מכתבים להדסה: ט"ז,כ"ב,כ"ג,כ"ה – תמוז, ב' אב – תש"ג

ב"ה ט'ז תמוז תש"ג                           הדסה היקרה!

מכתבי מערב שבת ימסור לך את הלך רוחי ואת ערב חיי המדבר, התרחקו שאיפות שעמדו על סף הגשמתם ממפתן ביתנו ויש שלפעמים הנני רואה את מידת הגורל כמוזרה ואי סולחת, אבל יש גם שהתשובה מבצבצת מעצמה וכאילו משתיקה את התלונה. ניסיון החיים דבר טבעי והנני מתנחם לבד, כי בוודאי היה כל זה בלקחי בחשבון את עמדתנו האיתנה והקווה.

כל חיי האדם מקופלים לפעמים ברגע אחד והרגע הזה לא מוכרח להיות דווקא רגע שלמלאו שאיפות, יש ודווקא מאמץ נוסף מיוחד מוסיף על תוכן חיינו הרבה. ההרגשה הרצינית שרתה בטבורו של עולם, ביתך עומד שלא בפינה, את אהבתך נשאת ואחריותך שמרת, כי אם גם במרחקים ובקשיים, בקו המוות והחיים נצרפת. הרגש הזה שבו תמצית הוא האושר, הוא דרוך לתת את הכוח להחזיק את המשוטים בידיים ולשוט ולחתור בלי סוף.

את יומך היורד בשדות השרון, בעבודת יום אפורה, במערבולת הסידורים, יש למלא אותה הרגשה והיא תיתן מעוף וכוח מעל הקטנות לראות את התוכן החשוב והיקר של פרידתנו. הביני לרוח האנשים שלפעמים מגלים רחמנות שאינה חביבה עלינו, יש להם לפעמים רצון טוב ולכן קבלי את יחסם כביטוי האדם. אני רואה לפני את מתח ההרגשות ואת הדריכות של חייך ולכן כאילו לספק את כיסופיך בפגישה קצרה רגעית הנני כותב שוב.

כאן במרחקים הצלולים קול קורא במדבר, קול היפה והתום ששמעתיו בבית בקרבתך, קול המסירות הבלתי דורשת משהו, כי אם לעבוד את החיים ולשפרם. פרח לשבת, אוהל נקי ונר דולק צנוע, ערבי שבתות ומוצאי שבתות, הזריחות ושקיעות, קימות בהשקמה וללוות מאחרים וכל זה מוברח וממולא ברגש אחד ויחיד נאמן וכונה, כך הנני מבין את המצב שהתהווה בבית, אבל היי בטוחה בשילומים מידיים אלה שהננו כהיום מרגישים, חובה עלינו להרגישם כך, יש תוכן לפרידה הזאת יותר מאשר במאות בפגישות וכפיפות אחרות, זה נדמה לי במערכה זאת בדרמה שבה הגיבורים כאילו נעלמים, שבה הננו כואבים את טראגיות גורלם ויש מתח לעצבנו, כי הננו אז אנושיים מאוד, כי אז הננו כמו בחיים הממשיים הנסתרים רק מאתנו יום-יום. היצירה מגלה לפנינו את התהומות שהאדם עובר עליהם ולכן גם החיים לבד צריכים להיות לפנינו הטובה הכי גדולה והכי יקרה. השבת היה יפה, התפללנו יחד מניין בחורים וכאילו התחדשו בחזרה ימים עברו, למדנו גם את פרשת השבוע וביום שוב עבודה כרגיל "שומר נחתום".

התרחקנו, יקרה, אבל המיתרים קשורים על גבי המרחק נמתחו ולכן יותר זכים הקולות, לכן ביותר זהירות נפשנו מתנגנת, כי יש הרבה במנגינה הזאת שמא יקרעו – – – שמא המנגינה תפסוק – – – . אלה חיינו ולא של יחידים, כי אם מיליונות במצב זה נושאים בעול, כאילו כל כדור הארץ מסומר לחרדה הזאת, אבל יש גם גאות וסיפוק אציל, כי ישנה המנגינה ומאדם לאדם ומדור לדור היא נמשכת – מנגינת החיים! קראנו כולנו את "גלגולו של ניגון", לפרץ, כן מתגלגל בתוכנו ניגון עתיק ובמדבר יש לזה כוח מיוחד, מנגד נגזר עלינו היות, כי גם בקרבה הכי קרובה הניגון נשמע מנגד. אני בריא ושקט, קורא ולומד – ואת? […] החזיקי עצמך בטוב. היי חזקה ואיתנה. ה' שמרנו וגם יכונן ביתנו.

