מכתבים להדסה – ה' ניסן – ה',י"ט, אייר – כ"ב,כ"ד,כ"ה,כ"ו,כ"ז,כ"ח סיוון תש"ג

ב"ה ה' ניסן תש"ג בת-גלים

הנה אתמול הייתה מסיבה לחברינו במדים, יש צורך להיפגש, יש צורך לדבר ול"הצטופף" קצת. בתהלוכת המלחמה הזאת לנו ייעוד מיוחד, על ההבלטה הזאת שוכחים רבים, הלוא אין פירושו של החייל הדתי רק דבר שבחיצוניותו או הצטרפותו למחנה האדוק, יש בהגדרה זאת מעין פוסטולטים ועיקרים להכרה מיוחדת הנובעת ממקורות, אין צבא עברי סתם, כזה איננו רוצים ולא יכולים להיות! בבואנו מהעבודה לא זרקנו את הכל על חשבון ההתנדבות, להיפך, מה שיותר היינו קשורים בחיינו הקודמים, התנדבותנו יותר מקורית, תלישות מהחברה ומרוחה מצמיתים התנדבות קלושה ודלה. דברים אלה לא תמיד נמדדים במידת "הטוב", כלומר; אם יותר קל עבורנו או לא, זה דבר שבמצפון, זה עניין יותר דק ועדין ויחד עם זה גורלי. לצערנו גם "הצבא העברי" לא שלנו – לעברים משמע, אין צומחים בו גרעיני האחדות, מכיוון שקרעים ביישוב, קרעים בעם וכך בצבא. עוד פרשה אחת נכתבת עגומה ועצובה על סבלו של החייל הדתי בצבא העברי, טוב לסבול בעד הכרה כשהיא מושרשת בלב ובמעשים, אחרת היא רק מכבידה ויש הרבה שרק את משקל הכובד מרגישים, לנו טוב שיש גם ערך לקושי, כי כדאי הוא, ההכרה והאמונה מעלה כל!

 

ב"ה ה' אייר תש"ג

לילה בהיר נוהר בחוץ כאילו אני אלמנה צעירה ורכה, אל אל תצעד, תרחץ כאילו מודדת כל צעד, הרי דרך ההר קשה זרועה אבנים, עקומה ועיקשת. אט אט תצעד, אט אט תחייך כאילו אומרת: "הנני יודעת כבר טעם החיים", "איני מתפלאת מכל התענוגות, כי אפס וכלום המה", "אבל את הדי הקרב, את הדי המרד אשמור אנצור…" זה רבים בו קולות הצעירים! וכה עמוקה שירתם האחרונה המורדת וכה אמונה!  אט אט תרד לחוף באלמנות צעירה אגדת העיירה, צעירים בה כוחות המרד, ממרתפים מזוהמים בטיפוס,  מבתי כלא של עוני ורעב, צעירוּת חיוורת על חומות כאילו דגלי הנצח, ואל מות שמורים וקדושים. עשרות בשנים צמחו ברחוב היהודי האפל ובם מיטב כוחנו דמנו – תוחלת התחייה.

לילה צלול מטוהר ואור ירח תועה במרומים, יש כאילו פתח אי-שם באופק האפלה והצלילות, משם כנראה הלילות – – –

הנני כלי "קשב רב קשב", מקשיב ומאזין – אלמנות צעירה מתייפחת בסל, ואילם שחוח עומד הכרמל, אור סגול נופל על גבו של הים מגפף מלטף מחפש ולא מוצא ושוב חוזר לפני המים הכהים, כאילו רוצה ללמוד את סתרי העמקים, את פשר ימים יבואו, והים נע בחיק הארץ, מכה בשפת בידי הנמל הפשוטות לאי-אן – להציל או לדחות? ועל מזח החם, הפולט את שרב השמש, שכובים בחורים נמים ולא נמים, סחרחר הראש הידיים רועדות והרגלים בלי הרף הולכות – – – הנודדים, המעפילים בלב ים לעלות, הגונבים גבולות והעמלים בישימון על שתילים רכים… אחים ובנים בני העיירה, איברים מנותקים מלב המרד, הולכים הולכים – הא הנשמע אי-שם קול צועק וקורא לעזרה?

– הנראה אחות כושלת פצועה לרגלי הסוללה? – מי זה שם מהרחוק מזעוק בלילה ביללה?

