בין הכרמל והעמק י"ט אלול תש"ב – 1.9.1942

ב"ה (בין הכרמל ו"העמק") י"ט אלול תש"ב            1.9.42

                                                            הדסה היקרה – שלום!

לשמחתנו ולאושרנו רגע קט של שלווה חטופה בפינה ביתית נזדמנה לי כאן על סף העמק, קרבת השקט הנסוך בשפע כה רב על פני שדות חרושים נותן לי כה הרבה יתרון על דהירות הימים, והיום באמת יורד מגבו של הכרמל הימה, ולי שוב שעת הכיסופין וכמיהה מסתורית עולה מהלב…

– על מה קודם להביט ובמה להסתכל תחילה?

…"וגם בי עמק מתקפל בין כנפי רוחי ושירה פורטת ברעדה:

ילד הייתי בעיירה ולי סבא צחור גאוני טהור

ייחוד על דרכים בעמעום אומר.

ונכסף לאין גבולים, שם לאין סוף

בוכה על ציפור הנדודים מקננת בתוכו –

– וגם אני בכיתי בנדודיו – – – – –

גשם זועם ברעם וסורק ראשי העצים

קשת עולה מעל הצלב ומותחת יד ישוּ כמיתר

וסבא רטוב זקנו פנינים ובעין דמעות שואל:

– אנא אנדוד כה זקן שוטה?

מי לי כאן מאחורי העיר?

ובוכה הערבה על שפת הנהר הסבא ואני הקטן.

– הגד נכדי לאן אנו הולכים כאן?

– היש גבול לכמיהה בוערת כאש סוחבת לבי הזקן?

– למה לא אוכל שבת בבית כיאות, כרצוי?

אין בכי כבכי הסבא שלי – אוי אלוהים!

(כך התכווץ כל תוכי)

ידו לחצתי להשתיק האש להחניק את הכאב.

ואני כה קטן הייתי אז בנדודי עלי דרכי עיירתי!

לבו של אדם הנבער הנשרף ועודנו הוגה ומבחין בכאבו

כהר געש התרומם מעל חיי עלי אופק ילדותי

איזה סוד קדוש ושפת רזים קשרה אותי לנודד הסב

– מה קרבן ישווה? מה יקר ידמה שברון לבו של סבי הצחור?

ללא מקל ביד זקוף ומרומם רק עיניו בערו לסוד בקיום בצפייה

– מי לי שם לאן שאני רץ? – ילדי בביתי השארתי פתי.

אבל לא אוכל שבת אף הרצון העז תמיד הנני נכסף – – –

עורב זרק כזית צריחה וברח ושוטר הרחוב מול הרחוב נעמד

חברי למלוכה במדרכת הרחוב הובילו ציים הלבן בתעלות הממלכה

והעוני בחלונות דעך וקמל ואני עם סבא חזרנו קודרים – – –

– תן לרעום אבא יקר תן הברוך בלהב הערגון.

שמים שלי התעטפו דום וכוכב נעורי בושש בוא

בענבלי הנצח התנועעו בי בליבי הקטן עולמות וזיזים

– שבילי גורל! – סתרי אל כה הרביתם בי נטוע – – –

סתרי אל! – כה העמקתם חרוש במענים אין-סוף

– סבא גם אני כמוך זקן – – –

ומעל שדות סתיו ברוכי גשם יללת אבוי התייפחה כאם

כה בכו נעורי כה שחו וכה רמו…

עד מעיין הטמיר שלח עדרי חיי לשרב – – –

רק זקנים וילדים ידעו כה בכה ועצים הקשיב לסוד,

אני ילד, אני זקן, אני הבכי והעץ המקשיב לסוד הקדוש,

פנסים הבהיקו בחלוני הרחוב וניגון עצוב מדלתי בית המדרש בִּמ-בֵּם,

סוסים מקולחים בפז רעדו מקור והעלו אד בחומם מבשרם המיוזע.

