מכתבים להדסה – ט',י',י"ג,י"ט,כ"ב,כ"ח – אב תש"ג

ב"ה ט' אב תש"ג                                הדסה יקירתי!

[…] כשהפרט מרגיש את הקשר עם כלל האדם, כשפורץ את מסגרת הקטנות ואת החיים הרגילים שבמקום ורואה עַם, גם גורל מר וקשה, טוב לו. יש במרחב הכאוב ושהנך נודר ונותן מחייך מכדי לנחם אותנו, את הכאב רק עם כאב יותר עמוק גואלים, במצב שהננו נתונים אין ברירה אחרת, הלוא גם בהיותי בבית לא חיינו אחרת, פרצנו תמיד לאופקים חדשים. נצלי את הזמן הזה שהנך לבד והתחזקי, למדי מה שאפשר, קראי וחיי את הכל בליבך יקרה, אינני בא כאחרים להגיד לך שמחי חיי בקלות, […] אני כולי קשב וציפייה, הלוא שמעתי מעט מאוד על שלומך יקירה. […] לא אדע להמרות את פי, רק בחיים רציניים ואמינים בעומקם רציתי, טבעי וטבעך ומטבע הדברים שכך נחיה.

אי אפשר לכתוב על הכל, אי אפשר להספיק פשוט, אבל הנני משתוקק לשוחח קצת. […] באורך רוח ובסבלנות ובהכרה מלאה שבמצב הדברים, שבמאורעות הזמן, שבגורל עמנו ומשפחותינו, כך אני מבין את הדברים, כך אני מוצא רק אפשרות והזכות להיות כהיום ולחיות את החיים.

היי חזקה וברורה מאבל ומצער. באהבה שלך. שאול

 

ב"ה י' מנחם אב תש"ג

– […] ולו גם יתמהמה אחכה לו… לבואו לחכות צוו, לגאולתו לצפות תוך הקיום, כי היה מקדשנו לשיא התהילה ולמקום הייחוד ובו קודש קדשי הקיום וחרב הבית ונשרף המקדש ומשחרב נולד משיח…

– הגואל וקיומו, ודאי ביהדות, קיום הגאולה היא עצם החיים, ההרגשה הטבעית שיש פתח מהמיצר מעידה על קיום הגאולה והתקווה שבין המצרים אות לגואל ולכן רק הסבלנות וההתמכרות לחכות שומה עלינו בחיים, ולחכות יכול רק האוהב, הנאמן, המאמין בכל נפשו בביאת הגואל.

– האמונה והסבלנות בד בבד ירדו לעולם ומהם התקווה העמוקה הצרופה שבחבלי המשיח ומכאן באים אנו ללמוד על אורך הרוח שבאומתנו, רק מתוך אמונה יוקדת שלמעלה מכל חשבון והבנה הננו מחכים.

– ובאבלותנו הפעם נימת זעם ורצון נקמה, אבל מציאותנו הפוכה. בזאת טראגיות דורנו, רצון להתקומם ולקומם ולנקום ובאפשרותנו רק לסבול ולהאמין, כנראה שהשהייה הכרחית היא, ולכן לחכות זה כאילו לדעת בחכמה לכלכל את חיינו.

– והזעם סימן טוב לנו, הננו בני חורין, החופש מתקומם לשעבוד, אבל אינו חופשי מלשאת את האמונה בגאולה ויש שזעמנו ריק מאמונה ואמונתנו בסוף השעבוד קצרת רוח.

– בנכר אבלנו כפול, אבל הרגשת הגאולה וצורך הגאולה ממשית, כי אין כאן אוויר הארץ ואור היצירה שבפעמי הגאולה. אור של משיח בגולה מאיר ותקוות הנחמה מבתי המדרשות, מעוני השעבוד חותרים לגואל.

– והבאים מארץ הקודש לגולה דוויה ורגש האמונה בפתיל הזעם, בלהב הנקמה, אור הגאולה מביאים אתם, יש כאן מימוש הגאולה.

 

ב"ה י"ג מנחם אב תש"ג                   הדסה היקרה!