– הקוראים לנו אחים והורים מעונים, או צעקות אלו הן צוו המרד? – – –

שוב שקט, הס שולט בנמל, כובו אורות על סיפוני האניות, מלחים שיכורים משוחחים עם עצמם בדרך מהעיר וממהרים לארצם בלב ים, לארצם המתנודדת על גלי הגורל בלי אדם ובלי חוקים… שחף צחור התיישב על כדור הברזל החוסם את הכניסה לנמל, קטן צנום ודל, טוב לו לשחק באור הזרקור, סילון סגול אדום נופל על הים, שוב מחפש ולא מוצא, והנה נעצר על כדור הברזל אי על ראשו שחף צחור, והנה עדה שלמה באה לחברה ובמשותף טובלות את עצמם באור, הסילון זע וחולף על פניהם הלאה הלאה למרחקים – אין זמן לפואזיה עופות, יש מוקשים בים!

והנה קול לחש נשמע, הד עצור, כאילו המיה – "ספר משהו"

"כן ספר משהו על העולם המתרחץ בידי השטן, ספר על אחיך, על אביך ועל אחיותיך, על העיירה השדודה וההרוסה, הלוא יש בוודאי קרקע לניגון, אם גם נשתתק לזמן-מה הלוא קיים הוא"? והפסקה ארוכה כאנחה כאובה. נפתח סגור הנמל ואניות הפליגו לאי-שם…

חותרות אניות בלב לילה, טעונות סודות נקם וכעת מחפשות דרך בין מוקשים, כדי להגיע למחוז חפצם, חותרות, חושבות ומגשרות על המרחקים ועל זמנים עברו – העיירה לפני!

"ספר משהו – – –

"ספר על ביתך – – –

"כל כך מעט ספרת על עצמך – – –

"רק פעם התחלת ולא יותר – – –

והסיפור נמשך עתה – שם ביתי והורתי. הקשיבי שמעי את זעקות ההצלה ואת פקודותיה, רק מרד הגטו הוא סיפור חיי, אני רק קטע ממנו ניצול במקרה לא נדיר.

– כך לילה אחרי לילה ויום אחרי יום מהדהדים אחרי, אין צורך במילים, החיים הם המספרים.

עלה השחר בגליל ונדד עד הקישון, סובב את העמק וירד לירושלים – ויהי יום! וחיוך האלמנות נשאר תלוי בשמים, הוריד קצת בקצוות והתרענן. – "ידעתי ירד שוב יום תקומה ובסוף יבוא שוב הליל… שוב נצא לחופים לשמור ושוב ילחש הקול באוזני רק ספוג נאמנות ואהבה ויבקש – "ספר משהו…"

"ספר על ביתך, ספר על עצמך על הכל, כי כלום לא סיפרת עדיין."

 

ב"ה י"ט אייר ל"ד בעומר תש"ג                                     

ובימים אלה החולפים ועוברים הנני מנסה שוב למצוא את ה"רגע", כן רק רגע, ונראה לי ששעות הן, הזדמנות של כמה שורות מנחמות בשכל, כעל כלי יקר הנני שומר על שעת הנופש.

בהתחלת השבוע הנני כבר בערב שבת, כי חיי החייל, נדמה לי ככה, הם ערבוב התחומים, אין כאן ימי חול ושבת, יש רגעים ושעות, ושעות המנוחה כאילו קרעו השבת. מתי שאופיע לא ידוע, אין תאריכים בימים אלה, יש רק הלמות וגורל, ולכן כשמזדמנת שעה כזאת כולה למכתב מוקדשת.

מה אנו מעריכים את חיינו כשהם כסדרם זורמים?

כאן הנני יודע את המובן העמוק של חג ומנוחה, ואת האושר בפגישת רע, אישה ואח, כאן העבודה נראית שוב כפואמה רוממה בשדה היצירה, כאן המילה לפעמים כה מלאת תוכן ומשמעות, כיוון שאנשים מתגעגעים לחיק אישה ואהובה, כאן כאילו פרקי בראשית נקראים יום יום. "הנה כבר יום" – ויהי אור!

ומכתב הנכתב במחנה כאילו אשנב לעולם מבית אסורים, כאילו בקשה של חולה על ערש הדווי, כאן ראשוניות במושגים וברגשות.

