מכתבים להדסה – א',ב',ד',אלול – תש"ג

ב"ה א' אלול תש"ג                             הדסה היקרה!

רק לפני שעה חזרתי מהנופש כך שלא אוכל לענות על שלושת המכתבים שקבלתי בערב, כמובן שהידיעות המשמחות על החלמתך מעודדות אותי מאוד, גם צפייתך לחופשה מובנת, אבל כמובן אין בידי לכתוב לך שום דבר בטוח ואף קרוב לזה.

שלומי טוב מאוד, שבוע שלם לא נגעתי ממש, "אף באצבע", בשמש ובים, בטיול ובקריאה, גם קצת התעסקתי עם הילד, שכתבתי לך אודותו, הוא כה נחמד, שאפילו בלי להכירו החברה החליטו הבוקר להלבישו מרגל ועד ראש וכך היה, לפנות בוקר יצאנו לשוק וקנינו סנדלים וכותונת וגם מכנסים הוזמנו אצל החייט, נשאר לנו עוד כסף והוספנו לאמו, ככה לכלכלה, אכן לא נחנו סתם, אלא גם עשינו משהו. אכתוב לך מחר אי"ה על החיים האלה שהכרתי מקרוב ועל הנחמה שמצאתי בשבט עתיק זה.

אני מקווה שמכתבי הקודמים התקבלו ובהתאם גם את סוף סוף התבשרת על שלומי, אני חושב שבכל זאת הצילום השקיט אותך קצת, אני גם מחכה למכתב שבקשתי, בכדי באמת להבטיח את שלימות המעשה, אל תדאגי לזאת. איך יהיה בלי ה"בית"? יקרה! את לי הבית ותודה העמוקה לה' ששלח לך רפואה לפני המכה. אני גם מקווה שמכתבי מימי המתיחות לא השפיעו עליך, כתבתים בריזיקו ידוע כמו אַת אֶת מכתביך, אבל אולי היה במכתבי מזה שאת יודעת לא להזכיר ולהשקיט? גם כך לא יכולתי הכל, כתבתי לך כבר שבסוף הכל נשאר בתוך האדם.

בעניין הכסף אל תדאגי, אני מקווה לעזור לך באילו הימים, לי אין צורך כלל, כמעט שאינני לוקח תשלום מהצבא, לא נחוץ לי וגם אין למה להוציאו. הערב ממהר להאפיל ולכן אני נאלץ רק לאשר את קבלת המכתבים בלי לענות עליהם כרגיל, מחר בלי נדר אמלא את החסר.

חביבה אל תוסיפי דאוג הכל בסדר גמור. דרשי בשלום כולם. כתבי לי, אם הנך כבר במקום ההבראה, את כתובתך שתוכלי לקבל ישר את הדואר, כמובן שנחוץ לפני חזרתך שוב להודיעני על התאריך, שלא אשלח לשווא. שלום לך והמון נשיקות חמות כמו אחר מנוחה. באהבה וברוך. אישך. שאול

 

ב"ה א' אלול תש"ג                                הדסה יקירתי!

כבר כתבתי לך אתמול על קבלת המכתבים ועל בילוי המנוחה שבאה לי בזמנה, הנה היום יש לי כמה סידורים לעשות ולכן זמני מוגבל וחוץ מזה אני רוצה כבר בסוף להתחיל למלא את הבטחתי לכתוב על חיי היהודים כאן.