אבא ישב בחנות וחיכה,

אבא הכועס והמרחם כאחד

– אוי אבא כמה עני אתה?

עם כל העיירה הנך הטוב זר תמיד ופוחד,

אבא סבא בוכה – הוא זקן (אבל אתה יקר…).

אבא שחור זקנו, לד"ר הרצל דומה לא מעט,

אבל חלומו חלום אב אלי

"כמדינה העברית" התגלה וכנס עלה

– הוי עולם פרא ומשוגע! ארור כל רוצח,

כי עולמנו נחרב. עיירתי על שפת הוורְטַה משוועת

ואבא שלי הפסיק לחלום. ברח – – –

–        דורי הכושל אומלל ופושע הביטה השקיפה האתמולה חפרת בור למחר טרם נולד,

–        רצחת ולא בכית אף קינה אחת,

–        הוי שמים שלי!

–        קצרתם קצור ורעם לא נשמע,

–        כה מחרישים בלילות בתבל עתה מות מיליונות אחי!

–        כה שותים בלי הרף דם מאבא שלי, מסבא ומקבר אמי…

דרכי בעולם התשאלו עוד לשלום אם?

שוב מהפכה ביקום,

איך אספרה אורך הגלות?

כתבתי במחנה המגן ההולך לקרב,

איך הוריק הטנא אם נשק אחזקה ובין לקחי הזמן אפרפרה?

יפים פעמי הסתיו בחיי האדם, יפה הסתיו, ירוק בשדות מולדת, הזית מתנער מאבק, והדרכים שטוף סער, ועתה כמעיל אלישע על כתפי ירד, חזון נשגב, על בחורים חרדים יוקדים במולדת כקמה בשלה, ומחכים להידד הימים לקצירה. מעטים בניך אימא, עמלים מתוך ערגון, מתוך להבה, קומץ הבונים חרדים בתוגה על גלות השכינה. מה רבה הדרך בה דבקו באמונה לקראת משיח לגאולה? לשאת חזון העבר עתידה מיבנה מירושלים עד עמל החוף.

– סבלים חברי, סוחבי עול דורות בשרשרת התקומה הזדקפו אל מול יום זה מאיים מוליד מבוכה. סבא שלי, אבא ואימא, על סף העמק בי עלו, אתעטף בסוד הליל בכרמל, וארד לעמק לפתוח בשיר, מתקפל בי בעמקים חזון ונבואה, רק בנשימה אחת נשפך הערב, כנראה שיודע לב אדם לאן סבלו מוביל.

שלום לך נשמתי מתוך השלווה העמקית וגאות הכרמל, עתה בוקר זורח שוב, לא רחוק העבודה יצאה לעמול ואנו להמשיך ככה… ביקורי זה הקצר מילא אותי שמחה, מרגע שהתכוננתי לו – רוחי סוּפה כל כך, הלוא הרגשת בטח בשחוק השופע המלווה והממלא כל מילה ועוד יותר זה בשבילינו טוב, והעיקר פיזרנו קצת אור בין החבריה, ובשבילנו אנו אין צורך להעריך כל פעם שאנו נפגשים, המחר מכה גלים ועומד ומכה לקראנו לו: ייתן ה' ויהי זה מהר, לא נעמדנו משתאים בחלל שדוף וריק בכפיפתינו יחדיו, אין בכלל חלל, ובכל פעם גילויים חדשים. חוק לדבקים: לשאוב מתוכם ולכן העמיק מעיין התקשרותם, זאת נזכור גם כאן, יש צורך תמיד לנוע, אין מנוחת האהבה והתקשרות נובעים ממיתה מעמידה, הכל מחויב לסובב את עצמו, כדי לכבוש את תוכנו, כדי לתפוש את תפקידה, את נימת נפשו ואת תעלומות גורלו, וכך גם אנו בידיעה זו מצווים הקשב העצור הזה, והכמיהה הנוגה היונקת בתחתית החיים לנו לעד, כי ידענו את המוטל עלינו, אמנם לנו "הרבה" לחכות, כדי לעמוד בניסיון הגדול של מימוש מאוויינו, אבל זאת הדרך עד עתה מחזקנו, כי ידענו הלוך ואת העשרת את תוכי וחייבת ליצור זה הגיליון הכתוב זורם במהירות והוא רק רסיס אחד של הנרדם בי בכמיהה לגאולה.

