מכתבים להדסה ולאחיו 22.10.1942-10.11.42

ב"ה יום חמישי [י'א חשון תש'ג]    22.10.42

שלום הדסה !

זה לפני שעה הגעתי לקבוצה במקרה, רצינו (אני ויצחק [בן סירא]) ללכת העירה וצצה מחשבה אולי? – ונסענו.

מתקרבים ימי עזבנו את חיפה, אומרים שכבר בשבת, אבל יתכן שזה ימשך עוד (הלוואי!) נקווה שאולי כשתהיי בקבוצה בשבוע הבא אוכל לבוא ואם נעבור בינתיים אזי יוצא לי חופש בימים הקרובים. 

לפני ימים מספר חליתי, תודה לאל שהנני כבר "משוטט". דברתי עם רבקה [גיסתו] והיא מסרה לי מקצת דברים על שלומכן. מקווה אני שקבלת את מכתבי בינתיים. שמעתי שכתבת וכנראה אקבל את מכתבך מאוחר, עדיין בכל אופן לא, בכל זאת כתבי ואל תדאגי שזה לוקח כה ברבה זמן, זה יותר טוב מאשר בכלל לא. סיבת ביאתי זו הייתה פשוטה מאוד – גמרתי את הספרים ודוב [קנוהל] לקח להחליף והביא לי אחרים.

הנני מסתובב ימים בלי עבודה ובלי התעסקות, ככלי אין צורך, קמתי ונסעתי, ולקחתי לי כמה ספרים, זה נחוץ לי עכשיו מאוד, כמובן שדאגתי לך הרבה זמן – איך לא להזכירך? – איך לשכחך? את שעונך תיקנתי, אבל לא הוצאתי אותו, אמסור לעזריאל [ברוק] שיוציאהו.

עכשיו כשהגשם כה מרביץ וחלחלה בעצמות, הנני נזכר את התחלת השוחות, עתה היה לי כה טוב לשבת וקצת לקרא ויש כל כך הרבה נכתבים דפים עשירים בחיינו.

המשתלה מעמיקה את העלייה, אמנם שקט אמנם סלול הכל, אבל אני מרגיש זאת מתקרב מתקרב ובא יבֹא. אם יום זה של פגישת רחוקים וקרובים מפורדים וקבועים משפחותינו תבואנה תעלנה ואנו להם את יופי חיינו במתנה את ייחודינו, כולנו נביא זה השכר היחיד להם. בטח הם שם חולמים על זה בטוח באופן אינסטינקטיבי הם מרגישים, שכאן בית חדש, להם האומללים האהובים, קם. נעבוד בשקט ונקווה.

מה שלומך? כתבי. אני דורש בשלומך מתוך נאמנות ואהבה. היי ברוכה וחזקה – הצליחי בעבודתך! (בקרוב נתראה) בנשיקות. שלך. שאול

ד.ש. ממנחם [אחיו].

 

ב"ה א' כסלו תש"ג                  [10.11.1942]

אחי היקר!

שא את דברי והקשיב האף אם יקשו ברצותם לגולל דברים שכמעט נמאסו ולערער החלטות שעודן חבויות בלב הדואב והפצוע, סלח לי מלכתחילה.

אמנם לקחתי על עצמי לעזור לך, בכל זאת אנסה להסביר את עמדתי בקצת יותר בהירות ובאורך רוח לפני שאנו קובעים דרך (דרכים?) להבא.

דרכים הן בעולם התכלית וההכרה, נתיבות החיים, החברה והפרט. קרא בעבר האנושיות בעברך אתה ותראה את ערכן, משולבות הן אף אם גם חושבים אחרת. אין הכרה (מטרה) סתם ואין גם תכלית אחרת מאשר המטרה – הרגשת אֹשר בחיים. זאת שאלת השילומים בעד עמל ולידה אחרי חבלים. רגילים אנו להבדיל ביניהם, כדי להגדיר מהלכי אדם ולבד לדעת-איזו היא הדרך?

אחד הקובע דרך התכלית ואחד הקובע דרך השאיפה בדרך אחת הולכים, המפריד ביניהם הוא מושג הזמן או יותר נכון אורך ההליכה, המרחק ההיסטורי, דרך המטרה ארוכה, מכיוון שהיא דרך כלל האדם וכלל הדורות – היא דרך הנצח האנושי, היא מובילה את כולנו לסבֹל, ללחום בעד קיום וגם להסכים עם הגורל. החיים הם מלחמה שהיא הסכמה, או הסכמה שהיא מלחמה במסגרת תנאים וסיבות בהשתלשלות דורות בעד החיים עצמם. כן! "החיים הם המטרה" (אדלר).