את מכתבך מד' אב קבלתי, על אף רצוני העז לענות לך ברורות ובעיקר לעשות את חובתי לא הספקתי, מסרו לי אותו מאוחר ברגע שיצאתי לתפקיד לימים מספר, אין באפשרותי במוצאי שבת לאור מנורה בכתבי בשכיבה על האדמה למסור לך מה שעם לבבי, אעשה זאת מחר. כן יקרה בערב יום-השנה לזכרה היקר של אמי אכתוב ואם ארצה האוכל בכלל להביע מה שמתחולל בי? כן יקרה! שוב נוסף עול ועול כזה, אמנם להיות שקט נחוץ בגללך, אבל הלב איך ישקוט? ולמה לא להזדעזע? לו יכולתי הייתי עושה את מבוקשך למעשה, אבל לא יכולתי לבוא לרופא מנאות מדבר וים. הֵה-גורל!

מה שלומך עכשיו? ההוקל לך? או מה אומרים הרופאים? כמה אני מסומר לידיעות ממך? כמה אני מצפה לפתרון חידת הסתרים שמתרקמים מסביבנו? עם סאה כה גדושה במרחקים כאלה ובמצב רציני קשה לא להזדעזע, אבל על בריאותי אשמור, במהירות המכסימאלית אעשה את בקשתך למציאות. אולי רק בשבוע הבא אוכל להודיעך על בוריו מה שלומי?

חשתי, חשתי כה עמוק! שמשהו מתרחש, זה רבות שאלתי והנה הגיע המכתב. אל תדאגי לשלומי לא הוציאו אותי משווי המשקל, אבל להאפיל האפיל על ימי שגם ככה התקרבו לחוף העצבת. יום זה מחר הלוא אחד הגורליים, או מי יודע מה זמם השטן ביום זה להוסיף? תודה לאל שהדבר התפתח כך, אבל עד שאדע ברורות לא אשקוט, רק בכדי להרגיעך הנני ממהר בכתיבה ובוודאי לא אוסיף טובה בכתיבה זאת על מנוחתך, הנני יודע כמה שקט נחוץ לך במצב המחלה, אבל כה שונה המצב מהצורך, כן יתכן אולי מראורגניזציה לשקוט? אבל רצון החיים ורצון ההמשך תובעים כה להסתער על הצרות הרבות שמתגוללים כה בלי הרף. לא יהרסו אותי על כמה שזה יהיה תלוי ממני, זאת בקשתי לך, אל תתאמצי חביבתי לענות על כל המכתבים, אני אסתפק בכלום, רק כדי שתבריאי מהר, אלווה אותך בבדידותך הארוכה בחודשים של ההבראה, אני מבקש אותך זאת מאוד, אל תצטערי בכלל, אני לא סבול מזה.

אל תחשבי על שום דבר כרגע, כי אני אעשה מה שמוטל עלי בכנות רבה, אין כאן מה להוסיף לזאת, הלוא כה הרבה תלוי מזאת, הלוא הכל הכל על כפות מאזני הגוף הזה הדל, לא אוסיף גם לשאול יקרה למה שבינתיים התרחש? אני מוותר על ההתאמצות, זה לא קשה מול הדבר החשוב שאני אתמכר לבררו, אגב תביני את הקשיים במסגרתנו, לא תמיד ולא על כל מקרה אפשר לבוא לרופא, אבל אני חושב שזה יסתדר בקרוב.

– איך את מבלה בבית החולים? הקשה לך לבד או גם יש לך ידידים? הכי טוב שתקראי קצת, אל תעמיסי על עצמך לחתור לעתיד הקרוב, רק דבר בריאותך יקרה! וכמה אני שמח על זאת שאת אינך במצב חולה מאוד ובכלל שהרגשת במקרה בהקדם, אבל על אף הכל לא אוכל הלוא לשקוט עד שיהיה ברור הכל. אין באפשרותי לכתוב חופשי, הלוא משתף אנוכי את מישהו [הצנזור] בקריאת הדברים, הביני יקרה

לשוח איתם ואם גם לא ואני לא אעזבך. אני כותב עכשיו יום-יום וביום שיוודע האמת אכתוב עוד יותר. החם מאוד בחודש זה בבית?

אכלי ונוחי וקווי שידיעות טובות יגיעוך ממני, בוודאי חבל לך על המכתב מהבית שנאבד, אני תקווה שיד אדוני לא סגרה עלינו לגמרי את המחר, אני מתאבק עם ההרגשה האיובית שבמציאותנו, אני נלחם עדיין כאילו בלי ידיעה על דבר שבגורל הבית, שבגורל ההתמסרות הכי כנה. […] גם השנה שפעם היה יום של התעמקות וייחוד, הפעם היה מחושמל באותה הצפייה שבנסתרי עתידנו. ישבתי שעות על שעות דומם ומשתאה דומם ושואל לדרכי חיינו. – האומנם הייתה יד אדוני בי?

