ב"ה ד' אלול תש"ב 17.8.42
הדסה יקירתי שאי שלום!
ובכן אמשיך בדרכי כתיבה, מכיוון שרק בשבוע הבא אבוא, אף שעיני דורשת בצדק להיסגר, הנני "עושה יום" כשאר בני-אדם ובעיקר שאוכל אליך מאי-כאן, לרגע, לפסוח ככה כמקודם וכאתמול שלשום… טוב היה שבאת, כי באמת כבר זמן רב נמשך מאז הייתי בבית, הייתי רוצה לדעת: איך קיבלוך בחזרתך הפעם? אם שאגה הקבוצה והמחסן [בגדים] איך הגיב?
[…] אני אקח הערב את הספרים, כי אין לי מה לקרוא ועתה לשאלות הבאות אחזור, כפי כל פעם שנינו מתחילים לנחש, איך ניצורה יחד? טעות היא אם חושב מישהו שהתייאשות מקומץ אנשים משמע הפסקה של המטרה, אכן יש צורך למשמעות הריאלית של המטרה, לראות את חיוניותה בחיים, בדרך של שיתוף עם החברה, אבל שנינו לא מיואשים, לכל היותר אדישים, לגבי קומץ בלתי מוצלח ששקע בדרך, […] בערך משתקף כל זה "בהפלגה", כמו אז דברו בני אדם על יד אותם החיים היחידים שהיו בהרבה לשונות, כל אחד מצא לו את הביטוי ואת היחס לפי רצונו, מכניס כוונות וייחודים משלו, כל אחד מאמין "במשהו", אבל יחד אין זה יותר מאשר מקרה.
אין כמובן בפגישה מקרית כדי להפחית את אפשרות הגילוי של שיתוף פעולה ובניין, אני רק בנקודה הזאת רואה את התלישות, את האינדיבידואליזם שמחפש תשובה לשאלות, מבלי להתחשב עם סיכומי הכלל, וחשבון כללי איננו. אנו בתוך מסכת זאת של הקבוצה המפרפרת, ובזמננו המעורפל, ובמילוי חובות עם ואדם – נעמדים יום יום לפני פולמוס ה"חברתיות", ועדיין אי אפשר להצביע בפה מלא ואף בפחות מזה שיש דרך אחת לכולנו.
הדיפרנציציה של מהלכי חיים ניתנת לשיתוק, רק כשהרגשתנו את השיתוף חזקה ונובעת בפשטות כמובנת מעצמה, עדיין הננו מודדים את הצדק בפכים קטנים, יצרנו הרבה תנאים מתוקנים, אבל שוב האדם לא התקדם הרבה, צמצום ועקירות, ולכן גם היש הספציפי שניתן למילוי אם יש רק לב לחיים בו ריק ומכביד על כולם, תופעה זאת שכולנו חיים את החיים האלה ובכל זאת מבינים מעט את הזולת, מראה על הסתגרות על קנטרנות, גם כלפי עצמינו לפעמים אנו מתאכזרים, מצב זה מאוד לא בריא, בריאות משמע; אם חייך אלה לא מספקים אותך – עזוב אותם, או להיפך – היאחז בהם ותקן, לחיות ולא לעשות שום דבר, ליהנות מהמוכן שייווצר במקרה וישיבה שאננית – סימן רע.
איך שלא יהיה מילאנו את חובותינו עד כה וכן נמשיך הלאה, בקשה זאת היחידה על ייחוד שלוו, זה מקור ביטחוני בך ואהבתי, הצדק בלי רחמים והאושר בלי אהבה – אינם, אנו שנינו לא דרשנו ולא נדרוש הרבה זכות על חיינו בתוך תהליך הבניין של החברה, זכות על ישרות ופשטות תוך מילוי חובות, מי יוכל להגיד אחרת? העיקר תלוי זה בנו, הימים הולכים וקרבים ואנו לא נתרעם על שום דבר, נראה ונחיה כיאות לנו, אינני מעז עשות חשבון מצב, גם אנו נתייאש מלתקן ונפנה לגמרי לעצמינו כל עוד אפשרי לנו להתגבר על השלילה בחיוב, בהופעה טבעית ופשוטה, אין צורך לנקוט בשיטה יותר מבטיחה, את פינתנו נבנה לעת נכון, אנו מתקרבים לקראתה ואנו רוצים בה, יתבהר עוד האופק יותר ואז נמצא את היום הנכון שנרגיש לבד, כי הוא זרח.
זכרי חביבה שצריך ללחום נגד המעמסה שמעייף אותך כל כך, נחוץ בהחלט לך אחרי "ככלות-הכל" בנוגע לעבודה ושאר עניינים להשתחרר, הערב לך לעצמך, להעשיר את עולמך, עד יאפשר להגיב ולא להישבר, כי על מי נאמר מה? כולנו צודקים, כי כולנו חלשים, כי מלכתחילה נוצרו כל הפגמים האלה ולעת עתה נמתח את כל החבל וימשכו עוד הימים, אנו כאן נאבק על כל יום, על גילויים הדובבים לנפש להנצחה. אין לי זמן הגות ותפוש כל החומר הרב המתאסף בראש, בכלל עתה החום כמו במכונה ואני לא מכאני.
כתבי לי מה נשמע בקבוצה? איך בעבודתך? האם באמת תוכלי לנסוע? אני סופר את הימים שאוכל "לעוף", […] אני זקוק קצת לנוח, אחרי כל משפט העיניים נסגרות ולכן משונה הכתב. […] הייתי אצל הרופא והוא לא עושה מזה שום דבר, בינתיים הכל בסדר. הערב פגישה בקיבוץ הדתי ושוב לא אוכל לישון, זה לא קל, זה למעלה מהאפשר, לכל הפחות היה זה בגללך… הנה קרבים ימי החג ואני מודאג להיותנו בחג בבית, זה מעלה שאלות על אופיינו היהודי המתנכר לעצמו, הלועג וצוהל לקדושתו. אסיים הפעם יותר מאשר לא אסיים… נרדמתי בינתיים, סליחה. דרשי בשלום כולם. ברכות אין קץ. שלך. שאול
במשעולי עציון 