מכתב לחברי כפר עציון – כ"ו כסליו נר ראשון לחנוכה תש"ג

Pte.S.Rozenberg 17286

O.A.S . Coy

The Buffs

10 Pal  

Written in Hebrw

ב"ה כ"ו כסליו נר ראשון לחנוכה תש"ג

יקירים! תשורתכם היפה שבאה בזמנה, בין אימון לאימונים נוספים, כובלת אותי לשבת רגע זה ב"עוצר" מיוחד במינו שזמן רב השתוקקתי לו. אמנם, תמיד הנני אורג חוטי קשרינו מדי פעם לפעם במסכת הימים את רגעי החג והמנוחה, מחוץ לחגים הרגילים. רגעים אלה בחיינו יקרים למאוד. מוסיף חג, מוסיף אור. היו ברוכים בהוסיפכם רגעים כאלה, תודתי החמה לכם בעד הנרות, אוי נוצרת בימינו מסורת יפה מול המוסר הקשה והאפל שהולם באכזריותו על הגולה. כתבתי לכם השבוע מעט לרגל החג, וטוב שאי-פה הצטלבו מכתבינו, זה אות למציאות הכפולה שלנו, הצד היפה שלה מתגלה לפעמים. עוד מעט והנני שוב לעסוק בתורת המלחמה, ולכן סלחו יקרים על הסגנון ועל הכתב, העיקר הכוונה שבדבר, המילה בכל זאת עוד שילומים שלכל אחד, יקרים, ובידינו תמיד הרשות לשלם. לכל אדם מילתו, צלמו צלם אלוהים, ברוך הוא שהחיינו בזמן דמים, ברוח החג ובאור הגבורה, הנרות הללו קודש הם… במקצת כתבתי כבר על גילויי האור בין אחי בשורה העברית והערב אוסיף לכם רק קטע קטן. …"עלי מעיין"(!) יושב בחור יהודי טיפוסי, שבמדי צבא לא נמחק צלמו של הסב, שהיה למדן וסופר בעירה, על ראש המיטה צלחת ובה נרות, כנראה חג לו הערב, חג מיוחד, אמנם בירך על הנרות כדין מסיבת חנוכה, אבל ישיבתו זו ביטוי יותר מרומם, יותר קדוש לה, איזה חג היום? מעיין, מתרומם הראש מעל המכתב, שמונח על המגבת הלבנה, שערוכה לסעודה, והיד האחת שנשארה תלויה ומוצבת באוויר מרמזת באצבע אחד, כזקיף המשמר על התקדמות הקדושה, על זרם האור העולה ומכה גלים – יום הולדת לי היום! נוהג היה הבחור כל שנה לעשות לו סעודה ביום הולדתו, וכרגיל יוצא זה כבר שנים רבות בריחוק מההורים ומהבית והפעם בצבא. תארו לכם: בין מספר מיטות מכוסות שמיכות אפורות, נמוך נמוך על האדמה, מיטה חגיגית עם כתם לבן ועליו נרות דולקים. – התבינו את הקונטרסט הזה? ואת ההרמוניה של האור עם פני חייל קורנים שמקשיב למקור חייו? גם אנו השאר מתייחדים אתו, עוד מעט העבודה מתחילה ופתילי האור יכוסו צללים… (הם "שם" היש להם נרות?) היד נטויה למעלה ממשמשת את שפתי הפה הפתוח שמחכה בצפייה לעליית המילים, והראש כפוף כלפי הנרות – המותר להשתמש באור הנרות? אני רגיל ביום ההולדת שלי להשתמש באור הנרות, אין הקדושה בעומד בפינה לאור הנרות בחג הולדתי, הנני כותב מכתב להורי… תם האור, הלילה ממשמש במחנה, הנה החצוצרה קוראת שוב לעבודה. נפסקה השיחה, מעין את סעודתו החגיגית עורך, כך על המיטה עובר חג, צומחים, ופורש את גילויו למקורו ולשורשו, מימיני לחשמונאים ממעין להוריו בנתיב האור המחשבות נגררות. אנו יוצאים. (אני מפסיק את המכתב) – הנה שוב העט בידי. אתמול ערכנו מסיבת אבל ואזכרה ליהדות הדוויה והנדרסת, כל הפלוגה על קידוניה התאחדה בלב אחד בחרדה, השתיקה הייתה כה מדובבת, והדברים הנאמרים כה כבושים ועצובים – – – בחרדת נקם, בחרדת קודש הננו מזכירים את אחינו… את אימהותנו, את קרובנו, אחינו ואחיותינו הנשחטים בלי רחם. אחת תשובתנו – נקם! ואני תפילה לך אֵל נקם. ולהולכים ולנודדים