . . . גוילים, גוילים עוברים לפני ימי הראשונים בצבא. לילות טעונים הרהורי נפש ועמוסים עצב. ניגונים ניגונים נשמעים שיחותינו בערבים. גילויים גילויים מכתבים –

(י' תמוז תש"ב) (שבוע ראשון לפרידה) "כי אי אפשר לעמוד מרחוק ולהסתכל באדישות בכל מה שנעשה מסביב, אך נולדנו בתקופה אומללה כזו, עלינו במו גופנו ונפשנו לסבול את סבלה ולכאוב את כאבה. ואם מולדתנו בסכנה עלינו בכל יכולתנו להגן עליה ולמלא את חובתנו מתוך הכרה. אלה הן מליצות ומילים מצלצלות סתם, אלא זאת היא הרגשתי והכרתי ולכן השקט הנפשי".

אך כנראה מתחת סף ההכרה יש משהוא טמון ומעצור המתגבר על כל זה, על ההגיון הקר ועל רגש החובה וחרדה לחיים היקרים ולכל מה שניתן ברגע זה בסכנה.

. . . רבים השתוממו בוודאי למראה פני השמחים, אך חשבתי בליבי! מה אתם יודעים להעריך כל זה. כמה טוב לי שאני יכולה להנות מזה  שנותן לי ולא להתעצב על זה שאינני–(לודוויג, מיומנו של ד'ווינצי).

וזאת כתבת יקרה עוד.

"אמונתי חזקה שהיום הזה בא יבוא למרות הידיעות ההולכות ומחמירות, ואז לא נפרד יותר, יחד נלך בדרך חיינו אשר כל אחד מאיתנו ישתדל להטיבה ולשפרה ולהביאה לשיא של יופי שבחיי המשפחה היהודית."

אין בדעתי להוסיף ולפרש ולפתח את אמירתך זו, לא אוסיף שום דבר, רק עתה חרדתי חולפת. מאז השוכנת ומלווה אותנו. – עתה לא נפרד!

תארי לך את ציפיתי זאת, ואת פרפורי אלה לבוא יום זה, הנארג והקדוש, אמנם גם חרדה חדשה ועול חדש מעלינו – "בית לבנות". הננו יחד בתפילה להצלחת דרכנו, עתה הכול יותר כבד ויותר אחראי.

יתן הקדוש ברוך הוא נכונות לבב, ופתחת נשמות קשב רב ותמידי לשנינו. בל נחטא בל נתלבט בדרכנו הקשה הזאת ומזהירה.

לא אחשוב על עירום ועל קשי עורף של תקופתנו. אני מאמין!

נלך יחד ונצליח. אמונתי העתיקה האומנת הוותיקה. הובילי, שאיני, ברכיני.

אני ממהר כדי עוד להגיע לשבּת אליך . . . אתך הסליחה בעד מהירות ודהירות המילים. שבת שלום ומבורך! לכולם ולך. חכי לי יקרה במנוחה כי אבוא!

דרישת שלום עבור כולם.                               בשלום ובברכה היי

                                                    שלום ואהבה. שלך. שאול

 

ב"ה ג' תמוז תש'ב (סרפנד) [18.8.1942]

         שלום רב לך הדסה!

הרי הננו עוד "נוסעים" ובנסיעה פתקה כזאת מעט מהמתרחש אתי תוסיף לך יותר מאשר לרשימת המספרים. בכל האפשר רציתי להיפגש עם עקיבא [גיסו], ידעתי שצריך לעזור לו בסידור הגיוס, וחוץ מזה רציתי מאוד שנהיה ביחד, ביום רביעי נשברנו ובערב נסענו למקווה [ישראל].[, פה נודע לי שהיה ידבר עם החברה והם שללו את התגייסותו, אחר כך הוא נסע לדבר עם רודי [אברהם הרץ מקבוצת יבנה]. דוב [קנוהל מכפר עציון] פגש אותו בתל אביב, אבל לא דבר אתו. תביני לבד כמה זה מצער אותי, כי יתכן שיתגייס כן, אבל נהיה מופרדים. בעוד שעה (-12) אנו נוסעים לתל-אביב, שם נקבל מדים "ונתחיל" . אודות סידור הכשרות קראי את מכתבי למנחם. דברתי עם עזריאל [ברוק מכפר עציון] משיחתי עם עקיבא, וקבלתי את הרושם שגם הוא לא לגמרי בסדר, ואין פלא חיינו בקבוצה חסרים קצת אהבה, קצת התמסרות, אנשינו סובלים הרבה מערירות, מבדידות. מה שלום רגלך? כתבי לי אל תחכי על מכתב ה"גדול". מצב רוחי טוב, אנו מתלוצצים שאחרי יומיים היותנו כאן היה נחוץ שוב שבוע חופש. את בטח מסכימה? זכרי יקירה ואל תתני להתל בך. התחזקי אני אבוא בהזדמנות קרובה. לעת עתה התקרבי והתקשרי עם אנשינו במיוחד, יש צורך להתקרב אני בינינו, יש ועולה בי גיל על פינה קטנה ויפה של משפחתנו המתבצרת. דברתי עם מנחם הרבה בדרך, הוא עמוס הוא מוותר כל כך הרבה, אין לי גם לא סיפוק בכל זה חייו שוב. קראי, למדי, נוחי, אל תעבדי בלי חשבון. תדרשי בשלום שלמה לאה [חיימוביץ] רחל [רוזן] מינה [שיינפלד] שלמה 1+2 [רוזן+קלפהולץ] אלכסנדר [נויגר] וכו' ושרה [דמסט] במחסן [כולם חברי כפר עציון]. בברכה ובתשוקה . שאול.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s