התכלית היא אחות המטרה שמפגרת, שלא מעיזה ללכת בדרך ארוכה, ובכן קצת פחדנית, במרחק ההיסטורי היא מעצבת את המטרה, היא מתגדרת בשטח ומפקפקת: "עד כאן" "רק זה רצוני" "למה לי ללכת בגדולות"? היא נובעת מעייפות פסיכית ונפשית, ומופיעה בזמן התנדפות האמונה בחברה, ולכן היא מקצרת את תווך דרכה, היא משטיחה את החיים וחושבת מלמעלה לנוח בזמן שהחיים הם עמוקים בתהומות כבדים והרי סכנות.

לכל דור מטרות שהן פרודות מתכלית היקום והבריאה, נקבץ אותן ונצרפן ונראה: "כולם הולכים למקום אחד" יש פסגות שאליהן כולם נמשכים, יש דורשי הרבה (מקסימליסטים) ויש מסתפקי במעט, אבל כולם מכווונים "לדבר מה", קרא לזה: "תכלית", "מטרה", "חלום", "חזון", ואפילו "שגעון".

כל משפחה בדורה תָא כוורת, שבה האדם אוסף את הצלחתו ואת אכזבתו, את שמחתו ואת עצבו להיגאל, להתגבר, להשתחרר, לאהוב ולשנוא, כאן טיב ורצון מזג ואופי, שורשי הגזע. בעד המשפחה בעד "משך היוצר של האנושות הטובים שבדורות לחמו".

ועתה נשוב קצת לכלל ולחיי היחיד. תורת החברה מתמיד למדה את שתי צורות החיים, אידאלית ומציאותית. יתכן שזה שוב מושג יחסי מאוד, המטרה הרחוקה של דור אחד נעשתה במרוץ הזמן לתכלית הדור הבא, התאמצותו של אדם אחד לנתיב האושר, נהייתה לשני מחר לחיי היום-יום, כך החלום נעשה למציאות ששוב זקוקה להתיר לתיקון. בעולם בנוי על שיווי משקל, לכל ייצור רצונות להתקיים ולחיות, וטבעי מאוד שקיימת מלחמה והתחרות בחיים, אבל המוסר מלומד את כיבוש הרצונות את הפנית המרץ לעמקי ההוויה, לא המשיג הרבה נכסים ולא השולט על אחרים, כי אם היודע לחיות. יש צורך בהבנה עמוקה שפורשת מאתנו לקבל מרות הגורליות האנושית ואומרת- "הסתפק במעט" כדי שכולם יוכלו להנאות. – התחלקו בני אדם במעט האושר הניתן לכם! כמותו ואיכותו בכם תלויים! ולכן נחוץ לכבול את היחיד שלא יחרוג ממסגרת צורכו הפרטי. מידת ה"כיבוש" (צמצום מול התפשטות) קשורה בעושרנו הפנימי, במידת מנוחתנו הנפשית, גם המשפחה מתפתחת לפי חוקים אלה.

עכשיו בא והבט!

משפחתנו בצורות ובשורת התחייה העברית כל כך הרבה שיאים לה, כל כך הרבה נתנה והתמסרה – וכה מעט השיגה, לא עלה בידה מהרבה סיבות ללכת זמן רב בדרך הארוכה המובילה תנובת העמל אחרי שנים רבות "הביתה". אי יציבות הכרתית וחוסר יכולת מעשית, חיוורון פסיכי ורזון גופני, וגורל האדם בה כה עצוב! בוא ועלה על בתי הקברות – וספֹר!

החשבת פעם על סתרי הגורל הטרגי הזה? – כמה שנים רובם חיו? – ואיך חיו? – למה השתברו ובלו כל כך מהר? – אף פעם לא זכו להנאות מחייהם . . . לכל אחד תקופה של מתיחות, של פריחה, של חתירה ומרד, ופתאום הקשת יורדת מטה מטה . . .

– קברים רעננים נוספו לנו, גם החיים עוד מתוך פרספקטיבה אנושית גרידא מוחרבים והרוסים.