אגידה לך סיבת תביעותיי על השתלמות קריאה ומנוחה, התמונה שחיה בי זאת הקורנת מעלי – את יקרה, בלי קשר זה הרוחני רופפה, שולחן זה על ידו יזבדנו בהתחלה היה תמיד למזבח של שירה ושיחה ערה. השתוות אז וגילית את כישרון המפותח של תפילה, של שיתוף שלם, של אקטיביות רוחנית, כמובן שיחד עם עבודתך, עם שורש הקרקע שכיסה את ראשך בגיל יצירה, בכל פעם חורד על המעמסה הגדולה מאז עזבך לבד, לו היינו יחד… אינני רוצה להיכנע לקושי זה הדופק בכל יום ובכל פעם, הנני רוצה בלב שלם שכלך תהיי שלמה גם בהעדרי, כי ניתן לך, כי עשירה את די, כדי לדלות מעיין זה החתום. הבנתי לרצונך העז לשוחח הרבה (לשמוע בעיקר), המגלה בי שכבות העמוקות ביותר, אבל גם לי את מספרת כה רב.

"סיפור סבלי אישה בעיניה כתוב ברמיזה

וענן כבד העוצב השקט

על שמי מצחה

כה יפית כה עלית

מכור הסבל מתוך היגע

ופיך חתם זה השיר

דולו דולו ימים בלי הרף

מבאר הצער שוכנת בלב

גולו גולו רוחות בסערה

אונייתי אהבתי עומדת הכן.

ואם אין מפרשים לכאבי הלבן

אם בשקט אשא עול הגורל הפרידה

ידעתי לתת את חובתי לתקופה

מחר כאדמתנו אצמיחה ברנן

כי כבשה עייפה הלכה למעון

כי סירה בודדת בלב ים

ואני לקראתך חותרת ובאה

כה יפית כה עלית

ויקרת לי רעייה

אענה לך בשיר הנשיקה.

מחכה אני בכיליון לדבר סידור ימי החג אף שפגישה לבד בינינו חגיגית מאוד ונעימה, אבל הפעם הכרח להיות בסביבה "יהודית" (כך היו אומרים בגולה). דאגת הדאגות לוּ אוכל התפלל מתוך רוח נשברה ובזחיחות דעת, זאת שנה שלישית לחורבן הגדול בעולם, בשנים כאלה מה אוכל דרוש יותר?

באחרונה יותר מתמיד מתקשר הכל בראשי הארץ הזאת שלנו היקרה ושם הגולה הדוויה בדם, פרשת הנדודים הלכנו יחדיו עולה תכופות, היו אלה ימים קשים וכבדים לכולנו, אבל ביותר לנערים החולמים בעיירה. הגורל של "בטרם" לא לנו מיוחד, רק כל החברה הקיימת לה שיברון זה היה ואולי עוד יותן לנו הבין הקשר ההדוק בין הסבל והעריצות ובין שחיטה ושחיתות. לרוב אנשינו מתלוננים על הדבר הכי קטן, אני מבין טוב להם, אבל להצטער צריך על חולניות זאת, בכלום אפשרי לחיות יפה וטוב, העושר והאושר לא נמדד בכמות, במספר העצמים, תוכן – יוצר סיפוק, וריקנות – מֶרִי.

אני מפסיק במקום זה עד הפעם הבאה, סלחי בעד הכתב המשונה. שלום לך ונשיקות חמות. שאול

יקרה!

