ב',ד',ה' סיון תש"ד

ב"ה ב' סיוון תש"ד                                                    יקרה!

[…] היום בלעתי את "סונטה-קרויצר", היה דבר במקומו. בספר הקודם יש בסיפור אחד חישׂוף הפירוד שבמשפחה בקיבוץ הארצי. רציתי קצת להקביל את הדברים. תודה לאל שיש לי סבלנות באחרונה. אמש סידרנו את השיעור הראשון. הלילה יוצאים החוצה. ודאי ילווני דבריך הכנים והמלאים רוך ועדינות, הקשבה וגילוי. אגמור רק בהבטחה שמחר אכתוב, (בוודאי תהא לך סבלנות). [..] שלך. שאול

 

ב"ה ד' סיוון תש"ד                                    הדסה יקירתי שלום!

הבטחתי לכתוב לך על אף שאין בידי כרגע למלא את זאת. אתמול הייתי ל"דג". תביני שגם המים עולים עבורנו "באש ובמים…", הייתי בעיר בכדי ללמוד שחייה, היום עבר ובערב עייף ומאובק, חזרתי ובאותו ערב, הקורפורל שלנו ערך "מסיבה", חג לו לנסוע לחופשה, ונדמה לי שאין מי שיעריך את העובדה הזאת כמו חייל, ככה השתנו הזמנים וגם הקשרים שאדם קושר, הזמן והמרחק רחקוהו מכל.

היום שוב איזו בועה עלתה על פני יומי, אולי יגיע הרב? עוד מעט נדליק נרות והוא עדיין לא הגיע מהעיר לכאן, לכן גם לא "אמתח" אותך בצפיית שווא, הכי הרבה זה לא יארך עוד מספר שבועות […].

הקשיבי לפסקה כדלקמן: ויתרתי על "הזכות המיוחדת" שבהמלצת הקצין המקשר [ביקש לעבור לא"י בגלל אשתו החולנית וקיבל חופשה בלבד אותה דחה בשתי ידיים, רק מאוחר יותר קיבל העברה לארץ ישראל], והנה כעת כשעלה העניין בצירוף לחופשתם וניסיתי לנצל את זכותי, רק "הרחתי" והנה אמרו לי: "כבר זמן שתדע שבצבא לא מוותרים". ובכן, עשיתי כאדם שבצבא לא פופולארי ביותר, אני שמח גם על כך שניסיתי אותם להיווכח על כמה הם עוד אנשים.

כאן אצלנו כעת תיאטרון, ממש מציגים לנו ומציקים בהצגות טראגי-קומיות של תרגול, וגם יש ממש תיאטרון, אבל יהודי חרד לא ייהנה ממנו, כיוון שדווקא בשבת מציגים בו, לכן הפעם רק בכדי לפני שבת לא לשכוח, את שזרת החוט הקדוש, אני כותב את המילים המועטות. אני מצרף את הפרח הלבן הזה, זכר מגן העיר, אולי יחזיק את ריחו?

[…] חבל שאין באפשרותי להרבות קצת על הגיגי החג המתקרב. הוא מעלה באפי את ריח "הירק", את זכר הקיץ בעיירה ובעיקר מלבבת בו דמותה של "רות".

רות משמשת תמיד לסמל המסירות והאהבה. בימינו מובלטת בה דבר היותה בת-אדמה. לי נדמה שלא רק זאת החביב והיקר שבה, הפשטות והמסירות הן הנובעים בה מאמונתה וישרותה, זו שבוערת בפתיל אהבתה מרשה לה אף להחמיר נגד "המציאות", שאף התורה מתירה לקדשה. הנה היא גומרת בליבה ללכת עם נעמי, מבלי לדעת אף לאן, הן היא לא חשבה על בועז… ונעמי גם היא מלמדת את הנועם שבהתמסרות לרות, הן שלחה אותה לשדה, הצניעות המאלפת של בת מואב שיודעת לצפות ולקוות, ואין פלא שילדה את בית המלכות ואת משורר התהילים ועלולה גם את הגאולה להביא.

