מכתב להדסה – שבת הגדול י' בניסן תש"ג

שבת הגדול

הדסה יקרה!

בלא יכולתי לותר גם הפעם על הכתיבה וגם לבוא לא יכולתי . . .

והנה צורך פנימי לי לכתוב. יש לי לפעמים מצבים שהנך רוצה לעבור עליהם מכיוון שהנך חושב אותם לתופעות לוואי. גם אני דחיתי כמו כל אחד מאתנו כאן את ניתוח המצב בכדי לא לעשות הרבה פרובלימה. ברצוני היה מה שאפשר להמעיט את הצללים שמתאספים להאפיל את היום-יום ולילה לילה של המגויס העברי, והנה פרשת החג הראתה לנו שהחששות שהיו מתחילות להתגשם. השאלה הזאת מעוררת בדיקת היסודות ולא רק יחסי לחג.

יש דיאגנוזה ברורה שלא זקוקה למילים שמעמידה את המפתחות, המאורעות והשפעת המחנה על היחיד ועל הכלל כרעה מאוד, ניוון אנושי ויהודי. ריקבון וגל עצמות נעשים הופעות רגילות. הנה פרשת "מצורע" השבוע בשבת הגדול. גדול ברוגז ובכעס כלפי זלזול כלפי אי רצון וקיפוח בכוונה, וזאת מלחמה עקשנית שדורשת וויתורים.

הנה נהיית למטרה לחיצי המתנגד. – ואיך לא לוותר כשהמצפון גדול? גם לך מצפון העם והייסורים, ואיך להתכופף לגמרי ב"גלות עברי" ולא להשמיע התמרמרות?

והנה העובדה איננה עוד מוחלטת, וגם אם אני אוכל לבוא הביתה לא קל הדבר, שאלה כללית היא ואסור לעשות חשבון פרטי.

זה בקצרה בנוגע לסיכויים לחג. אני עומד בתווך של התאבקות פנימית עמוקה, ובכל זאת אני מדוכא מהעניין, כך מתפתחים לעת-עתה הדברים, קבלי את זה בידיעה רגילה על פירוד לבבות שבתוכנו, לנו לקבל את החרפה כי בתוכנו היא, אבל נחוץ להוקיע אותה, וזאת הננו עושים. יתכן שאסבול באופן פרטי מהדבר בכל אופן אני עוד מקווה שאבוא.

אל תדאגי הרבה! קבלי בשקט את הידיעות הלא משמחות לגמרי, אני כבר חושב על האפשרות הזאת מספיק, לא הסכמתי ולא אסכים!

וכעת לקראת היום לקראת קבלת החג ובעיקר לשבת הייחוד עם עצמך עם האור של נרות שבת לשעת הדומייה החגיגית ספוגת געגועים עזים אליך, עת תישאי בנפשך את התפילה ושוב הבדידות להפרידה יופיעו זיכרונות על היקרים, על אווירת הפסח בבית, על השבת הגדול עם כל מנהגיו. בשעה זאת הקדושה, אל תפלי תחת כובד המציאות, אל תורידי ראש באכזבה, שאי בגאווה בקומה זקופה את שפלות ועבדות הנפשות של הדור, דעי את אמת המלחמה, הלוא הנך מרגישה ומקשיבה לתרועות והדים, לעצב ולקדושה של פרפורי בשורה. הנני מעביר בעורקי את חרדת הטוב שקים עוד לגורל האדם, פתוח פתחתי את שערי ההתלבטות עבורינו ויחד התחלנו ללכת קדימה בימי דמים ויגון. דעי את אמת המלחמה את הגם שבה את הריק ואת השפל שבה ובכל זאת התרוממי וראי את האור ואת הצללים יחד. גזירה היא ולעשותה.

השבת הגדול בא! שבת לפני חג הגאולה מחובתנו להיות ספוגי בעיות וחירות הגאולה והחופש.

ושאלות הן עדיין שאלות לא פתורות סתומות וקשות שאלות החומר, מגששות באפילה ואור אין. קראתי השבוע על זה שגורשו יהודים מסלובקיה לזביֶרציֶה שלנו, וחשבתי בליבי מי יודע איך שהגורל יכול להפגיש אנשים – לו ידעו על קרבה זאת שמה? ואולי הם יודעים? אולי אבי פגש את אביך כמות שהננו יחד. אולי . . .

לא אוסיף כמובן על הרצון לעזור להם, זאת לא מראים במילים, והמעשה הייחודי הוא לאשרך ולעודדך ולאהוב ולצפות עד היום שנשתחרר מהכבלים הלא נעימים מעלינו.

רוח הוא בנו החופש, החופש במלוא מובנו העמוק ולכן רגישים הננו לעוולות על אי צדק. שבת הגדול, שבת לכאורה פשוט, אבל הורה עיון ובעיות. – איך נגשר על הפכים שבעם? היכן ניגאל מכפירה כה זולה?

קבלתי מחיים ספר במתנה "ממלכת לנקאוס" ספר הולם את הזמן אהבתיו בקראי אותו לפני שנתיים.

מה עם השעון? מה שלום עקיבא? ושלום מנחם ורבקה? הכתבת מה?

_______________

היום יום רביעי. יום ויפה ובהיר שמש שמש שמש. כביש מתפתל מקביל לים כה קרוב, כה שונה לו. אצות מכוניות מלאי אנשים הלאה! הלאה!