שלומי בלתי מעורער, אני נראה לא רע, גם שאלת האוכל נפתרת בחלקה, סוף סוף יש יהודים שאפשר לקנות אצלם משהו. אני תמהה על מחשבותיך הנוגות, יקירה בנוגע הדחייה שתבוא במימוש חיינו, גם על ביתנו עול המלחמה מכביד, זה הלוא ידוע כאילו על סערת הים נעמדנו יחד – מה פלא יקרה? נכון הנך אומרת שיש לשמוח גם על זה, לא ידוע אף פעם לאדם כמה טוב שהחיים במסלולם זורמים יום-יום, אז אנו מתלוננים על מונוטוניות, אז הננו כאילו שוכחים שהשמש זורחת, טבעי לנו לשכוח, עולם שלם שכח שאתמול היה מר וחושך ושוב חלה במחלת הרצח – מה אדם אחד בגלי החיים? אבל לשמוח צריך ולעומק, שובך לאיתנות קרובה, בעיקר שרוחך התחזקה משמח, חשבתי הרבה על שינוי זה, שכאילו הקדיר את הבהירות התמה, התחלתי באחרונה לחשוב הרבה על שינוי זה, אין השוואה לדרך הרגילה מחיינו, איני אוהב לחטט, מלכתחילה, אם זכור לך, דאגתי לדרך זאת ולא העלמתי ממך זאת וטוב שהנך מתחזקת שוב.

על החיים בקבוצה הייתי כותב הרבה כמו שבכלל יש לכתוב הרבה, אני ממש אוכל נייר, היום אני מתכוון לגמור כמה מכתבים, הלוא נחוץ גם לתנועה [הפועל המזרחי] קצת להודיע מחיינו, תמיד אני מתקשה בעשיית החלוקה הזאת עכשיו, גם לקיבוץ הדתי ולקבוצה, גם קטעים מיומני על הדרך, קשה לי באמת להספיק את הכל, כל נגיעה באחרונה וכל ספר מעורר תגובה ואני מוכרח לכתוב, הנך רואה לבד שהקיצור לא מועיל. אני הייתי רוצה שתשתתפי בויכוח, אל תדוני רק על המכתב, אלא כתבי על מה שכתוב בו, אותו הדבר אני דורש מהקבוצה, צריך לחשוב על התשובה, צריך להתעמק במחשבתו של הכותב, אני כותב סתם לשם כתיבה, אחרת הלוא אין שום טעם לכתוב בכלל.

נהיית באחרונה באמת חרוצה מאוד, אני לא הרפיתי, אלא התנאים לא הרשו, אני מעביר לך תמונה מימי הנופש, אשלח לך עוד תמונות, עדיין לא קבלתי אותם, זה אולי יספק אותך קצת, אני שמח שאפשרי לי הדבר, רבים היו נותנים הרבה מאוד בכדי למצוא הזדמנות כזאת.

היי ברוכה יקרה. שלך באהבה ובמסירות. שאול

 

ב"ה ב' אלול תש"ג                                 הדסה יקירתי!

ימים עברו כבר מהמנוחה הזעירה שנחלתי לשביעות רצוני, כתבתי לך מהמקום שני מכתבים ועוד שניים יצאו שוב: אני יודע שהיו "קפיצות" רבות בהם מפאת המהירות שבה נכתבו, עתה שוב השבת מתקרבת, שבת אלול הרציני, המלא חשבון נפש באומה, גם התאריך מזכיר ומעלה הרבה דברים על המחשבה, הלוא שלשום בלילה פרצה המלחמה, ארבע שנים עברו…

כתבתי לך הרבה פעמים אודות שלומי ואני כמובן עוקב אחרי התפתחות החלמתך – ההנך כבר בצפת? […] קראתי אתמול את רשימתו היפה של ר' בנימין על הקבוצה ב"במישור". מחשבותיך על אשת החייל נכונות מאוד, רבות אינן יודעות את הגורל הזה, של האישה הפשוטה שנושאת בעול, אפשר כמובן ללגלג על שירותנו ועל הקשיים האלה, אבל בפני העובדה, בפני החיים לבדם, אי אפשר, לכן טוב להבין לעולם שמחוץ לנו, הבנה זאת יכולה לגשר על התהומות שבין הקבוצה והחוץ. את מכתביך מ-י"א, כ"א וכ"ז קבלתי, שפע זה המרצני לשבת תיכף ולכתוב.

