מכתבים להדסה – כ"ט,ל' סיון,א',ד',ט',י' תמוז – תש"ג

ב"ה כ"ט סיון תש"ג

הלילה לננו על המרפסת, כבטלנים בדור אי שם בעולם הסובל, בשמחה מעוטף הנני מתכווץ, קר לי וחם כאחת, זורם בי ורוגש, מכאן ומשם, אני משום מקום – – – כקשור לשני קצווי תבל מפרפר בכבלים – גורל תנועה. בראש רגעי הפרידה, המילים האחרונות, הכל מסתובב, הנה החורבות קוראות שוב, הרחוב שם, בעיירה הבית, הבית-כנסת, החדר, "הקן", מציצים פני חניכים רכים והכל כה מלא חום וקור כאחת, אהבה וחרון מעורבים, כה הרבה להט ואמונה שם מתחת המגף – הקיים עוד מה? – האזכרה פני אבא לראות? הבאמת יש בהליכתנו זאת מלבוא אליהם? – האין זו אשליה שהננו מנהלים את גורלנו? לעמים חשבון ביניהם ואנו כאילו באמצע – – – כרוח הדיבוק – – – כרחל'ה זאת המטורפת בחנינת עולם שבוויספינסקי כינקל הכנר בשירי מיצקביץ – – – כשיילוק השוטם (לפי רצון שקספיר) ודורש ליטרה בשר – – – היש בדם לכפר על הדם? – היש בכלל נקמה בעד זה שנאבד? – למי חשוב כל זה? סחור סחור הגלגל – סוב! מהר! רוץ! נראה לאן שתסתובב – – –

שוב מסדר, שוב תרגיל, שוב … שוב… כאילו כלום…

 

ב"ה ל' סיוון

אתמול הייתה מסיבה ראשונה של הגדוד, חוטר [ישי, לימים עו"ד, מפקד בבריגאדה] בפתיחתו אמר: "אנו מתחילים לקבוע לנו מסורת, שבוע מדי שבוע נתאסף, רחוקים מהבית ומהיישוב נשמור על הגחלת המסורתית, בפרק תנ"ך נפתח את מסיבותינו, גם התורה תלוונו בדרך". זרים וקרובים הדברים, מתוך מבוך גדול נאמרו – מה פתאום לשמור על הגחלת? – למה בימי שבתנו בארץ לא צריך היה לקבוע מסורת לחיינו? לא מובן לנו כל זה, בהירות בהירות ותשובה ממש נחוצה, לא ככה יצאו צבאות ישראל למלחמות, חסר אלוהים בליבות אלה, חולין חולין בכל ומסיבה הזאת עם ההקראות ועם השירים מבליטה את החולין, את הריקנות.

היום שרתוק שוב בא להמתיק את הדין, אנו מרגישים שדבר-מה חשוב קורה בימינו, התרחשות לזכויותינו, גם הציונות במבוכה, משבר קשה לפוליטיקה הציונית כיום ואלה דברי העומד על יד ההגה! "שוב נגזרה גזירה אל תצאו כקורבנות, צאו כשליחים…" מסיבת פרידה זאת עלובה מאוד, בסוף קרה מה שצריך לקרות, סינקל נחל מפלה, פרצה שירת התקווה, הקולונל [הבריטי] עזב את האולם, מעשה בוז, בוז לעצמנו, כי לא עמדנו על הגבה, איה תגובה של חיילי ישראל לקיפוח הזכויות? נעזוב את הארץ זה כבר בטוח, בעד רגע של אהבים בעד נשיכות ושיכרות נמכור את הרגע המכריע בחזות הציונות וכרוזים מופיעים וכותבים הרבה הרבה: "אנו לא חוגגים את היום הזה, כי אם זועמים!" ובכן כך נראה הזעם…

אנו ביום זה פרידה משבט הנוטרים, מתפללים ביחד, מדברים ומתדיינים, "מעניין איך ברגעי מצוקה מובילים האנשים לבית המדרש" – הישתנה אצלנו המצב? – היתעוררו בחורינו לתקן את החיים? נדמה שגם גורלנו נחתך, אין לקוות לגדולות, בכל זאת יתוקן משהו.