מכתב – – –

עדיין הם חתומים מכתבי . . .

עדיין כך התחלה כזאת צנועה מרגעים אלה במשמרות.

– אולי יקלוט הלב את קולך הלוחש והמבקש –

– אולי הפעם עלים אלו יהיו כתשובה לבקשתך?

הלוא לא לאחות באו על קרעים, חשבנו – האם אין כן?

ספרו דפי הימים את סיפור החיים שבפנים האדם

לעצמי הנני מתפלל…

 

ב"ה כ"ב סיוון תש"ג

בחזרתי מהשמירה התבשרתי על חופש וזה יום שישי הבוקר, אין לשמחתי זו דוגמא, השבת הראשונה בבית! כנראה שאמתית המסקנה "יש צדק יחסי בחיים" – הקראת את ספרו של קרוכמל? – "חלק חלק יאכלו" שמו. בהקדמתו אומר המחבר: "אם הנך רואה בן-אדם עשיר וביתו גדול ומבורך – דע שבוודאי יש משהו בנסתר שאינך רואה, או שליבו חולה, או שיש לו מחלה אחרת", כן יקירתי! – אני לא מצטער שמשורר פלוני חולה, להיפך אם הוא באמת גדול – מחלתו תוסיף עומק ורצינות ליצירתו ולכן הוא אומר:  אין בכך כלום שכואבת לי רגל, ואני עומד וחושב – ראה: בחג נמנע ממך להיות בבית וגם במשך השנה  לא היית בשבת, עתה יש לך שילומים – סע בשמחה לשבת הביתה!

ימים של התלבטות עמוקה באו לנו בימי החופש הזה, יש ואדם סובל לבד וטוב לו עם סבלו, בוכה ומתבהר לבדד והנה בא אדם יקר ומפריעו, מתווכח אתו על הבכי ועל המרי וקשה לו. בשאלה זאת דנו הרבה. ידע המשורר בבלדה על בית החולים בדנבר להנציח את לבטי האדם שמתוך אהבה מצער, כיוון שיש גורל בחיים ולהודיע על מקרה גורלי כזה – לאהוב גורם לייסורים, וברצונו של האוהב שלדודו יהיה טוב.

דמעותיך יקרה עוררוני למחשבה זאת, לא ידעתי האם להצטער או לשמוח, רגע רציתי ללחום נגד הקושי הזה שמאפיל על פגישתנו בבכי ומצד השני שמחה עמוקה על רגשותיך היפים ועל לבך האנושי והנשי, על התמסרותך ועל דאגותיך, ולמעשה זה קרה ההיפך, כאילו שהעלבתיך בדברים קשים על התמסרותך זאת. ראיתי את הסיבות המקשות על עבודתך והבנתי שלא יעזור גם אם תרצי בכל כוחותיך לתקן, כי ציבור כאן ובעיות חברתיות לפנינו.

והיום שהננו יחד… יש רגש שתובע שכולו יהיה לנו, ובכל זאת לא הסכמתי בלבי שאראה רק את עצמי, אם גם לחמתי עם הרגש הפרטי הזה בכל האופן הצטערתי. דברים חשובים מתרחשים בעולם ולי קשה לקלוט את הקטנות עם הגדולות יחד. השבת מודאגת עקומה ולא ידענו מה מחכה לנו, רק לפעמים אדם לא יודע שגם זה טובה גדולה, הלוואי ואוכל שבתות גם כאלה אפילו אתך יחד להיות.

 

ב"ה כ"ב סיוון תש"ג

בחזרתי למחנה הודיעו לי על עזבנו את הארץ, חתמתי ואחר כך רק התחלתי להבין מה מתרחש מסביבי, מה בכי ומה קשים לגבי הפרידה הזאת? בכל אופן יש גם טעם לדבר, תנאים קשים דורשים מטרה נשגבה שבעבורה נחוץ ככה לחיות, אבל חיים קשים ומטרה דלה – קושי כפול, לכן לפעמים יש ביטוי נמרץ ליציאתנו את הארץ ולכן הרבה מתלהבים לחיים בנכר, שילכדונו למשפחה גדולה ולכן גם כה עצובים יתהלכו רבים, כי במייצר חיינו הונחו מרגע זה. אלף בחורים עבריים יוצאים את הגבולות, רעש וויכוחים מסביב ואני אֶדוֹם ואקבל את הדין, בא אשר חשתי, התגשם מה שהיה כרוך בהתגייסות – נכר!!!