רעך המקשיב באהבה מרחוק. שאול

 

ב"ה כ"ב תמוז תש"ג                                

כן להתראות בערב… כך גמרתי שיחתי מדפי המכתב בבוקר, הנני עדיין מחפש קצת שקט שאוכל להתרכז ולכתוב לאט ואת הכל כמות שזה משתקף בי ובחיי, אחרי כל מכתב נדמה שחסרתי הרבה למסור לך, ובאמת "אפילו פי מלא שירה ולשוני כהמון גלי ים והמדבר" לא אספיק את הכל, כי יש כל כך הרבה גילויים לחיים, ולחיינו ולתפקידנו לעולמנו ולמאוויינו כה הרבה נסתרות! נסתרות מכל הבחינות ולפעמים גם מעצמנו. הביני את המצב הזה, כשלבי מלא אהבה והתמסרות בכל פעם נקרא ממקום העשייה והבניין, תפקיד אחרי תפקיד הלכתי. יש איזה פתק שכתבתי עליו איזו הבחנה שבגורל הזה, הלוא "בטרם" הוא המצב, לפני שהספקתי משהו – הוכרחתי לעזבו, יש במצב שני גילויים, אחד שנשארתי באמונתי ובחזוני מכיוון שלא הספקתי להתאכזב מהעשייה היום-יומית, שנית לא זכיתי ליהנות ולהגשים את הרעיונות, את המגמות, את החלום ולכן הנני מרגיש בי את התבערה לעשות הלאה, ומתגלים בי ליקויים שבמפעלנו. הנני רואה את החוסר בעומק בשירה ובהתלהבות, הננו מאחרים, הננו מפגרים עדיין, לא ניתן לי הרבה לתקן מזה שראיתי לנחוץ, כאילו דרך אשנבי בית הסוהר הנני רואה את החיים, את הצורך שבתיקונם. הנני מרגיש בי את האהבה המתלקחת ובוערת, הנני בכור ההכרה ולעשות לא ניתן לי, לא בחינה עצמית היא לי, כי אם בחינה כללית ציבורית, הנני מרגיש את הקשר החזק שבין התנועה וביני ולא רק בחינה תנועתית, הנני מרגיש את התעודה שבעם, שבאדם, הכל מצטרף ונצרף בי בכור החיים, וגילויים להם לחיים בי ורצונות בגילויים אלה, ולא רק שלא ניתן לי לעשות, אבל אני רואה בשגיאות ובליקויים אלה חסרון היסטורי ועולמי, הנני רואה איך החיים לא נפגשים עם החזון, איך אנו נמנעים מלצאת על אם-הדרך של החיים. יש רגעים שזה קורא בי ומתגלים אורות כזעקות ומכאובים נצרפים בכור האורים והנני רואה בהווייתנו ראייה עמוקה ומוארת, ורגעים אלה עוברים, חבל שעוברים בלי להעלות אותם על האבניים. כל יצירה זקוקה לקרקע, אנו לא הצלחנו להיהפך לתנועה עממית, לכן גם כאבנו כהה, לכן לא מזדעזעים אנשינו, ובחוסר זה של היקף ומרחב של עומק ושל מעוף נפש עתידנו וילדנו יימדד. אחרים כמו תנועות השמאליות ביישוב נחלו מהחסידות את כל להט נשמתה ואנחנו, כאילו בנים נאמנים להכרת החסידות, חסרים את האווירה הכלל ישראלית והכלל אנושית לגמרי. אותה התופעה בגבר שלנו ואותו הדבר באישה. הבחורה שלנו, נדמה לי, נדונה לוויתור על חיי ציבור, הנני מזכיר לי את הערבים שבהם דיברנו על חיי הקבוצה, על החיים שבה, רציתי כל כך הרבה פעמים לפנות לכתוב, לחברה, לוועדת התרבות, למזכירות הקיבוץ כולו, לתנועה, ולכל חבר לבד לפנות: הצילו את עתידנו זה! הנך זוכרת כמה לילות ישבתי על הרצאתי על השירה העברית? רציתי אז לתת מושג מה מהשירה לא בתור סתם יצירה, אלא על יצירה מציאותית בכפיפה עם חיינו, איך היא משפיעה ומגלה את צפונותינו? הנני זוכר שיותר מדי היה ברצוני להגיד ולספר ונדמה לי שזה לא מספיק מגובש ומספיק מוכן, בכל אופן הרגשתי שלא אספיק גם האנשים אם להאמין להם בקשר שאשאיר להרצאה שנייה, אולי הסכימו לדברי שבמציאות היום-יומית הזאת? הם לגמרי אחרים מאשר הם, שלא מכירים אחד את השני, שלא שומעים את הנשמה האנושית שמתלבטת במסגרתנו וביצירתנו. רציתי רק להתחיל ולהוכיח שהננו חוטאים יום יום שהננו גורעים מחיינו כמעט את נשמתם, את העיקר שבהם, את היופי, את הילדות, את הטוב, את השירה. קצת הקשבה ביקשתי, ובעצמי הוכרחתי להיות משמיע ומקריא, שר ומרצה, מכין נשפים ומבצעים ואפילו מסדר את החדר ומקל על התגשמותו. התלהבותי זאת כלום באה על סיפוקה? אף פעם! ובעיקר שהנני רואה שבאו זמנים של ייסוד של הנחת אבן פינה לעתידנו ואין רוח אופפת את אנשינו, אין מתדפק בליבם החזון והשיר. הנך זוכרת אולי (חבל שלא הספקנו לדבר תמיד על הכל) מכפר עציון במבמתי איזה מילים ואיזו מנגינה, התנגן בי! קם בי רצון ורגש של שנים, של דורות – לבנות את ירושלים! לא חשוב מה שבונים, איך מתמסרים לדבר, על כמה קשורים בבניין זה. מחשבות אלה מבוססות על מאות מקרים שבעברי, הנני רואה עכשיו אותם כה ברור, ובעיקר, ביותר לחשוב הפעם הזאת – בחשבי עליך.

