מכתב להדסה י"ח שבט תש"ד. ה"קרבן מנחה" של אמי

מוצאי שבת ב"ה י"ח שבט תש"ד                          הדסה רעיתי שלום עליך!

גם אלינו הדואר התעכב, כנראה שיש מי שמשגיח על השוויון בינינו, ואף על פי כן לא נוצחתי… כתבתי כטוב עלי רוחי וכרוב כיסופי לך. הנה ממעברים משבת שורה, הגיגים של חג, זיכרונות עלי בית הורים, נימה עצורה על שלכת הילדות ללא רחמים ואלם זה הנוקשה והאטום שסגר עליהם. משבת שירה גילית לי דודים כאילו ידעת על "עלה הזית" ששולח למעברים שגם בו הדי שבת שירה ושירת שבת. ושוב הוספת נופך לשלווה ולנופש, כי ביקור במעברים גומל לי נחת בהעדרי אני בבדידותך הארוכה. שמחתי, כי יש עוד אדם שיכול לעודד, שיכול להקל על סגור הלב ולשמור על הקשר שמתרופף באין לאל החבר לחיות בחברתו כרצונו, ויש יום ואשורנו, אשורנו והוא לא רחוק בתת ה' לך שוב בתוך החברה לחיות את הפרידה הגורלית. יש ונראה שאז כשיד התעלומות מתחילה להתרומם כגרזן על שלוותנו ומוסיפה לספר על חללים קמה תביעה חזקה להינתק מכל וללכת… ביום זה שכה מלא קדרות ודווי יקל לך בבית… בחיק האנשים שתובעים הרבה תביעות וכורעים מתחת משֹאך ותדעי שאין לך מה לתת… כי רק שנתן את הכל חופשי יתהלך בימי הזוועה, רק זה שעל גופו העמיס את נטל הסכנות והלך… מעברים, סמל הפרידה, אנינים של סבל כפול, פרידה ומחלה, עת הלכנו בשבילים יחד וידענו מחר שוב חיינו לטרף, נצנוצי חדווה אלו שמתוך הסגור הרעיפו רכות הכאב והתלוננו לחיק העזובה שבתמרורים, והתנחמו ביתמות שבאהבה זכה, מאירים כאן בנכר… טוב שמצאת את פתח המעבר מהאלם והשתיקה מלאת הוד נשי ועמידה יאה ובלי חשבונות את האמת הפשוטה אמרת. עודי קולט את קריאת השחר הבוקעת כל הווייתי ומהדהדת בי בלי הפוגות: די! נלאתי נשוא!

זה אנו כאן כולנו בהכנותינו לרצח קורעים סגור עולנו החיילי: די! מספיק דם נשפך כבר, שישה מיליון יהודים אבדו… המעט עוד הקרבן? זאת זעקתנו בני עם מעונה ונדכא מזעיקה האדם לחדול לשחוט. אשרי שגם בעת הזאת משבי הבית בתקווה להתראות, בצפייה לפגישות מזדהות עם האמת החיה והעירומה ומברכים הפרידה ונותנים את מאודם ונפשם ופתחים, פתחים לאלם הנישא בין החזית והעורף, בין הארץ והנכר…

גם אצלנו קר, דומה מאוד לחוצה לארץ, היום כאילו העיירה קמה בי לתחייה, העיירה היהודית! הכל התכנס בתוך עצמו – שבת, ובחוץ רוח קרירה ועזה סורקת את השטח החשוף בקלשון הסער: או…הו…או… האביב כה מסתער בשדות הישימון, החורף מתקרב לשממה.