 

ב"ה א' תמוז תש"ג                                          שבת אחים

ערב שבת מלא מתיחות וחשמל, התכנסנו בצריף הנוטרים על שפת הים, שבת אחרונה בארץ, אם גם עדיין התנסנו בנכר הרגשנו שרגעים רבי ערך הפעם, כך גם חשו חברינו הנוטרים הצופים פני ים, חרדה עטפה את כולנו, הלוא יחד התאבקנו על חיי המגויס הדתי, נפגשנו תכופות וצעד צעד יצרנו יש ועתה התפעמו כולם, נכר ומרחקים יפרידו בינינו.

התפילה נגמרת ועל יד השולחנות מתיישבים החברים, בכדי בפעם האחרונה לקיים מצוות "שבת אחים". הקומץ הראשון של אנשי צבא שלנו עוזב את הקרקע שבה צמחו, אחים לנשק ולתפקיד, לדעה ולתעוזה. כמה נאה ישיבתנו יחד. הים סוער והשיר "מצלצל ומתנגן" "הנה הנה מה טוב שבת אחים גם יחד…" ליבות סוערים סביב לשולחן והנני מברך ברכה חמה. אשרינו שזכינו אם גם ברגע גורלי של פרידה לשיר את שיר האחים ואת שיר החייל והנוטר הדתי.

חרדו הקולות וחזרו ביתר שאת וביטחון – "מה טוב שבת יחד…", אבל פרידה זו משמעותה רבה, "מעתה הנוטר ייטול על שכמו את עול השמירה" מה טוב… עתה מרגיש כל אחד את מובן המילים, מה טוב שזכינו לשעה זאת, טוב שיש מי שנשאר עוד. הננו!

והשיר נמשך מתערבב ומתערבל בסערת הים וחוזר שקט בלחנו וקצת עייף: "הנה הנה מה טוב…" אחים לנשק ולהכרה צאתכם לשלום, בעד השלום הננו נלחמים, בעדו הננו יוצאים וחוזרים, ברגש אחווה מלווים תצאו וטוב היה על הלב, הנה לא איחרנו הפעם, יצרנו משהו.

ואחרי השירה פרידת מילים עצורות בצד המכאיב שבמצב, מנחמות מחזקות ומאמצות והנה מתחיל מישהו "וטהר לבנו לעבדך באמת…" וכאילו המשך לתפילה מתייפח השיר ומתרפק, תפילת חיילים עברים זאת, פעם שימש השיר תפילה לחלוצי העמק והגליל, אבל רק עתה קיבל תוכנו תיקון: "וטהר לבנו לעבדך… לעבדך באמת!".

 

ב"ה ד' תמוז תש"ג                            שלום רב לך הדסה!

אם אפילו כך עבר משהו בגלגל המתים, אשלח דף קטן. היום חם ונוהר, אור שמש הקורנת במרומים ובי גם כן אור, קשים חיינו אבל מוארים, חברה' "לצים" יושבים ומספרים על "נוח-פנדרה", על שלום-עליכם, על העיירות ועל חייהם. אין טעמים, אין טעמים (תבשילי שבת במיוחד) שלא מזכירים אותם אצלנו, מה"צ'ולנט" ועד הדגים הממולאים, ריח בית וריח השבת עולה באפים, האהבה לגולה המוחרבת כאילו מוצאת את סיפוקה בזיכרונות, כמובן שאינני שוכח רגע את גורל המשפחה שלנו ובעיקר הנני חושב על עבודתך במטבח, האם באמת אפשר שתמשיכי בכל זאת? מה שלומך? אני בסדר גמור תודה לאל שאין מצב רוח כי אם להיפך רוח מרוממת ועליזה רווחת. אל תדאגי! ה' יעזרנו, אני מאמין בעומק שהכל יבוא בשלום, כי לא יתכן שסתם ככה הכל קורה. אני מאמין שיש תפקיד לחיינו ולכן עלינו לקבל הכל באהבה, כי לחיות משמע לאהוב ובאהבה ממש, המעשה התמסרות בלי חשבונות, כי אם מתוך דבקות פנימית נלהבת. שלך האוהב מעל קשיים וניסיונות לעד. שאול

 

ב"ה ט' תמוז תש"ג                             הדסה היקרה!

