מכתב לשלום קרניאל – ז' אלול תש"ג

ב"ה ז' אלול תש"ג                            לשלום [קרניאל, מזכיר הקיבוץ] שלום רב!

את מכתבך קבלנו, שמחים אנו מאוד על הידוק הקשרים, גם התפתחות הדברים בבית מילאה אותנו בכל. אני חושב שלא ידוע לך לגמרי על כמה הננו עוקבים אחרי חיי הקבוצה, הלוא מכתבך הם מועלים במספר השאר, כמעט יום יום מועברות לנו חדשות, לא ניתן לנו להשתתף למעשה בכיבוש הנקודה. מי יודע מתי נוכל שוב לעמוד ביניכם ולא רק לכתוב ולחשוב אלא להגשים וממש, אבל כעת הדברים אינה פגומה כל כך כמו שהיא נראית מרחוק. דווקא כאן נזדמן לנו לחיות עם אנשים שבאים מכל פינות ההתיישבות וניסיון חייהם וממחשבתם למדנו הרבה, גם במכתבי הקודם עוברות שאלות יסודיות בנוגע למערכות בינינו ובעיקר בשאלות משך האדם וחינוך הנוער, וגם מכתבי השני רציתי לנגוע בשאלות דומות. אינני יכול להסכים לראיית דברים מודרגת כזאת שכאילו קודם אנו נתמסר לבניין המשק ואחר כך רק נחשוב על יצירה רוחנית. אנו כאן מבינים שאסור לנו לעשות את העבודה באופן כזה, רק חזון הגשמת הטוב יכול להמריץ להריץ וליצור כוח עמידה מתמיד, כבר בהתחלת הבניין צריך לשתף את מחשבתנו והכרתנו, הנה כותב ר' בנימין גם דבר כזה במאמרו "חבל שלא היינו לפני דגניה" (בערך ככה) ואנו כאן יודעים על רוחות שבדגניה, שם מתדפקות בפנים רוחות עזות, כן אחרי 40 שנה, אחרי הישגים משקיים התחילו רק לראות את מהומת הנפש. ההנך חושב שאצלנו באמת הכל כמו שרואה זאת ר' בנימין? הנהיינו באמת כך חלון ראווה? שמחים אנו לכל גילוי האור שבתוכנו, אין כשמחתנו לקרוא בשורה אחת, "החייל הדתי במערכה עם עצמו" ו"קבוצת אברהם" (במישור), הלוא זה כאילו להגיד את עצם עצמיותנו, אבל המערכה שלנו אם היא מתחילה בקבוצה ונגמרת בה אינה מתעלמת מעובדות קיימות ושעלולות להיווצר. הננו עוברים שטחים עצומים שדות קרב וקטל, חורבות חורבות מספרות על התגוששות הכוחות וגם לפעמים מצבות על קברות חיילים שנפלו מספרות את סיפור המוות והאימים ושאלה צורבת נשאלת מהכל – על מה זה? ולמה? הלוא אלה היו גם כן אנשים שבנו בעולם זה? בכל אחד בוודאי עורג למה שהוא – זאת מלחמה נגד הישנות הרצח! ומכאן הננו מתחילים לגלות פרשה שלמה של ערעורים על דרך העולם ההרוס הזה ואין להתעלם, אי אפשר זאת לעשות אם גם נרצה – האדם היה הרוס בעולם הבנוי הזה. במחשבת לוחמי החופש אט אט מבצבצות דעות על תיקונים, אם גם אנו בתור תנועה דתית כאילו לא עברנו משברים ולא באנו למבוכה הלוא איננו פטורים מלחיות את הזמן, חובה לנו להשתתף במאמץ זה שנקרא "תכניות השלום" במובן היותר מצומצם, במסגרת התנועה השיתופית, בישוב ובעם. אני חושב שדווקא דריכות המחשבה היא בימי כיבוש נחוצה, מאיימת עלינו העתקת הישן למקומנו החדש, נכון שעומס כבד כיבוש הנקודה. ההנך חושב באמת שלא ידוע לנו המצב מבחינתנו זו? הנדמה לך באמת שמחשבתנו מרחפת על פני השטח מעל פני שאלות ובעיות היומיומיות? אני מודה שבמצב ההתעניינות המשקית כביכול המצב דורש תיקון, אבל אי אפשר "לחלק את האדם לשניים לבנות משק בתנאים קשים וליצור יצירה רוחנית", כך בערך הנך כותב לי, איני יכול להבין למה שני הדברים מפולגים בכלל? אני רואה, רק נגשנו לממש את המשק ושאלות קשות לפנינו ויש לשמור שהבעיות הדתיות לא תהיינה לכובד בלי טעם הייתי אומר. חישוף הרעיון שבבניין הייתה מרעננת את האדם הבונה, זה כאילו הייתי אומר לנו ללחום מבלי להגיד לנו (מבלי להעיר את דרכנו) על מה הננו לוחמים? בלי הידיעה הזאת, שלום, גם