 

ב"ה כ"ד סיוון תש"ג

היום רציתי לעבוד, חשק עז התעורר בי לצאת לשדה, מרחוק הנוף קורא לי ואולי זה בגלל שפעם בקו הזה, הנמתח על גבול הגבעה, היינו מהלכים יותר שקטים? הנה עם נראה על שמינו, טבעי שמתגבר הרקיע, ומבעד לעננים קרני השמש מפזזים כתרים זהובים, כך באפיקי חיינו בחברה הפעם איזה עם נראה… רציתי לשדה, לגן, לחופש, למרחב, רצוני זה כאילו מול הצלחת והקדרה שגוזלים את פגישתנו היקרה ואולי כך אוכל לשקוט ולא להעיר את ההתרוצצות הזאת? רצית לתת, אני יודע זאת טוב, והנה כבלים כבלים… הנה כולם כאן מקריבים וכולם אסורים בסידורים בלא נוחים בהחלט, כנראה שהמקריב צריך להשתחרר קודם ולא רק זאת, כי אם לתת לכל קרבן באהבה שבאה אחרי התאבקות פנימית, כי אחרת אין ערך לתתו את קרבנו. מחשבות מוזרות שבחופש, הגיגי חייל בבואו הביתה לשבת הראשונה ולא מנוחה, אין! רצוני זה גם לך להקנות מהשדה, מהגן, לפתוח את קופסת האלם ולהמשיך לספר, נתקל במצב עצבני קשה ומסובך. אני כאן כאילו מעולם אחר, אני כאן מסתכל כאסיר מבית הסוהר, אני לוגם כל ניד ונוע, כל כך יקר לי העץ הזה באופק, באופק חיינו הוא עומד ובדמותו רחשים…

 

ב"ה כ"ה סיוון תש"ג

למחנה שוב הדרך מובילה. שנינו מתרחקים מהקבוצה. שלום! שלום! – להתראות! וודאי בקרוב, אולי ביום הראשון… ואותו הכביש ואותו השביל ובכל זאת הדרך שונה. הלוא שעות אלה כאילו הפרידה החוזרת בכל פעם ומשחילה את החופש הבא והפעם עוד יותר הרגשתי בדבר – שעול הננו נושאים. כה אחרים חיינו מהרגיל. השעה הזאת שהננו נפגשים, הפתאום הזה שבו היה מין היושר לדובב כדודים, כמו שדברנו עד כה, עוברת וחולפת על צידי הדרכים בהליכה הלוך וחזור, כאילו הסבל הזה, שאף פעם לא נוסע ברכבת, רק תמיד נושא את משאת האחר, הולך לתחנה וחוזר, כאילו לא חי עבור עצמו, כאילו רק לשאת משאות נכון. כן הולכים הלוך ושוב… שלום!

ולבד ממשיך את הדרך ולבד הולך לתפקיד רק החייל. קטעי חיים קטנים הם רגעי החופש, אמנם מאירות בימות השנה והאופרה של הקסרקטין, הולך הולך אנכי, ראש שמוט על החזה וכבאורלוגין מתקתק, מחשבה רודפת מחשבה, סוער הלב וסוער, כאילו לתקן מה שלא ניתן כבר – אין חופש, והבית, וילדים,  ומשפחה, ואישה יקרה – הכל יקר, אבל… יש בחיי הבודד יתרון החופש שלו ושל ביתו ואילו בקבוצה,  במסגרת הגדולה, החיים הולכים במסלולם – ומה אם יש לך חופש? מי מרגיש זאת היום חוץ מהבחורה ואתה? ולכן השכחה גדולה, אין זוכרים את הימים שבהם חרדה ומבוכה שררה בנפש, בימי ההגרלה היה מורגש הכל, אבל מתרגלים לכל דבר ובעיקר קל לשכוח כשמישהו האחר נושא בעול, ואנו – גורלנו הוא, ולא תמיד הנני מוצא את הקשר בין הציבור וההליכה הזאת למלחמה אם גם הליכתי שלימה, כי בחביוני החיים קרא הגורל ולא חשוב מי הכלל שממנו הלכתי לא בעבורם הלוא פרטים מסוימים, כי אם בתור נושאי חזון וגאולה לעם הלכתי. יש ומתעוררת דאגה רבה לעתיד, לחיים ה"רגילים", מחוסרי כלל הימים, מחוסרי חירות פנימית, מלאים התרוצצות ועצבים.