הנה היית חברה פעילה, כמו הרבה בתוכנו, בציבור חיית את חייך, והנה באת לשדה ההגשמה ונתקלת בכלום, ריקנות בציבוריותנו. – היש אפשרות לפעול? זה מכאיב לי, ביודעי הננו לא פחות מסוגלים מאחרים ותפקידנו יותר אחראי משלהם, אנו מחוסרי פעולה. חסרה לנו ההרגשה הקולקטיבית והרצון הקולקטיבי לגלות כוחות ויצירה, חסרות דרישות האמת שבחיים, דלים דלים חיינו. כאב לי הרבה על כלי החמד – שבת, שהתרוקן מגעגועיו העמוקים לקדושה במסגרת קבועה.

אין כבר דרישה לו נשארה מסגרת ותוכן אין, אין בנו קדושה רבה ובעיקר בכלל, יש פרטים שבהם כאילו משתמר משהו, אבל חוץ מהרגשתם הפרטים אינם פוריים. אין מולידים אצלנו גם גלגול של ניגון לא יצרנו, אחרים כובשים ושיר בפיהם ואנחנו חיינו מחוסרי שירה. כן תביעות ישנם! אני רואה אותך במסגרת זאת מוגבלת מעשיה וכבולה, לא רק אותך, הרבה כמונו ישנם ובזה דווקא הצער – למה זאת בחיינו? למה כל כך צר עתה החברה בחייה הטבעיים? למה מפתן הדלת נהייה לגבול שבחיינו הכלליים? למה החבר לא חי את הציבור והתנועה? למה? למה? ולמה?…

יש הרבה לשאול וגם אם ארצה לא אוכל לכתוב על הכל, אבל יש ימים והנני המום ממהלומות האלם שבפינו ומחוסר ראייה, אחרים לכל הפחות מדברים על זה שלא רואים ואנו שוקטים על השמרים.

רק כשהנני מציץ למרחק, כשהנני רואה את שרידי החיים שהיו כאן פעם, במדבר הזה, מתעוררת האמונה שעוד ימים לפנינו, אם גם קשה אחרי כל-כך הרבה שנים להאמין, בלי הגבלה, שיתוקן מעצמו.