יש שבחורבה דווקא רוח עתיקה בריאה איתנה משכנעת, ואצלנו? (כֹה טרגי הגורל!) בנינים לא גמורים  – – – חומות מתרוממות בעוז כזה, באמונה, בלהט, בקדושה של מאבק גדול בין החיים והמוות, בין להיות ולחדול, ופתאום אין היד עולה שוב לבנות – – – מונחים אבנים באיחור הדרך למטה בהתחלת חייהם: קברים רעננים במקום חיים.

– אין טעם לקיומם – והם כֹה יפים ! – אין מנוחה בביתם – והם כֹה בוטחים ! – אין בריאות בגופם – והם כֹה עמוסים!

– ההנך חושב שמיותר להתחקות על שורשי גזענו? – האם אנו רחוקים מהם? רק קצת הלאה הגענו מפני שידענו ללמוד מהחיים . האם נוכל לראות את עצמנו? מטבע אנו בני המחר – אי מנוחה כזאת מובילה אותנו למרחקים, מזהירה בנו הפעולה בעד הכלל. אם לא נדע שמור את טבענו, אם לא נעשה קבע את הגילויים האלה שכולם התאמצו לגלותם, נשאר כמוהם באמצע הדרך. (זה עצוב מאֹד!)

אני לא גורס את המקובל "כל-זמן מאיז יונג לויפט מען" [כל זמן שאנחנו צעירים אנחנו רצים] לא יקירי!

יש צעירות קיימת, שהיא גם בשינויי הגיל והבריאות מחזקת אותנו ומאירה את חיינו, אמנם הזקן מוביל אתו ניסיון, אבל לא הזקנה היא החכמה. אל נתכחש לעצמינו, נדע למקור החולשה האומרת "סוף סוף קומט מען צום שכל" (אבוי להישגים כאלה).

רק מתוך עושר ואושר פנימי האדם שבע רצון, אין הכוונה מונעת מהגורל "לעורר" את חייו בניסיונות ובמהלומות ומכות. מי שחושב ש"שם" טוב, הוא טועה. אין "שם" – הכל פה! כמובן יש הבדלים בצורות החיים, אבל תוכם אחד. אמונה ויכולת לסלוח (כי לרצות כולם רוצים) לאדם כמו שהננו סולחים לעצמינו, לחיות עם אנשים קשה, אבל טוב להתאבק בדרך המלך מאשר להסתתר בתחתית הספינה, ושם להיפגש עם שר הגורל מר מאוד. אל לך להעמיד את רעתם של אנשים כפעולה ישירה נגדך. אל תעמוד עם הרעים בדרגה אחת. הבינה שגם הם "החוצה יצאו מכיוון שמחנק בבית". – מנין כל כך הרבה זמן לשמוע מה שלא צריך ומה שלא נאמר לדגור? – האם לא מהריקנות הפנימית הזאת?

– איפה תמצאו פחות רע ויותר טוב וסיפוק מאשר בקבוצה? אם כל הרעה היא עולה על כל סביבה אחרת, מכיוון שבה גרעין החותר לתיקון בחוץ אף זה איננו.

צערך צערי, והכרתך (הנכונה) את הציבור אמתית, אבל אינני יכול לראות ב"לבדד" פתרון. זה יהיה עבורך כה עלוב ודל, זאת היא חזרה על תופעות רבות בהתאמצות האדם שבמשפחתנו להיגאל מתורשה להתחסן ולהתגבש שנשאר בדרך.

הנני זוכר:

עוד השחר לא עלה בעיר ואנו נוסעים עם האמא ז'ל לבית חולים, אכולה מחלה אנושית וחלשה מחזיקה את הכרתה בערות "אל תכתבו למנחם על שאני חולה, בל ידע זאת. הוא חי על אדמה בוערת, הוא וודאי שומר בלילה . . . ולשומר נחוצה מנוחה . . . האויב אורב על כל צעד . . . (האויב ארב כה בבטחה לחייה) – אל תפריעו את מנוחתו.

הגה יקר, שמע לחזונה, "צריך מנוחה לעומדים בשמירה. – ומי לא שומר בתקופתנו? – אי מנוחתך? ביתו של אדם – האשה, המשפחה, אבל אם היא כה צרה וכאובה – איך תשמור?