 

ב"ה כ"ו סיוון תש"ג                         הדסה יקירתי!

נדמה לי שמכתבי מאתמול היה במקצת מהיר, ובחפזה כמובן כתבתי מעט, ואולי גם יותר מדי עצוב, הנה החיים לא הפתיעו אותנו, הבה ונזכיר לנו את ימי ההכרעה ונראה שיהיו רגעים שאמנם רציניים וגורליים,  אבל אור תקווה וערך רב להם, כי כן היו לנו רגעי הברקה בתוך הקושי, היו ימים ובהם ראינו את המסקנה הישירה מהשעבוד והרצח להליכה רצונית ונוקמת, הדבר היה כרוך בהחלטה אחת ויחידה שאין ערך להסתגר רק בפינה קטנה, אם גם יפה בזמן שתבערה איומה מתחוללת, ומרגע זה אמרנו הן לקושי. ידענו גם את הלב פועם וחורד, יש גם מחשבה ברורה ומלמדת מוסר השכל. לכן לנו לא להצטער על המידה, נחשל את עצמנו בכור הסבל וכאנשים ישרים לענות בישרות ישר למאורעות. תהיינה מה שתהיינה הבאות אותנו, אחת ברור, כי ככה מן החובה והדין לעשות. אני לא יכול להרחיב את הדיבור על כל שאלת חיינו הפרטיים, חבל שלא ידענו זאת לפני ימים מספר, חבל, אבל אין לבכות ולהתמרמר, קשים יהיו הימים ולכן לנו להיות עוד יותר קשים ומחושלים.

אני חושב שטוב היה לו יכולת לסדר לך חיים יותר שקטים מאשר בעבודה, הגידי ברור שאינך יכולה כעת, זה יותר מדי. אם לא יכולת זמן ידוע לא לכתוב תצטרכי הלא עכשיו בעיקר להתעסק בכתיבה ולזה צריך קצת ייחוד, קצת שקט נפשי. התגברי על זאת בלי עצבנות ומצבי רוח, פשוט ובשקט הסבירי את הדבר, ובעיקר – הרימי ראשך יקרה! הזדקפי שוב כיאות לך ולי, אל תהיי לדאבון "נשים", היי גיבורה וחזקה! אני מקווה שה' ישמור אותנו ויובילנו בדרכים צלחות, ביטחון נחוץ לנו חזק וכביר, ימים רבים ליוונו בדרכי נדודים וסכנות, גם הפעם הנני מלא בטחון. נאה לנו בתוך האימים להאמין ולבטוח עד אין גבול ומידה, יש יד מנהלת! יש אל לנו! ואם גם נחוץ לתת בעד אמונה צרופה ויוקדת נדע לשלמו, נדע להיות ראויים לו.

היי חזקה! היי לי כמו בימים כתיקונם, תמיד מחזיקה את ההגה בגאות וענווה יחד, כבת עם סובל וחותר להיגאל כאישה בוטחת ומאמינה שלימה ואוהבת. אני לך נשאר עד שוב על משואות העולם המוחרב נוכל לבנות את חיי החופש והצדק. היי לי לעד באהבת אין קץ. שאול

 

ב"ה כ"ו סיוון תש"ג

ואולי עוד להתראות? שלום להגיד וללחוץ ללב חבר אח ואישה, להציץ על ערש האהבה, על נוף האקליפטוסים מוזהב באור הקמה ובירק הפרדסים וברכת פרידה מהאוהל הדל, מכל דבר יקר שחייתי אתו מזיכרונות העבר ואולי לגבעת עדה אוכל להגיע? אולי לקברי החטופים וההרוגים? ואולי ליער האלונים ולשביל הרועה? ואולי לגן לשתילים הרכים? ואת פני הילדים עוד לראות? ועל הדרך המובילה הביתה אל כל שיקר ואהוב… לשביל החזון והכיבוש…

המֵיוֹר נושא את דבריו אלינו: "יש לנו אולי מזל רע, אבל מוטלים עלינו תפקידים."