אכן עברו ימים ושנים ופרשת "משפטים" ו"שופטים" חוזרת על עצמה, יש בכל זאת מהנחמה במצב הנוכחי. בלכתנו לשירות לא ידענו כל כך להעריך את מועקת הדור שלפנינו, עכשיו אחרי זמן מסוים כה מובן הדיכאון שרבץ על אלה שחזרו משדות קרב בשנת 1918, בקשתנו היא האחת והיחידה: לא לחזור על שפיכת דמים.

משונה ההבנה ובחינת הדברים שלנו בהבנת האדם הצווילי, את אולי בכל זאת תביני עכשיו את הפגישות הדמומות שבהם לא פעם הזכרתי לך שיש משהו סתום, הלוא בקשת לכן – סַפֵּר! לוא זה שמישהו צריך לקרוא את המכתב זולתך הייתי כבר עכשיו כותב על השפעת הדברים מבפנים, על עולם החייל והיאבקותו על רגש ומחשבה. (אני מעייף בוודאי את המבקרים [הצנזורים] מאוד במכתבי הארוכים.) הזכרתי לך באחד ממכתבי את "במערב אין כל חדש" לרימרק, כל ספרו זה הוא מלא חוויות דומות לשלנו, כמובן שיש דברים חדשים קצת וגם שינוי והבדל עצום בכוחות ובצדדים המתגוששים, שאלת השפעת המלחמה עלינו על העומדים במערכה ואף על היושבים בקסרקטין חזקה. במקצת כתבתי לך בהזדמנות על השיחות הקטועות המוברחות לשאלות אלו. באחד המקומות בספר אומר "הגיבור": "היום אתה, מחר אני, אבל אם אצא שלם ובריא, קַמְרַד, רוצה אני לערוך מלחמה בדבר ההוא שניפץ את שנינו גם יחד, ממך נטל את החיים, וממני? אף ממני נטל את החיים. אני מבטיחך קמרד – "חלילה שישנה לעולם!". באותו יום כתבתי לך על עניין כבוד הנשארים אחרי הצהרים, בכל זאת קרה עוד משהו, האבא ובהיר השיער החליטו בכל זאת ללכת לבית הקברות, בחזרם הביתה לא ספרו יותר מאשר ש"יש מצבה יפה על קבר אחים", אולי זה הגמול היחיד שנשאר להם לבקש בעד עצמם?

הקו המשווה שבין החיים והמוות הוא כל כך ספוג בדם אצלנו ובכל זאת יש גם קווי תקווה והתעוררות, עדיין יד בנו חיים, עדיין הננו מתלבטים במלקחי הניוון וכמובן שדבר המחלה במערכת חיי הכניסה הדאגה ושמחה כאחד, כה רבות הנני רוצה לעבור ולפסוח על כל המעשה, אבל עובדה היא ואין להכחישה ולכן טוב למסור אחד לשני את מצב העניינים וגם לייחד זמן רב לכתיבה, כדי לחיות את הימים האלה המיוחדים כך לנו בכפיפה.