אני שולח הפעם את התחלת ה"יומן הגנוז" מימי פרוץ המלחמה. ההקדמה קצת ברוח הזמן ואולי החיים של היום ממש. אין דבר, הבעיה היא אמיתית, הקשר שבין יחס האדם ולמצבו ולגורלו ויחס מתנגדו – רבות במסיבות אלו ניתנים לחשוב על מהותו ועל עצמיותו.

הנה שוב נזדמנו בשורות הצבא ולא לשוחח כן, כי את "לגול אבן מפי הבאר", והמאמץ אי אפשרי בגלל שאלף הידיים ולא אלף לבבות, אלף יחידים ולא מחנה אחד עומדים במערכה. ארבע שנים עברו, כל יום מזכיר לי את הקורות אותנו, נדודים אלה לא מלמדנו על הפרט בטלטוליו. עם ואף הארץ כולה משתקפת בדרכים העקלקלות, עוני, עוני נפשי וקטנטנות, והימים רבי סער והתקפות, נפש עמים בכור הייסורים מתחילה לחזור ולהתאושש. מאבק קשה מתחולל עד שמוצאים את דרך האחדות ועזרה – בחיינו קרה בכל זאת, תנועה ותנועה חתרה, אבל גורל הכלל לא אחד אותנו עדיין. הנבוא לידי ההתבהרות הזאת שיודעת לכבד כל אמת? הנמצא דרך אחד למשנהו? הנמצא כוחות בתוכנו לחתור עד שנמצא את החיץ המפריד?

שאלות אלה כענן כבד רובצות בכל פעולותינו, עִרְבֵּל העולם אותנו, כדוֹר המבול הננו עומדים מוכי תימהון, עדיין לא כבשנו את חיינו אנו, את עצמנו ואת חולשותינו. אני מתחקה על דרכי האתמול אולי יבורך מה מתוך המבוך? הנה בא יום הסיפור "ספר-משהו", אני האדם היהודי בודק את אמונתי ואין חירות רק בתורת החיים, כי גם חרות, חרות בימים פתרון לעתיד, הבה ננדוד.

בהקדמתי תכירי את ההתלבטות הפנימית שבמחנה אף כהיום. יהיו נא דפים אלה, הכתובים בנכר, תשובה לאחי החייל שכה זרה לו תחייתנו האמיתית, שכה קשה לו לראות אותנו כבני תקופתו, החותרים לקראת תחייתם והגשמת מטרותיהם. הן הננו הפרחים הראשונים של התנועה שנגזר עליה לא להגיע ארצה, אלפי חניכנו אי-שם בבתי הריכוז ומערות המרד. חובה היא לגול את השתיקה, לכן במקום להתווכח פתחתי פתח לאתמול ויחד איתך הנני מוביל את חברי לשורשי הווייתנו. "ראשית" שמה של הקבוצה, כי ראשית ההגשמה של תנועת הנוער הדתית הייתה. היה פעם יומן ובו שיר נלהב, שיר ראשוני, לא מעובד ולא מיופה, שיר פשוט של אחד מבני "בראשית".

"ראשית אהבתיך!"

כי היו אלה ימי בראשית בריאת התנועה שצררו בתוכם גם את ראשית התשובה המקפת לכל בעיות התחייה של האדם, היה גם ראשית תיקון האדם בכלל. לא לחינם הייתה הקבוצה "בית", לא לחינם היינו משפחה. כראשית הבריאה הייתה ראשית, כור מצרף לעשרות נוער שהיו לצבא חלוץ, לאלפים שהתכוננו ללכת בדרכם.

ימי המלחמה מקשים על גילוי כל היסודות שהצטרפו באישיותנו, אבל יש ודווקא ימי המלחמה האלה מלמדים אותנו על כוח העמידה הרב, על כוחות הנפש העזים של חניכנו. תשמש גם היריעה הזאת עידוד לתנועה כלה, הן לה כל היקר הזה, הן לה לדעת את כור הסבלים, הן לה להיעצב על מה שנאבד, ולה לשמוח על כל גילוי של חיי הקרבה של אנשיה חניכיה.