עדיין קובעת הסבלנות והמרי, גדולה לא התמלאתי מכל זה. יש עוד מקום ונכונות, אבל אם טרגיות תהיינה הבאות ומלחמה מחכה בשער, אבוא ללחום, אבוא גם להסכים… כך הרהרתי היום, כך מבטי נדד במישור המדבר הבלתי נגמר, נדד וחפשי, חפשי ושאל לנתיב החיים העקלקל הקשה והמורד בכל פעם. שילומים כאלה נדרש מאתנו ועתה במחיר החיים כולם, אולי לשלם נחוץ? לא! אסור להמשיך לנדוד בשביל זה הצר שהמרי סולל באופק.

הרפיתי לחשוב ואחכה יקרה, חכי, גם את היי שקטה, גם אם מחשבות עצובות תוקפות אותי בכל האופן הנני מבליג ואולי עוד מחייך… הסכנו באחרונה לאווירה קשה, לאווירה שבין שינויי הזמנים. ימים אלה, אמנם קשים וכבדים, אבל אין בהם כדי לצער על היותם, עובדה – לא משנים בהצטערות, לחופשי מוצא נחוץ והמוצא הידוע – הבראתך!

היי שקטה ובטוחה בשלומי, שעדיין בלתי מעורער מתמרד לגורל המצליף, עדיין הנני חזק כל עוד אוכל –  אעמוד מול השטן, אתך יחד זה כאילו מעל הכול בכל התנאים, אבל אי אפשר לי להסכים שיש סתירה כה עמוקה כגון בבריאות. הערב מעפיל להאפיל, גם קוראים, גם לאוכל, ולכן אגמור, שוב צום ירד לטמיון הימים. יום שנה לזכר אמנו היקרה ויום ייחוד ועם חרדות גורלנו, אני לא מעורער באמונתי הראשונית. אני אוהבך כאוהב בן את אימו בכל התנאים כמו שגמרת לבד במכתבך האחרון.

באהבה ובאמונה שלך לתמיד. רעך ובעלך הנאבק והאוהב. שאול

 

ב"ה י"ט אב תש"ג                            הדסה היקרה שלום!

בכדי להספיק לפני קבלת השבת לענות על מכתביך הנני כותב את מכתבי זה.

הנני שמח מאוד על התקדמות הבראתך, דברי העידוד של הרופא הם יקרים לי מאוד, אני מתאר לי את שמחתך הרבה גם את, אני מעצמי עדיין לא יכול לכתוב לך על הבדיקה, רק היום חזרתי ומחר בבוקר אתייצב לפני הרופא, אני תקווה שהנני בריא, הנני מחכה לזאת כאילו לנס חשוב.

מכתבי מהשבוע שעדיין לא קיבלת בכתבך את המכתב הזה שקבלתם (מ-ז' מנחם אב) בוודאי יאפילו קצת על מצב רוחך, התעודדי יקרה! אל תדאגי! הכל יסתדר בעזרת השם. שלחתי לך השבוע גם ערגתי, על אף שכל השבוע חייתי במתיחות איומה, בכל זאת לא נשברתי, כמובן שדאגה רבה אפפתני, אבל כמו שכתבתי כבר "אין כבר במחלה להפתיעני", ער וריאלי המבט (כה ריאלי כבר!) ומסתכל לימים רחוקים שיבואו, לתעלומות הבא הנני מתייחד ומתוך כל זה שחשתי בימים אלה מחר יתברר אולי. ים וחול צייה ושיממון, גלים גלים כאילו לב המקום הסוער פני הים ובשקט (בשקט כזה שאחרי הכל) אט הנני קורא, בולע ספר אחרי ספר, נוסף לָכֺּל מעיין הבקשה והייחול נפתח, הפעם כה עזה התפילה!

"כי צפייתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמוות, אם שכחנו שם אלוהינו ונפרוש כפינו לאל זר, הלוא אלוהים יחקור זאת, כי הוא יודע תעלומות לב… עורה. למה תישן אָדוני! הקיצה אל תזנח לנצח".