חששותיך בנוגע לעבודה מוסיפים אצלי רק על הכרת ההשתוקקות לה ואינך צריכה לגמרי לדאוג לימים שיבואו, אני מאמין שבכל זאת גם בחברתנו אדם מוצא את שבילו ואת מקומו, נכון שעד עכשיו ביסודם הדברים נשארו כמעט כמו לפני שנה וחצי, כששוחחנו רבות עליהם, אבל תודי הלוא על התחלת השזרת חוטים ליחסים הגונים וטבעיים, גלויים וכנים, בכל זאת יש מה בחיים הקיימים מזה שהיה בראש דאגתנו, לוא התגשם הכל? לוא נוצר גרעין של אנשים מאוחדים בהכרה כמו שגישרו ביניהם ביחסים אנושיים יום-יום? הלוא היה כדאי להרים את קרן החזון ואת עניין ההתיישבות לרמה נאותה. ראיתי מכתב שדן בענייני כפר עציון, הוא כתוב מתוך דאגה רבה לעתיד הקבוצה ונכון הוא שאלות פנימיות, הן בעיקר המדאיגות, הוא מרמז על חוסר גיבוש פנימי, הלוא זאת היא העתקת החיים ממקום למקום, חוסר ישע זה הסלמנו בכל, הפירוד ותפיסת החיים הסטטית כאילו ככה זה הכל ילך – הן בעיקר גורם מכריע לימים יבואו. איני מבין למה זה אני כה סובייקטיבי בכתבי על ענייני הקבוצה? הנני רואה שגם אחרים הנושאים את נפשם לרעיון הגשמתו מודאגים כמוני ורואים ככה בדיוק כמוני את התפתחות הדברים – האין הצדקה לחיפושי מפנה יסודי? לתיקון מידי, שכה רבות הנה הוא בוקע מכל מכתבי לקבוצה? למה זה כה רחוק להבין את קרבת העתיד בחיי כאן מבחוץ? בתוך תוכם מרגישים את כל זה, אבל להעלות על הנייר – זה כאילו לכתוב כתב האשמה על הקיים, בצאתי גם ציערתי את החברה' במילים האחרונות – "היו טובים! הבינו אחד את השני והרחיבו את הצרות שכה רבות חונקות אותנו יחד".

חיינו אנו לבד כמובן משולבים בתוך המסכת הכללית, אבל עכשיו ניכר באי השיוויון שבגורליות, איני חושב לתת פתח לדיכאון ומה אם שוב ידחו מאוויינו מהתגשמותם? כמה דורות חתרו וחיו לקראת ימינו אלה? אין להצטמצם בתוך החוג הצר ובכל זאת איני רחוק יקרה ממך, מחוויותיך הנשיות והאישיות. רבות התדפק רצון האבהות בי ובך האימהית, לך אולי יותר קשה מהרבה בחינות, יחזק אותך זאת שאינה מַשַׁה ממני, הלוא חוץ מאשר להבין לא ניתן לי עכשיו, איך הייתי רוצה להקל עליך במצבך זה? הנך מבינה לבד. אני מאמין שהבנת את הילך רוחי בימים אלה, ימים רציניים, אבל מעצב רחוקים מאוד, משהו נשבר בהם בתוכי, הרגשתי בזאת מאוד. אלה ימי בגרות הורֵי כובד, אבל גם מבצבצים שחקים בהירים של הגיון קר ושל הבנה גברית עזה, נדמה לי שתמיד ככה זה באדם, בתוכו נשברים שברים ומתוכם הוא נולד מחדש בכור ההיתוך. קרובים מאוד הננו במובן זה באחרונה, כאילו חיינו המשותפים נצלים מתוך השברים האלה, הננו בפגישה תדירית המאפשרת לתפוס כל שאלה וכל מחשבה חדשה וללטש ולצרף אותם, גם את עצמינו הננו כאילו מוסיפים לגבש. אני מצטער על ריבוי השאלות בחיינו חוץ משאלות בריאות, הם אינן מדאיגות אותי ביותר, אם גם לפעמים מתעורר חשק להחליף קצת את המתיחות הזאת בקצת מנוחה, אבל חיינו מצווים עלינו לא להשלות ולא להתחמק מגלגל הזמן ולא רק העובדות מכריחות, אלא ההכרה בעיקר מנהיגה ומדריכה אותי.