פעם בשיחה דברנו על תופעה זו שבחריגה מהמקובל, אנשים לא נולדים בדרך הפשוטה, אלא מבליל של גזעים ונגד החוק, דוגמאות רבות בקורות עמנו והעולם, לא חשובה כאן העובדה ההיסטורית, יש כאן לחשוף את היעוד, את הבת הזו שמתגלגלת ממואב לבית יהודי, נצרפת בכור האמונה והאלמנות. זה סיפור הסטיכייה הפנימית שדוחה אותה למקומה המיועד, הלוא גם היא ודאי הייתה כ"אחת" הרבות, אישה פשוטה שמתאבקת עם בדידותה ועם עלומיה, עם חלומה ועם רגשותיה, ובכל זאת הנך רואה איך שהגורל שידעה אותו לקרוא בתוכה הובילה למפתן היהדות. משהו לא מובן במבט ראשון, אבל מובן מהסתכלות העמוקה שבייעוד האדם.

לא אוכל להאריך על "ימי סיוון" אלה "באותה" השנה, אבל אזכור הכול בבהירות רבה, עוד זהב הקמה משתקף בו רבות והן אמרת "באשר תלך אלך…".

הספר של קבק "בין ים ובין מדבר" תובע לגומרו, לכן שבת שלום וחג שמח!

שמחי בשמחת האחרים וירווח גם לך, יש לשמחה תכונה חברתית שיכולה להתפשט על אחרים, קרן לו יחדור רק יהיה אור ושמחה. שלך בערבי חג ושבת. שאול

 ב"ה ה' סיוון תש"ג                                           8.6.1943

שלום לך רעיה!

הנה הגעתי למחנה. מחשבות רבות ליווני אמש. אמנם שעת מנוחה הייתה לי וקראתי קצת אבל ה"סידורים" התחילו שוב לקרקר ולהתנגח – וזה כל כך בקרוב ובקרבה! לו זה החג מתקרב הייתי מאריך את היריעה על זאת, מילא זאת רק ההתחלה, עוד נשבע דאגות ויגע, הפעם נפסח על החול, "חג השבועות תעשה לך", אם לא ניתן לנו עדיין לחוג את חג הביכורים, נחיה את החוויה של שמחה, נשמח על תוחלת אחרונה של חיי אדמה ועמל – אם יש הצדקה לשיתוף ואת אינך שמחה והחג הם כלליים, זה חג הלאום והארץ, חג העם, אמנם לא זוכים מן ההפקר, אי אפשר גם ליהנות, אם בכלל הרגשה פנימית שייכת "להנאות". הילדים הכניסו את הירק הביתה, קישטו את הקירות ושמו ציורים ותמונות בחלונות  העוני והעניות ושמחו ושֹשֹו למעשי קונדס אלה.

ירק לחג! כמה משמעות בלתי נתפסת במילים אלו? כמה רון וזמר כמה ילדות ורעננות! – ירק לחג! בגולה היינו מביאים את הירק הביתה וכאן הנשתמש במנהג זה? האם רחוקים אנו מהטבע שנזדקק להביאו באופן סמלי לחצר? אמנם הננו בארץ בחיק הטבע ורגילים להופעתו, בכל האופן יפה לקשט את החצר, את החג, בענפי עץ העיקר כאן הטרחה וההכנה, ולכן גם סולד אנוכי מטבע מלאכותי ודורש אותו את כולו שלם גדול ונצחי רחב וחי, אביא לך הפעם – ירק לחג!