ולשחוטים ורצוחים. לבתי הכנסת השרופים. לספרי התפילה הבזויים ללבות הסובלים בקדושה היה שומר אבא! כמצודה הגטו ואחי כמכבים וחלום הגאולה כנס החנוכה. רק נקם לא נקמנו. רק שתקנו בזעם נסערים. להפקר הדמים לריקוד השטן ולתינוקות – לדורנו האומלל התקצוף בלי רחם? אני תפילה אלך אל נקם בתוך עמי האבל מאי-שם אני הקטן מול השחיטה! איך אוכל לזעום? עלה על חומות לעורר. על דרכים את אחי הוביל. לשחוטים לרצוחים – המגואל! השבעתיך בקדושת החיים – ואתה? הנני כילד משווע: היה נורא, היה אכזרי, הבט אבא למחנה המעונים היה נוקם אלי! אבי… – ושוב הננו בבית. הדרך הייתה לי לחידוש. אמנם, הדלקתי נרות כדין, בכל זאת צר היה לי על נרות בפינות ועתה הופתעתי. המכונית מובילה אותנו הביתה, ובדרך פורצת שירה אדירה של "מעוז צור ישועתי", יפה היא השירה שמתפזרת במרחב, כבשורה מעודדת, כהד לרציחות האיומות בגולה, הננו מעלים את סיסמת הנקם לחזית! לא תמיד מוצאים מסקנות והחלטות כמו בימים אלו. יקרים החיים לכל אחד מאתנו, ודווקא מתוך כך צומחת הנכונות, התרגלנו לשמועות הרצח כאל לחם יומי, ולא הרגשנו את מה שמתרחש עם הגולה, כלום יכולנו להרגיש כשמאות ואלפים נהרגים כהרף עין? וכלום האין כפתורים למכשיר הרדיו? רק סיבוב והנה גירשנו את האימה. כן מתרגלים גם לרעה הגדולה, לא סתם ככה בא הוודוי (של קרליבך) ובי כעת קמים "ימים נשכחים" לתחייה עת גרתי עם הפחד ככל עם ישראל, באין-ברירה עלינו ובקלות ניצלנו! זה בשרינו שם נורה, אנו נשחטים ומורעלים, ואיך לא אבער? אוד מוצל מאש ולא מוצל? עיירתי בלילותיי במשמר כוכב אדום, כוכב נוגה… כאן ישבו עיוורים מומים וכנרים שיצרו שירי-עם על אהבה, מהפכה, בתי סוהר ועל עמל. על ציון ועל המשיח ועל אחד-העם. הוי ערש ילדותינו, רחום הגויים! מה הומה ליבינו לבתים השדודים כה רוצה נפשנו עלות על הגדרות להציץ, לראות לנחם ולבכות הוי עוני כי שגית כי יקרת לי מכל עתה ממקורך קורנת אמונה הנך כגולה בלי-סוף וכציון מלא תקווה! מי כאן עוד חי? בואו קחו חרב נקמו אחי! אין רחמים מול מות ילדים! היש עוד רוח? היש חזון? אז בעולם נטולה החרב והרשע קם. קרדומים ירדו על עיירות מלחמה ודם ואנו אמרנו: לנו זמר, לנו שיר. מרחוב המרקחת לא בורחים כנרדפים נלך! נעלה כבנים! אולי עוד לא אבדה עוד… אוי לי, זה לא חלום! רבו קברים למאות בנכר. עתה רק דרכים יודעות על ניסים עתה לא עוברים כבר על גבולות מעֵבר התייתמנו שכולים כלילה קודר. ובנו ברק חרב נקם נוצץ איומה וזועמת כי מלאנו צער – – כי אל לא ענה ורחם. – כי לחמינו עם דם ועם דמע נבלע – כי בנו זעקת רכבות מובלות לאי שם… איך אתפלל ולא אצעק מר כזאב במרחק? נפצעתי עמוק מקלע הצר עתה שחרית הזעם – – – – – – הנכם כולם חברים-ות נתונים לגורל הזה, אנו בלילות ואתם בימים בעבודתכם, בוודאי מחשבות דומות ומטרידות בלי הרף, כן, יש בחריש זמן לחרוש ולהחריש, ויש גם זמן לקצוף ולהתכווץ מצער בפנים ולא אוכל לשתוק! בכל זאת הננו מנסים להרים על נס את הנקמה, כמובן שלב יהודי בכל זאת יהודי, אין לי זמן להטרידכם יותר. יש לנו הרבה עבודה קשה ולכן תודה לכם מקרב הלב בחום תמימות ובאמונה, המשיכו התלם! מול רצח וליל/ הניקו הילד/ גדלו בני חיל. בברכת האור והגבורה. שלכם כתמיד. שאול