יושב ואחשוב עליך יקרה על חייך חיינו חיי. ימי עבודה בקבוצה תובעים פשר למה לא לוקחים מאדם את רצונו ואת כוחו? האם רק רגש של ייחוד זה? האם הקבוצה תיהפך רק לסידור [סידור עבודה], לסידור בלי תפילה? יבש מלא מספרים וחשבונות? שמעת את שאלותיי לשלמה וגם את תשובתו שמעת, זה מצטבר באחרונה, אנו מוכרחים בסוף להפסיק להשלים עם השתיקה, עם ההליכה בצדי החיים ולהשתיק, זה יחריב אותנו, זה מוליד חיץ, זה בורא התרחשות.

וגם שאלת חובות וזכויות ושאלת ה"הון" ושאלת החייל החבר זה לא יתכן ככה . . . לא ולא, אני מרגיש שנוצרות סתירות במצב כזה! אני רוצה שלמור על ערכינו היקרים. אין כאן צורך בכסף שילומים בעד הליכה לצבא, אין גם יפה השתיקה הזאת והסכמה מכולם לא לדון בשאלות חיים, אין זה מן ההגינות ככה . . . לא! צריך לברר, צריך לגעת ברור מה מתחת הידיעות, מה מתחת לדלתות. הבית בקבוצה צריך להיות פתוח לכלל, לחיים, לעולם.

בפעם השנייה נדבר או נכתוב על כל זה, אי אפשר ככה . . .

מחר  יום חמישי שישי ושבת, לכן אקצר את המכתב, לכן אסתפק בפעם הזאת, בכדי להמשיך שוב, בכדי להתראות אתך לכל הפחות במכתב.

מה שלום רוצה? מה ספרה חדש? האם עקיבא נוסע שוב? ומה בנוגע ההתיישבות?

פרשה זאת מעוררת בי כל כך הרבה התמרמרות עצורה, אך לא להסכים? איך לרצות עוד לחכות. לשבת שנים בארץ וברגע הינתן שבת שנים בארץ, וברגע הינתן לעשות – לסרב, ומלחמה הלוא בעולם טבח רצח . . . מה שוב החליטו מחייבי השלילה ושוללי החיוב? [בנוגע לעליה לכפר עציון]

יפתי נפשי, אשת קושי ועול, תמונתך דמותך הפעם הזאת בלכתנו יחד, דמות חדשה, דמות רעיה מסורה נאמנה בת תקופה קשה ועיקשת – נעלה הנך! אזכור לך אזכור את כל צפייתך לדרך באו, לך למענך אתך וממך אנו אני ואת.

אתך למענך לך ואליך – הידד!

שבת שלום שבת "ויקרא" "צו" "קדושים" "אמור".

לקראת חג, לקראת מנוחה, מתוך החול, מתוך המעשה היום יומי, כי זה העיקר, כי זה החזון, כי זאת התעודה.

דרשי בשלום כולם ובמיוחד לעקיבא מנחם ורבקה. באהבה וכמיה. שלך לעד. שאול

– – –

*

פעם שאלתי שאלות . . . פעם היה אבא ובית לענות. פעם . . .

נחלי דם ודמע זורמים בין היום הזה ושעת הרהורים זאת.

הבית איננו, חורבה בלב נשארה, וזיכרונות כתנים מייללים בי –

פעם שאלתי שאלות . . .

הפעם אדום כאבל, אי-שם קברו לי יקירי חיי ואת אבא שדדו

וחומות הקיפוהו מעצורי ברזל ואבן והבית לבית-סוהר שמו – ייסרו את גורל העם.

פעם שאלתי שאלות . . .

הפעם אדום

הפעם הס בלב שולט זועם ומרוגז – שקט דווי בצער ויוקד בזעם.

ואת רעיה הביני הסוד של שתיקה הזאת

מוקד מוקד יוקד

וחיי להב מורד.

אני בשמירה חורד

ואותך

פעם שאלתי שאלות . . .

הראית את הספרים שקנינו? ואיך מזג האוויר? העשית נקיון? השאירי קצת עבורי בכל זאת נאמין בסידור בכל אופן. אני מחכה כבר לידיעה משמחת על רבקה וכלות עציון. כשאבוא נשוחח חביבה אבל אל תשכחי זאת. לא יכולתי לבוא הערב, הכבוד לא הרשה לי לבקש, ואני חושב שאת מסכימה לי.

דוב סיפר לי קצת על מהלך העניינים, כנראה שדבר היציאה יחכה הרבה זמן ובכן לעת-עתה לא תסעי לכפר עציון ואיך שלא יהיה, זה לא רע כל כך. הביני שהפעם לא באה המחשבה בכדי להשפיע אחרת, רק אני מציין שטוב שאפשר לנו יהיה לדבר עוד קצת, כך עוברים הימים והלילות.

ההפסיק הגשם אצלכם?

מה שלום עקיבא? אני חושב שאבוא יחד עם דוב ולא נקופח. אני אלחם בעד זאת בכל כוחותי, זאת לי חובה קדושה, הפסח הראשון יחד! איך זה יתכן שתשבי לבד בחג?

אני בוודאי אבוא אומרת לי המחשבה, ובכן שבת גדול, שבת טוב ושמח. בכל זאת כתבתי מעט, כולנו כמו על גחלים ותסלחי. שלך בשעת ערב חג הצופה בכמיהה אליך. שאול

ד"ש עבור מנחם ורבקה ועקיבא.

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s