אפסיק כבר בהמשכת הכתיבה, ברצוני לנוח קצת לפני התפקיד, אכן גם את תסכימי לזאת – איך הסתדרת במקום? היש אנשים קרובים במקום? – הקבלת את התמונה? […] ההתחדש מה בקבוצה? […] ובכן יקרה, השעה דוחקת, סלחי בעד ההפסקה במכתב, האיגרת הזאת אולי בכל זאת תמלא את החוסר, ואת מנהגי היקר לשבת לבוא הביתה תתגשם. שלך המתמיד באהבה שבתית. שאול

 

ב"ה ד' אלול תש"ג                                          הדסה יקירתי!

את מכתבך מ-כ"ה מנחם אב קבלתי, הבנתי שכך יתקבלו המכתבים במהירות הבזק ובעיקר חשבתי על תוכנם, לא המכה הכת גלים בהם, חביבה, לא התערער כוח סבלנותי, גם לא אמרתי נואש בקבלי את הידיעה, נכון כמו שהנך לבד מאירה שבהמשך המכתבים התבהרתי והמכתבים שעוד לא קבלת בכתבך אולי שוב יטילו ספק. יקרה אין לי האפשרות לומר לך באיזה מצב קבלתי מכתבך וזה מונע הרבה ממני, חוץ מזה היה בכתבתי הרבה הזאת כאילו להתחקות על ערכים גורליים ככל יותר מאשר להגיד מה שקורה עם חיי ועם עתידי, כתבתי, נדמה לי, שגם במחלה אין כבר להפתיעני, אמנם התקווה מתחילה כאילו לחיות עם היגיון, אבל זה טבעי מאוד, אין תורת הגמול עומדת לפני, בכלל כל הלך הרוח היה אצלי קשור כל כך הדוק עם כל בנין מחשבתי באחרונה, גם המלחמה הזאת כאילו מפענחת לפני שאלות הקבוצה, שאלות אדם ועולם, שאלות גורל האנוש המתאבק בנחשולי דמים בכדי להיגאל. אל תביני את כל זה שכתבתי במסגרתנו המשפחתית לבד, שם בכתבים האלה בוקעים דברים שהם מערערים את כל הוויתינו עוד קיימים ואודה גם שהדבר בא כהפתעה לא נעימה וקשה גם יחד, תארי בלבך את הדבר כמה אינטימי הוא? כמה היה בו בכדי להעמידני בפני עובדות מרות דווקא? ריאלית השאלה מניין בכלל ההתדבקות הזאת? וכמובן שדרישתי לרופא הייתה ברורה, איך יכולתי להעלים עין מאפשרות זאת? ובכל הסבך הזה שמחתי כל כך להחלמתך וכך הדבר כמו שהוא כתוב. התחלתי לחשוב על "האפשרות", מכיוון שלא יכולתי לברר את הדבר והמצב הזה שמנע ממני לברר תיכף ומיד המריר אפילו עוד יותר, הלוא המכתב שתקבלי בו הייתי אולי הכי מאושר מבחינת ברירות, מבחינת הארה, החיים התקפלו לרצון אחד עליון, ואני כלי כך יציר פעוט בתוך מסכת היסטורית עצומה. קראי עד שתביני ככה כמוני לא ייאוש זה, כי אם כוח ואמונה עצומה שהתגלית בימים קשים אלה את נכונותך לסבול, את בהירותך לאהוב את הווייתך, את האמת והעמידתה לי הפתיעוני מאוד שוב. שבע שמחתי לכל אלה ומצאתי שגם את באותה המידה מודדת את חיינו, הלוא גם את כותבת "אני מוכנה לכל…"