כמעט שבוע עבר שוב. במכתב הקודם כתבתי לך כבר על הילך חיי ומחשבותיי, הכי נכון היה להגיד שבתנאי הכתיבה הזאת לא יתכן יותר מאשר להעביר דרישות שלום וזה הרבה מאוד עבורי כהיום, אינני עדיין "מתגעגע". […] יכול היות שזה תלוי בזמן. […] ככה החיים רגילים, חיי חייל במלחמה הנוראה, גורל נודד נדודים רבים, מתאבק ומתלבט בצרה הזאת ולי חייל עברי חרד… גם התנאים הרעים ביותר לא הוכיחו את האדם באמת להטיב למען הטוב האמתי.

פרשת עמידתנו בקשיים האלה מוסיפה לי נופך של הכרה, רחוקים אנו מלהיות דוגמא וסמל לעם תיקון וטוב, הנני חוזר כל יום בעצמי בעת תפילות – תן לי לאהוב את ישראל! כי יש רגעי שנא, שנאת הרע והעקמומיות, כי אנו צריכים להיות מופת ונס של האמת והצדק אחרי הצרות שעברו עלינו. מונחת לפנינו הארץ והאנושיות ואני כך מקשיב לנופים המורחבים ומקשיב להדים ולהציל ממנה את קול הנפש לחייל תעודה, כי הנה כך כשיש הד לנפש אדם בשדות קרב, יש להם וגבורה רק אז, יש מתח לסבל וגמול כתשלום ובעד הדם הנשפך והצדקה.

מה שלומך יקרה? […] ההנך יותר איתנה? היש לך זמן לקרוא? היי גאה בסבלך! היי מזוקקת בקושי זה! צְפִי ליום שבו תתמלא שמחתנו. אני מאמין! […] קחי קצת זמן וכתבי.

לי אין צורך לדאוג, על אף הקושי היום יומי הנני מרגיש טוב, נודד וותיק, ואין הפחדה בדרכים, אותה הצפייה לליל מנוחה, לבית המחסה, למים וללחם, כבימים ההם כשהלכנו עלי גבולות ליטא ורוסיה, שם היה קר וכאן חם, חם עד אפס זיעה בגוף, עד שאבק מאובק באבק האבקים, שכבה על גבי שכבה כבמנסרה. אין צבע של עור ושל לבן ושחור צהוב, אדמדמת, ואודם צהוב. חול חול מחולל במרחב ובמשעול בגרון ובעין, בריאות ובקיבה ובאוזניים. מחסנים בקורי עכביש – כארג משי כך עדיין מוארג על פני תבל ומלואו כבפריחת בבית כנסת ישן ושמים כחולים רפים בלים מרוב חום ושמש. […] כך את אחת השומרת שיר… "שיר הדבקות והכיסופין. אם ה' יבנה את ביתנו שווא הקשיים בדרך! כמוני שאי את הכל קווי כי בתקווה חיינו. בעלך אוהבך – רעך החייל. שאול

 

ב"ה י' תמוז תש"ג                                                הדסה יקירתי!

יש וזמן רב עובר עד שהנני נזכר לכתוב, כיוון שבכפיפה ובדבקות קשה להרגיש בהעדר הזולת, כך שהנני מרגיש את העדרך האישית אז באה מסכת הכיסופין כסופת המדבר רועשת ורוגשת. מתערבלת הרוח באבק הימים וידי מורדות עם ערביים נוגות וחרישות ולבד – – –