החיינו ובבתינו דרשתי מעצמי ביום שיבוא שנטוע, ידעתי שרחוקים אנו מיום זה של תיקון, אבל נשארתי במתח זה של הקרבה, של בנין ויצירה. אמנם עוד יום גדול עדיין, כיוון שמחשיך, כך לפני 10 בלילה. החברה הולכים לבית ספר, שמוריו חיילים, לשמח קצת את הילדים הנוגים של הגולה הזאת. אגמור בתקווה שוב להתראות אולי עוד בשעת דמדומים של ערבית. סלחי אם המכתב חטוף, אין האשמה בי, יותר מדי מחשבות רציתי לפתור ולהעלות מאשר אפשר בשקט יחסי זה שישנו. שלך בנאמנות. שאול

 

ב"ה כ'ב תמוז תש"ג                         הדסה יקרה שלום רב לך!

זה כך חזרתי משמירת לילה ואם היה רצוי קצת לישון בזמנים רגילים הפעם יותר טוב לכתוב.

התפלתי ועכשיו, אין לי יותר מאשר להגות בחיינו בתור עם, בתור תנועה, בתור בית ומשפחה. כל הדברים נקשרו יחד באחרונה ואת נהיית לי לאגוד, לקשר שביניהם, רק הנני נושא את שמך, לא רק מבחינה אשית, כי אם מכל הבחינות יחד ויפה כתבת במכתבך ב-22 "חרדו בי אלף אימהות, אלף אחיות, אלף חברות" ואיך לא אכפיל מאה פעם ואלף פעם את הלב הזה שחרד? ואיך לא אחרוד עליו? אין מטבעי להרבות שבח לא לעצמי ולא לאחרים, אבל שורותיך אלה נתנו ביטוי לרגשות הסמויים שקשרו אותנו, שהביאו אותן לחרוד, מלאתי את חובתי בכתיבה כמעט יום-יומית, גם האיגרת לשבת יצאה כבר אליך ונוסף לכל – נפתחו מוסרות האלם הפרטי ואספר על חיי, על ביתי.

הנני מסתכל דרך החורבות ומבלי מחפשי ותועה – איך? לב האלף האלוף, לב חברה, אחות ואם, ערבים עולים בזיכרון, רגעי קדושה מרעידים את לבי, הסטואיזם (זו דרך מצוינת להעביר את הזמן ותענוג ההיתול בגורל איננו דבר של מה בכך, שהרי סטואי אמתי יכפיף את הגורל למרותו ויעשה בו כראות עיניו בעבור כוח רצונו (… המפואר והטהור שבהליכתנו הערבית ולילות שיחה מאוחרת ושעות קריאה עד ערב גורל, עד חודשים של פרידה, עד ימי התקדשות ווידוי, עד חודשי כיסופים לאהבות ואימהות ובסוף ימי ריחוק שבועות במרחקים מנותקים, כשפתי המציאות הקשה ועתה בשעה זו השחרית, כהמשך לתפילה הצצה, לאופק וגלי הים הסוער ולמדבר הזהב.

"עתה לגשור בינינו במילה אחת על פני מרחקים

זאת כף האהבה הגדולה יתכן

כי אין חשבונות במצב הכן!

כי אין היום פרא ויחיד בצרה

לכן גם האהבה אינה פרטית.

יש עולם רוכב גדול בצרה

יש חורבן, יש בערה,

יש סערה עזה בים האדם

שפתי ליבותינו מורחקים בעיים

יגשר לגשור על פני המרחקים.

זוהרך על חללים זה רק על קברים

עתה לגשור בינינו במילה אחת

בלי חשבונות קטנים, באמונה

לבעור ולהאיר כשמש מדבר

בחול הזהב חלומות לרקום

באמונה קדושה אחת

בלבד.

כי שוב אם יבוא

– יחד!

 

ב"ה כ"ג תמוז תש"ג 26/7/43                           הדסה יקרה!