"ואני כזית רענן בבית אלוקים בטחתי בחסד אלוקים עולם ועד". (תהילים)

ברכות רבות ודבקות שבתית אליך. שאול

 

ב"ה   כ"ב אב תש"ג                                               שלום לך הדסה!

שוב במקומי מילתי הדלה מסבל ועול קורצה תתפלל עלי ועליך מרדת יום, מבקשי הצדק ישאלו כתמיד על דיחוי זה של פגישתנו, לנו להיזהר מלתת את האפשרות הכי קטנה להתלונן, אני ממש קרעתי כל צעיפי האשליה ואף כשסיבת הדיחוי פשוטה שיד מישהו בה, אני אחת מעתה "גם ככה לי טוב בעול, כי מה אתלונן על דברי זמן ועל שלטון זעום וקטן של בן-אדם? הסליחה מלכתחילה נטעתי בלב, לא אוכל להתלונן, אמנם ישנם רגעים התובעים דבר-מה, המנסים להתקומם ואז אני בעצמי כיד אם משתיקה מלטף הכאב ודומם, סלחי גם את ודווקא מלכתחילה, כי לנו יותר שאת, כולנו לסלוח. בכל תום נפשי הפעם שברתי צימאון הפגישה "הזאת", שוכנים אנו יחד בתוכנו, כי מי יודע מדוד ערך ומשקל ההוויה החיים, המעשים ודרכי בני אדם? יתכן להיות רחוק מקצה עד קצה תבל ומדור לדורות ובכל זאת לשזור חוט הזהב, לשאת בעול היקר ודווקא מתוך אהבה, כי אל פועל וסולח בוחר מאהבה… ואני הקטן בין צוקי עיתים ותהום עולמות הפעם שותק כסלע ורק בתוכי פנסך מאיר "ואז גם ככה טוב לי בפרידה …" ושוב לפני ליל תפקיד אליך חוב בכתיבה אשלח, וגם הפעם ניתן לי מעט מאוד להוסיף, אני כתב יד אני, וגם הפעם אדע רק זה השיר סבלנות וסליחה, ואת בטח תתרגזי מעט על סבלנות זאת הסולחת לכל, יתכן שאת צודקת מאוד, כי למה לך רק תמיד לוותר? כמה הייתי רוצה לך לשלם בעד כל סבלך בעד כל וויתוריך? אבל הנני אסור כארי בכלוב, ידי אסורות בגלגל הגורל וכבלים כבדים מאוד אני סוחב, לא ידעתי לבד כמה כובד לימים אלה. מדי פעם נפתחים פתחים חלונות, חלונות, חרכים לתהום – אייה פתרון? איך נבוא המחרה? מה הוא בכלל יהיה? במה אנו מאמינים עוד? כל המערבולת בי קמה ואני מרגיש שזה מכביד שזה מוצץ ויונק ממני ואז מכתב אליך אכתוב, ועכשיו עוד מעט לתפקיד אצא…

את חיי אני מזמן לוקח במתנה, כי כורי אש ודרכי אחרים כבר כה אחרים חביבה! שמחתני בפעם האחרונה על תווים אלו נגינה להיות שופעת סיפוק, לנער את עוצב המעפיל את קרנו, אשרינו שאת עול קשה בתוכנו בחרנו, הניתן אותו להפקרם לריבי ליבי? פנימה נכשיר בוא השעה שנתקדש לקצור קמה שתפחנו אותה שחרדנו עליה. הנך זוכרת ערבים כחולים שחרדה עצורה קשרה את ידינו והדים מעצמינו שמענו בליל? סודות התפענחו במתיקות, בדבקות ותפילה אמרנו, שרנו הלל. ערבים אלו עתה בי נותנים שיג, נובטים נבט ומחשקים את רגלי הנודדות ברחובות ובחצרות, וכאן בצריף בין שורת מיטות לשורה הכרת האדם הנני לומד.