לא אוכל אחרת, כי אם לקשור שם לימים הללו, אבל גם אחזור על השם שנאבד במערבולת:

"ראשית אהבתיך!"

וכעת לידידי ההולך איתי בנכר, לקראת הגולה הדוויה לנקום את נקמת העם, אפנה בשיחה לפני שאחזור לספר "משהו" מחיי ומחיי התנועה בימי פרוץ השואה.

הנודדים

דים

 לו היה הזמן שקט ונורמאלי היה אולי כדאי להתחקות על שורשי התרבות שהביאה ליום החורבן והשואה, לו ישבתי בבית אולי היה כדאי לשבת ולדון בסבך השאלות הלאומיות והעולמיות-אנושיות באספקלריית הטלטולים, ניסו רבים להעלות על הנייר את הקורות האלה. ניסו, גם עשו היסטוריה וסלפוה גם סלפו את עצמם להסתגל להיסטוריה. אנו כחלוצים חרדים עומדים בכל שטח ההערכה במאזן הלאומי כחסרי מעשים כירודים ואביונים. הדת גוועת! מכריזים לא רק בעולם החומרני הגדול, אלא חברים באותה כברת ארץ קטנה שתעתועי הזמן והעם-ארציות מסייעים לעיוורים, דנים אותנו לכלייה, ומה עשות בהתקומם האמונה בלב היוקדת, העזה, המצורפת, גם אחרי עברה את כור הכפירה והחומרנות?

האמונה המתחדשת הרעננה אין מטבעה האורגני להתרברב ולדבר על ההוויה ועל האדם וייעודו מתוך דוקטרינה ולעבוד לצוו, ואף של הקדמה החומרנית. הלימוד והחתירה מתוך אמיתות נצחיות ומתוך חירות פנימית אינה מתכופפת לסנוביות ואף רכוש גדול אם הוא גם בידי מעמד הפועלים, אין עוד "פועל", ממש תואר לאדם המתוקן. אין העמל בלבד פרוצס של תיקון, נחוץ שהאדם לבד יתעורר נפשו ורגש, ועוד עם הכרתו המעמיקה שאינה באה בשגרה אלא בדרך הפנים מעצמו מוגשמת בידי עצמו בחייו, הם יכולים לשמש לחינוך ותיקון ולחיים נעלים, ואין נעלה מאשר על האדמה בחיי האדם. כל אדם הוא יותר מחומר, אין התענוג בלבד חוק הקיום, עדיין חוסר הקושי עוד לא מאושר, לא הקניין הוא המאשר, לא "המצב" הוא דווקא המכוון את חיינו, גורמים רבים עדינים פועלים על דרך וחיי האדם, ועל אנשים חופשיים מגאווה ומעליונות ולדון את כל אמת לאפשרית ולכבד כל אדם ולהרכין ראש בפני כל אדם הנאמן לעצמו ולאמונתו. הדת מתה – ואתם? כך מהדהד בראשי, האפשר לא לראות מהמציאות הקמה לתחייה דווקא מכוחות דתיים? ומציאות יהדות דתית שווה בעמל וביצירה "מבינה" ומתבוננת ובעיקר בונה ומקיימת משטר כלכלי לפי אמונתה והשקפתה אינה מעוררת את הספק – אולי בדיה בדינו? – אולי? אין… אין! יש מסתורין חומרני כנראה שיכול לעוור את עיני החומרנות אפילו.