נוסעים הביתה להיפרד ואני נשאר לשמור.

נוסעים באוטו עם ארגזים – הנודדים הראשונים, פחד בעד הנמל אצל הבחורים, המים שכיסו על חיי החיילים מפחידים "462" נזכרת נחרתת במוח. [פלוגת הובלה 462 שטבעה בים, כללה חיילים יהודיים מארץ ישראל ששרתו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה].

לילה, חום נפלא מהקישון, הלילה הראשון בדרך ונפשי אליך אליכם יקרים – – – – אולי – – –

 

ב"ה כ"ז סיוון תש"ג

בוקר. הנני מתפלל במהירות ומצפה לך, כל כמה רגעים אני יוצא את המחנה – אולי? […]

הנסיעה נדחתה לכמה ימים, אולי יתנו חופש? בינתיים אני רץ כל כמה רגעים להוודע – אולי? בגניבה אני יצאתי ולכן נחוץ למהר חזרה ואנו שנינו כה לא מראים מה שבתוכנו, בכדי לצאת לרגע לאהובים נחוץ לפעמים להתמסר ולהתאמץ, רק רגע אחד! פלא איך הכל מקבל משקל ברגעים אלה, רצינות עמוקה בינינו, קשיים עומדים בדרך, ועניין יציאתנו הלוא בגידה בהבטחות. מתוח הכל לקראת משהו – הככה נעזוב את הארץ?

פורקים ומעמיסים שוב את הארגזים – מי יכול להבין את האנדרלמוסיה הזאת? שוב הגופייה רטובה, טוב ככה בשעה כזאת להזיע קצת ולשכוח – הלאה! – הלאה! – לאן נגיע?

מ' שרתוק [משה שרת, מראשי הסוכנות היהודית, שר חוץ, ראש הממשלה השני] הגיע להיפרד, בסגנון דיפלומאטי הינו דובר: "הזדעזנו ועוד עומדים לפני זעזועים עצומים, שמרו על עצמכם, הנכם נחוצים לנו, אתם הקומץ היחיד המגובש ומאומן, נגד רצוננו מוציאים אתכם, נתאבק על זכויותינו. שמרו על עצמכם, אבל גם על כבודכם, אתם חיילים וכשתקבלו פקודות – מלאום".

לילה צונן מחלון המלון, הננו מסתכלים לרחוב, הלילה הזה… קבלתי "פס" מעת-לעת, קשה לגולל את מה שהיה ברצון כיוון שהשעה כה קצרה, עייפים הננו שנינו, בכל זאת רועדים הלבבות. שיחה האחרונה הזאת על ייחוד עם דורות, על גישום מאוויינו, עודנו בפתח ביתנו. מחר לא נהיה יחד…

 

ב"ה כ"ז סיוון תש"ג

יש בשעות הספורות האלה בידינו להצר את חגורת הגורל או להרחיבה, אם תרצה תוכל לחשוב הנה סוף הכל, הנה מניעה כבדה באה עלינו, כשרגש האמונה ובהירות ההכרה מותנית מהצלחה ותועלתיות חומרנית כמובן שקל מאוד ליפול במצב כזה, וטוב שהננו מאמינים בני מאמינים ואיך הננו חיים את השעות האלה? בראשונה אין להעמיס על המחשבה מוראות ואימים, האמונה אינה מרשה זאת, מצד אחר אין לראות בקושי מניעה ואין גם לראות בגורל קשה וגם עצוב וטראגי רק את הצד העובדתי שבו. יש להתרומם בחיינו עכשיו לשלב זה, שכל הפרטי זורם בבד עם הכללי ואז כשיש יסוד מוצק של הליכת האדם להגשמת הצדק והטוב, אזי לא חשוב אם ההולכים לא שבים, החשוב שבדבר היא ההליכה, הגשמת המטרה שלקראתה נוצרנו, לפעמים הקל והקשה. אותה מידת גורל והקושי שבהרגשותינו ובמחשבותינו לא מתאימה למידות "ההצלחה", חושבים שלנשוי קל לו יותר, מכיוון שהנה יש מי שימשיך את דרכו, יש אור שמאיר לו בדרך ההתמסרות. מולו הרווק, העריכי, שאין ולא כלום בחיים, הוא לבד הכל, אם יחסר לא יהיה מי שיחייה את מאווייו, וזה אינו תמיד ככה. יש מידות שונות ובעיקר הדבר מותנה מהפרט שבו אנו דנים, אחת הנני יודע ששניהם חזקים בו – רצון האבהות ורצון התיקון שבעולם החרב, משמע שיש כאילו שיווי משקל בנפש שמכפר על הוויתורים, שממתיק את הדין ואם אפילו בפעם המאה יתאכזר המקרה – אאמין שיש גמול, יש טעם להליכתנו.