עד היום התקבל כך מכתבך הראשון, אני כתבתי לך בינתיים כמה מכתבים וכמובן שאין בחיינו משתנה מיום-ליום, רק התאריך זרזני לכתוב את השורות האלה. מחר יום כ"ד בחודש, מחר ימלאו לי 23 שנים. לא הורגלנו בבית לחוג באופן מיוחד את יום הולדתנו, היה זה רק בבית הספר מנהג מקובל, שאז התאספו הילדים אצל החוגג וקבלו ממתקים, לא הורגלנו לפולחן, נפגשתי עם אנשים רבים שיום הולדתם הגם הכי-חשוב, "מחר יום הולדתי ואינני חושב אותו למרכזי בחיי". כמובן שמבחינה עובדתית ביום הזה נהייתי, אבל יש דברים שקדמו להיותי – הבית – העם – המשפחה והסביבה ויש הרבה הרבה להתחקות על שרשי הקדמות הזאת, בכדי להבין למה נחוץ היה שנים על שנים, להיאבק על עיצוב האופי על נטיות ומנהגים מיושנים, על שחרור המחשבה מהפחד שברחוב היהודי הדל והשפל, שכתבתי לך עליו במקצת, אם גם נכון שהרבה דברים חזרו בחיינו עתה לראשיתם, אם גם נכון שהגאולה עומדת לפנינו כמורדת, כעזה וחופשיה, כמגלה גבורה כבירה, וחפץ חיים חזק, הלא נכון שלחמנו בה על הגבורה הזאת וגם כל זה, שהננו עדים לו היום, יצרנו מתוך האפלה הגלותית בימים ובלילות, כך הנני רואה את הולדתי בדרך ארוכה ארוכה, שנים על גבי שנים, ואם ארצה להגיד אוכל גם שיום יום הננו נולדים, יום יום הננו מגלים את עצמנו ולא חשוב בכלל שאני קיים בתור אני, חשוב הנני על כמה מתגלה בי האדם והיהודי, על כמה הנני עושה ופועל, חי ויוצר, כפרט מהציבור הגדול והענקי.

ברכותיך עוררוני למילים אלה, אין איש מבין אותם כמוני וטוב שהיית צנועה בברכותיך, טוב שהפשטות והניב הבהיר ברכוני. מכתבי הקודם מאתמול, נדמה, גילה קצת ממחשבותיי כהיום, כאילו קטע מחשבון הנפש היום-יומי, אבל נשאר הרבה הרבה מאוד שלא אמרתי ולא אוכל להגיד את הביטויים האלה, כך במעשה מבטאים ומה לו לבן אדם אם הוא חי בזמן שרחוק הוא משדה הגשמת מטרות האדם? ומה בכלל החג שנולדתי פעם, אם יום יום נעלם ממני להיוולד במעשים חדשים? – הלוא יש לחדש בגלגול של הנולדים? הלוא יש לתקן את גלגולי החיים? ובכל אופן טוב לי… אם גם לא גיליתי אף פעם עליצות בלתי מרוסנת וצחוק פראי, גם לא נפלתי אף פעם לתוך הייאוש והעצבת. יש לי, לפעמים, רצון לכפור בכל ההכרה הזאת שהסבל הוא מקנה לנו את האושר, לפעמים הנני רוצה למרוד בכל הילוך המחשבה הזה ולהגיד במילה אחת – כי טוב! לרצות את הכל! למחול ולסלוח ולהתעלות מול הקשיים ולהיות שבע רצון – אשרי החי! ואשרי שאנו בחיים! אין גבול ואין הבדל, אין חשבונות מקנים אושר, לכן כך ההרגשה שאיך שלא ישתנו התנאים – טוב לי! אבל מחשבה זאת שאתמיד מתגברת על המציאות, אבל ישנה וקיימת וגם לך לפעמים ספרתי ובקשתי ממך לחיות ככה – טוב לי! כי טוב! גם הקושי וגם הנוחיות שניהם לא חשובים. מטרלינר אומר בספרו "יופי פנימי" "להיות מאושר משמע להבין את האושר", משמע להבין שאנו מאושרים, שחיינו מאושרים כך, הבנתנו קהה ולא משיגה לפעמים אותו. "ייתן ה' שביום הולדתך הבא נשב יחד כל המשפחה וישרור שלום בעולם כולו", כנראה שהצנעת לכת ולכן ברכתך אמתית. כן השלום במצפתה קשורים קשר הדוק…