ואם תמצא לומר שהנה בכל זאת קם מה חדש מציאותי בהחלט יש להם תשובה אורטודוקסית: רפורמה! רימיתם את אלוהים! לא כך הוא ציווה! אתם מרשים לעצמכם לשנות ולחדש שזה בניגוד לדת – פוסקים מתוך כפירה את רשויות אמונתנו: קלריקליזם, חושך, ריאקציה… ובי עולות מחשבות הימים ההם ימי חורבן והרס, מחשבות עצובות על האדם החדש הזה, ובי לב יהודי חרד. יד גרמנית מחזיקה את גרוני הצוחק – פושעים, עבדים, גזע נחות, יהודים מתועבים! מה בין הצריחות האלה? האמונה לא תיסוג אחור, האמונה יודעת גם להקשיב לכופר ולרוצח, האמונה לא תרים קולה בעלבונות האמונה – דרך הקודש לאדם, גם ברוצח צורת האדם לוחמת עם הצלם – זאת קללה שהוא מקלל את עצמו, אין אלוהים! אין שום דבר נעלה ממני! אני הכל, ואפסי עוד! – גזר העולם על נפשו – אני!

ואולי טוב לזכור את מה שעבר וללמוד על היום? איך שאת את העלבון? להקשיב לחבר כזה שיורק בפניך קיטוני שופכין, ולחייך מתוך ביטחון ולהיעצב מתוך יגון – ירידה כזאת גדולה האפשר להתעלם ממנה? האפשר בכל זאת להושיט יד לחבר כזה? היש בכלל רגש אנושי לפי כל התורות המוסריות שיכול להורות לחייל הדתי במצבו זה? אחדות הלוא אומרת שיתוף הבנה, אז מה השיתוף עם החשוכים האלה? אז מה בכל זאת ההערכה למעמדנו האנושי בלבד בעיני הקדמה הזאת?

פשה הנגע בבשרנו, נגע הכוח בלבד, כיוון שהנך, נחוץ לחיות איתך, הנך נהנה מיחס מיוחד שבכל זאת האדם בלבד בלי אלוהים והנפש יכול להיות נחוץ, גם אפשר להפיק תועלת ממך, הלא אינך מדקדק ביחסך אלינו, האמין לך, האמין בחושך – אנו לאור הולכים. כל זמן שאין דרכך דורשת מאיתנו במיוחד, כל זמן שאתה מאמין באלוהים שלך – למה לא נהיה חברים? איזו חברות חבר אפשרית לפי השקפתך "הנעלה"? העל החזית הזאת שלפנינו גם כן נמצאת איפה נבואה מרכסיסטית? האין כל מאמצנו זה פרי הקרבה והתמסרות (לא רק גופנית, כי אם גם נפשית) שמאמינה בצדקתה ולכן היא קיימת? איך אפשר שהחושך והעליונות התחברו להילחם? איך איך הנך מפרש את כל זה שקורה אתנו? גם אלה שם שרוצחים את החלשים והנחותים – האין הם גם כן חושבים את עצמם לנעורים ונעלים עלינו החשוכים? האינך מוצא שיש נקודות מגע ביחס לאדם (ליהודי!) בינך ובינם? לא באופן אבסטרקטי, כי אם אולי האדם המאמין? גילוי הכוח משקר אתכם – איכה נתחבר?

אני מוכרח לחזור לימים ההם, ימי המערבולת. נדמה לי ששם, או על הגבולות בטשטוש גזעים ועמים, התגלה שוב האדם. ליד חורבות ילדות ונעורים ליד קיבוצי ההכשרה שבנינו בלהט נפשנו, ליד בתי כנסת הרוסים מלאים פליטים וליד קברים רעננים של חברים, ועלי דרכים רבות בנדודים.