מילים ירוקות, מילים רכות מנחמות ומעודדות! כאין האפוס שבמגילת רות כאין שבח ה"אקדמות". פרקי סיפור מחיק קדומים שרוח אמונה ובריאות נושבת מרום שקט ומנוחה נפשית רבה בהם, כיסופי-אל וגעגועי-נצח, וחיי משפחה עברית טהורים, "באשר תלכי אלך", כדברי רות המואבייה, הביישנית, הכפרית, הכנה, המסורה והמתקדשת. אלחש לך הפעם, אפרק את חבילת הגיגי מהשכם ואקבל עול עולך, יד לך אושיט פשוטה ופרוזאית כימים אלה הבאים וקרבים, נחוץ בהו-הא של העבודה והריצה קצת לשוחח עם רע לפתוח את הלב, על פצעיו, על מרירות רוחו המתאספת בשוק ה"סיפורים".

מילים ירוקות, רגעים אחדים של רכות וידידות – מהלב לספר ולדבר. בודד לפעמים (לרוב) החבר העובד, גם במשפחה כאילו רוחות פורצות מהחוץ ומפריעות את יצירת הפנים את היד הרזית שבבית, שהנפש, שבחברות אמיתית. הבית בתוך החברה כאין בנין פתוח שרוח פרצים עומד ומצפה שיכניסו כוחות נפשיים עצומים בכדי לבנותו בכל פעם יותר טוב פתוח וסגור כאחד, יונק מהנפש של חיי הפרט וחיי את חיי הכלל, בכדי לבנותו בכל פעם יותר טוב פתוח וסגור כאחד.

ירק לחג – לכל יום, כל יום החג, נחוץ הימים ובערבים שבעי אנחות לספר על עצמם, על מצוקה ועל השמחה. טוב כשהחבר מרגיש שהוא חי, שהוא מרגיש וזה בא לידי ביטוי בשיחה, בישיבת רעים, בהחלפת מחשבות.

את השקט הזה להשריש ולטפח, לזרוע ולנטור, דבר חשוב מני דלי, כי לו ידענו זאת לא היינו מביאים אחד את השני לידי מכאוב ולידי צער. אין שום הצדקה למכאובות שיתופיים, שנקראים בשפת הקיבוץ "מכאובים", כך מחויבי המציאות הכלל אנושית מחויבי סבל הם, ובקבוצה לפעמים הננו מכאיבים אחד לשני בלי צורך וסובלים אַהַדַדִי ללא צורך .

האדם הוא טוב זה בא לידי ביטוי אחרי מתיחות כזאת, כשמתגוששים בחברה אודות איזה דבר ואחרי זמן מה משתתק הדבר, האנשים נשארים בלי נשק ומרגישים את החלל הריק שנוצר ביניהם – והם יודעים שזה לא היה נחוץ, הם מתחרטים, בפנים זה רודף אותם! – למה היה זאת בינינו? הגלגל של סידורים ויחס הוא אחד והרבה דורות לו, כל אחד מאתנו עלול להתנקש בו בצורה איזו שהיא ואז הוא מבין את הקושי, אז הוא רוצה להתנגד, אבל מעטים המעיזים להגיד משהו ולהגיב בתוקף, כי הדברים מקבלים צורה אינדיבידואלית, ולא יאה לאדם ללחום על חייו. ככה בערך בקבוצה תמיד, אבל אי אפשר שכך יישאר. יחד עם דרך היפה של שקט ואי עצבנות נחוץ להגיב, נחוש לברר את הקש מהדגן, אין בשאלות הסידוריות "פרובלימות נשים" (וויבלדשע ענינים). כאן נתקלים בבחינת יסודות הבניין השיתופי, מי משועבד? האדם לחשבון? או החשבון לאדם? – מהו בכלל החבר העובד? האם הוא רק כח עבודה? אני מוכרח לציין שלדאבוננו המצב ירוד. בימים אלה של התיישבות, מובן הדוחק באנשים, גם המסגרת השיתופית מעמיסה נטל לאדם בתור פועל, מכיוון שחייו מתוחים תמיד ונמצאים תמיד בהקבלה לסידור הכללי, כי חוץ מצד העובדתי שבעבודתו יש נימוק נוסף של אחריות חברית. מובן אילו המצב בקבוצה מראה על התנגשויות בהכרה זו שאומרת: שבזה יתרון השיתוף, הרבה דברים מסוג זה התנדפו בינתיים והחוקה כביכול השיתופית עדין לא השתנתה, המצב שונה מהאידיאולוגיה בהרבה מקרים.