מובן לי גם כן יהי האביב בארץ, וקריאתו המעוררת לטייל בשדות שנבטו בירק רך, ובעת הזאת יש גם קברים בשדות, יש התחדשות של קרבות ושחיטות – חיי אדם נשחתים! איך אפשר את השחיטה לשכוח? ובכל זאת טוב שיש עוד אנשים שגם נפשם קולטת כך את אביב הטבע. יש הרס רב וארס רב בדרכי החזיתות, לא טוב, אולי, שכולם יחרבו מרוב כאב וצער, לך בבדידותך האביב נחמה, הזדהות עם תוכן מעברים במשב הרוח הרך עלי, עלי האביב – בריאות! חיים! קבלתי היום את ההזמנה לחגיגת הנטיעות בעציון, שמחתי לה אם גם הזכירה את התהום שבין הכתוב בה ובין המסובב כאן. טוב שהמצב בבית משתפר. […] לו הלילה העיר את נוף מעברים ודף המכתב פתח במילים – אייך? שלך השָׁבָּתִּי. שאול

ה"קרבן מנחה" של אמי

כריכתו הייתה עשויה קטיפה שחורה והסגר הנוצץ נחושת כלל; בידי אמי נראה לי כאוצר כבד-משקל.

לא יודע מי קנה אותו סידור גדול, אך אימא סיפרה, כי קבלה אותו בירושה מסבתי הטובה עליה השלום.

היה זה ספר עבה ומשומש די-הצורך, אך אימא שמרתו מכל יד משחיתה, בדאגה, ובמורך, והוא על אף בלותו, השיב עדנה לנפשה, ונחמות בלי טורח.

והוא היה ספר מאוד נכבד במשפחתנו הדלה, ואהבנו לבנות עליו כעל מסד בנייני-נייר שונים, ומגדלים לתפארת, שראשם הגיע למרומים, אך למרבה הפלא הוא היה סבלן ונח על השולחן איתן, וכאשר האפיל היום ברחובנו הקטן, והשמש פרש קרניו כרשת על מסתרי העצים הדוממים ועל התפוחים האדמדמים ואל כל העלים החולמים בחיקו הכסופה של הערב, ישבה אמי ליד החלון ובידה סידורה השחור והכבד, זה ה"קרבן מנחה" הגדול שבו כל המורשת.

הייתי נוטל אז שרפרף נמוך, או הדום שעשיתי במו ידי ויושב קשוב ודומם ושואב לקרבי קול תחינותיה, וכשאני נזכר באותו מעמד המלא קדושה עליונה ובקשת רחמים בשיחה לחשנית המתדיינת עם הרם שברמים, העולה ממקום עוניה וייסוריה מול החלון הקטן המוצת אש והנמוך ממי [נהר] הוורטה הנוהרים כדבריה, כל מעי הומים להעלות בקרבם את מתק אותם צלילים ענוגים שבדבריה, ואת השיחה הזו הקולחת בפשטותה, ואת זה הרחש המתנגן בקצב משתנה ובכוונה שאין למעלה הימנה, בלי שום חרוזים, וללא ניב או הטעמה מעושה, ולא נשמע אז שום מלמול לשמו, שום חנחון שבחולשה אפילו, רק תחנון הנובע ממקור ליבה ונושק הישר אל מתחת כנפי השכינה: "אוי גאטניו אין הימל, פאטר דערבארימדיקער אין גרויסר …", [אוי אבינו שבשמים, אב הרחמים גדול…] הערב שלף את אצבעות האור ממסתרי העצים ההלומים קסם וטען בידיהם בסגול כחלחל והוורטה המתה סוערת בדממה, ושלחה נחשוליה ככבשים נפחדות ובהולות לאגנים הרחבים להניע את המכונות המפיקות חשמל לעיירה השוקעת ומשחירה, ובי הזדמרו, באותו אורח ממש, אותן תחינות מתנגנות, אותן תפילות ניחומים הנוסחות חמימות אל אגני הלב הקפואים ואילו הברירה בידי, ואמי עודה בחיים, הייתי ממשיך לשבת לרגליה כאז, מקשיב לקולה העולה מהסידור הישן והעבה, בלי להוסיף עליו שום תפילה, אף הגה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s