תהומות כאלה וגילויים כאלה! ואני סופר היום 96 (צ"ו) לפרידה לעול לקושי בעדך הבודדה. לו הייתי לבד לרגע, נזכור שאוכל בשקט להיפתח, בכתב שילומים היו מילותיי לך שי צנום ברעה, אך סלחי גם אם מכתבי קטן מלספר. כה הרבה נאבד ויאבד בעולם, ניתן גם אנו שי, זה חוב למבוכה לדורנו הטראגי, לטעות שטעינו ונטעה מחר, כולנו חייבים להודות על כל רגע ואנו הראשונים לתפילה – שם – פה – – –

קחי כל רגע והשווי שם ידיים נמשכות ללחם וכאן למותרות, שם עומדים בתור להיהרג וכאן עדיין למשחקים. הוי כובדו ימים ונסתרו הדרכים ואני לא אוכל אולי לרצוח, אני לא אוכל נקום ונטור, אני סולח, אני מתרחם גם על שתעו, כי כולם בעד קצת סיפוק הולכים בדרכים, כי כולם נודדים כדי לנוח. עולם רודף אחרי שלום ודרכו למלחמה, להתמודד עם הזמנים האלה ולהיות צנוע כמונו ולדוֹם, לא ללחום, לא לכבוש ולא התלונן זה קשה. אני מאמין, האמיני אהובה, ועכשיו עוד תעודד לנו, כי מצאנו שביב אור, כי פח עוד נשאר נדליקהו – נאירה!

– נאירה המנוחה בלחש

נדליקה באמת נרות השבת

ונבכה ונברך על חג מסבל זכינו

– כי יש לבכות על יקר נחנך

יש לברך על שי השבת

הברכה והדמעה בלב אימא נגעה

כחלת שבת נכינה הצער

נחתוך נאכל ונשיר

כי טוב לאהוב ולשאת בעול

טוב לסבול ביצירה.

לשבת מזמור ושיר לאהבה

נכינה נניחה יקרה

ויכולו ההליכות הנדודות

משחיטה ומבוכה למנוחה

סוד טמון של ענות ותקווה

נייחל התפילה מושרת בצער

כי חן יהודי לו ערוך צנועה.

כידי אימי בוכות על האור בפינה

על אור שהאיר שדובב בתוכה

לשבת מזמור מייגע מעול

בואי שלום מנוער באהבה

– כי טוב!

כי אור!

אלה הן קרעים המבצבצים בתוך ההליכה ואני סופר וסופר כל יום ובא יבוא, אך גם יעבור… זה חוק כזה לפני ליל שמירה שימלא אותך עד קצה הגדות ונשפך היגון כטל על הלב, בא עוד יום יומיים ואפילו עוד אחד, סבלנות והעיקר היי שבעת רצון, הזדקפי בענייה, זה הנדר. שאול

 

ב"ה כ"ח מנחם אב תש"ג                                                    הדסה יקירתי!

עתה רק שעה 9 בבוקר, ביום שישי קבלתי את מכתביך מ-י"ז לחודש, לכן אני מתחיל בעוד בוקר לענות לך קצת על מכתבך. התקדמות הבראתך מעניקה לי נוחם רב, אבל אין לך יקרה מושג מאיתנות אהבתי, זה לא יערער בכלום את עושר רגשותיי כלפיך, כמובן ששמחתי עוד יותר גדולה בחזרך לאיתנות כמו פעם, הלוואי הלוואי ייתן ה' שתמצאי לך שוב את השלווה הפנימית ותצאי לעבודה בריאה ושמחה. קשה לי קצת להסכים או יותר נכון להבין את משפטך על ההרגשה, שהייתה לך, שלא תוכלי לצאת לעבודה, למה זה קרה יקרה? ברצוני לכתוב את הכל שמתרחש בחיי ובי עצמי, אבל תמיד שנפתח פתח הלב היריעה קצרה,  הזמן לא מספיק וגם אי אפשר כל כך הרבה פשוט, קבעתי לי לכתוב יום יום והימים לא הספיקו… הנך כותבת שרצונך עז לדבר איתי, יקרה, אני מבין זאת, אולי אין לך ידוע על חיי, על מתחם, על חתירתם אליך, נמצא ביומני קטע כזה כבר מלפני זמן רב: לילה טוב כפרי! הינשוף ינדוד ולא יבכה יותר, זעם וחרון יתמלא, ויתגעגע לבית, לכפר הקטן, לגבעה האדומה ולאקליפט, ואז יניח לך, אז תרגישי באושר הגדול ביותר, האמיתי ביותר, החופשי מכל הפרטי והאישי, הנותן הכל לקורבן, האהבה נקנית בקרבן, האהבה לבד היא קרבן… ונהפכה הפרידה לפגישה נוספת לפגישה על גבול הממש הגופני והמציאותי לממש נעלה לפגישה מעל הכל, כפיפה בנצח.

