מכתבים להדסה – 28.8.42, 2.9.42

ב"ה תל אביב י"ד מנחם אב תש"ב                  28.8.42    

הדסה היקרה שלום רב לך!

מילותיך אלה שבאו כה מפתיעים, רק לפני שעות מספר לגמתי ולכן לא אוכל לך ולמסירות ענות שווה. הנה יצאתי עתה העירה, כדי למלאות חובתי הקדושה הזאת, הנני כבר בעיר ההומה וזורמת כמטורפת ל"תענוגות הירח" המצופים, כה רחוק ממני, כה זרה וגועלית היא עתה, ואני לבית כנסת אצעד, קדיש במדים בין זרים להגיד, הדלקתי הנר כאן על שפת הים לזכרה בתוכי והנה הופעת… תודה לך וברכה ממעמקים, בעד מילוי, בעד משמרת זאת העדינה, אור כחול זה עצוב ומזעזע, מוריד, מכסיף, מתעלה ועולה, ואת על ידי, כה בשקט הפעם מהרת ענות. לא אשכח יום זה בערוב, בבוא בי קול הדממה ולחישה הזו – הנני… בין קדיש לקדיש, בין מנחה למעריב, לא אכתוב הרבה, כי ברור בזיכרון, זה הנעלה, שיש תמורה נעלה, אזכור זאת – לא אשכח. תסלחי לי אם כה מעט רק אתמול.

כתבי. היי שלימה במסירות ובאהבה. שאול

 

ב"ה י'ט אב תש"ב                                      2.9.42   

                                                  הדסה היקרה עוז וברכות!

ברם ימים מספר רק עברו מערב זה על בהונות הנפש, לאט כאן לחשת על זיכרונות הקדושים ועל עצב קדוש, ולא חשתי לגמרי את רקמת ההווי העדין והעמוק הזה, לא נמשך הערב ולחישת השקט מלאת נכונות והקרבה, בכל זאת תארוג ותערוף נפשי עלי, יש יקר – כל רגע, כל פעם במשנה, רצון ביותר כימיה, כל יום לו ניתן להתגבש קצת ולכתוב, היה מספיק להריק מעט מן העובר עלינו. לא מקושי אני מרפה לכתוב, רק מרוב תנובה, מהתבשלות אין קץ, לשאלות קיום והווי. ברקים בורקים ורעמים רועמים והלילה נמשך כנצח ומחביא בשמלה השחורה פחדי בני הארץ, אם סובל לפעמים אדם בגלל התקשות, בגלל עמעום, כמה גדול הסבל כשהנך מוכרח לעבור את הקשה מתוך הכרח מעושה, כי אם תרצה לענות לפצעי היקום – לא יכילו כלייך את רוב השאלות המפכות כאן בתוך עולמות – אנשים. הראה את עצמך כסגור, כזר, ובכל זאת נעמד אתה ושומע אדם מספר, מתגלה.

אכן רבות כבר רמזתי על ההאבקות עם היום-יום בשאלות יסוד של עולמנו, כהיום ברור לי שגם אנו בתוך העולם המתאבק הזה. אינני יודע מה המצב בקבוצה, כדי להאיר את הדברים ברור, אבל וודאי שכל יום מקשה ומעורר לחשוב, על מנת השקט הנמצא תמיד ברשות איזה מקרה, תמיד – הנך זוכרת, הוקעתי את הפטליזם וגם אם אין פתרון לחקר הגורל, אף פעם לא אסכים להשלים עם הרעה הנוצרת בידינו ובקבוצה, רבה ההפקרות והאנרכיה בתוך המסגרת המדויקת והקצובה, כי האנרכיה היא לא רק מסמלת דבר בלי צורה בלי חוק, אזי יש אפשר ללחום בכוח – מתמודדים, אבל כשקיים דבר שרוצה כביכול לכנות את עצמו בשם צדק-סוציאלי בתור מהלך שיוויון, בחוסר תוכן עמוק והכרה ברורה, אזי יותר גרוע, כי זאת אנרכיה בתוך מסגרת, רק זה שיודע להתעמק באמת יחשוף את הקלקול וידע כמה ילדותי ממש לצעוק ולהכריז על צדק על שיתוף ויושר, בזמן שחסרה קצת רוח – "אמינות חיים"; לב פועם בלי הרף, השומע כל שינוי, כל הגה ויד עושה ויוצרת. כל זה הזכרתי, כדי שנבין טוב את זמנינו, כי צורך חיוני הוא להגות מה יהיו פני העולם מחר? או יותר נכון – איך צריכים אנו לבנות פני המחר? המון דברים דורשים תיקון ורביזיה יסודית, יש בקבוצות הוותיקות ערות רבה לשאלות אלו, כמובן שזה בא לידי ביטוי ביחידים הרוצים לעשות את המפעל לבר-קיימא ושם דרושים שינויים ביחס לאדם, יותר הבנה, יותר התמסרות מתוך השתחררות פנימית, מתוך מחצוב עמוק בהכרת אפס של ערך המעשה, בתוך מסכת דורות, לא הצורה והחוק, רק הנפש.