הנני אוהב אתכם יחד, אבל היה גבר! התחסן! בל תוביל אותך החולשה מעבר החברה. נכון מסביב רע, אנשים לועגים וחותרים, הסתכל-נא בעיניים פתוחות וראה – האם אינך מרגיש "בינוניות" ו"זעיר בורגניות" שמונחת כפח לרגליך אם תעזוב את הקיים?

במקום לחזק אותך להיות לעזר נעשתה לדורשת מתוך חולשה לסור מהחברה – שמור, נצור חייך! התגברה, העלה גם את רבקה לדרגה נאותה, בשקט לשאת את העלבון צריך, ואז הבית כהמשך למטרה כמקום חיק אם המולידה, אלה האבניים של המחר. לאן תלכו אם תצאו את המלחמה עם האנשים "השנואים" האלה? אי מקום אחר? אי אנשים אחרים? עשה ניתוח והתבונן, הרעים שבחברה תמיד יחכו "לדחות" את מי שהוא להתנקם בעצמם בדרך כזאת. עלינו להבין זאת היטב, להעמיס, לסחוב צעד צעד בעול (כמו שעשית). אני מאמין שבכל זאת התֹום, הישרות, מפלסים להם דרך לכל אדם ישר, הרע מוכרח לעזוב.

– כי עד מתי יכולים להלשין?

אסור לנו לתת לעבור לכוס על גדותיו, כי אז נשפך הכל ורק ריקנות מלווה אותנו, או שאנו מעמיקים כלי נפשנו וגדלים עם הקושי, או שאנו מתבצרים בתום שלא מכיר בסקרנותם ובריקנותם של אחרים להתחשל בחברה ולא לברוח. – מי אומר שזה פחות ערכי וטוב ללחום בקבוצה מאשר לסגת החוצה בתלישות, בלי קרקע תחת רגליך? אמרת לבד "אין תחליף נעשה – כן עצום! כל דבר יקר לעץ מדומה ולכן "אשתך כגפן פורייה", וגם הגפן לוחמת בעד קיום ואין שמים אותה בעציץ! במשפחתנו רבו אתמול עציצים, לנו לנטוע באורח-רוח, בסבלנות, עצים בריאים וחסונים! ועתה עוד ענין שמקשה על הסכמתי זו.

אינני יכול להסכים שלא נחיה יחד, שנפרד ושנתרחק. מנחם! – אנחנו הבנים? קשה לי להגיד "בֵיתך" "בֵיתי" ביתנו – אחד הוא בחזוני ואליו אנו מצווים ללכת (על אף הקושי), חשבתי שנבנה יחד את הקבוצה וביחד עתיד למשפחתנו בארץ, והיום אני מרגיש דבר-מה קם להחניק את החלום, לשבש את הדרכים ולהשלות. לא! לא חותכים את הגזע כדי להרכיב ענף, מביאים אותו לשורש ומניקים ומשלבים וכך מחדשים את שלשלת הנטע, דע תורת ההרכבה, שמור על גורל ועל חוק על תתן עקור שורשיך. התעוררה! לחום! אני אתכם יחד כה כואב על קושי החיים בקבוצה, אני אמרתי עזור לפלס דרך, מאהבה מהתמסרות אני כותב מכתב זה בדם בדמעות – אל תחניקו את חזון המשפחה!

עולים זיכרונות נוגים עד למאוֹד.

כמו אז שנשאנו את פטירת אמנו ז'ל כעורב שחור בלבותנו והוא כרסם את חיינו, ככה עתה הנני נושא בי רצונכם זה. הנני רואה את פניה, הנני חש את כאבה ואת אמונתה (המיותרת) להתגבר על המחלה, הנני יודע שנידונה למוות . . . חצי שנה מיתה בנו!  חצי שנה שכננו עם המוות עד שידענו – לא תמות! ראה את ידיה של יפה המלטפות את גבה ואת רגליה, כורעת היא דומעת ושותקת, ידיה של יפה, לבו של יצחק, בכיה של רבקה'לה וצערו של אבא, ובי כאבן מונח הלב מקשיב, מאזין . . . "רציתי להתחתן ולכן וויתרתי על כבוד ועל ייחוס.