– אקליפטים יקרים! לכם אני מוסר את מפתח ליבי, הנה תצאי לבטח כאן תחת הרחש הגמור הזה בלילות הצוננים ותנוחי, אז תקלטי הד ימינו, הד אהבתנו הזאת, להאמין באדם להאמין בגאולתו ובחירותו, וכאן מהרחש שבצמרות האקליפטים הד תשמעי – להתראות! ערב ערב אצא לקראתך… "ועתה הלוא בוקר  ובערב אני תמיד הוגה בך, אין מילים שיביעו את הכל, ניסיתי גם במכתבי הקודם למסור לך במקצת  את זה שהתבצר בתוכי, את הדרך לחירות פנימית, את תמיד לי למצפן, איני בכלל בלעדיך. כתבתי לך באחרונה אולי יותר מדי, הנה אגרתי האחרונה שנכתבה במצב של צפייה לצילום, שבה כאילו השתחררתי מהכל, חופשי ופטור, יכול להיות השפיעה עליך והעציבה, תוצאות הצילום והבדיקה אולי השקיטו אותך. כתבתי לך, כבר כמה פעמים, על שמחתי הרבה על הכל שמקל על הדין, גם חלומך וגם שלומי והבדיקה הבהירו את שַמַי, בכל זאת מורגש שהנך מודאגת מאוד. אל תתחשבי עם השפעת המכתבים, כתבי לי על הכל, אני נמצא שבוע שלם בחופש כזה שקוראים לו מנוחה או הבראה, איני יודע אפילו במה זכיתי לָדָבַר, אבל נשאיר זאת, ובכן אחרי הימים המתוחים עזבתי את החברה שלנו ונסעתי לפינה חמודה ויפה בלב הישימון, ירק ועצים מסביב והבתים הלבנים מבהיקים באור השמש ומחרישים בלילות. שקט כאן שקט נצחי, גם שקט של קברות ושל יתומים ואלמנות כמו אחרי מלחמה, זה כאילו זעיר מעט מזה שעלול להיות בעולם כולו אחרי כריתת השלום.