דברים דברנו ויותר אולי חשנו, בהיותנו ערב זה אחרון יחד ולא אני חשוב כאן ולא את, התעודה שבמשפחה מעלינו נותנת חשיבות לשיחה, היה זה אולי יותר משיחה, הייתה זו הליכה בוויתור הגדול שבחיי, כי בדם נקנה, כי בהתגברות עצומה ובהתאפקות קדושה. מי ישווה את רגעי הפרידה הזאת הדבוקה? הלא אם היה חיץ במובן הנפשי בינינו – בערב זה נהרס, נתמזגו מאוויינו בזעקה אחת, בדרישה יחידה ומלהבת לצוו המשפחה ולמשפחה הישראלית דווקא. ציפיות אלה לדור בא, להט זה לקראת באות ומדמנו ומנפשנו "בכור ההיתוך של ייסורים" כמו שכתבת, הוא התנ"ך של יומי זה שמעליו 23 שנה מלאו. עדיין נשארו מאוויים, דברים יאמר מי, אני כשלעצמי דברים אלו כעובדות מצפין בי, הלא הרגשנו שנינו שמילים אלו יותר ממעשה, כי הם תוכו של המעשה, של התעודה ועכשיו שנה חדשה כשעה 24 מעת-לעת בחיי מתדפקת – חננו-יה! חנני-יה! ואם יש הפרעות בחתירת החיים לא בזה שבמקרה אינם – גודל החיים. דרך ההפרעות מעלה מעלה ועמוק עמוק לחיות בכור זה של צפייה זאת: כיסופין של גוף ונפש בבחינת כל עצמותיי וכל שנותיי – אלה חיים, אלה חיים מתוחים כתוכן על פני ההוויה. יש בהם אש האמונה שנבוא, שנגיע וגם אם נעדר מאתנו לגעת יגיעו אחרים ואם גם אין להגיע כי אם תמיד לחתור – טוב לנו להילחם עם איתנים, מאשר לשמוח בשאננות. קשה ההיאבקות של הערב הזה האחרון כשמידות הזמן הסתערו על חיינו בעובדה מכריעה אחת כבדה של פרידה, אבל יש טעם לערב זה, יש שיר לרגש זה, יש בי אושר חיים זה שכתבתי עליו למעלה, הכרתי את עומקה של משפחתנו בדרך, ומעומקא דליבא הפעם אמנם במעט דאבון הנני אומר: לא העובדות או הגשמת התעודה והפיכתה למעשה, כי אם החתירה העמוקה בחיים לקראתה נותנים למשפחה את אושרה, כי מה לאב או לאם כשאין להם לב לבניהם? ולזה שיש לב גם בנים יהיו. אני מאמין בבוא שעה זאת של 24 בשנות חיי ואז אולי שלום יהיה בעולם? "יום הולדת לך אדם וכמו ביום חול העמס את העול, אין חג בקלות, כי אם לנושאי עול החיים." ולך ביום זה אודה בעד הליכתך המוצמדת והשקטה, כי ממני לך הקושי בא – ואייחל לבוא שעת ה-24 שעת החג, שעת הולדתנו מחדש – בחג הדור הקם מתוכנו. כך העליתי לפניך בצמצום זמן, בחטיפה יום-יומית את מחשבת יום הולדתי… לחורדת באלף לבבות. באהבה ובמסירות. שאול

 

ב"ה כ"ה תמוז תש"ג                              הדסה היקרה שאי שלום!

רק חזרתי מהעבודה, יש לי עוד שעה קלה לכתוב, סקרן אני כבר קצת לשמוע ממך על חיוך. עד היום לא קבלתי מלבד מכתבך הראשון, הכתבת ולא קבלתי? אמנם באחרונה אינני מחכה כלל על תשובה, כי אם כותב כמעט כל כמה ימים.

בכל זאת הלוא תביני את הסקרנות אשר חיה בנו כאן. בכתיבתי הנני נזכר באחד משיריו של סטימצקי שבו הוא מדמה את אמו למכתב ואת לילו למגילה כתובה, שוב אינני יודע איך מי מעריך את הרגש הזה ששואל כל יום לשלום קרוביו ואהוביו? אך בי הנני מאושר, שאוכל כך להתמסר בלי דרישות ובלי שילומים לקיים את המצווה של שאלת שלום ולי כך מילה חוזרת מכם לכאן – אין דבר! ידעתי שלא אתמרמר על זאת, לא ריבוי המילים, כי התשובה לבד חביבה עלי… אני מתאר לי את צפייתך למכתב וטוב אם היה ביום זה וארוך דווקא והתפילה כמובן שכנה תדירה אצלך… היא אצלי עכשיו שולטת בשתיקה ואם מופיע קטע של שיר כזה בבין-הערביים.