קשה היה לי, אבל רציתי היות אֵם, ואהבתי את ביתי, את בעלי, את דלותנו וקשי הקיום, כדי להקים "בית" סבלתי כל כך הרבה . . . בעדכם ילדים הכל – כי מה הָאֵם? אדרסה לדור הב, פרוזדור לבניין, יסוד ועליה לשאת עול הבית, לסבול מבעלה (קשה לחיות גם מתוך אהבה אם עוד בן-אדם גם האהוב הוא בכל זאת יצור עם טבע , עם עמדה , עם רצון, עם תורשה , חולשות ואמביציות ולא תמיד האהבה כאן עוזרת) צער גידול בנים הצער הגדול ביותר!

ועתה כסרטן זה שאכל , שטרף אותה היקרה ז'ל לנו בכה מעט שנים! הנני מסתכל ביד זו הדופקת על פתח ביתכם. – נתחוה הנכם צעירים! התחשלו!

אם המסגרת הזאת לא תתקיים היו כמוני האחרונים לעזבה. – למה רבנו עם הורנו? – למה הפחתנו את אושרם? האם רק חלום זה היה?

לא תמיד החשבון נכון.

אני לוקח על עצמי דאגת המחר, אני אתמסר, אני אתחיל לקנות קרן לבואם, ואתם שאו בעול בעד "הבית" ובעד האם, בעד יצחק ויפה ורבקה'לה – ובעד אבא! מתח עוד קצת את החוט, נסה התגברה – היה גבר ואבא! אל נפרד מנחם. היית נחמה היה לעד הבכור המפלס. (אל תיקח כל זה לשירה.) כואב לי מאוד ולכן לא אוכל להשתתק.

– איכה נפרד בעצם התבערה? מחר ייווכחו המלשינים שמריקנות עשו את הרעה, להם טוב מהכל לעבוד ולחכות עד יום יבֹוא להכין את חייכם לעתיד הקרוב הנרדם עוד שיקרא לכם, לחנך ולגדל – שוב לשאת בעול גדול מתוך אהבה. הישארו עוד התחסנו! אל תשבו בפינה! אין פינות בחיים. יש חזית וממנה לא בורחים! יש שטויות בדרכנו – נתגברה. יש קושי – כך זה תמיד "כאלה", "ככה" בכל הדורות.

– הנהיה יותר קטנים מהם? – האם נוכרח להפסיק לעלות למטרה? בשם כל חבלי חייך עצור המרירות מלשלוט, האמינה ב"בית" – באדם הוא! בלב האם, בנפש האב ובדרך הילד, למען ילדינו עשה זאת. – אל נלך אחורה! – אל נתנוונה!

סלח אם הכאבתי לך.

                 אני כורע לפניך באהבה של אח.   לעד .     שאול

 

יקרה!

את כל זה שולח אני גם לך, כי איך לא תדעי זאת? יכולתי להרבות עוד ויש צורך בהחלט להמשיך. על פגישתנו האחרונה התחלנו לשוחח רק "קצת" על המחכה לנו בקרוב, אני לא ידעתי בעצמי על כמה שהגשמת הדבר קרובה – וכה פשוטה! שנינו קבלנו את זה פשוט כמובן מעליו, ולכן טוב שנפגשנו, ועתה טוב שיעבור זמן שהותך במחנה, כדי שנוכל להיפגש כדי לממש את בניין ביתנו, אמנם מקשה עלי מצבם של מנחם ורבקה, הנני בכל זאת מאמין שיעלה בידי לעצור השבר, חבל לי לכתוב ככה במהירות, על שאלות טַקטִיות ששאלת עליהן אכתוב לך או שנדבר הכל על פה. קבלתי היום את מכתבך השני, הראשון כנראה נודד, מחר אהיה אצל שושנה ויתכן שאצטרך לענות לך על מכתב שיגיע, זה יהיה הרבה מאוד בפעם אחת.

– איך הסתדרו שם בלעדיך? – העבר זה בשקט? ומה שלומך? הקראת הרבה? החזרת עייפה? "ניצלתי" אותך קצת הפעם, סלחי אם גזלתי קצת זמן מהחופשה.

כבר חלילים מושכים בעצב                    תן גשם טל ואורות

ומתייפחים כילדים ביערות                    בשדות העמק החרושים

הדר הכרמל בגאון נבואי                       פרֹש רחמך על בתי הישובים

מול החוף מביט כסבא טוב.                  כי ספוגי סבל וסחופי סער הם.

ככה שוב הפעם התפילה לי קרובה,           גם עלינו במהומת הימים תפילות חמות רבות.

                                              שלך כתמיד.   שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s