שם, נדמה לי, אולי אפשר לחשוף את הרקע המשותף שלא נוצר לפי רצונו של היחיד, לנתיב החיים ממש לתורה המתגלמת בחבלים קשים. שם – בעמדנו בפני גזירה אחת ובפני גבול אחד – ההייתי גם כן חשוך? השכחת את הפיכת העולם הפנימי שבין יום העמדנו על האמת, כי בלעדי הצלם הכוח משעבד? השכחת את כל זה שחשנו יחד בתור אנשים לגורל משותף בתור נוער יהודי החותר לארצו ומאמין ומאמין ומאמין? התזכור את הרב הזה שדאג גם לכופרים להבריחם למחוז חפצם? איך זה תתעלם מכל זאת? ואותו המרק שקנינו בעד 10 גרושים בעמדנו בתור ללחם – איך נתתיו לי לקנותו? למה זה לא הכרזת את הכרזתך השפלה כלפי? וליד קבר חברים שמתו ממחלות וממכות – התשכח? האינך חושב שמעשה תועבה הוא להתגדר בעליונות רק בגלל סכום הכוח וזכות העליונות הפיזית? בדרך אחת הלכנו ושוב בדרך אחת הננו הולכים – האינך רואה את היענותי לתקופה ולצרכיה כדבר של קדמה וחירות? למה הנך מחזיק שרק "הדת גוועת" בתהליך ההתקדמות? האין התורה החומרנית מאפשרת כל התקדמות? אי אפשר בכלל שהדת תקום לתחייה? האין יחסך לרעיונך "דתי"? למה ההכרה שלי שפלה ונחותה ושלך מעל הכל?

דרכים הם לעצמנו הנדודים, נפגש עוד רבות ואולי אז שוב תבין את תוכן המילה "אדם", כפי שחשת זאת בעמדנו יחד מאחורי הסוגר, נפגש עוד רבות כי דרך הנדודים מובילה לפגישות, לא מת שום דבר ולא ימות, דרך העולם היא לחתור תמיד להתגלגל במדרון ולעלות, מדרון מדרון המוקד וגבעות חלשים ומאמינים, שם היו אותות, עניות וסבל שווים, גורל ורדיפות שווים ואותו הנוער המקריב את חייו על ייעודו מסתכן ומתמסר, אל הגילויים האלה התעוררה בי תשוקה. יהיו הם שילומים בדרכים עקלקלות של העולם, אני מאמין ולכן אנדוד, אחכה לאות של הכרה והגינות ואעשה מה שקדוש למציאות נעלה ולא אאמין אף פעם בכוח, ובדמי יש אלוהים!

שם היו דרכים נסתרות מתרקמות למסכת של אחדות, שורות שורות עמדנו בתור וחכינו, לחם אכלנו שלא עיכלנו ברצון, נחנקנו מעלבון תפקיד החיים, והעם פקד לא להישאר אי שם בדרכים וחתרנו עד הלום, וכאן אין הפרשה חוזרת? הרק לחם ביקשנו מהגורל? שם היו דרכים נסתרות לחזון שנתן כוח להתקיים ולהתגבר – כוחות נפש עזים פיכו בנו, והתפללנו להם בל ירפו, בל יתגבר הרעב על הכיסופים.

אלך בדרך זאת שוב פעם, אצוץ בחורבות אקשיב לקולות המתים ואלמד את צוו החיים, ואחכה לנס ההתגלות בבטחה כמו שחיכו לו העמים היום הניף הנוכל את הגרזן על שכנו, כנודדים בדרכים ועלי גבולות אתפלל לעצמי ולאלוהי הנצח: אלוהי עזרני! כצפייה לנס הייתה אז כל המציאות, הכל שהיה אי אפשרי למעשה התבקש בתוכנו, וקם לא המעשה בלבד אלא קרו ניסים רבים, ואנו האם למדנו לקח?

דור ניסי שניצל מהפיכת עולם וזכה להגיע למחוז חפצו – איכה לא יכיר בהתגלות הנצח שבהליכתו? דור שמצא את חייו באיזה מזל של "מוצלים" היוכל לשכוח את אלה שלא ניצולו?

והם עודם על החומות…

דגל האמונה בידם

וחייהם ומותם הודיה

כי יש אל—יָה

כי קיים שביל בין הקיים והחולף,

והחולף קיים ואינו חולף.

הם עודם על החומות—

נחזור למציאות זאת שמלמדנו את הגבורה הנפשית הניסית – לא מת האדם והוא מאמין, לא אכזבו החומות וההתהללות חייה וקיימת – דת ישראל לא מתה, היא קמה לתחייה, הם עודם על החומות.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s