הרבה עצב והרבה מנוחה והתפרקות מסיוט הדמים, שקט כזה מורגש בו הכל שהיה בכל זאת גם נשכח, לרוב האדם שוב נזקק לאהוב ולמחול והפצעים חלקם נגלד וחלקם לא, ובכן שקט לי השבוע הזה. נמצאים כמה מהחברה שלנו והדאגה היחידה לחברה – איך לבלות את הימים? קמים מפני שצריך לאכול בשעה מסוימת, מישהו מציע: "בואו נלך לראות את בית הקברות", על זה עונה לו הבחור הבעל של אישה ואבא לילד: "מה אלך לבית הקברות בזמן שאין לי חשק לראות את הנוף ואת האנשים החיים" ושני צעיר מקיבוץ גניגר, בהיר שער מוסיף: "כשאני אמות – גם כן לא יבוא אף אחד על קברי, אז למה שאני אלך על קבר האחר?" ובראש עוברת מחשבה עצובה על הקו הישר הזה שבין החיים ומוות, על ערבוב התחומים, כאילו זה כולם מתים כבר, וזה אנשים צעירים, זה הכל בחורים שלנו, שלא היו עוד בשום פעולה מסוכנת,  והם כבר ככה מדברים… שוב באה שעת הצהרים, קמים ומתלבשים. יש כאן בחור אחד שמזכיר לי בכל דמותו את אלכסנדר, דומה לו כאח, הראש קצת כפוף, העיניים מסתכלות למטה, כאילו לתוך עצמו, עצוב ורציני כאוּב כילד, הנה הביא תמונות מהצלם, מתחילים החברה לשאול: כמה עולה צילום? הוא אומר שכל צילום נוסף משניים עולה פחות, מתלוצץ בהיר השיער בתמימות לגמרי: "אזי תזמין לך מאה צילומים, אז לא תשלם שום דבר", הבחור העצוב מרים את עיניו התכלות, כאילו משתומם על הצחוק שאחד עושה מהשני, הלוא הצילום לחייל כאילו המזכרת היחידה מחייו, הלוא גם הוא (כל אחד נושא אתו תמונות יקרות) מחבב תמונות, הצילום כאילו רוצה להגיד – הנני חי, הנני קיים, ראו צילום! כן לפעמים בתמונה כאילו עדות לחיי החייל, הלוא כל כך הרבה אינם כבר במציאות, אבל התמונות נשארו… האבא המגדל שפם וחולם על אשתו, המתמכר לכתוב שירים ומתייר כל דבר הבא לקראתו – שואל: "למה אתה כל כך רציני?" הבחור העצוב אומר בהורדת הראש "לא טובה הליצנות, לוּ היו בעולם יותר רציניים, היה העולם יותר טוב", בזה כאילו אמר את סוד כאבו ואת פתרון המצוקה האיומה, אבל הנה מכנים בחור אחר ששמו (שפיגל) רְאִי (כשמוכן הוא) את שאלתו "לא ידעתי בכלל שרצינות וטיב זה היינו הך", השיחה נגמרת בהצגת שאלות בנוגע הערב, זה כאילו להשתיק את המחשבה, זה כאילו להשתכר באופן "הגון" עדיין – לשכוח! לשכוח! ובכן בערב "הצגה", אין ברצוני להאריך עליה, יש "במערב אין כל חדש", קטע המתאר דבר דומה, בכל אופן עירום, נשים ערומות ומגרות את הבחורים – זנות! מתביישים אפילו בתוכם הבחורים, אבל בכל זאת מראה האישה הלוא כאילו זהות הזיכרונות והערגה לבית לחופש, להכל מה שמעבר האש והמוות, צחוק צחוק גס, אבל יש גם רגע שמופיעה אחת הבחורות בתמונה עדינה קצת יותר – מוכרת פרחים בכרך, לילה אפל והיא שרה שיר געגועים ואהבה. עצוב, באולם רגשי התפעמות מופיעים, ושוב הנשים הערומות מופיעות, אני עוזב – כבר איני יכול להיות נוכח יותר, פוגע בי כל זה מאוד, ובלילה חוזר האבא לחדר ושואל: "מתי ניסע הביתה?" "מתי אראה את בני?" "מתי אשמע את קולו – אבא?" "תארו לכם בני הולך כבר וקורא "אבא" "ואני לא שמעתי עדיין…", אם קשה לראות את העדינות המופיעה בערבוביה עם הגסות, בכל זאת הנני סולח מכל ליבי. כאן אני מתחיל להכיר את האדם הזונה והאוהב הנמשך לאשתו והולך לאישה זרה, אני רואה את האדם כמות שהוא, ונוסף לזאת אני קורא את "במערב אין כל חדש", זה כל כך טוב וזה לפני 20 שנה כתוב, גלגל חוזר. היה ברצוני לכתוב לך על רימרק קצת הפעם, אבל ה"ניצחון" של קבק לא מרשה לקפח את עצמו ולכן הסכמתי הפעם לא לכתוב על שניהם, במכתב הקרוב אנסה למסור לך על עניין הקריאה. גם את רוצה לקבוע לך תכנית לזמנך הרב – אולי תקראי את כל הספרים האלה שאני קורא וכך תוכלי להשתתף בהערכתם.