המכַניות שבסידורי החיים בקבוצה פוגעים קשה במהות הקבוצה, אמנם יותר קל לסדר את העניינים באופן שכזה, אבל הדבר בנפש הקבוצה.

לא נשאר לך אחרת מאשר להתאמץ תמיד לשקול את הדברים גם מבחינה מנוגדת, יתכן שרצונך להיטיב בכמה סידורים, אם אפילו רצויים לטובת הכלל תפגשי ביחס שלילי, היחס הזה יכול להיות אישי, משמע שאין אוביקטיביות ביחסים, אפילו אם את חפה מפשע ואין לך שום "יחס" נגיד כלפי האנשים, חוץ מזה דעי לך שכל "דבר-חדש" נמדד אצל האנשים ברובם הגדול לפי התועלת הבאה ממנו, זאת בחינה אישית עדינה וגסה כאחד, חוץ מזה יש שאלות של ותק. האדם הוותיק נמצא נפגע כשממציאים דבר מה חדש, הוא כביכול בא לטעון בשם "הניסיון" המקודש בחברה, ובכן ראי כמה דוגמאות מ"יחס" שהבאתי לפניך. דעי חביבה שלא הכישרון דווקא הקובע בדברים ולא ההתמסרות, אלא הגישה, הפניה, הדאגה שלפעמים אובייקטיבית מאוד. אכן מר ומאכזב הדבר לעת-עתה, בכל אופן חשבי גם על הצד השני שבאדם, על רגש ההשתתפות, על נכונות לוויתור ועל רחמנות, גם הצד הזה קיים, עדיין עוד לא הכל רע, יש גם שאנשים מכירים רק בעבודתך ומעריצים את מאמצייך, הדברים מותנים באופן יחסי ממצב התזונה, ממצב העבודה ובעיקר אני חושב במצב רוחני המשתלט כה תכופות בחיי הקבוצה, זאת חולשה שאין כדוגמתה!"

ולכן היה זהירה, חוץ משאלות ורקע אישי יש גם שאלות כלליות כגון: מצב עבודה, תקציב, בריאות וכו' . . השאלות הן מנוגדות לכאורה, אבל ביסודם הם מעמודי הקיום החיים בכלל כמו מעמודי השיתוף. כל הדברים טעונים בירורים, שיקולים ובעיקר תבונה. ראי חביבה, לפעמים כדאי לוותר על סידור איזה שהוא רק בגלל זה שתיווצר אווירה רעה, העיקר הוא השלום השלווה והאהבה, מה לי מסידור "צודק" כשאין סיפוק? מה לי מחוק סידורי אם הנפש סולדת ממנו?

לא כדאי לערער את החיים באם אין לך האפשרות להעביר תיקונים שנפש האדם בקבוצה תהיה שבעה, שוב האדם במרכז, כמובן שאיני לוקח כאן דווקא אדם רע או אדם טוב, הממוצע שלנו בכל האופן לא דורש כל כך סיפוק אידיאולוגי ומוסרי, כמות שזקוק לקצת ביתיות לקצת טיפול וקרבה, לכן עבדי ברצון ובמסירות אם גם תלונותיך צודקות, יש בכל אופן שילומים, כמות שמתמסרים לא נשים כך הם עונים ומתיחסים. עשי את עבודתך בתבונה בחום פנימי ובקרירות כאחד.