היחס היום-יומי הבא לביטוי במעשי היום של כל אחד הם יסוד לבניין, יתכן לא לעבור את החוק ובכל זאת להחריב את כל יסוד של שיתוף, העולם עתה מתבוסס בדם בגלל האי-כנות הזאת, הפוליטיזציה והדיפלומטיה הם אלה שהחריבו אותנו, גם בקבוצה יש צורך לחזור לפשטות ולבנות לבחינה מוסרית ולא לפי בחינה חוקית ומדידת מנות – רוחב פנימי, חרישה בלבבות וזה יתכן רק שירגישו קשר עם היום המחריד הזה, היורד לעָבָר ברבבות, במאות ואלפים הרוגים, ואיפה הוא?

נכון שאדם רוצה לשטח, אבל בזמן שכל קיומו עומד בסכנה, איך אפשר לא להבין בהכרחיות הרגע? בגורליות השעה? כלום לא השגנו אם גם זה לא רחשנו, זה הביטחון היחידי שנשאר לנו, שיתוף עם כל בני-אדם, עם כל הסובלים והמפורדים ולא שיתוף בכיס המזכיר והגזבר. לך וודאי קשה כהיום להיכנס לשאלות פעוטות וקטנטנות, ברי לי שהנך נתקלת בזאת, קטונתי מלהיות המלאי היחידי לך, זה קשה גם כעת מרחוק וכל דברי היו להקל לך, למצוא יותר שקט, יותר אפשרויות של התחשמלות, וזה קשור הרבה בכלל שבו את נמצאת וכשתרבי להבין את חייו – תוכלי להתגבר על הקורות, כי יש בך האפשרות לעשות זאת בקלות, סוף כל סוף נשארת הקבוצה המסגרת האחרונה שבה אפשרי עוד בצורה יותר מתוקנת להמשיך מאשר בחוץ, העיר ירודה מאוד. אילו הייתי הקבוצה – הייתי לומד ומלמד את הפסוק הפשוט ביותר: דעו מה שיש לכם ודעו איך לחיות. ניתן הרבה מאוד ליצור מבחינה אנושית גרידא שהזכרתיה לעיל, ההתחלה טמונה בנו, אם לא תוכל להשתחרר מעצמך, או יותר טוב – להיות חפשי בתוך עצמך, זאת אומרת: אם הנך שבע רצון מחייך, אם הנך מתעלה מעל הקשיים – תוכל לצאת למסובבים וללמד במעשיך ובהתנהגותך ובהגותך את תורת האושר, את שיעור המנוחה הנפשית. אז תאהב ותהיה אהוב ויש לנו צורך לאהוב אותם עם כל רעתם, כי הם טובים, כי הם אומללים… כולם אומללים ומאושרים, מנת חיינו אנו הקובעים – לזכות או לחובה. שכחתי לרגע כמה כל זה לא ניתן לי לעשותו, זכינו למשהו גדול בקורות, נזדעזנו בצמצום זמן ובחיי עצבים ורוגז – להיות מעיין לשקט וצל למרגוע.

שולמית [חברת כפר עציון] מסרה לך בטח את מילותיי המעלים, כי באמת היה זה במהירות רבה, אבל דיברתי איתה הרבה ובילינו טוב מאוד, אבל… מורגשים בה השתיקה והאלם של אנשים עמוסים לאין-סוף בימים אלו ובחרדה כה גדולה, רק היד עוד מחממת ומזכרת, אז… "מאז זיכרונות כציפור מזמור עולה הניגון" – וכה עצוב על אתמול בלב נשבץ בחיבה, כי יפה היה, רק אז ילדים עוד חלום ארגנו. שפוך שפוך רע יין – הקסם מאז לתוך גביע הליל השחור ופרפור מה, כיקיצה פתאומית ענוגה על נפשנו תעבור ורוח אדם משקיט צלילים ישמיע בסוד – אז…

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s