הטנקים לא מועילים, גם האווירון המנתץ את מצודת הרשע, הנה צריך נפש אדם להובילו למטרה, מבלי האדם הדרוך והיודע את תפקידו אין שום דבר נבנה בעולם ויוצרים תמיד ובכל מצב. הייתה גם בקבוצה תקופה של "שתיקה", תקופה של קליטות והתרחבות, אבל בשטח המחשבה כאילו שלטה עייפות, יומני הקבוצה יעידו על כך, כמה רעיונות נשארו בדפים אלה בלי תשובה? הימים הראשונים של כל תנועה כילדות האדם כילדות כל המין האנושי הורים שאיפות גרעיניות ומימים האלה כאילו נכנסנו לשלב של יום-יום, של פעולה מעשית, של הבטחת קיום עד התיישבות. כולנו חשבנו שימי הכיבוש יעמידו לפנינו את הבעיות ויבהירו את פתרונן והנה היום הזה בא, לנו הלוא קשה בכלל להגיד: מה אין לנו שטר? אבל תוך רצון טוב אפשר גם לא לקחת את זה בחשבון ולדון על בניין חיינו ולא רק על בניין המשק, רק המקום מבחינה גיאוגרפית אין בו מהמיוחד שבתפקידנו וגם העבודה הכיבושית אין בה בכדי להאיר את בתי הנפש לימים יבואו, אבל קדושת ירושלים וצדקה ואמיתה יש בהם להלהיבנו, ללהט את חייו, גם אנו בני אדם וזקוקים לגמול תמידי במאמצנו המתמיד. תמיד היצירה הרוחנית דבוקה וקשורה בקרקע המעשה והמעשה מואר מהמחשבה, יש כאן השפעת גומלין, הלוא אנו אמרנו כל הזמן את זאת, הלוא באנו לאחד את שני אלה, הלוא זה חבר בדגניה בדגניות הרבות שלנו ולנו להיות כדגניה אם מולידה נבונה תנועה בעם וללמוד לנו מדגניה הרבה מניסיונה ומדרכה. הנה בכל הספרות הקיבוצית התעוררות לבעיות שונות משקיות וחינוכיות, באחד העיתונים שלהם כותבת אֶמַה לווין ממשמר העמק את המאמר "מאזן שלילי" ובו חשבון נפש אחרי 20 שנה. – הבאמת ניסיון משמע: לעבור ולנסות הכל לבד? הלוא עמדה כזאת מחייבת אותנו להתחיל לחיות מאדם הקדמון, הננו לומדים מהחיים, הננו מאמינים להיסטוריה וגם מימינו אלה לנו ללמוד לקח, גם הרעיון הדתי-האמונה פועלים בחיים ומשפיעים כשהם נרתמים בעול החיים. הננו קובלים שהתורה הוזנחה שלא הייתה חיה, הננו מבקרים את היהדות הדתית שיהדותה מיובשת שאינה עומדת בשער המעשה והבניין ומעט בקרנו את החיים הדתיים של שיגרה נהפכו שאין בהם לחלוחית… איך לא תהפך צורת השיתוף ואף דתית לשגרה בזמן שלא תעמוד בבחינת הבניין? שאלת הפרט, האדם, שאלת חיי הנפש הרקומים במסכת המעשה ומניעים אותם בחברה רבות הן. יחס האדם למפעלו הכפיפה התדירה של הרעיון עם המעשה רק הם עלולים ליצור ולהוליד את זה שמוטל עלינו, רק כשיתאחו הקרעים שבנפש הפרט הנותן את הכל למפעל כשיאהב את דרך סבלו, כי מתוך צוו ליבו אז נוכל לשמש פתח לתיקון החברה. לא המסגרת ואף המדויקת ביותר לאיזה צוו סוציאלי ומוסרי תפתור את השאלה, רק אם האדם יום-יום במפעלו יראה את הצו הפנימי הזה ויתאבק על התגשמותו אז החברה תיצור גם את המשק, כי אז מושג הבית במובנו החיובי (ולא ביתיות מחודשת) וכלול הכל גם תורה וגם עבודה, גם מפעל וגם ערכי רוח. לזה התכוונתי בכמה המילים שאמרתי ביום אלמוני אחד "אין לנו שום דבר קדוש"… תסלח לי יקר בעד המכתב כולו, בכלל הנני חושב לפעמים – שלא לכתוב יותר טוב, תמיד זה ככה לא בשלמות בגלל הטרדה הרבה וחוץ מזה אני רוצה להאזין להקשיב לכם. רבות רבות המבט כאן מחפשי את ההר הזה שאליו נמתחים נימי לבנו, הננו מאושרים שהיינו במקום מאז הכל קשור אליו, לכם מורים מדריכים (הלוא ככה זה בעצם) מדליקי הפנסים בתנועת הנוער שלנו, צריך לשמח דבר הקשבתנו הרבה. סלחו גם אם לפעמים רוחות מדבר מנשבים במחשבתנו, כאן מרחב ופרא ולכן סלחו ליושבי המדבר. ברכות חמות ונאמנות. שאול