רופא את עצמך רפֵּא!

קצת יותר אהבה

אהבה גם לעצמנו…

סְיָג לאהבה שתיקה…

אין בוודאי צורך לדבר ולפעמים חבל גם לכתוב, התפילה זקוקה להקשבה מעמקים ובערב זה יש עוד נימוק לקיצורי כתיבתי, גם הקצין המבקר מתלונן על היגיעה הרבה שאני מטריד אותו, הפעם אסכים לו מכיוון שגם כמעט חושך.

– ואצלנו חביבה, הבאמת אותו השקט שהנני חי בו? הבאמת לא קשתה הרגשתך ובכלל חייך מאז? אני אשמח אם שלומך טוב ושקט, בעיקר הייתי רוצה כבר לדעת אם קבלת את הדואר עד עכשיו, אל יקשה עליך מבול המכתבים, ככה זה, כאן זאת רגילות, כמו זריחת השמש ושקיעתה, כמו גלי הים הסוער והשוקט. לילה טוב! ימים שקטים כאלה הם מתנת אל, טוב שהגיעונו חביבה. שלך המתפלל ערבית.  שאול

 

 

ב"ה        ב' אב תש"ג  3.8.43                              הדסה יקירתי!

בכל התנאים הנני מתאמץ להתרכז קצת וזה קשה במקלחת וברעש שבדרך כלל כאן אצלנו נהוג, קצת שקט לו יכולתי לרכוש, קצת מנוחה, כדי כמו בימים כתיקונם לכתוב, לכן תסלחי עם שרידי הצעקות שמסביבי כרגע יפריעו אולי לכתיבתי.

זה כבר חודש ימים ואני מבין לגעגועיך העזים, אני לא רוצה להשתיק אותם גם בי… ככה זה עכשיו בנגעך במותר הזה שמתוח בכיסופין ורועד לכל קול הקורא ממרחקים העצומים והישרים שבינינו. הפטה-מורגנה שמושכת את עין הנודד המדבר עבורי ממשית ומציאות – איך אחשיבך לחלום? מציאות הנך לא רק במובן העובדתי, כי גם במובן הקוסמי. בהרמוניה, כן, דווקא בתאום כזה פנימי, כמו שבאחרונה משתרש בתוכנו טוב לכתוב. אני מתחיל לכפור בכל השקפתו של וינינגר אודות המשיכה שבין הגבר והאישה, לי דווקא באחרונה אפשר להגיד רק דבר אחד, לא הצד התועלתי שבקשר ושבאהבה שבין הגבר והאישה, לא רק מילוי תעודת הילודה, כי אם ההרמוניה שבכפיפתם יחד. הייחוד שבין שני העולמות המיניים הוא המגלה את היסוד האנושי שבנו, אין אנו כמו היצורים האחרים טועים וחושקים בכדי לרוות את דמינו בתענוג שבבשר ובחום הלהיטות הסקסואלית. יש שפה עדינה בשטח היחסים שבין הגבר והאישה שגם היצרים מתעדנים, יש גם הבשר מדובב בחצאי קולות, אותה החירות שבשליטה על הבהמה, שבניצחון הנפש והרעות באדם היא שמלבבת כאן בחולות. הנני קשוב, הנני לוגם כל ניד וניע שבחייך וההבדל רק בזה שהקולות רחוקים יותר, פחותים יותר ואולי גם חרדים יותר.

…העוגב והכינור שבחיינו הם העיקר, הם התמצות היפה, כאן ובמצב זה אפשר להגיד זאת, יש לי זכות לזאת. הנני רואה אלפי אנשים שמשרתים במלחמה הזאת רחוק מבתיהם ומארצם, וקל לי להבחין וללמוד את יסוד התמסרותם.

מכוניות שעליהם שמות האישה שבלבם, שבדמם מנגנת את יפי החיים, את תוכן החיים, את הטוב במובן הצח וגם עלי-קברים, רק כאילו הדים מאהבה זאת שכאן מתכנסת לפעמים לכמה מילים שבמכתב, לתמונה שנושאים כאורים, או למזכרת קשורה על הצוואר.