אני מרגיש טוב, אלך מחר לרופא, אני רוצה לטפל קצת בעיניים, ובכן שוב חובות לך בינתיים, לא דבר קל יהיה לנו לעבור את התקופה הקרובה, נזדיין בסבלנות, באמונה ובהתמסרות, נתגבר על דאגות פרטיות גורליות, בכדי שלא נערבב את חיינו הפרטיים, את חובות כלפי הכלל, קשה הדבר מתוך ניסיון, הנני מכיר זאת.

ירק לחג! בוודאי תגידי שלא כל כך ירוק הדבר, לא קלים הדברים למעשה, ראיתי שהנך סובלת מהסגר פנימי, הלב נצמד ונצבט ראיתי את דמעותיך . . . – ירק לחג!

ובכל זאת לרגע אחד נגנוב את דעת המציאות הקשה ונפנה לפניה היפים של אותה המציאות, רק למרחב של הדומם, גם לדומם שבהוויתנו החגיגית, לימי ההיסטוריה הקדומה שלנו, לימי מתן תורה ולימי ביכורים בירושלים ההומיה וגם להיום לרצון החיית השמחה ולמרחבי הטבע, לתמורות שבצמח – לכרם!

פרי ראשון מוביל האיכר הביתה מכרמו, אבל מרגיש הוא את גודל העובדה?

שוב נראה – שם בגולה הייתה הרגשת החג – המסורת, אבל הטבע הבריאות המציאות חסרה וכאן יש לנו את טבע הארץ פרי ביכורים, אבל ישנה עקרות פנימית, פרובלימה היא שאלת הצביון והתוכן של החג, לא נפתור אותה בקלות, אמנם הננו חושבים: מצאנו את הנתיב לתיקון, אבל רחוק משנוכל למעשה לקיים מה שבפינו. הנני רואה את השקט שבבית, את המונוטוניות היום יומית ונזכר אני באשתקד, לא מסמנים את היום, לא מטפלים בחג, אין מי שישמיע ויעורר ואין בכלל אווירה לציין את היום והנך חושבת שמחר כשנביא הביתה פרי נוכל לשמוח? יהיה לנו חג מצורף ומקורי? נדמה לי שנסבול הרבה עקב העקרות הציבורית להווי מקורי ועצמאי, לא יתכן לשבוע במובן נפשי רק מרומנטיקה.

ירק הבית! את נפשי הירוקה הדוויה אביא, את רצוני להעשיר ולציין את הרגע.

אני שריד העם בארץ, בזמנים אלה בוצרים פרי דורות – איך לא נשמח? ואיך לא נזכור את כיסופי העם בגולה?

ירק לחג!

אני מצטער שלא אוכל לקיים את רצוני גם השנה להחיות את החג בחיינו הציבוריים וכמו בביתנו הקטן, לרוב הננו יחד בימי חול, אבל גם בהם יש חגיגיות, החופש הוא חגו של החייל, כפרח בשדי קוצים, ולכן אהי כענף ירוק לחג השבועות, צופה ומביט לפנים החיים שבחברה, אולי יחזרו הזמנים ואוכל להיות שוב נחוץ לבית הקבוצה?

– כן באשר תלכי אלך! קראי את המגילה היפה והשקטה הזאת, למדי את תעתועי גורלות שחבויים בה, הלא כולנו לפעמים מתאכזרים כנעמי – קראי לי מרה! גם לנו מר, גם לנו נאבד הכל, אבל בכל המגילה הזאת מנצח הטבע המסור הבריא של רות – באשר תלכי אלך!

כן זה הוא ירק לחג!

קצרה הרשימה מכיוון שהיום קרוב לערוב, עוד מעט ושוב אטייל יחדי בעולם לילי רוגע, עוד מעט ואצא לשמור, מקוטעים המכתבים כמו שכל דבר שאנו עושים חטוף כאילו יוצל מאבדון. היי ברוכה! אל תתני למרי להצטבר. היה שמחה וחזקה. יהיה טוב. חג שמח ומבורך! שלך כנפשך – לחג השבועות. שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s