מכתב להדסה – ט' טבת תש"ג – 17.12.42 (לקראת החתונה)

ב"ה  ט' טבת תש"ג                                    17.12.42

                                                              הדסה יקרה שלום!

והנה אני ממהר להודיעך את מה שאפשר לי כעת, בעצם לא השתנה דבר מזה שדברנו, התאריך [החתונה] כנראה יישאר שבוע אחרי ט"ו בשבט, על היום עוד נדבר, את הפתקה קיבלתי ואני שמח שעמלך לא היה לשווא, זכרי ואל תתאמצי ביותר, הדברים לא יברחו… שאר הדברים הלוא נפתרו כבר, אבוא כמות שהנני, זה הכי נכון, בכל זאת נשתדל לפי יכולתנו לסדר קצת דברים הנחוצים ביותר, אם יש לך צורך בדבר-מה כתבי לי תיכף. אני שמח על זה שהננו כה פשוט מתקדמים בדרכנו בלי דרישות ובלי "עשיות", ככה כמות שחיינו מעורבים בחיי עולם ועם, כך גם בארצנו את ביתנו נקים חדור זעקה ודרוך קשב ומלא רצון חיים וקדושה.

הנני מוכרח למהר מכיוון שיום עבר כבר ואני אמרתי אחישנה, תיכף אכתוב וזה כבר יהיה לכל הפחות לשבת ובכן אני גומר בברכה ושמחה. לקראת המחר ולקראת עול הבית ודור, תהי דרכנו זאת מאירה בתוך ים הצרות… נחוץ לנו להתבונן במרחב החיים שהננו להעמיד צעדינו בהם, משעה זאת עד לשעת התקדשותנו נחדור לעומק ההוויה שנקראת מאתנו לקום, הלוא שעה הכי מכריעה בחיינו מצלצלת במרחק, עוד מעט והננו בהיכול, נתוודה ונחשוב איך חיינו? ואיך נכון לחיות הלאה? מרגע הגורל שהדביק אותנו בשעת פרפורים ולבטים נמשכה פרשה של כפיפה באחד עד טשטוש כל הבדל וגבול, ידענו שפת השתיקה אחרי שיחות רבות, בואי נציץ לאתמול שהלכנו עד עתה ונאסוף את הגילויים היפים שנשאנו בקושי את ימי הולדתם. יש שזמן ההכנה "הערב חג" [ערב החתונה] הוא מתובל ועשיר בהתמסרות, מכיוון שהנך תמיד בצפייה לרגע הקמת המשכן וקבלת המנוחה, וכשבא הזמן המועד אינך אלא משעמם וחוזר על עצמך, על הסבל שסבלת. דעי-נא יקרה להחזיק את דָרוֹך חיינו ברטט הנפש על המשמר, בל נחכה למנוחה, תמיד היינו רעננים ומחודשים גם בשמחה וגם בעצב, עתה הגיעה השעה האחרונה, נבדוק האם הכינונו את קרשי המשכן? את בגדי הנפש לכהן בחיינו הבאים? נעשה זאת בסבלנות ושקט שעתנו היא ולנו לעסוק בקבלתם.

אינני יודע עדיין מובן העזרה והחיוך הפזורים בין האנשים, לא הייתי מאמין לקבלת פנים לבבית ומנחשת בשקט כמות שפגשתי הפעם, אולי לא ידענו כי החלל לא מאבד את מה שנכון להישאר להיות.

אני לא כה תמים שארמה את עצמי, אבל נתקלתי בלבביות זו וחבל לי וטוב לי ביחד שהחופה הצפויה תהי כה שונה מכל המקובל עד עתה, טוב שנוכל זאת לעשות בלי רעש וצעקה, בלי דרישות ו"טרסק", בענווה, כמו שהתהלכנו, ובשקט זה שידענו אהוב נופרע בין אנשים ברגע של הכרעה והטלת עומס נוסף על שכמינו הרגיל לסחוב. אם נכון שהבית הוא מקום אבחרנו בלבך, כמות שלגמת את אורות כוכבך בימים דלופים של סתיו קודר, אם הבית הוא מושג של חום והקרבה של בניין וייסורים, אכונן את שגשוגו, אמלא את מובנו מיטב כוחי ומוחי, ואעמיק המענית לחרוש התלם שׂאת העול וללכת לאופק האורות שבדרך אליו האזננו בשותפות להולם מעינינו, נגלה נאסוף עתה את מה שקם בהליכתנו, ומרקמת הימים האכולים צער ופרידה, ומפגישתנו המזוקקת, הניסית, נמשיכה ונקדמה את יומנו החדש. יש לי שמחה כפולה שנוכל, שנזכה להוסיף בצעדינו זה להרחיב בשעת מצוקה כה נוראה ואם ישאל מי – עכשיו בשעת קושי כזה? לא אענה מילה, קשה לספר על שורשים סמויים ועל יניקה מנסתרים, יש לנו כוח, יאה לנו עול, לא מתוק קלות עשינו זאת כדי לתת את חלקנו, כדי למסור מה שחננו השם, לו ברכתנו ולו לבד תפילתנו, ייתן לנו כוח, ייתן לנו בריאות והארת נפש, יהי אתנו תמיד, כמות שאנו קוראים לו, כמות ששנותינו הדלים מוקדשים לקדשו. אגמור יקרה באמונה ותקווה נדע לדפוק על שער הנצח כדי לבוא למקדש, כדי להיכנס להיכול. לקראת קבלת שעת הייחוד וההתקדשות את לי ובי לך ראשית הווידוי הזה, כי באנו לפרוזדור להקדמת ביתנו, נייחד לו את המעט ימים שעוד הינם כגשר זה האחרון בחטיבת דרכנו עד לכאן.

בנפש ובלב בשעת קדושה. שלך שאול

scan0023

שאול והדסה ביום החתונה

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s