השעות האלה יחד, הרגעים האלה, שלרוב הם רגעי צוואה, אינני מרגיש אותם כהורסים את חיינו, אלא כבונים, אמנם לא תמיד החיים מסבירים פנים לסובלים הכי הרבה, נכון שלפעמים קוצרים האחרים את זריעת האישים הזורעים, אבל נדמה לי ברגע זה, שבהגשמה הסופית של מאוויינו יהיה בכדי לכסות על הפרדנו ועל הקושי שהננו רועים בשדה הבית, הבית כאילו בדרך, תמיד בדרך ותמיד כמטרה רחוקה שגם בקבלה עור ועצמות במציאות רצון התיקון והרגשת החוסר מנשבים בו.

לכן הדריכות המתמדת ולו גם המונעת מימוש לתקופות ארוכות והמלאה, גם דאבון והתלבטות עמוקה, טובים לנו מחיי שקט מול שחיטה איומה, מכיוון שיותר טוב שנמלא חובה חיונית ונוותר, מאשר שנוליד ובנינו יתחנכו באדישות. בדם לספוג את שפיכת הדמים הזאת, לתרום ימים ולילות-שנים, לחשבון התקומה הלאומית והאנושית וגם שעות כאלה בלהיטות הזאת תחת שבט הקר של הגיון המוסר ועדינות גופנית ונפשית שבטהרת המשפחה העברית, גם שעות כאלה הן שעות של אמונה, הכל יהיה טוב, תבוא השעה המכוונת והמיוחדת וייחוד ההגשמה יממש את האמת שבוויתור ואת האמונה שבימים קשים מחייה אותנו.

כך הרחבנו את מיצר הימים שמופיעים כאילו בבהלה ובריצה: "הנה נגמר הכל!", לא בנשימה קצרה מגשימים ולכן להרחיב את היקף ההבחנה ולהציץ יותר בתוך ההיסטוריה ולראות לא רק את ה"אני", כי אם את היסוד האנושי והכללי ואת חובת המוסר. וכי שאל החבר – האם יש לקוות מכם בן? אענה בביטחון שוב – כן! הלגלות לאדם צפוני לב? מה מונע גם בשעה כזאת לממש רצון כביר? היבין מישהו את כור הסבלים? המקרה הוא הפעם? התמיד רק מקרים בחיינו? אולי לראות במקריות איזה קו איזה גורל מיוחד? ויפה הנך מבינה וכואבת זאת, אבל התעוררי והאמיני – יהיה טוב! מתי? מתי שוב נתראה? מאושרות המלים שגורל בני-כנף להן והן פורחות אליך, ואני אהגה בך ואבין לך, למשאת נפשך ולתשוקותיך החמות ואתפלל כחנה ואלחש כשיכור. בן לו היה לי . . .

 