מספר ימים עבר ממכתבי הקודם, מעט התחדש אצלי, יום ליום מצטרף ושבוע שלם אפילו אין בכוחו בכדי לחדש, כאן אפשר טוב להרגיש את אדירי הטבע, את המרחק למדוד בלי הרף ולהסתכל בנוף השמם ולערוג ולארוג ולהתפלל. הנני מודה בכך הפעם שבה רוח התפילה בשממה, במרחב הרחב ובארץ אין סוף, בחרדה גורלית עמוקה מפעפע בנפש הד מחזות קדומים, בשממה האכזרית והמשוכבת להט השמש מחתך את נשמת האדם הקטן לעין-ערך במרחב-יה , ולכן תפילה, וכאן ניגון לתפילה ניגון מתופח מסתלסל וכאילו נאבד אי-שם… ושוב בא ומעלה בוקע מתהומות הנפש ותוכנו רצוף צער מלובן בסתרי הסתירות העולמיות שבלב האדם המתורבת. כאן כאילו על כף מאוזני ההיסטוריה כל אחד מכריע את הבאות העתידות, ואין התחלה לטוב בטוח, כי מן הרע של היום המחר יבוא, כי מן האדם הפושע יקום הדור – ואי אמונה ביום זה? האפשר לעלות על מוקדי תבל בלי לדעת את החשבון? ויש ומי שהוא אומר: "אתכדר כי באכזריות החיים, יש לי מטרה ובעדה ומעלה הכל אפס" ואני בימים אלה מתפלל לבהירות, להעלות שביב בהיר של טוהר אדם ואיני מוצא. אין הסובל מזוקק יש ולהפוך – הוא מרבה לשעבד אחרים, כאילו לפרוע את חובו, "ואהבת בכל לבבך ונפשך" – מתי השם? איך נגיע לצידוק הדין של החיים?

"לאהוב אני רוצה ויוצא לשנוא" כך כתבתי פעם במכתב, כך התוודתי פעם בפני עצמי, רחוק ממך ומהקבוצה משדות התירס הירוק כעת אני יושב ומחשב את מחשבת הזמן.

ובתינו וחיינו כאילו נפרשו על כנפי המאבק האכזרי הזה, כאילו למדוד במידת הקושי הכי גבוה נגזר הפעם, וטוב כי יש בצרה אשנב כה יקר, כמילה הזאת המתגלגלת דרך מרחקים ומוסרת דרישת שלום חמה, טוב שיש בעורף הקרב והקטל אישה נאמנה וחברה יוצרת שכאילו מרתקים אותך בקושי הזה ומכריחים על כורחו לאהוב, לאהוב בסתירה אפילו ויש שאהוב בשתיקה את החיים הרועשים. הנני מבליג ובולע, אמנם לא הגעתי למדרגה הנכספת של הארה פנימית במובנו של "הרב קוק", להארה שסולחת ומזקקת כל שפלות ורעה כי היא לבד כך טוב. בקו זה של הגות והסתכלות הנני הפעם.

כך הקיצור להגיד לך יקרה את תמצית המחשבה והרגש כהיום יוצא במסלול האני האינדווידואלי! יודע אני שמעט כתבתי בכלל על חיי הכלל, שהנני בו כהיום ומעט סיפרתי לך על חבר ורע שכרגיל בחיים ובמיוחד בצבא נדירים. אגיד לך את האמת הנני לבד, לא במובן המר, כי אם במובן הכי טוב שבמושג זה, לבד עם עצמי ואתך ועם הקבוצה ועם הבית, עם הארץ וטבעה.

על רעות אין לי מה לדבר כאן, כל אחד ברגע צורכו רע ואחר כך זר, ולהתאכזב לא ארצה כי אם לשמש דוגמה של הבלגה ושל כיבוש פנימי שאדע לאחוז את יצריו במתג בין הסדן והפטיש ימים ולילות, בארצות שונות עם בני אדם שונים, הנני לומד הנני שואב. אודך ה' כי עניתני! אודה ואתוודה שוב כי עניתני כל עוד ענווים ישנם טוב לחזקים ברוחם להיענות ולסבול. הנה השבת מתקרב והאיגרת לא תגיע ואולי אז יהיה רגע שבתי? אולי גם את ברגע זה תחוגי את חגנו חג הפגישה…? מולה צלם האנושות יקרה ורוננה ממרחקים תזוע תדובב ותספר, ובעל כורחו שר החיים יגיד אמן, כי בגבור העול גברה אהבתנו.