ובכן אמת שגם את חשבת על "הכי קשה" שאולי בא לפנינו, ולגבי המחר מה יכולנו עוד להוסיף? האין בקשרי אל החיים, בתביעתי מהחיים, מהאמונה באפשרות החיים, נכון גם שההווה במקצת התחיל להיות אורח חשוב אצלי, אמת היא שאף שכל חיינו מחר, ההיום יקר לי. מכתבך האחרון רק לימדני להעריך זאת, אין לי שום עניין לחשוד גם באנשי הקבוצה, אבל מציאות מרה היא, הנני חושב שבחזרך לאיתנות תעבדי עם אחרים, תתחילי אולי להסכים שיש צרות וקוצר רוח, במצבך כעת אמת היא ונכונה הסליחה והראיה הבהירה הזאת, שיש אנשים טובים ומין הדין ומין העובדה היא וללמד זכות על הכל, מכיוון שבשעת מחלה, האדם בתור פרט, מתחיל תחת שבט המחלה למחול, הלוא מראים לו עזרה והתעניינות. איני רוצה להמשיך בתיאור זה, אבל הוא מציאותי והמציאות היא אחרת מאשר בימי מחלה, יש גם איזה חוב לבריאים לעזור, יש גם צד מחייב ופוקד באדם החלש.

המכתבים הבאים סיפקו ודאי את מאוויי, לי לא נחוץ בהחלט לדאוג יקרה, קראי עוד ועוד במכתבי ותראי שאחרי כל "המרדנות" שבהם הלוא הנני לוקח ומעמיס על גבי את המוטל, אין מתיחותי רפה בשאלת המחר והבית, אני רואה את ארג הנחמה, שהננו מתנחמים אהדדי ואני מברך מעומק ליבי, גם ההליכה התדירה אהדדי, אף במחשבות בלבד הלוא מראה על בגרות, על בשלות. אני שקט, בכל מרדי אני מאמין וקווה בכל מרירותי, ולייאוש אין אף זכר במחיצת חיי, אל נחוץ לך לחשוב הרבה על קבלי את "המכה", מעיני מפכּה… כשמתיישרים ההידורים ונפתחת דרך למרחב, אין קשה שום דבר, הלוא התחלת גאולה פנימית כאן, ראיתי את האור יקרה ואנצרהו, ומעתה הנני נושא את דיוקן התמסרותך כסמל בלתי מעורער, כדבר יקר שרק כמותך יכולה ליצור מתוך לבטיה ועם תשוקתך לעמידה לוחמת בחיים עם המחר ועם הגמול הנני לעמוד יד ביד אם גם קשה לי כבר להצטמצם בפרטי, נדמה לי שהמצב להיום הולמני, בלי בית הננו בעולם והולכים הננו בדרך המלך של חירות. אדרבא כתבי מה שעם ליבך, הוריני דעת, למדיני בינה, הנני הילד, הנני הנער על סף השעה ה-24 שבחיי. אגמור את המכתב בבקשה: אל תדאגי אם הברד לא ימשיך בחוזק כזה. בוודאי תרגישי בהאטת הכתיבה – איך עתה? מה שלומך?

שלך באמונה ובאהבה. שאול

 

והיו חייך צנועים  ופשוטים כחיי הטבע

לא נאה להתהדר בני ולא יאה הצבע

פשטות וטוהר אהוב ולעבוד אל תבוש.

העמל כבוד האדם וסבלו אושרו

דע לחרוש את שדה הבית

ולהפרות בגיל האיכר את אדמתו

תמיד, תמיד בכל לבך התפלל בני

אין חיים בלי חסד ובלי תחנונים

וכאיכר לעת ערב, כרע לפי אלוקים

הבט איך הצמח לגשם מייחל

לטל, לשמש, למחסה ולצל

– הצמח לחיים כאדם חורד

ויהיה ביתך דל, אבל מלא אהבה.

חרש-חרש צעד-צעד בענווה

חתור לתורה ושמור על הצלם!

והאמן באמונה שלמה כאֵם בסבלים

– תבוא שעת הרחמים, עת השילומים

דור ימשיך בדרכך בנתיב האימונים

 

                                      מצוואת אהבתך                             לאמא ז"ל

גם כי יקשה העול בני –

אמרת תמיד לטוב קווה והתקווה נצור וקדש,

כי החיים ארוכים ולנו לסבול.