ב"ה כ"ח סיוון תש"ג

עכשיו הנני חי בכוונה טהורה את הפרידה, הפעם בכל זאת עלה לנו לדעת את טעם המילה והשיחה, בצל האקליפטים בצהרי יום בבית, כל אחד אומר לי "לא יתנו להוציא אתכם", אבל אין להשיח את הדעת מהוודאות הגמורה, אסור להשלות. את מראה הנוף הזה אשא איתי למרחקים – אקליפט על גבול הבית הנסער ברוח, משקיף על מרחביה, מציל לאהבה צל הערבים, ורוחש רוחש מאושר כמוס לבני הנדודים. כולם כאן נחים בימים להוטים, בשביל זה נוצרים חיים – בתים! משפחות! אנו כאן עתה את חשבון חיינו עושים, שקט אט אט מתקבל הדין ומובן ומחויב הנהו, אין שום רשות לנו להתקומם ולהתעצב. ראש למעלה! עצור את הדווי מלהשתפך לתוך המוח, נחוץ לשוט, נחוץ בדרך זאת להחזיק קירות נצחים. גורל העולם הוא גורל עם וגורל דור ותקופה. מרחוק איסוף תפוחי אדמה, דמויות חברים-ות כפופים על השיחים, הולכים בתלם אחרי המחרשה. הלוא אין הבדל גדול יקרה, גם אנו נלך במסילה ככפופים באיסוף, מתבשלים פירות בתוכנו, במלוא ההכרה לחיות, במלוא המידה לתת ולתת, לתת את הכל, לכן נוצרנו יקרה, הלוא מכאן האהבה הנובעת, אנו חיים בכדי לתת וזאת המתנה הכי יקרה שיש בעולם. את הכל שגידלנו בהיותנו יחד למסור ולמסור במלוא הלב ולהיות שמח שיש לנו לתת. עדים האקליפטים למסכת הזאת מאותו יום שנפגשנו בכפר הזה, במולדת הננו נותנים, הלוא עכשיו פשוט הגיע הזמן של החשבון המלא, אסיף בשדות, אסיף העמל בחביוני הנפש, אוספי פרי הפרידה הזאת ונהפכה הפרידה לפגישה נוספת, לפגישה על הגבול הממש הגופני והמציאותי, לממש נעלה לפגישה מעל הכל, לכפיפה בנצח. בדור זה הנפתל ההולך לגאולת האדם והיהודי ושוב כאילו טבעת בשלשלת החיים, שוב כאילו כניגון מימים האלה הראשונים שבהם היה ברור הכל. במשך הזמן ממתיקות הניגון התענגנו, אבל לא לכן שרנו, אבל לא לזה מתהומות החיים זכינו לקשר הכמוס ולגשר על פני המצוקה, כי בכדי להיגאל, בכדי על מזבח האמת והאמונה להביא קרבן של אהבה. כן כך אמרנו בימי היותנו על שביל זה מגלים את ההברקות הראשונות של ידידות – ואיך אמינה באדם? – איך נמשיך בחיים כשלא נוותר על שלנו? כשלא נכבוש את היצרים לשלטון החירות האמתית?

אקליפטים יקרים! לכם אני מוסר את מפתח לבי, הנה תצאי לבטח כאן תחת הרחש הכמוס הזה בלילות הצוננים ותנוחי, אז תקלטי הד ימינו, הד אהבתנו הזאת להאמין באדם, להאמין בגאולתו ובחירותו. תמצאי אז פרורי תפילות על בהונות הירח המתגנב מעל הצמרות ללטף ולהשקיט – לילה טוב כפרי! הינשוף ינדוד ולא יבכה יותר, זעם וחרון יתמלא ויתגעגע לבית, לכפר הקטן, לגבעה האדומה ולאקליפט ואז יניח לך, אז תרגישי באושר הגדול ביותר, האמיתי ביותר, החופשי מכל פרטי ואישי הנותן הכל לקרבן, האהבה נקנית בקרבן, האהבה לבד היא קרבן עולה, בלי הנאה, לפעמים קרבן חטאת המבקש סליחה, לפעמים קרבן תודה והלל, קרבן האמונה הכי עמוקה וטהורה, כי בגלוֹת האדם באדם את הצלם, את הניגון האלוהי, הוא כאילו מתקן את מה שמקולקל בפרידת הרסיסים ביצירה, לכלל אחד מואר באורות רזים וזיקים קדושים של האמונה, האורים ותומים שבאנושיות שבלב המין כולו מתגלה אז.

ה"אהבה" [13] היא אמונה עמוקה ביסודה. בגימטרייה י"ג (שלוש עשרה) הוא יסוד הקיום, ולכן מובן עכשיו כה הכל. זקופים היינו וגאים, הנה בודד אוהלנו, הנה פרידה קדושה בהליכתנו, מזבח האמונה לא בודד, יש נותנים את חייהם קרבן בעד מימושה בחיים, יש סוללים בסבלם דרך מחר, מחר יתלבן הכל, מחר תרגישי שהנה דבר מה גדול קרה היום וכאן מהרחש שבצמרות האקליפטים הד נשמע. להתראות! 

ערב ערב אצא לקראתך – שלום. שאול