הנני מזכיר לי בכל פעם את האימא, את היום יום שלה והנני מוצא בו הרבה ללמוד ולהתעמק. לא הפרנסה המעטה ולא שיפור המצב, לא מלחמה ושלום, לא חול וחג, שום דבר לא יכול היה להפסיק ולהרפות את אושרה. בימים טובים לא רצתה להשלות את עצמה, לא ראיתי אף פעם שמחה מלאה עד כדי עליצות, וביום עצוב וקשה לא התאבלה עד מרי, תמיד החזיקה את עצמה מעל הרעש והסערה וחתרה ודרכה ולחמה, כי האמת שבסבלה הייתה גדולה והיא שנתנה את הרוח לחיות באיתנות, לשלם את החוב למצוקה, אבל גם לשמוח על האפשרות לתת, לדעת, לחוג כל רגע, כל ניד וניע בבית מלא חגיגיות. זאת דרך האם הייתה תמיד למצוא סיפוק וקשר בין המקרים, לראות בראיה אינטואיטיבית את הטוב שיצא מהצרה ולהאמין, באמונה בעזרת השם כל דבר נעשה, זאת תורת הנאמנות, להתמכר לחיים עד כלות הנפש, עד גמרת הפרטי הסובייקטיבי, ולהתאחד עם הנצח האנושי והאלוהי שבחיינו וככה לפסוח על הקושי כי יש מטרה לסבל.

דברי אלה באו כאילו פתיחה לשינוי המצב וליתר הדריכות שבמרחקים העצומים שבפרדתנו, רציתי להכניסך לתוך עולמי זה המתלבט בין עם רב בעד חזון ההגשמה האנושית הצודקת. כבר נגעתי בכמה וכמה מקרים שבחיינו, על קשיים דחויים גרידא ועל קשיים כלל אנושיים שהנני מוצא כאן, ולו ניתן לי לשבת בלי להתחשב בזמן, הייתי מעלה את כל הפרשה ששמה חיי צבא גם בימינו אלה על הגיליון ומצביע. אינני מוצא את הנקודה המרכזית שבה אפשר להצדיק את המאבק הזה, בקשרי את כל המקרים יחד, הנני רואה את הירידה הכללית. קשה להפריד בין רוצח לפושע בין כופר לאפיקורס, המאה ה-20 והאדם שחונך בה ובעיקר שאלת העם והארץ. תחייתנו מה תהא עליה? מתי נראה התחלה להסיבה אמתית? את שאלת אהבת ישראל הננו מחפשים לפתור ובצורה הגדולה יש אפשרות בלי הרף לערוץ ולחרוז את רגעי ההתרגעות הנפשית את פרורי השבת הנצחי.

הנני נזכר במוצאי שבת זה ששניאורסון ביקרנו וחפש את רגע התשבי בקבוצה ואז שאל – מה המטרה הסופית של הדת? ואמר מישהו – להגיע לאמונה פשוט באל. האת התום הזה לנו לחפשו ולגלות את הפשטות? ולכן בפשטות אגיד – לא רע! בלי רחמים בלי צער, גם אלה חיי מאדם וחיי משפחה, לי יותר קל, כי אני בטרנס המעשה הזה שהפרדנו, אבל לך יקרה: איך שם בעבודה? כתבי ארוכות הפעם, בוודאי יש לך מה להגיד אחרי ימי מתיחות מתמדת ומייגעת.

מחר ערב שבת, מחשבה זאת מזכירה לי את ברית האיגרות שכרתנו, את ספר השבת שכתבנו, מיום היותנו יחד. חבל שלא אגיעך בשעת הדלקת הנר בברכה ולכן ידיעת השבתות תתארך כל השבוע. יום ליום אכתוב מסכת השבת הזאת, את מניעת המנוחה הנערגת בימי מלחמות.

– מה קרה ביום היותך בחיפה? איך הגעת הביתה? איך קבלוך? ומה בסוף עם המטבח? שלומי טוב מלבד קצת צינה ושיעול, שבא מתוך שוני אקלים כנראה. עדיין לא הסתדרנו לגמרי, אבל הכל הולך ומסתדר. היש לך זמן לקרוא? ומה הנך קוראת? מה בכפר עציון? ובקבוצה? הכל הכל עכשיו מחכה לך. מהקבוצה אני מקווה הרבה בוודאי ישלחו שבתון ובזה יסתפקו, גם אני מצדי אכתוב כבקשתך "בקיצור".

[…] קבלנו ספר תורה אתנו, אבל עדיין מונח במזוודה בפינה, בזיון רב ועלבון לקודשי האומה, כך הרבה מערכנו התרוקנו בימים, לבוש צורה לנו, אבל תוכן עמוק ויוצר אושר פנימי והקרבה מתוך התקדשות וזקוק פנימי הננו חסרים, כנראה שמיום ליום האש דועכת בין החברה, ביום מן הימים.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s