הקולות הם האמתיים ביותר שאוכל להגיד, המילים האלה תשובה להם, בשקט ובשלווה אני עורג בנכר כאן, את לא יכולה זאת. לו קבלת בחזרה את החירות הזאת שבאושר המזוקק, שבצער המפרה, שבאהבה הטהורה, לו לשדה יכולת לצאת גם לבדד ולנשום את אוויר המרחב ולהרגיש חופשיה, להשתחרר מהעומס של מבטים חשדניים, להתגבר על כל הרע שכל אחד עלול לעשות ברצותו אפילו לעשות טוב. יש חטא והוא אנושי ועלינו לסלוח להתעלות.

לו יכולת זאת – הייתי שמח, הייתי יותר אולי דואג לרגל החולה או המחלה שהנך עוברת, אגב כתבי מה החולשה הזאת? מה השפיע עליך כל כך?

יקרה! הרבה שבועות יעברו עוד, הרבה, אולי שנים, גורל זה של מיליונים, גורל ההתאבקות יהיה גורלנו ולכן עמידה חזקה ובהירה עמידה שמעל כל המקרים וההפתעות צריכה להיות לטבענו לקבע – איך עכשיו בחזרך הביתה?

– אולי תוכלי בכל זאת למצוא עבודה בשדה? אולי הגיע זמן תשוקתך? אם לא, גם כן טוב שהטבע יהיה לרעך הקרוב, גם אנוכי כאן חי את הטבע חיים מוחשיים. הגמל, החמור, התמר, המעיין, גלי הים, החול האין סופי, שקיעות וזריחות, יום ולילה, וטוב, ככה מה יותר נחוץ? לפעמים טוב לדום ככה, גם במדבר השקט רב. הלוא יש אפשרות גם לך… קצת לקרוא ספרות יפה וקצת לנוח משאלות מטרידות, צורך לך להיות חזקה ובריאה. אינני יכול להבין איך גזה איתנותך ועמדתך הזאת הטבעית והפשרה רבת הזוהר שקשרה את הקשרים הכמוסים אליך? כה הרבה חבבתי את הבהירות הזאת, כל כך הרבה היית לי במערבולת של "משבי רוח" בחברה ולמה עכשיו תהיי רגישה לכל רוח מצויה?

הדסה אחותי, ההנך זוכרת את ההליכות האלה בערבים? הלכנו לא פעם מורחקים אחד מהשני, אבל לו יכולת גם עכשיו את טעם ההליכות האלה להרגיש כמו אז, הנני קצת יותר רחוק.

ייתכן שנוכל להתראות בימי החגים או אחריהם, יתכן שזה לא ישתנה, בכל האופן שתעשי את הכתיבה גם כן לרגעי פגישה תדירים, כתבי על הכל, יש לי די זמן להקשיב לכל דבר ודבר, אל תחוסי עלי, זה לא ישפיע לרעה.

התחלתי ללמוד אנגלית לפני ימים מספר, גם הנך לא משה ממני, גם ספר נבלע כל כמה ימים, זה אולי גורע קצת מתיאור האכזריות שבמלחמה, אולי קשה לצרף אל אי-הבנה שבשקט כזה איזה חייל? אבל ככה זה, לא חסר דברים אחרים, אבל מה חשיבותם? ובכלל לא ניתן הלוא לכתוב לך על זאת. טוב שהמלחמה מתקדמת, טוב שהנה פורצים לארץ הרצח והאכזריות – מי לא יברך על זאת? מי לא מוכן לעבור ולהתמסר להתקדמות? זה פשוט ומובן בלי וויכוחים ורעיונות, זה פשוט כפשוטו. אהבתנו מגשרת על הקשיים, היא מדריכה אותי לעוד בתים שדודים, היא מוסיפה עול של שחרור, היא נותנת טעם לקשיים ובכלל לנו כאן לא קשה, יתכן שזה תלוי בזמן ויתכן שזה תלוי בבן-אדם. איני יכול לכתוב כמו אחרים ולתבוע ידיעות וחדשות, זה כה פשוט עבורי הכל, זה כה טבעי, שאין צורך לעשות מכל זה שלילות. אסתפק הפעם בהוספה הזאת למכתבי מהבוקר, אני חושב שאין לך להתלונן עלי, אמנם הבחורים "בוכים" שאני מנצל את כל הדיו. שלום לך באהבה החרישית והמזוקקת. בעלך ורעך. שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s