ואם דמעה תרתח בלבך על הסבל עצור בני ואל בזבז דמעות לשווא

 – החיים ארוכים – ולבכות מותר פעם אחת!

ולאהוב לחיות נחוץ בני עד כלות-הנפש

 בשס"ה ורמ"ח ולחתור מעל כל מכשול,

כי רק בחיים האדם כלוא – בחיים אושרו.

וחיים להוליד מבשרך בני,

מצוות הבורא להוליד משמע להוולד מחדש

המולדים כך בצער ובאהבה.

אהוב ביתך את השם ואת עמך

 כי הבית – כלילת הקדושה

וה' אב כולנו –

עמך חוק סבלך, הורתך וגורלך.

אהוב את כל אדם  ואת כל חיי צומח.

אהוב בני – אהוב גם אם אושרך צולע.

פרוץ גדרות ישותך! – יש חיי צומח!

נצבט הלב, הלב נצבט ביד אדוני

ביתמות מגן שבגורל האדם.

כי מה אֵם – לב המכאוב היוצר לכן נצבט הלב באבל כבד

ושלומך את…

כל בוקר שחרית אשאל לשלומך

כל ערב אחלל עלי עוצב הפרידה

ואתפתל בשביל ההר אל הפסגה

– שיא הלבטים עודו רחוק – שער בקעה.

עמק פורה ירוק ורענן בחוף ההרים נח

ולא יודע על מדבר שמאחורי ההרים ומשרב.

פושט באלפי כפות תמרים – את מוהר ילדותו

למרום שמי התכלת, לעין הזוהר שבמרחב.

שלומך את,

בי יתפעם בחוזקה – בת כפר, בריאה פשוטה!

זיק ענוותך צניעותך קיבלוני מאז…

שלומך את,

מהגן שלא עבדת

שלומך את,

מהשתילים שלא שתלת

שלומך את,

מליבך היקר והצח

מלבי הלוהט כמדבר בסערה בסופה

נשאל לאיתני הטבע – האמנם לשווא?

שוחים החברה בים כאילו חותרים לחיק מנחמת, הנה אחד שוכב פרקדן על גלגל מעצי שיטים ושר "לי משקט ועוני – את עורגת את הפדות" – מי? אולי האהובה? אולי האם? ואולי הכנרת או הארץ? ואולי גם החירות והמלחמה? כן ממרחק קצת בלי יחס אישי אפשרי כאן בבירור להבחין באדם היהודי והנגאל ומולו ולקראתו שוחים איזה עשרה בחורים בריאים ושזופים חותרים חותרים והרוח נושאת את השיר רחוק רחוק, הנה גל מעלה אותם ושוב מוריד, לוּ לשכוח רגע את קיום הרשע, אפשר היה לחשוב על האידיליה הנהדרת הזאת מלאת עזוז וגבורה וגם אותי כאילו קורא הקול מלב הים "משקט וממני…" את כל אחד בחיים קורא הקול, אבל הפעם יש סיבה רצינית לקריאה זו, יש לב שדופק ומקשיב לנשימת הריאות מתמכר ומתמסר למלאכה הזאת והריאות כאילו עונות, מתמלא החזה ושוב מורד, סימן שאלה לי לדפיקות ולנשימות האלה.

שבוע ימים התחיל מיום השנה לפטירת אמנו ז"ל ואני מקשיב… כאילו דיאלוג מתקיים בין הריאות והלב. – כמה זמן נשרת? – כמה זמן לא נפרד? – הלוא מלאו לנו רק 23? בחזקה הולם פטיש בלב "חושה רוצה