מחוץ לעולם הצבאי חי כאן שבט יהודי בין תושבי המקום וימים ימים עתיקים. שבט מעניין מאוד, ואני כמובן הולך בכל פעם לעודד קצת אותם ולהתעודד מחיסונם ומאמונתם התמימה, יש לי כאן מה לעשות, חבל שנהיה כאן כה מעט, "כן היום בצהרים אני אלמד אתכם לשיר", כך אני משתחרר מהילדים בבוקר. הם מדברים אלי – "מורה, שאול, אתה באת (ברצונם להגיד "תבוא") היום?", "כן! כן!" אני עונה ויודע כמה קשה להתחבב עליהם ואחרי יום להשאיר אותם שוב בלי השפה הקדושה והשיר המצלצל כפעמי משיח. יתום אחד נחמד בן 12, שמעון שמו, התחבב עלי והיום אני הולך לקנות לו סנדלים לשבת, לא אוכל הרבה לעזור, לכל הפחות לאחד להגליד את הפצע הכאוב שבמות אביו במחנה הריכוז. על כל חוויותיי מהשבת עם היהודים וכל מחשבותיי עליהם אשתדל למסור במכתב השני שאני רוצה לכתוב לך. […] אני שמח על כתבתך התכופה יקרה, כבר רשום אצלי מתי אפילו יעשו לך את השיקוף השני, אני חי את חייך, הלוח לפני וכל מכתבך המגיע ממך אומר לי על הימים שעברו. מתי נוכל לדבר? הנה אנו מדברים. יקירה השיחה הזאת על גבי הניר נשארה לנו כעת, הנה אני נח בכתיבה בשיחה אתך, כמה טוב עכשיו לראותך ולהגיד מה שחסר במכתב, מי בכלל זכה להציץ כל כך הרבה לחיי כמוך? נדמה לי שפתחתי את כל הסוגרים והנני מוביל אותך במערות הכי נסתרות, הלוא מכתבי האחרון, הכוונה לאיגרת המלאה פרידה וחירות פנימית, ההקשבה הקשובה הזאת ללב ולראות ורצוני היחד – חזון ירושלים, הלוא היה בשבת הזאת כאילו להגיד: הנה ראי מי האוהב ומי האהוב, ואַת הלוא כל זה שהנני במציאות אוהב, הלוא רק אליך עוד על חוטי הכתיבה נמתח חלומות וחזון. מתי נוכל לדבר…? הננו מדברים! זה כל כך הרבה. היי מאושרת, היי בהירה וחזקה. אני אולי מעט מכסה על חיינו? אני אולי יותר מדי מסתכל בעומק?… כמה הייתי נותן בעד הצצה אחת בעיניך, לקרוא את לבך הפצוע השוקט ובמקבל הכל לתוכו ושוב מזדקף. אני יודע שנשאר תמיד כמעט הכל בלב, אין כמעט מכתב היכול לספר, אין אין יקרה אני יודע זאת, וגם את סרת מעט, והכל נשאר בלב ועודי כל כך רחוק… בימים אלה המלאים התאמצות נסיעות ובדיקות ובקבוצה לבד הנך, לא עובדת ולא משתתפת בכיבוש ולא מוצאת עדיין אולי תאור: איך זה יהיה? אני מבין לך שקשה לך לחשוב בבהירות איך זה תכנסי שוב לחיים הרגילים החסרים דאגות ותעבדי? יותר אולי היה נכון שוב לעבוד ככה מבלי למסור את האהבה הרבה לרעיון לתנועה ולעם ולאדם? שוב רק 8 שעות עבודה עם ענייניי סידור וקטנות, מי כמוני יודע את המריריות הזאת, וגם את החלום המתרקם עדיין (תמיד) אולי?… אחזור ואמצא לי מקום… לו היינו נפגשים הייתי שר לך את רחל המשוררת:

זכור אזכור –

מעברים ניצבו כנד

על ראש פסגה בשיר ארעים

אקרא: הידד הנעורים

– ויען הד, ואחר כך הועם הפז ועברו שנים

פסגות הפכו מישור.

ואבקש כמוה:

אשרי הלב אשר הציל

ביום עברה ואד

ולו רק דמות ולו רק צליל

ולו רק צל אורה קליל

ולו רק הד.

אני שר אותו עתה, כי רק כאן שמעתי את המנגינה, כן אני שוב שר, מנגינות עצובות מלאות רוך והתמוגגות ברחובות היורדות לעמק הפורה בישימון. הולך לאט לאט, שבת לי השבוע, ומצפצף מנגינות, ניגונים, שירים. עתה יומיים לי כאן להיות, הצטלמתי ואולי אוכל לצרף למכתב את הצילום? שלומי כמו תמיד. לא אין כבר קפיצות הנעורים. מתבהר הכל ומסתמן באופק במאות צורות יפות וטובות וגם הרעה מקבלת הרבה צורות. פיזור שנות בגרות של ההכרה, של האהבה ושל ההתמסרות. אייה הנך כרגע? הבצפת הנך כבר? אני רואה שחסרתי לענות לך במכתבי זה על המצב בקבוצה. אכתוב שוב בקרוב, אולי מחר? ואולי עוד היום? יתכן יקרה מתברר שרק במכתב השני אדרוש את הצילום, כך מוסרים לנו עכשיו. היי לי ברוכה יקירתי. אל תדאגי שהנך משמינה! אולי תכתבי על "מלחמה ושלום"? אני לדאבוני לא גמרתי. טוב גם שתקראי את "סבסטופול", זה נמצא בסיפורים של טולסטוי שהופיעו בעם עובד, זה נמצא בקבוצה. דרשי בשלום כולם. אישך אוהבך. שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s