מהר!" והריאות: עמוק מלא וטוב! ושוב מטלגרף הלב: האמנם, הייתכן שיתפרקו האסמים ממשלוחי דמי לריק? – האמנם אין בכוחם את מרצי להחזיק? והריאות עונות בקצב אחיד: אולי? יכול היות אם ספק זרקת בלב ידיד פרצה קיימת, גם מהכליות איזה ערות חשדנית, גם הַפְּלֶנצְצִית מזדקר והקיבה מתרוקנת, אולי יש מה בתחתית השאלה מהאמת? והלב עונה: – לא! לא! לא יתכן שאחרי עוברי אלפי מילים על גבולות ב-40 מעלות קור ברעב ובלי בגד עירום וערייה לרוחות וחומי לא פג – לא! לא יתכן! המטרה שאותה שמשתי הראתה נפלאות של מעמד, חום כזה נסוך מאז בי, שאי אפשר לחשוש על מקום חולשה ומחלה בובתי ובכל זאת כאילו ביד מורעלת מתחזק החשש, אולי? יכול להיות שזאת סוגסטיה? אולי? שבוע ימים שהנני מקשיב… איזה רוק מתוק להקשבה הזאת, עולם בי – חזית! ולפעמים מאיר אור. אין דבר ככה טוב לחיות במתיחות הכי אמתית לעקרון היחיד, לאהוב או לשנוא, ללחום או ליפול, לקדש או לבגוד, גם הצער על כל זה שנחוץ עוד לעשות ולבנות, אור עולה, כבר אין גבול להארה הזאת, שעוטפת ומאירה עד תחתיות הנפש, רק בקשה אחת להיות – בכפר עציון, להיות בקרבת ירושלים, בקרבת גאולת הישימון, בהגשמת תעודת ירושלים.

אין כבר דבר פרטי, אין כבר שאלת משפחה מצומצמת בסבך הספקות, מרחב מרחב ואור ולילה זה שבערב שבת כולו קודש היה, כאילו השתרש בי הדבר. הנה בתוכי נטוש קרב, הריאות והלב מתנצחים, הדופק חזק עד כאב והנשימה קצובה וחורדת, מושכב על מזרון בחדר האוכל ומקשיב… סילון אור בהיר מהחלון חודר – נרצה! טוב היה לי ברגע זה עם רגע של הכרעה קשה, שלחתי את יהבי על אדוני, הנני מאמין בלי חשבונות ואחוזים, לנצח יש שביל באור! ודרך ירושלים הוא עובר, זה שביל האהבה הקדושה שגואל ממוות ופודה משחת ואז פרקי תהילים היו לי לסעד, פרק פרק מרנין ומרענן. על ידי שחורי [שם הכלב מכפר עציון] הזריז והטוב מבַם-בֵּם לו את שירו "שווייג שווייג הערצעלע שווייג…" [תירגע, תירגע, הלב תירגע] ובאת שקט הלב ומחכה לסופו למחר. מחר הלכתי לרופא, כגאולה פתאומית היה לי הדבר ובשמעי שהכל בסדר הורדתי את מטען הדאגות, הלב אט אט משתתק וגם האוזן מפסיקה להתחדד, אין צורך להתקדר ולחשוש הנה אומרים לי – טוב!

אבל טוב שעברתי את דרך הקשה הזאת בי בבטחה ובהארה, באמת חשבתי שקץ הכל וקשה היה לוותר פתאום אם גם את כבר מזמן איני חושב זאת לשלי – מה שלומך את? הקבלת כבר מקום בבית הבראה? ומתי זה יהיה? החששתי מאוד לי בקבלך את המכתבים האחרונים? אני מתכונן לבד להבריא מכל הדאגה הזאת ולכן אל תעמיסי לך אותה, אני גם כן כתבתי לך על הכל, רק בכדי למסור לך באמת הנכונה, גם אני חושב זאת ליתרה. סלחי לי בעד המעט הזה, יום יום ומכתבו, כאילו חלק מהחיים נעשתה לי הכתיבה ובימים אלה עוד יותר מזה. היי ברוכה ושמחה, הלוא משמח אחרי כל הדבר, לא רק יהיה טוב, כי אם טוב ממש עכשיו. אישך אוהבך. שאול